פרק 12 – רשתות הדיג הסיניות של קוצ'ין

     ב-14:30, איחור הודי 'קל' של 4 שעות, אחרי נסיעה של יותר מ-18 שעות, נכנסת הרכבת שלנו לאֶרנקוּלם, שהיא חלק מקוֹצ'ין (שהיום נקראת קוצ'י – Kochi אך אני אמשיך לקרוא לה קוצ'ין בגלל ההיסטוריה היהודית הכרוכה בשם זה). קוצ'ין, היושבת לחוף הים הערבי, כוללת חוץ מארנקולם גם כמה איים (ווילינגדון, בולגאטי, גונדו, והאי ואיפין), וכן את פורט קוצ'ין ואת מאטאנצֶ'רי העתיקות יותר, היושבות על חצי-אי ממערב, שם גם נמצאים מרבית האתרים המעניינים, הגסט-האוסים הזולים וכמובן מרבית המטיילים שמגיעים לכאן.

   נעמי סוגרת עם אחד הפורטרים שעולים לרכבת לחפש לקוחות, כדי שייקח את כל המזוודות והתיקים שלה ושל סטפן, ואחרי שאנחנו נפרדים, אני מעמיס את הבית על הגב ויורד מהרכבת בצעד קל, זהו, הגענו סוף-סוף. במשרד האינפורמציה של הרכבת, לשם אני ניגש לברר, אומרים לי שהרכבת של רוני הגיעה זה מכבר, ואני יוצא החוצה מהתחנה לחפש ריקשה לפורט קוצ'ין. נהג ריקשה שהולך אחרי בדקות האחרונות, מאז ירדתי מהרכבת, מבקש 160 רופי עבור הנסיעה. אני אומר לו שזה יותר מדי, והוא אומר לי "לוּק אין זה מֶפ, איט'ס א לוט אוף גאזולין". אני עונה לו שכבר בדקתי במפה, ו-160 רופי זה יותר מדי, ובינתיים עובר ליד זוג שמעמיס את הציוד שלו על ריקשה ומציע לי להצטרף אליהם. כן, גם הם נוסעים לפורט קוצ'ין, ואני מצטרף בשמחה לטטיאנה משוויץ וְוויל מאנגליה, זוג ממש נחמד, בני 27 לערך. הם נמצאים כבר לקראת סוף טיולם בן החודשיים בהודו, וברכבת היו בסליפר, "ובסך הכל היה בסדר", הם אומרים. במהלך 20 דקות הנסיעה אנחנו מחליפים חוויות על מה שראינו בהודו עד עכשיו, ומה אנחנו רוצים לראות בפורט קוצ'ין. אין להם שום גסט-האוס בראש, ואני מציע שניסע ל'פארק אבניו' (Park Avenue), שנמצא לפי המפה של ה'לונלי' במקום מרכזי בפורט ושם גם קבעתי עם רוני.

רחוב Princess בפורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

   כשאנחנו מגיעים לגסט-האוס אנחנו מתחלקים בתשלום לריקשה, 50 רופי לכל אחד, והם נכנסים אתי פנימה לראות את המקום, אולי ירצו לקחת כאן חדר. מסתבר שכרגע יש שני חדרים פנויים ב-300 רופי, והשאר ב-600. חדרי ה-300 פונים פנימה והיקרים החוצה, שזה כמובן עדיף, אבל לא במחיר כזה. לחדר הראשון אליו שלושתנו נכנסים אין חלונות, וזה כבר מפיל אותו בעיני כולנו, למרות שהוא גדול, ומסודר ויפה בכמה רמות מעל החדרים בהם ישנתי בפאנאז'י. החדר השני אליו לוקח אותנו הבחור מהקבלה נמצא בקומה השלישית, והוא חדר זהה, רק בתוספת שני חלונות, אחד גבוה ובעיקר מכניס אור, והשני פונה לכיוון גג רעפים והמדרגות העולות למסעדת הגג. אף חלון כאן זה לא נוף או משהו, אבל בסך הכל בהחלט נחמד. אני מחליט לקחת את החדר, ומרגיש קצת לא נוח כלפי וויל, שבא אתי ונראה שהוא גם מעוניין בחדר (טטיאנה, נשארה בקומה השנייה ולא עלתה אתנו). נכון, אני הבאתי אותם לכאן, אבל אני גם יכול לוותר להם (למרות שלא ביקשו), כי הם קודם היו נחמדים אלי, אבל האמת שאני כבר מת להתנחל, אחרי כל השעות האלה ברכבת, וממש ממש אין לי כוח להתחיל להסתובב עכשיו ולחפש. אני מביט בוויל, ואומר לו שאני מעוניין לקחת את החדר. וויל אומר אוקיי, מחייך בנימוס, ויורד לספר לטטיאנה, ויחד הם יוצאים לחפש גסט-האוס אחר. מה אגיד לכם, חבל לי עליהם, זוג ממש נחמד וחבל שלא יכלו להישאר כאן גם הם. המצפון שלי עכשיו מתחיל לרדת עלי, ואין לי משהו טוב לענות לו, חוץ מהעייפות, מין תירוץ דחוק שכזה...

כביסה על גג הגסט-האוס / צילום: איציק גונן

אני משאיר את הבית בחדר, ויורד למטה להירשם ולשלם, בינתיים ללילה אחד. למטה יש גם אינטרנט, 3 עמדות, ואני ממהר לתפוס אחת ולשלוח מיילים לרוני, מייל תשובה לגלי, וכמובן מייל לקסי. טוב עכשיו אני ממש רעב, ועל הגג כאן בגסט-האוס יש מסעדה מומלצת, אנז'ונה, שזה כמובן יתרון גדול, אלא שהם פותחים רק בשש. הערב, יום שישי, יש כאן ארוחת בר-בי-קיו, כך כתוב בקבלה ובכל קומה, מה שכמובן מפעיל אצלי מיד את כל הבלוטות, רק שאצטרך לחכות קצת. טוב, בטח תסכימו אתי שזה בדיוק הזמן להרביץ מקלחת טובה ולהתרענן קצת, אחרי יותר מ-30 שעות בדרכים.

     בשש אני יורד למטה לבדוק אם יש לי איזה הודעות, ובדיוק רוני עולה במדרגות, איזה תזמון! מסתבר שהיתה כאן כבר פעמיים קודם אבל אני עדיין לא הגעתי. היא לקחה חדר בגסט-האוס אחר, לא רחוק מכאן, והספיקה כבר להיות אצל מטפל ברייקי, "אדם מעניין מאוד" היא אומרת, וגם קבעה אתו לעוד מעט להמשך הטיפול ואפילו הספיקה לאכול משהו. סחתיין, הספק לא רע. אנחנו קובעים להיפגש מחר בבוקר בתשע לארוחת בוקר אצלנו במסעדת הגג, ואני מחליט לתפוס עוד איזה שעת אור שנשארה, לפני שיחשיך, ולעשות סיור קצר באזור הפורט, ובהזדמנות גם לנשנש משהו שירגיע אותי עד לארוחה.

רשתות הדיג הסיניות, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

   כשאני מגיע לחוף הצפוני הסמוך, חוף מאלאבאר, הדבר הראשון שתופש את תשומת ליבי אלה רשתות הדייג הסיניות הקבועות על החוף, ונראות כמו מפרשים של ספינות. איזה מראה מקסים, ובמיוחד עכשיו בזמן השקיעה! בספר כתוב שרשתות דייג אלה הובאו להודו לראשונה ע"י סוחרים מחצרו של קוּבּלאי חאן, לאחר שהחלו לסחור עם תושבי קראלה. מי זה הקובלאי חאן הזה לכל הרוחות, אני שואל את עצמי? כן, אז לכל מי שכמוני כבר הספיק לשכוח (ותודה לאינטרנט שהביאני עד הלום), קובלאי חאן הוא נכדו של ג'ינגיס חאן, מיסדה ושליטה הראשון של האימפריה המונגולית וזה שנחשב לאבי האומה המונגולית. קובלאי חאן חי במאה ה-13, וכשעלה לשלטון כבש גם את סין וסיפח אותה למונגוליה, וכך שלט על אימפריה רחבת ידיים. הוא קיבל על עצמו את הדת הבודהיסטית, בהשפעת התרבות הסינית, אך גילה סובלנות כלפי דתות אחרות, כולל אירופאים נוצרים שהוזמנו לבקר, ביניהם גם הנוסע המפורסם מרקו פולו, שעדיין יש ויכוחים אם הוא באמת היה בסין, או שכל מה שכתב אלה סיפורים ששמע מסוחרים ערבים שסחרו לאורך דרך המשי. אגב, יש גם הטוענים שרשתות הדיג הסיניות הובאו לכאן בכלל ע"י המגלה הסיני זֶנג הֶי (Zheng He), שתדעו. בשפה המקומית בקראלה, שפת מאלאיאלאם, קוראים לרשתות הדיג האלה צ'ינה וואלה, והדייג בהן נעשה ע"י כך שמורידים אותן למים ולאחר זמן מה מעלים אותם חזרה עם שלל הדגה שנאסף בהן בהיותן במים, כאשר תהליך זה חוזר על עצמו מספר רב של פעמים במהלך שעות הגאות. הורדת והעלאת הרשת נעשית בסיוע מערכת של אבני משקולות הקשורות לחבלים, וחמישה או שישה איש שמושכים את החבלים עם המשקולות להרמת הרשת עם שלל הדגים מהמים, ואחר-כך שחרור החבלים עם המשקולות להורדת הרשת למים. וואלה, פשוט ומרשים!

דייגים מרימים את הרשת עם השלל, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

   לאורך החוף עליו מוצבות רשתות הדייג נמצאות מספר מסעדות גן כאלה, מוארות בשרשראות של מנורות צבעוניות, ובכל אחת מהן מנסים לפתות אותך להיכנס. אתה יכול לבחור משלל הדגה המוצג בדוכנים שלאורך החוף, בהם נמכרים כל הדגים ושאר 'פירות הים' שנאספו בעזרת רשתות הדייג הסיניות, ומה שתבחר יילקח למסעדה שם יטגנו את זה עבורך. העובדה שהכנת הדג הולכת לקחת עכשיו איזה שעה קצת מרתיעה אותי, ואני מעדיף לחזור לבר-בי-קיו המובטח באנז'ונה. בינתיים השמש כבר שקעה, נעלמה לה בים, והחושך יורד אט-אט על החוף ועל יושבי המסעדות. בכיכר ואסקו דה-גמה הסמוכה אני פוגש את טטיאנה וְוויל, ושמח לשמוע שהם מצאו גסט-האוס משפחתי, אפילו טיפה יותר זול, והם מאוד מרוצים. יופי, אולי עכשיו נקיפות המצפון שלי יעזבו אותי כבר. 

     במסעדת הגג אנז'ונה (Anjuna)  ממש מעל החדר שלי, מכסה עשן את המסעדה, וריח הבשר על האש שואב אותי פנימה. כמה זוגות יושבים ואוכלים ליד שולחנות מרובעים קטנים, ואני מתיישב ומזמין את מנת הבר-בי-קיו שהם מציעים ב-100 רופי, דיל מיוחד לשישי בערב! המסעדה נראית נחמד, גם מבעד לתִִִמרות העשן, וגם המנה לגמרי לא רעה, מין שישליק עוף כזה, עם ירקות, בננה לאסי וצ'אי לקינוח. זה בהחלט ירגיע אותי, אחרי שקודם, בחוף, כבר שתיתי ואכלתי משהו. בינתיים אני חושב לעצמי שערב יום שישי עכשיו, ומעניין אם יש כאן איפה שהוא בפורט קוצ'ין ישראלים שחוגגים את ערב שבת, כפי אנחנו נהגנו לחגוג ברישיקש, ביוזמה של החבר'ה ובלי בית חב"ד. נכון, שם היינו קבוצה יותר גדולה של חבר'ה שנשארו שם לפחות כמה שבועות, נפגשנו כמעט כל יום ביוגה, או רייקי, או באיזו מסעדה או דהבה בערב, והיה מין גיבוש כזה. כאן לא ראיתי בינתיים ישראלים, חוץ מרוני, אם כי אני בטוח שישנם ובטח בהמשך אפגוש אותם. גם לא ברור לי אם יש חבר'ה שנשארים כאן שבועות, או שכולם מגיעים לכמה ימים וממשיכים לחופים.

בכיכר ואסקו דה-גמה, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

   אחרי האוכל אני יורד לחנות הספרים Idiom Book Sellers המומלצת ברחוב בסטיאן (Bastian), לא רחוק מהגסט-האוס, ולאחר שיחה עם המוכר, ועיון במפה מפורטת של קראלה, אני מגלה את הגילוי הכי חשוב שלי להיום: יש באמת בקרבת העיר קוטאיאם כפר לא גדול שנקרא אַיֶימֶנֶם (Aymanam)! עד היום לא הצלחתי לאתר מקום כזה במפות שראיתי, והייתי בטוח שהכפר הזה הוא פשוט המצאה ספרותית, כמו 'מקונדו' האגדית של מארקס ב'מאה שנים של בדידות', והנה, יש באמת מקום כזה, ואני הולך להגיע אליו, כן, כן. אתם בטח סקרנים לדעת מה הסיפור של האיימנם הזה, אבל כאן אני חייב לעצור, בואו נשמור את החשיפה הזו להמשך, עוד קצת סבלנות, בסדר? בינתיים יש כאן מלא יתושים, טייסות שלמות, שעוקצים אותי בכל מקום אפשרי. אני מנסה להתמרח כמיטב יכולתי, וגם לוקח בקבלה, לפני שאני עולה לחדר לישון, מין ספירלה כזו, עם עשן וריח, שמרחיקים את היתושים, ומדליק ומניח אותה ליד המיטה, בתקווה שזה יעזור.

___________________________________

שבת בבוקר, ובחוץ יש יופי של יום. שווה. בתשע רוני מגיעה לחדרי ואנחנו עולים לאנז'ונה לאכול ארוחת בוקר. האוכל כאן בבוקר ממש טוב, ולא תאמינו, מישהו נענה לתפילותיי וסוף-סוף מצאתי קֶרד, ולא סתם קרד, שהוא כידוע מין יוגורט הודי מעשה בית, אלא קרד מצוין! גם הסלט שלהם טוב מאוד, וגם הצ'אי, בקיצור ההמלצות ששמעתי על המקום בהחלט מוכיחות את עצמן, וזה עוד בלי להכניס לחשבון את אווירת הגג הנחמדה וצוות המלצרים האדיב בראשות וינוֹד.

רוני ואני בארוחת בוקר במסעדת אנז'ונה, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: וינוד

   בינתיים רוני מוציאה מהתיק ונותנת לי לקרוא ספר שזה עתה סיימה ומאוד אהבה, 'רומן עם הרוח' של עידית פאנק וקובי נחושתן, ואילו אני מספר לה על הביקור הלילי בחנות הספרים הסמוכה והגילוי על הכפר איימנם. רוני מבקשת לראות את התמונות שצילמתי בטיול עד היום, והשיחה בינינו מתפתחת לכל מיני כיוונים, מ'ברנשים וחתיכות' (בעקבות תמונות הוסטל צבא הישע ממומבאי), דרך מיה דגן ששיחקה בהפקה האחרונה של 'ברנשים', דרך דומינו גרוס ועד לפלטפוס, בתי היוצר לכוכבים של היום. רוני, אחרי חודשיים של טיול, מרגישה שהיא צריכה קצת לנוח ומאוד מרוצה מכך שהגיעה לפורט קוצ'ין, שנראית לה מקום מצוין לעצור קצת, אפילו שנורא חם ולח כאן. כן, בהחלט חם, אבל גם חשוב לי להספיק לראות כאן כמה דברים טרם שאצא דרומה, במיוחד בית-הכנסת היהודי, שסגור היום, ואנחנו מחליטים להתפצל ולתקשר בעזרת פתקים בגסט-האוס שלה (בו ביקרתי אתמול, בהחלט נחמד), ובשלי.

כנסיית פרנסיסקוס הקדוש, פורט קוצ'ין, קראלה / צילומים: איציק גונן

   המקום הראשון אליו אני מגיע הוא כנסיית פרנסיסקוס הקדוש, שנמצאת לא הרחק. הכנסייה הוקמה בשנת 1503 ע"י כמרים פרנסיסקניים מפורטוגל, ונחשבת לכנסייה העתיקה ביותר בהודו שנבנתה ע"י אירופאים. ההולנדים הפרוטסטנטים שכבשו את קוצ'ין ב-1663, שיפצו את הכנסייה מאוחר יותר, כשבסמוך גם הקימו את בית הקברות ההולנדי. הכנסייה הזאת מעניינת אותי במיוחד כיוון שואסקו דה-גמה, מגלה הארצות המהולל (שני בעיני רק למגלאן), היה קבור כאן בכנסייה 14 שנה, עד ששרידי גופתו הועברו לליסבון, בירת פורטוגל. בכנסייה נשארה מצבה לזכרו של ואסקו דה-גמה, ואחרי שאני חולץ את הסנדלים אני הולך לראות אותה ולחלוק לו כבוד המגיע לו. המצבה היא לוח אבן חום הקבוע בקיר, ועליו ציורים של סמלים עם בעלי-חיים, כשבמרכז ציור של גולגולת עם עצמות ומתחת כתובת בפורטגזית. בצמוד ללוח האבן תלויה על הקיר מסגרת שחורה גדולה, ובתוכה תמונתו המוכרת של ואסקו דה גמה, לבוש בבגדיו המלכותיים, כשמתחתיה הכתובת: "זוכרים את ואסקו דה-גמה, הספן הפורטוגזי שהגיע לקוצ'ין ב-1502, וכאן מת ונקבר לראשונה ב-1524. מאוחר יותר הועברו שרידי גופתו לליסבון, שם הוא שוכב מאז במנזר הירונימוס (Jeronimos)". מתחת לדברי ההקדשה מופיעות עוד 3 תמונות של מקום קברו במנזר.

המצבה לזכרו של ואסקו דה-גמה בכנסיית פרנסיסקוס הקדוש, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

     כשאני יוצא מהכנסייה אני רואה גור כלבים קטן וחמוד עם פרווה יפהפייה, שמיד מזכיר לי את בראוני שלנו וגורם לי ללטף אותו. אל הגור מחוברת ברצועה אשה כבת חמישים ומשהו, גרטי, היא מציגה עצמה, שזופה, רזה, וקלת תנועה, ותוך כדי זה שאנחנו מתחילים לדבר מצטרף אלינו גם בעלה, ארמנד. אז מה הסיפור של הכלב הזה, אני שואל, וגרטי מספרת (תמיד הנשים הן אלה השמחות לקשור שיחה ולספר, הלא כן?) שהם חיים על ספינה קטנה ומשייטים להם להנאתם סביב העולם. וואלה! מה תגידו, גדול הא?!? להודו הם הגיעו מתאילנד, משם גם הביאו את הכלב, שעכשיו הוא בן 4 חודשים, ומכאן הם ממשיכים לבחריין, לתימן, ובסוף יגיעו לספרד, שם הם חונים בד"כ לתקופות ארוכות יותר של התרעננות ושיפוצים לספינה. ארמנד מוסיף עוד פרטים על השייט והחיים בסירה, ושניהם מחייכים ונראים כזוג הרפתקנים מקסים שבילוי של ערב איתם יכול להיות חוויה מיוחדת. אח, אח, מה אני אגיד לכם, נשמע לי אחלה של דבר, אולי שייט כזה יהיה הפרויקט הבא שלי?

   רשתות הדייג הסיניות ממשיכות לעורר את דמיוני, ואני חותך לכיוון החוף, בתקווה לראות אותן בפעולה, והפעם אני לא מתאכזב. בארוחת הבוקר אמרתי לרוני שמסקרן אותי לראות איך העסק הזה עובד, בכלל תופסים דגים עם זה? אז הנה זה כאן, וכל שורת הרשתות יורדות למים ואחרי כמה דקות עולות, כל אחת בקצב שלה, והדייגים מוציאים ברשת יד את הדגים שנאספו בתחתית הרשת הגדולה. ליד אחת הרשתות אני עוצר לשאול, והצוות מציע לי להצטרף להרמת הרשת. "בטח!", אני אומר, ומטפס בהתלהבות על קורות העץ המהוות את בסיס הרשת ומצטרף למושכים בחבלים. אני מניח שאני לא המטייל היחיד שמוזמן להשתתף בחווית הדייג הזאת, ובטח בסוף הם גם מצפים שתיתן להם משהו, אבל כרגע אני בהתלהבות שלי, וכולנו מושכים את הרשת עם המשקולות למעלה תוך שאנו קוראים יחד במרץ "הַי ג'אלה, הַי ג'אלה", בקצב משיכת החבלים...

פגישה אישית עם רשת דיג סינית, ואחד הדגים שעלו ברשת / צילום: איציק גונן

   מה אני אגיד לכם, אחלה חוויה!, אפילו שהיא די תיירותית כזאת, ובכל זאת. אנשי הצוות מראים לי את שלל הדגה שדגו בעזרתי (לא משהו), ובהזדמנות זאת אני מקבל מ'מנהיג הצוות' (מצולם בתמונה) גם הסבר על סוגי הדגים השונים: דג הנמר, דג הצפרדע, סרטנים למיניהם, ועוד כל מיני. הדגים הקטנים נזרקים חזרה למים, טרף לשחפים הממתינים, ואני נשאר לסיבוב נוסף של משיכות, שאחריו אני נפרד מ-30 רופי, תרומתי למשימה, ומהצוות.

   בשוק הסמוך, בכיכר ואסקו דה-גמה מוכרים כמעט הכל, אבל מה שמושך את תשומת ליבי אלה הספרים. יש כאן דוכן ספרים אחד יפה ומסודר, המוכר ספרים משומשים מכל סוג ומין. אני נעצר ליד הדוכן ומתחיל לחפש ספרים מעניינים; יש כאן הכל, ספרי קריאה שונים מ'מילכוד 22' ועד ספרי פאולו קואלו, ומ'לוליטה' ועד 'המקרה המוזר של כלב בשעת לילה'. יש כאן ספרי יוגה ורייקי, ספרי בישול, ספרי מסע, ספרים לפיתוח הקריירה, וכמובן כמה עותקים של הביוגרפיה של גנדי. לא רחוק מהדוכן הזה יש מישהו שמוכר ספרים בערמות. ערמות של ספרים, המונחות ליד ערמות של אגוזי קוקוס, וכאן נראה לי שמוכרים את הספרים לפי משקל... יש בשוק גם דוכנים לעבודות יד, תיקים, אהילים רקומים, בובות מבד, וכל זה, ודוכני אוכל כמובן, איך אפשר בלי.

ספרים רבותי, ספרים!... / צילום: איציק גונן

   לא הרחק משם, בלשכת האינפורמציה לתיירים, ליד מקום יציאת המעבורת לאי ואיפין (Vypeen), אני מצליח לקבל מפה של נפת קוטאיאם (Kottayam), כולל מיקום הכפר איימנם ומקדש אֶטוּמַנוּר, ואני מה זה מאושר! הפקידה בלשכה מחייכת כשאני מספר לה מה אני מחפש (היא בטח רגילה לשמוע כל מיני סיפורים מוזרים), אבל בסוף שיחתנו מה שחשוב לה שארשום את שמי ברשימת האנשים שנעזרו בשרותי הלשכה, ושאציין את התרשמותי מהשירות... אצלי בכל אופן המעגל מתחיל להיסגר, סימני השאלה הולכים ונעלמים, והתמונה הולכת ומתבהרת, ואני יודע שעוד מעט, עוד כמה ימים, אהיה מוכן ומזומן לחווֹת את החוויה המיוחדת והמיוחלת שמחכה לי, החוויה שעבורה עשיתי את כל הדרך הארוכה מישראל ועד למדינת קראלה בדרום מערב הודו.