פרק 26 – אל חוף חוף וארקלה

    שמתם לב שעוד לא העברתי כמה ימים על איזה חוף ראוי כאן בדרום? כן, בהחלט לא תקין ונראה לי שהגיע הזמן לעשות משהו בעניין, לא ככה? אז זהו, היום אני משנה כיוון והולך לנפוש קצת; ים, שמש, חול לבן ונקי, דקלי קוקוס, מוזלי, מיץ קוקוס וכל שאר הדברים הטובים שיש לחופי הודו להציע. כן, הגיע הזמן לקחת הפוגה קלה מכל המשימות שהצבתי לעצמי ובגינן הגעתי לדרום הודו; היום אני נוסע לוארקלה (Varkala), לחוף הים. אומרים שהחוף של וארקלה בדרום קראלה עדיין שומר על רעננות ולא התמסחר כליל, כפי שקרה למרבית החופים מאראמבול דרומה, דרך פאלולים ועד לקובלאם, לא הרחק מכאן. עוד מעט אוכל לומר לכם אם אכן זה כך.

   את טריבנדרום (תירובננתפוראם - Thiruvananthapuram), בירת מדינת קראלה, 'עיר הנחש הקדוש', אני עוזב אחרי שני לילות, בלי באמת להכיר את העיר. לא נתתי לה צ'אנס אמיתי, ואני בטוח שיש בה דברים יפים לראות, אלא שבחום ובלחות שיש כאן עכשיו ממש לא בא לי להסתובב בה ולנסות להכירה. נכנסתי לעיר הזאת מצפון כשהגעתי ממונאר, אתמול חציתי אותה דרומה לקאניאקומארי, והיום אחצה אותה שוב לצפון מערב, וכל מה שאני יכול להגיד עליה שהיא גדולה בשטחה, סואנת ועסוקה (יותר ממיליון תושבים), ולא ממש מזמינה, אפילו שמבנה האוניברסיטה של קראלה ועוד כמה מבנים יפים שראיתי תוך כדי נסיעה נראים בהחלט מעניינים. לצערי גם לא התפניתי לנסות ולאתר את ת'אמפי הכרטיסן שגר כאן וזה גם חבל לי, אבל עכשיו אני זקוק לחוף ולים באופן נואש.

תיקון מס' 3 למכנסיים שלי, טריבנדרום, קראלה / צילום: איציק גונן

   הבוקר, אחרי ארוחת בוקר, הלכתי עוד פעם לחייט לפרק נוסף, שלישי במספר, בסאגת המכנסיים שלי. כמובן שזה נקרע ליד האזור המתוקן, איך לא, וככה זה בטח יתקדם גם אחרי התיקון הזה, אבל בינתיים יש לי מכנסיים שאני אוהב, וזה לא מעט, וגם הזדמנות לאסוף ניסיון עם החייטים ההודים, בעקבות אישוואר ואומפרקאש, שני החייטים מ'איזון עדין'. בחנות ישבו שני חייטים, צעירים יחסית, והיא היתה הרבה יותר מצוידת ומאובזרת בהשוואה לחנותו של מאניל בפאנאז'י, כולל עמדות ומכונות לעוד שלושה חייטים. החייט שלו הסברתי מה צריך לעשות, לקח את המכנסיים ותוך 5 דקות עבודה ו-20 רופי השלים את המשימה. עבודה מהירה ודי טובה, אבל לא כמו עבודת התיקון של מאניל, אפילו לא מתקרבת. שעה באינטרנט עזרה לי להתעדכן מה קורה בבית, לקבל ולשלוח כמה מיילים, ולמחוק איזה 150 הודעות שהצטברו בתיבת הדואר שלי בשלושת הימים האחרונים... זהו, אני מחסל את ענייני במלון, מעמיס את הבית על הגב והיידה, לתחנת האוטובוסים המרכזית שנמצאת לא הרחק.

בתחנת האוטובוסים, טריבנדרום, קראלה / צילום: איציק גונן

     בתחנת האוטובוסים המרכזית של טריבאנדרום אני מאתר מישהו מלובשי החאקי, ושואל על האוטובוס לוארקלה. הוא מראה לי את המקום בו אמור האוטובוס לחנות, אבל לא יודע להגיד מתי יגיע האוטובוס הקרוב, שאוסף נוסעים לוארקלה, קולאם, ועוד כמה מקומות. אני מתמקם באזור וסוקר את האנשים הממתינים לאוטובוסים השונים. זה השלב שבו אני מנסה למצוא מבין הממתינים מישהו שנראה לי דובר אנגלית, מתמצא באוטובוסים וגם ישמח לעזור למישהו כמוני. בדרך כלל כשאני מאתר את אותו אחד אני מגייס את המבט הכי נחמד שיש לי (ויש לי כמה כאלה), מצרף אליו כמה אלמנטים של בקשת עזרה, ויחד אתם נגיעות של "אתה זה שיודע ואני לא, אז אולי תסכים ללמד אותי...", ומנסה לגייס אותו אלי, בן-ברית כזה. היום אני מאתר בחור שנראה כמו האח הגדול של השחקן יגאל עדיקא, רק עם שפם (ואת יגאל, יש לדעת, אני מאוד אוהב מאז הסרט 'שורו'), ופונה אליו. אני שואל על האוטובוס לוארקלה, והוא מאשר לי, כולו חיוכים, שהמקום שאני ממתין בו הוא אכן המקום, אך לגבי הזמן הוא לא יודע. הוא שואל אותי מאיפה אני וכל זה, ומבסוט לאללה מכל השיחה, נהנה הבחור. האנגלית שלו לא משהו, אבל מספיקה במקרה הזה. אחרי כמה דקות בהן הוא עוקב אחר שלטי כל האוטובוסים הנכנסים לתחנה, וכתובים במאלאיאלאם, הוא נוטל יוזמה והולך לברר. עוברות עוד כמה דקות והוא חוזר ואומר לי שאוכל לקחת את האוטובוס הסמוך עד לאַטינגָל ושם להחליף אוטובוס ולקחת אחר לוארקלה. אני אומר לו שאני מעדיף לא להחליף אוטובוס (אתמול כבר היה לי סיפור בדרך חזרה מקאניאקומארי, כשהייתי צריך להחליף באמצע אוטובוס). הוא הולך שוב לברר וחוזר ואומר שאכן יש אוטובוס ישיר, אבל הוא יוצא רק בשתים-עשרה בצהריים, שזה עוד 50 דקות. אני אומר לו לא נורא, אני כבר רגיל לחכות... אחרי איזה רבע שעה 'יגאל' מחייך אלי מתנצל, ואומר שהוא צריך ללכת. מסתבר שהוא פשוט מגיע הנה לתחנה לראות אוטובוסים יוצאים ובאים, מה תגידו? אני רק יכול לצטט את מאיר אריאל, האחד והיחיד (למי ששכח): "עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, אחר-כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה...".

   טוב, אחרי ש'יגאל' הלך צריך למצוא קורבן חדש. אני מביט סביב אבל אין כזה, רק נשים, ולנשים הודיות לא מקובל שגבר זר יפנה. אגב, שתדעו, לנשים ההודיות נשמרים בדרך-כלל המושבים בירכתי האוטובוס, אם כי כבר נסעתי גם באוטובוסים שנשמרו להן מקומות דווקא מקדימה (איימנם למשל). אם עולה אשה באמצע הדרך ואין ספסל שלם פנוי, היא בדרך-כלל תשב על מושב פנוי ליד גבר הודי, אם כי כבר ראיתי גם נשים שתעמודנה ליד המושב הפנוי ולא תתיישבנה. בכל מקרה אם יש מושב פנוי ליד גבר זר (כמוני למשל), היא תעמוד כל הנסיעה ליד המושב הפנוי ולא תתישב. כן, זוהי האשה ההודית, וזוהי המסורת, וכשאתה זר המטייל כאן חשוב מאוד ללמוד ולהקפיד על הדברים האלה, כדי לא לפגוע ולא להביך את האשה, וגם את עצמך.

נשים הודיות צעירות בדרכן לעבודה, אלפי, קראלה / צילום: איציק גונן

   אני עוצר כמה כרטיסנים החוזרים מנסיעות, והכרטיסנים כידוע הם היותר אינטליגנטים מתוך הצמד נהג – כרטיסן, אבל גם הם לא יודעים. בצר לי אני ניגש עם הבית לכל אוטובוס שמגיע לאזור שלנו ושואל אם הוא לוארקלה, כאשר קבוצת נוסעים שממתינה שם לאוטובוסים אחרים עוקבת אחר מעשי ממקומות עמידתם, בלי להתערב. חמש דקות לפני שתים-עשרה מתקרב אלינו אוטובוס, וקבוצת הנוסעים שעקבה אחרי בדקות האחרונות, כולל כמה נשים, קוראת אלי במקהלה: "וארקלה, וארקלה...", נו, מה תגידו? שתקו, שתקו, אבל כשהגיע הרגע המכריע הם לא אכזבו! אני מעמיס את הבית ודוהר לאוטובוס למצוא מקום ישיבה. אכן מסתבר ש'יגאל' צדק, והאוטובוס אכן עוזב בשעה שתים-עשרה.

   ב'לונלי' כתוב שלוקח באוטובוס שעה ורבע עד וארקלה. ובכן, אם תרדו אחרי שעה ורבע תמצאו את עצמכם רק באמצע הדרך, כי הדרך כולה לוקחת מעט יותר משעתיים, כולל הפסקה של 10 דקות באַטינגָל (Attingal). כך או כך, במונחים הודיים זו נסיעה קצרה, בדרך די נחמדה, וכשאנחנו מגיעים לוארקאלה, עיירה של מעל 40,000 תושבים, אני יורד בטמפל ג'אנקשן, במרכז העיירה, ומכאן אני לוקח ריקשה לחוף. לנהג אני נותן שם של גסט-האוס מסוים שראיתי בספר, לא כי יש לי המלצות עליו, אלא פשוט כנקודת עוגן לחיפושים שלי. חוץ מזה גם תמיד טוב להראות לנהג הריקשה שאתה בעניינים, כדי שלא יתחיל לסובב אותך ולקחת אותך לכל מיני מקומות "מומלצים וזולים" שהוא מכיר.

וארקלה, קראלה, שלט דרכים בקרבת החוף / צילום: איציק גונן

   אני שואל את הנהג אם הוא מכיר את הגסט-האוס הזה, "כן, כן", הוא עונה לי, ואחר-כך מסתבר שפשוט אין לו רבע מושג איפה זה, איזה מין נהג ריקשה זה? במשך חצי השעה הבאה הוא מסתבך והולך, תוך שהוא עושה לי סיור לא מודרך בכל אזורי הגסט-האוסים של וארקלה, ולא עוזרים גם כל האנשים ונהגי הריקשות שהוא עוצר בדרך ושואל איך להגיע, הבן-אדם פשוט לא מאופס... בשלב הזה נגמרת לי הסבלנות, ואני מתחיל לכוון אותו עם המפה הקטנה שיש בספר, כאשר בין לבין הוא מכניס אותי לשני גסט-האוסים שלא ביקשתי, והמנהלים שם מיד יוצאים אלינו וכבר רוצים להראות לי את החדר שלי... בסוף אנחנו מגיעים. אני משלם לו ומתחיל לבדוק, ומסתבר שיש כאן מלא גסט-האוסים, חדרים להשכיר, ואפילו בתי מלון מכל סוג ומין, כמויות. הבחור הולך אחרי, צמוד, בתקווה להיכנס לגסט-האוס שני צעדים לפני ולהגיד להם שהוא הביא להם אורח ולכן מגיעים לו אחוזים, אבל לי כבר נשבר ממנו. אני עושה לו תרגיל קטן ומשאיר אותו לחפש אותי בכיוון דרום, בעוד אני פונה צפונה לאורך הצוק, וליד השוק הטיבטי נכנס פנימה, מזרחה, ומוצא חדר סביר, עם שירותים ומקלחת, ב-250 רופי, ובמקום כמו וארקלה שהמחירים בו כבר משתוללים בעונה הזאת, זה בהחלט יפה.

   המקום הזה גם משכיר חדרים וגם יש לו מסעדת גן פשוטה בחוץ, מסעדת שיוואסמון (Shivasmoon Restaurant), שכרגע יושבים בה שני חבר'ה ואוכלים, ובזמן שאני ממתין עד שייגמרו לנקות את החדר שלי, אני מצטרף אליהם ליד אחד משולחנות המסעדה וממלא את כל טפסי הרישום הנדרשים. המקום הזה מנוהל ע"י שתי נשים נחמדות, מין 'רביבה וסיליה' (של פעם) במהדורה וארקלית-הודית, וגם תפריט ארוחת הבוקר שהן מציעות נראה מבטיח (כוס של מיץ פאפאיה שהזמנתי נחתה זה הרגע על שולחני), בקיצור – באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל...

המקום של 'רביבה וסיליה' ההודיות, וארקלה, קראלה / צילום: איציק גונן

     אחרי התארגנות בחדרי הקטן והנחמד (יש כילה גדולה שתלויה מעל למיטה, וזה אומר שצריך להתכונן ליתושים!), אני שם עלי בגד ים ויוצא להסתובב קצת בחוף, לראות 'מי נגד מי'. המראה כאן ממש מרהיב, כי אנחנו נמצאים על צוק גבוה, ומתחתינו למטה נפרש כל החוף, כשלאורכו דקלי קוקוס עמוסי פרי, יופי! למעשה יש כאן שביל עפר שרק בתחילתו יש קצת אספלט, מין 'טיילת' רגלית כזאת, לאורך הצוק, ולאורכה סדרה בלתי נגמרת של חנויות, מסעדות ומשרדי נסיעות, אחד צמוד לשני. בהמשך ויותר צפונה, במקום שהצוק מתחיל להשתפל לעבר הים, נמצאים גם בתי מלון גדולים (ויקרים) הרבה יותר, אבל כאן זה נחש אחד ארוך ובלתי נגמר של קניות-אוכל-קניות-אוכל... באחת המסעדות בדרך אני פוגש כמה חבר'ה מגסט-האוס Aida במונאר, ביניהם שי, וארז, והשמחה רבה. הם הגיעו הנה אתמול ישירות ממונאר, וכבר הספיקו להתרשם שְיַקר כאן, "כנראה בגלל כל התיירים מאירופה" הם אומרים. אכן גם אני כבר רואה שיש כאן לא מעט תיירים, בנוסף למטיילים הזרוקים כמונו, חלקם מבוגרים שהגיעו הנה לבלות את חופשתם השנתית ומאכלסים את בתי המלון היקרים בהמשך הצוק. נראה כי חרף כל מה שנכתב גם החוף הזה הולך ומתמסחר, אם כי חייבים לציין שזה עדיין במידה, לא מוגזם מדי, משהו כמו הטיילת באילת לפני איזה 20 שנה, אני חושב, רק הרבה יותר פשוט, בלי בתי המלון ברקע, ובעיקר הודי. האווירה הכללית כאן היא אווירה של כיף ושל חופש, ולמרות שעל הצוק למעלה זה נראה מעט צפוף, למטה על החוף פשוט ריק, אין אנשים, והים כולו שלך!

חנויות לאורך הצוק למעלה, ולמטה החוף הצפוני של וארקלה / צילומים: איציק גונן

כן, אז באמת החלק הצפוני של החוף הצפוני הוא החוף, קטן, חמוד, ומי שלא יתעצל ללכת איזה ק"מ אחד על שביל 'הטיילת' למעלה, ימצא חוף מעולה ברמות! אני משאיר את התיק והבגדים על החול ומזנק למים, וואו, איזה מים, מה אני אגיד לכם, אין מילים, פשוט אין! מים לא קרים, גלים נהדרים שאפשר 'לתפוס' אותם ולהגיע אתם עד החוף, אין, פשוט מעולה! אני צולל, יוצא, צועק לחלל האוויר משמחה והתלהבות, ושוב צולל. במים יש איזה חמישה חבר'ה, לא יותר, ועל החוף עוד איזה עשרה, זהו. אפשר לצעוק ולהשתולל, אף אחד ממילא לא שם לב. הכי קרובה אלי זו בחורה, נראית לי בת 28 או משהו, שאחר-כך יסתבר לי שהיא גרמניה מפרנקפורט, העונה לשם אורסולה, שמנסה לחצות את מחסום הגלים וכל פעם נהדפת בחזרה לחוף. כשהיא מצליחה סוף-סוף היא מחייכת אלי חיוך מאושר, ואז מגיע עוד גל ושותל אותה למטה... אחרי איזה שעה או משהו במים אנחנו יוצאים, ואורסולה מבקשת שאצלם אותה, ואחר-כך גם מתנדבת לצלם אותי (דווקא יצא סביר, תראו למטה). היא הגיעה לכאן ישירות מגרמניה, טיסה עד לטריבנדרום ומונית לכאן, ויש לה חדר במלון מצוין, כך היא אומרת, בקצה הצוק הצפוני. בגרמניה עכשיו קר ושלג, והיא החליטה לקחת שבועיים חופש ממקום עבודתה (היא עובדת כשרטטת טכנית במשרד מהנדסים) ולהגיע לכאן. היא התלבטה בין החוף הזה לחוף של קובלאם, שניהם לא רחוקים מדי מטריבנדרום, אבל כיוון ששמעה שקובלאם גם נורא מסחרי וגם יקר, היא באה לכאן. אני מספר לה קצת על הטיול שלי, ועל הסיבה לבואי לקראלה, וגם היא נורא מתלהבת. לא, היא לא קראה את 'אלוהי הדברים הקטנים', אבל כשתחזור לגרמניה היא מבטיחה לחפש אותו, "אם הוא זכה בפרס הבוּקֶר בטח תרגמו אותו גם לגרמנית", היא אומרת.

חוף וארקלה ואני / צילומים: אורסולה ואני

   לפני שאנחנו נפרדים אורסולה נותנת לי את כתובת המייל שלה, ואומרת שיותר מאוחר היא מתכננת לאכול ב'בלו מארין', מסעדה בערך באמצע ה'טיילת', אם ארצה להצטרף. אני עוד נשאר בחוף אחרי שהיא עוזבת, נהנה עוד מעט מהים הנהדר הזה. כשהשמש מתחילה לרדת למטה אני עולה למעלה, לצוק, עובר ליד כמה מסעדות שמציגות בחוץ כל מיני דגים מעניינים ומסקרנים, ובסוף נכנס כמו שאני (בתוספת גופיה) למסעדה ממנה עולה נגינה של דיג' וסיטאר, כי מוזיקה תמיד עושה לי את זה. איתי מפארן, שגילף לעצמו דיג' במשך שבועיים אצל מוקש, ברישיקש, בטח היה נהנה לשמוע את הדיג' הזה, אני חושב לעצמי. אני עולה לקומה השנייה ומתפרקד על אחת מכורסאות הנצרים. השקיעה כאן יפה ואדומה, בינות לדקלי הקוקוס, והשמש יורדת לה לאיטה אל הים הערבי, שלוש וחצי שעות לפני שהיא תגיע ותשקע גם אצלנו, בישראל. המלצרים כאן לא ממהרים, ורק אחרי איזה חצי שעה מגיע מישהו לשאול אותי מה אני רוצה. סחתיין, למה לא. ערב ראשון בוארקלה, ורק קסי חסרה כאן כדי שהתמונה תהיה מושלמת. אצטרך להמתין בסבלנות לחופים של קוצ'אנג בתאילנד, שם נבלה יחד שבוע ימים כשאסיים את ההרפתקה ההודית שלי, בינתיים אני כאן, על החוף, והחיים הטובים תפסו אותי בקצות מכנסי (זהירות שלא יקרעו שוב!), והושיבו אותי על החול החמים. תנוח מעט, הם אומרים, שום דבר לא יברח...

שקיעה על חוף וארקלה / צילום: איציק גונן