פרק 38 – שנה חדשה בפושקאר

31.12.2003 זה היום, כן, היום האחרון של שנת 2003, ואני אורז את 'הבית' והולך לשלם. בדרך לתחנת האוטובוסים אני עוצר אצל דארפאן, אבל אין חדש בקשר לטיסות, ואנחנו מסכמים להיות בקשר דרך ידיד שלו, בעל גסט-האוס בפושקאר. מכיוון שאין אוטובוס ישיר מג'איפור לפושקאר, אני לוקח אוטובוס לאג'מאר (Ajmer), העיר הגדולה שבקרבת פושקאר. אג'מאר היא מוקד עליה לרגל חשוב עבור המוסלמים, אך עבורי הפעם היא רק תחנה בדרך. הנסיעה לא משהו, אפילו די מעצבנת; רוב הכביש נמצא בשיפוצים והרחבה, מה שמעכב את התנועה, וגם הנהג שלנו לא תורם לשלוות נפשי כאשר כל הדרך, בנהיגה הודית אופיינית שהחזירה אותי לימי הצפון העליזים, הוא מנסה בכוח לעקוף רכבים, וכמה פעמים אפילו התקרב למצבים של כמעט תאונה עד שכבר עצמתי את העיניים וחיכיתי ל'בּוּם', שלמזלי לא הגיע. די! מספיקה לי תאונה אחת בהודו... איזה מוזיקה תוכל להרגיע אותי עכשיו, אני חושב, ושם את 'שוטי הנבואה'; אלה חבר'ה עליזים שעושים שמח, 'פנאן' למשל ('הדוד שלי זה משה אני אוכל עד שנחנק / אני גדול ויש לי חברים בשב"כ...'), ובאמת די מהר אני מתחיל להתפנן אתם, עוצם עיניים, לוקח ראש אחורה, ומזמזם בשקט את 'הייתי מאניאק', ושוכח מהנהג ומהדרך...

בתחנת האוטובוסים של אג'מאר אני מאתר את האוטובוס לפושקאר, קונה כרטיס, ותוך כדי כך מתוודע אל בחור הודי צעיר בשם וינוֹד. וינוד זה גם עוזר לי לאתר את מקום מושבי (המסומן) באוטובוס, ומתברר שהוא יושב לידי, באופן לא מקרי, ותכף תבינו למה. ובכן, מסתבר שלמשפחתו של וינוד יש בפושקאר גסט-האוס, אותו הוא מנהל, ומדי פעם הוא מגיע במיוחד לתחנת האוטובוס כדי לצוד אורחים פוטנציאלים... מה תגידו, סחתיין על היוזמה, רעיון לא רע בכלל, הא? לזכותו גם ייאמר שהוא בחור נחמד, עם אנגלית טובה, ומעניין לדבר אתו, וזה כבר שווה! אחרי הכרות קצרה, וקצת דיבורים על טיולים בהודו, הוא מספר לי על גסט-האוס 'מילקמן' בפושקאר, מראה לי כרטיס ביקור של המקום, ובסוף גם שולף מתיק הצד שלו אלבום תמונות קטן, ומראה לי תמונות של הגסט-האוס ושל תיירים שהתארחו בו, כולם שמחים ומחייכים. לוקח לי קצת זמן לקלוט, עד שאני שואל אותו "תגיד, זה הגסט-האוס שלך?..."; וינוד מאשר במנוד ראש וחיוך צנוע המכיר בחשיבות עצמו, אבל נזהר שלא להגזים עם זה, כדי לא לעורר אצל הלקוח (אני) התנגדויות מיותרות. מכיוון שבשלב זה אני לא נעול על שום גסט-האוס אני מסכים לבוא אתו לראות את המקום והחדרים, ולפי מה שאראה אחליט…

בין שלטי מקומות האירוח גם זה של 'מילקמן' / צילום: איציק גונן

חצי שעה נסיעה שעוברת כהרף עין, ואנחנו בפושקאר, עיירה לא גדולה (כ-21 אלף תושבים ב-2011) על גבול המדבר, מרכז עליה לרגל חשוב מאוד להינדים, וגם מקום מאוד תיירותי, ואת זה רואים מיד. אני מעמיס את 'הבית' על הגב, ושנינו צועדים ברגל ל'מילקמן', שנמצא לא הרחק מתחנת האוטובוס המרכזית, וינוד קדימה ואני אחריו. אחותו של וינוד ואִמו מקבלות אותנו עם חיוך בכניסה, וחוץ מהן אני מוצא גסט-האוס משפחתי נחמד, עם 6 חדרים, מסעדת גג עם פינת זולה מדוּגמת, כולל ערסל, מזרוני ישיבה, ומערכת סטריאו וקלטות, ואפילו ספרייה צנועה עם כמה עשרות ספרים (אחד בעברית!), ממש גסט-האוס בהזמנה, פשוט מושלם! בפינת הזוּלה אני פוגש שתי בחורות דוברות צרפתית, אחת מהן, סוּזֶט, מתאכסנת כאן, והשנייה, מארי, אורחת שלה, חברה מקוויבק שהגיעה לבקר. אני בודק שלושה חדרים, ובוחר באחד מהם, חדר עם מקלחת ומים חמים, תמורת 100 רופי ומחליט שזהו, מתאים לי. אז מה יש לנו כאן, אני מסכם לעצמי, אחת זוּלה לעניין, שתי צרפתיות נחמדות, ושלושה וינוד, אחותו, ואִמו, משפחה הודית מאירת פנים, ואני כבר יודע שיהיה לי טוב כאן, אני פשוט מרגיש את זה…

הרחוב המרכזי המקיף את רובו של אגם פושקאר / צילום: איציק גונן

זהו, אני מתארגן במהירות, ויוצא להסתובב בעיירה, שדי מהר מסתבר לי שהיא בעצם רחוב ארוך אחד, מרביתו בזאר של חנויות, מסעדות, דוכני אוכל וכל זה, שמקיף אגם קטן שלפי הסיפורים דמיינתי אותו הרבה יותר גדול. האגם הזה אולי קטן, אבל נחשב למקום מאוד קדוש להינדים מאמיניו של בראהמה, האל שברא את העולם. סביב-סביב יורדות אל האגם גהאטות טבילה צפופות כאלה, אחת ליד השנייה, ולידן מקדשים כשביניהם מקדש בראהמה, אחד המקדשים היחידים בעולם המוקדשים לאל זה. הכל כאן קטן וקומפקטי (איפה הגהאטות הפרועות של ואראנאסי?) ומאוד לבן. העובדה שפושקאר היא עיר קדושה גם אומרת שלפחות רשמית אסור להכניס אליה אלכוהול, בשר וביצים, אבל לאור הניסיון שלי בואראנאסי הקדושה, שבה יש מקומות שאתה כן יכול לקבל בירה (מוסתרת, בתוך קנקן תה), ניתן לשער שגם כאן יכול מי שמעוניין למצוא את כל המאכלים והשתיות האסורים.

ברגע שאתה מתחיל להסתובב בעיירה, אתה מיד קולט שזה מקום של כייף! וגם, שאתה לא היחידי ששם לב לכך. העיירה הקטנה הזאת עמוסה בתיירים, שרבים מהם נודדים כעת, בשעת אחר-הצהריים חמימה זו, הלוך וחזור לאורך הבזאר, ומאכלסים את כל בתי הקפה הפתוחים והמסעדות. בחנות לדיסקים וקלטות אני פוגש את מתן, אותו פגשתי לראשונה במקלוד גאנג' ערב לפני שעזבתי (הוא הגיע ממנאלי), ולא הספקנו ממש להכיר. מתן מחפש מקום ללמוד יוגה, ויחד אנחנו צועדים לאורך הבזאר ובהזדמנות זאת גם מנסים לאתר היכן יתקיימו כאן הערב אירועי ליל הסילבסטר. בסוף אנחנו מגיעים ל'סאנסט קפה', שממוקם על שפת אגם פושקאר, במקום שכעת, לקראת השקיעה, כבר מצדיק את שמו, ושתי הבנות בגסט-האוס אמרו לי שבטח יהיה בו משהו הלילה. אז כן, באמת מתקיימת כאן הלילה מסיבה גדולה לרגל השנה החדשה, וכולם מוזמנים! סחתיין, יש מי שדואג לנו…

שלט ההזמנה הפומבית למסיבת השנה החדשה / צילום: איציק גונן

מתן נכנס לברר על יוגה, ואני לאינטרנט, שמאכזב אותי היום (כמו בג'איפור); שוב אין קשר ל'הוט-מייל' ("תעבור ל-yahoo", מציע לי הבחור במקום, "הם הרבה יותר טובים במזרח"...). טוב, נראה לי שזו סיבה מספיק טובה לאכול משהו, אפילו שאני לא מי יודע מה רעב, כי האוכל תמיד משפר את ההרגשה, לא ככה? אז אני מתיישב במרפסת בחוץ, משתרע לי על כורסת הנצרים העגולה, מזמין אורז מטוגן עם ירקות ונהנה מהאגם החמוד (אני עדיין לא מעכל שהוא כזה קטן, באמת, ממש פיצי), מהמוזיקה שמנוגנת לידנו מעל מדרגות הגהאט היורדות לאגם, ומהשקיעה, שהולכת ומלווה את השמש היורדת לאט, בנחת, שמש מדברית עטופה הילת אובך אדמדמה המשתקפת ומרצדת במימי האגם, שמש מדברית שיודעת להיות קשה ושורפת, אבל היום היא כבר עשתה את שלה, זהו, מספיק, מחר מתחילה שנה חדשה וגם היא צריכה לנוח ולאסוף כוח…

שימי ואני על מדרגות הגהאט היורדות לאגם פושקאר ב'סאנסט קפה' / צילום: חבר 

אחרי האוכל אני יורד לגאט, להתיישב על המדרגות, ותוך כדי הליכה אני קולט מאחור מישהו שאי-אפשר לטעות בו, הקוקו, הזקן, הלבוש, שימי!!! כן, שימי, הוא ולא אחר, שהגיע הנה ישר מרישיקש והספיק לחגוג את חנוכה בבית חב"ד כאן, יושב על המדרגות ולידו שני אברכים חב"דניקים... מה תגידו??? טוב, להגיד פגישה נרגשת זה יהיה מעט מדי כדי לתאר את השמחה שפרצה כאן, באמת, כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה... אנחנו מחליפים חוויות וסיפורים, מה עבר על כל-אחד מאתנו מאז נפרדנו ברישיקש, ואז הוא גם מספר לי אוּרי, שלדבריו כבר נמצא בארץ, ומצבו מעט טוב יותר. יופי, זאת החדשה הכי טובה בשבילי! (עדיין מתרוצצת אצלי בראש תחושת אשמה שלא צפיתי שזה יכול לקרות, ולא הייתי שם לעזור כשזה קרה)... שימי הכיר את אורי יותר טוב ממני, ויותר זמן, ושניהם גם מרקע דתי-מסורתי דומה, כך שהיה ביניהם דיבור גם סביב נושא הדת, שכל אחד מהם נמצא אתה בדיאלוג משלו. הדיאלוג הזה, 'דיאלוג מתלבט' אני קורא לו, מקבל כאן במרחק מהמשפחה והארץ ביטוי שונה, ויכול להוביל אותך או להתרחקות מוחלטת, בסיוע כל החילונים (כמוני) שנמצאים סביבך, או דווקא להעמקה, ואפילו חזרה לקשר חזק ומשמעותי יותר עם המקורות הדתיים שלך ועם הדת. מבחינה זו אני חושב שאורי ושימי נמצאים במקום דומה, ובשלב דומה של חייהם, לקראת גיל 30, כשההתלבטויות הופכות לקשות יותר כיוון שיש לחץ, פנימי וחיצוני, להתמסד ולהתחיל לבנות חיים מסודרים. העולם שמסביב, הודו ומקומות אחרים, כבר לא נותן לך את מה שנראה לך מספיק כשיצאת להודו בפעם הראשונה, אחרי השחרור. עכשיו הוא מפנה אותך חזרה פנימה, וביתר עוצמה, ואתה צריך להחליט. אצל שימי נראה לי שזה הולך יותר לכיוון של 'התחזקות דתית', כפי שהוא קורא לזה, וחזרה למקורות, ואצל אורי? אני לא מכיר אותו מספיק בשביל להגיד, אבל אני מרגיש שהוא נלחם נגד האפשרות הזאת של החזרה מתוך בחירה, ואולי מה שקרה לו קיבל סיוע גם מן המאבק הפנימי הזה. אולי, לך דע. לא הייתי אף פעם דתי וגם לא התקרבתי לזה, אבל זה מה שאני מרגיש.

על שפת האגם הקדוש של פושקאר / צילום: איציק גונן

אחד האברכים שעם שימי, בחור צעיר ונחמד, עטור זקן וחבוש מגבעת, מציע לי להניח תפילין; הֵיי, הֵיי, give me a break, will you. אני דוחה את ההצעה בנימוס, ומוסיף שלדברים כאלה כמו הנחת תפילין צריך שתהיה כוונה אמיתית בלב, ואין טעם שאעשה את זה רק כיוון שהוא מבקש ממני, או כדי להיות נחמד. הוא, איך לא, מביא לי ציטוט מהמקורות שאני טועה וזה אינו כך (ובמקורות, כידוע, יש משפטים וציטוטים מתאימים לכל מצב), אך לזכותו ייאמר שאינו מנסה ללחוץ, וטוב שכך... כשהם קמים שלושתם לחזור לבית חב"ד שם שימי מתגורר וישן, הוא שואל אותי אם בא לי לבוא אתם לשם לכוס קפה ("קפה תורכי אמיתי!"). טוב, זה פיתוי ממש לא הוגן, תסכימו אתי, ואני כמובן מצטרף... עד שבע בערב אנחנו יושבים, שותים (אח, איזה קפה, עם טעם של הבית!), ומפטפטים, ואז מתחיל שיעור ולאחריו ארוחת ערב. אני מוזמן להישאר, גם לשיעור, או רק לארוחה, שתהיה בשמונה, אבל מחליט להיפרד, מודה על ההזמנה, ויוצא חזרה לגסט-האוס שלי להתקלח, להתארגן, ולצאת ולקבל את השנה החדשה כמו שצריך. מישהו כאן אומר לי שזה לא שנה חדשה שלנו, ואני עונה שכל החיים שלנו מתנהלים לפי השנה הזאת, אז למה לטמון את הראש בחול, ולא לחגוג כמו שבא לנו, באמת, תנו לי סיבה טובה אחת למה לא!...

כשאני יוצא שוב לבזאר, אני פוגש ב'ארמון של ששון' בחוץ על הכביש, סביב מדורה קטנה, שני חבר'ה דרום-קוריאנים שהיו אתי על הרכבת לאגרה. כמו שאני מתיישב ללאפה וכוס צ'אי, אני מגלה שם את נאוה ואיה הירושלמיות, זוכרים? את שתיהן פגשתי עוד בבהאגסו, כשהייתי עם אסי (אסף) וליאורה. נאוה למדה משפטים, סיימה התמחות, ועכשיו רוצה להשתלב במשהו ציבורי, אולי הרשות להגנת הצרכן, או משהו כזה, ואיה למדה מחול, ועכשיו נותנת חוגים במתנ"ס בירושלים. בינתיים שתיהן בהודו לחצי שנה, ומאז ימי מקלוד הן הספיקו להיות בנפאל, שם לקחו טרק עם הזוג הדרום קוריאני, משם המשיכו לואראנאסי, ועכשיו הן כאן כבר 10 ימים ונהנות... נו, אני שואל אתכם, לא עולם קטן? כפר, כן, פשוט כפר אחד ואפילו לא גדול. מתן עובר ברחוב ואני מזמין אותו לשבת אתנו, ומכיר לו את איה ונאוה, ופתאום, משומקום, כרוח סערה, מופיעה גם מיכל (מיכלוש), מאגרה וג'איפור, שהספיקה כבר לבדוק בטלפון עם אִמה מה מצבו של ג'וּקי (הכלב המשפחתי). כן, ממש מפגש חברים בלתי מתוכנן. אתה יושב לך פה על הכביש, באמצע הבזאר, סביב המדורה ההזויה הזאת של 'ששון' שמחממת אותנו עכשיו, ורואה את כולם, גם כאלה שאת פרצופיהם אתה זוכר ממקלוד, או רישיקש, או ואראנאסי, אפילו שלא ממש יצא לך להכיר אותם. כולם כנראה מגיעים בסוף לפושקאר, רגע לפני גואה בחורף, או בדרך משם בקיץ, כולם עוברים כאן, בעיירה הקטנה הזו, ובסוף גם כולם מגיעים ל'ארמון של ששון', על הכביש…

יושבים ב'ארמון של ששון', על הכביש / צילום: מיכל

בינתיים גם ארז מגיע, וכועס על מיכל שנעלה את החדר ולא השאירה לו מפתח. "אתם נשמעים בדיוק כמו זוג נשוי", אני מעיר מהצד (והם אפילו לא זוג, כך לפחות טענה באזני מיכל), ושניהם מביטים בי, מופתעים... ברחוב ממשיכים לעבור פרצופים מוכרים, עוד כמה חבר'ה מראם-ג'ולה, שהיו באים לקבלות שבת שלנו בלאקסמאן ג'ולה, עוד זוג שפגשתי בסרט בראג' מאנדיר, עוד מישהו מהרכבת לאגרה... כן, זה לא חדש, וכבר למדתי את זה מזמן, עוד במקלוד, שחבר'ה שאתה פוגש במקום אחד, לא רק ישראלים, תחזור ותפגוש בהמשך במקומות אחרים, רק תפקח עיניים, ותראה את כולם. במידה רבה, אני חושב, זה כמו רעיון שאתה נתפס אליו ומסתובב אצלך בראש, ואתה שב ומוצא אותו בכל חוויה, מקום או אירוע שאתה נוטל בו חלק. משהו שאתה יכול לראות אותו קורה ואתה מיד מתחבר אליו. וכך, בעוד בשמי החג מטיילת לה עננה בטלה, אני כבר שקוע בהרהורים... אחרי ימי הלבד, בואראנאסי וג'איפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות והשמחות הגדולות, והכייף שמזמנת לך הודו…

ב'סאנסט קפה', רגע לפני שמסתיימת השנה / צילום: איציק גונן

לקראת חצות אנחנו עוברים ל'סאנסט קפה', ואני מספיק עוד לאכול על המרפסת בחוץ סלט טוב, לפני שמתחיל האקשן. בחצר הפנימית של הקפה הכל מוכן, שטיחים נפרשו על הדשא, מתחת ליריעות אוהל צבעוניות, תזמורת מנגנת מוזיקת דיסקו, וכל מי שכבר הגיע מצטרף לריקודים. איה רוקדת שחבל לכם על הזמן, איזה תנועות, איזה סגנון, משהו, אתם מפסידים שאתם לא רואים, אני פשוט לא יכול להוריד את העיניים שלי ממנה. גם אני מצטרף, אם כי בהרבה פחות יכולת והתמדה, מה לעשות, זה מה שיש ובוא נכיר בזה... לקראת חצות מכבים את האורות ומתחילים את הספירה לאחור, עשר, תשע, שמונה... ובחצות בדיוק מעיפים זיקוקים לשמיים, מפוצצים כמה חזיזים, ואחר-כך פורסים לכל החבר'ה מסביב עוגה גדולה שהמסעדה תרמה, ועליה הכתובת 'שנה חדשה מאושרת, 2004'. הריקודים על הדשא מתחדשים, ומי שלא רוקד, שרוע על השטיחים, שותה ומעשן מכל הבא ליד. מי שיש לו חברה אִתו מתנשק, ומי שיש לו חברה, אבל היא לא אִתו, כמוני, חולם איך היה מתנשק אתה אילו היתה כאן עכשיו... בימים האחרונים אני חושב על קסי יותר ויותר, ומרגיש כי להימצא במחיצת האנשים שאתה אוהב זהו האושר האמיתי! עכשיו מתבהרת לי התמונה יותר מתמיד; די, מספיק עם כל ההתלבטויות האלה, אהבה היא הימור, לא פוליסת ביטוח. כבר יותר משלוש שנים אנחנו יחד, והגיע הזמן שאפסיק לחשוב במונחים של ביטוח חיים, או תשלום עבור ימי מחלה, ומה יהיה אם ככה, או ככה, זהו, הגיע הרגע לקפוץ למים... במידה רבה יצאתי להודו כדי לקבל החלטה, כך אמרתי לעצמי, ולקסי, ועכשיו אני מרגיש שאני יכול להחליט, כן, אני יכול ואני רוצה, ויאללה, בואי נתחתן!

זהו, 2004 כבר כאן, זמן לקבל החלטות / צילום: איציק גונן

...זהו, אמרתי את זה, הוצאתי את זה החוצה, כתבתי את זה כאן, ביומן, וזה לא היה קל, נשבע לכם, ועכשיו גם לא מעניין אותי שאמרתי את זה כשאני לבד, ומתגעגע למישהי שאני אוהב, כי לעולם, וללא יוצא מהכלל, אנחנו מקבלים החלטות סופיות רק בגלל הלך רוח זמני, ככה זה, ואני לא הראשון שמגלה את זה. אני גם לא רוצה לחשוב על עתיד שבו יישלל ממני מראה פניה ורגשותיה של מי שאני אוהב, שממנה אני שואב כיום את עיקר שמחתי, או שאצטרך לחשוב כיצד שוחטים מחזריה של פנלופה שוורים וחזירים, בעודה ממתינה לאודיסאוס, ואם כך, למה לחכות? "האהבה באה העירה, אני עומד לקפוץ מהרכבת הזאת / כשהאהבה באה העירה אני הולך לתפוס את הלהבה...", שרה U2 להקת העשור, וזה שקדם לו, וגם אני הולך עכשיו לקפוץ מרכבת החיפושים וההתלבטויות, ונראה לי שרק המוזיקה יכולה עכשיו לעזור לי בקפיצה הזאת, ולעשותה פחות מפחידה. כן, המוזיקה הזאת, שיודעת לעורר בנו את החלק הפנימי, המִסתורי, של נשמתנו. החלק הזה, שמתחיל במקום שבו כל שאר דרכי הביטוי המוגדרות והגמורות, כמו מילים כתוּבות, וספרים, וגם ציור ופיסול והמדע יחד אתם, נעצרים, ואז מגיעה המוזיקה, משלבת את ידה עם נשמתנו, ולוקחת אותנו למסע מסתורי, צבעוני, עם ריחות וטעמים שלא זקוקים להגדרות, ומאפשרת לנו לממש את החלומות הכי גדולים שלנו...