הודו אחרת 17 - אלוהי הדברים הקטנים

פרק 17- 'אלוהי הדברים הקטנים'

     ...ברציף המעבורות בתעלה הצפונית של אלפי אומר לי המנהל, הישוב מאחורי שולחן כתיבה מרופט במשרדו הקטן והמיוזע, שהמעבורת הבאה לקוטאיאם (Kottayam) יוצאת רק ב-14:30, וזה אומר שיש לי עכשיו איזה שעתיים וחצי לשרוף. בתעלה עומדות גם סירות פרטיות המציעות את שירותיהן, אך אני מעדיף את המעבורת הציבורית של State Water Transport (10 רופי, שעתיים וחצי זמן הפלגה, חמש סירות מעבורת ביום), המהווה מעין אוטובוס מקומי שט שבו משתמשים הכפריים הגרים בכפרים הקטנים שיושבים על רצועות היבשה המיובשות שבין תעלות המים. בשביל החוויה הזו של שייט בתחבורה מקומית אוטנטית אני כאן ולא באוטובוס, ולא אכפת לי לחכות גם שעתיים וחצי. בחוץ חם ולח בטרוף, וכשאני יוצא מרציף המעבורות לרחוב עם הבית עלי, כדי להסתובב קצת ולהכיר את העיר, אני מזיע תוך שתי דקות כמו סוס שסיים זה עתה את מסלול המרוצים, וממהר למצוא לעצמי איזו פינה מוצלת שבה אוכל לשבת ולהמתין עד למועד יציאת המעבורת.

     טוב, הגיע הרגע להרים את המסך ולחשוף את הסיפור באשר למטרת בואי לכאן, כל הדרך מישראל להודו ולמדינת קראלה, ועכשיו לקוטאיאם (Kottayam), ומחר גם לאַיֶימֶנֶם (Aymenem). מצטער אם מתחתי אתכם יותר מדי, אבל תודו שזה פחות ממה שעשה דויד גרוסמן ב'מישהו לרוץ אִתו', כמעט חצי ספר עד שהבנו מה הסיפור של תמר.

   כן, אז הסיבה לכל המסע הזה הוא ספרה האוטוביוגרפי בחלקו של ארונדהטי רוי (Arundhati Roy), 'אלוהי הדברים הקטנים' (The God of Small Things). כן-כן, מסע בעקבות ספר! ייתכן שהיו כאלה שניחשו זאת קודם, וייתכן שלא, אבל זה הסיפור. נדמה לי שכבר כתבתי במסעי הקודם להודו על הרושם העז שהותיר בי הספר הזה. עד כדי כך עז, שלא רק שקראתי את הספר כמה פעמים, אלא שגם החלטתי לנסוע ולראות את המקומות שהיוו את הרקע להתרחשותם של המאורעות, השמחים והטרגיים, המסופרים בספר. מעניין שכל האנשים, ישראלים וזרים, ששמעו ממני את הסיפור לסיבת בואי לכאן חייכו אלי וראית שמשהו מנצנץ בעיניהם, מין ברק כזה של התלהבות. חלק אמרו כמה רומנטי, אחרים הוסיפו איזה יופי, ורוני ביקשה אפילו להצטרף. גם אלה שלא קראו את הספר אמרו וואלה, מדליק!

   זהו, אז זה הסיפור, ועכשיו כשאתם בעניינים אפשר לצאת לדרך, והדרך מובילה אותנו לקוטאיאם, שהיא העיר הסמוכה לכפר איימנם, המקום שבו גדלו רהל ואסתה (אֶסְתַפֶן), תאומים של שתי ביציות. בעת התרחשות הסיפור רהל ואסתה הם בני 7, וגרים בבית סבתם ההולכת ומתעוורת, מַמַאצ'י, שהתפרסמה בזכות ריבת הבננות המפורסמת שלה והמנגו הכבוש, שהפכו בהמשך ל'בית החרושת למחמצי ושימורי גן עדן', שעמד בסמוך לבית האחוזה. עמם בבית הסבתא גם גרה אמם היפה והגרושה, אַמוּ, שמלאו לה אז 27, הדוד צ'אקו, המרכסיסט המשכיל, דודה גדולה ושנואה בשם בייבי קוצָ'מָה, והטבחית קוֹצ'וּ מריה. לגבי עלילת הספר כולה, הרי שהיא נפרשת לפני הקורא בערבוב של הווה, עבר ועתיד, וכך אפשר לקרוא כבר בעמודים הראשונים מה יקרה בסוף, למעט עניין אחד שלגביו ניתנים רק רמזים. כדי להימנע מספוילרים, במיוחד לגבי עניין זה, לא אחשוף יותר מדי, ורק אומר שגדולתו של הספר בעיני היא באופן בו מסופרים הדברים, ולאו דווקא בעלילה עצמה. יחד עם זאת אשלים את מסגרת סיפור העלילה (למי שלא קרא את הספר) באמצעות ציטוט משפט אחד הלקוח מכריכת הספר וגלוי לכל מי שמחזיק את הספר בידו: "...ואז טובעת בת דודתם הקטנה, והתאומים, רהל ואסתה, מבינים שהחיים יכולים להשתנות ברגע. השתלשלות טרגית של אירועים משנה לעולמים את גורלם, שהוא במידה רבה גורלה של הודו כולה".

   עכשיו אני יכול ללכת מעט אחורה ולספר לכם שכבר בתחנת הרכבת של קוצ'ין עשיתי היכרות ראשונה עם אירוע מהספר, הסצנה שבה נשלח אסתה אל אביו בכלכתה, לאחר התרחשותם של כל האירועים הדרמטיים. המשפחה - הדוד צ'אקו, הסבתא, ובעיקר הדודה הגדולה, החליטו שעדיף שאסתה יהיה עם אביו (ויתרחק מאמו), ושלחו אותו ברכבת הדואר של מדראס, ה'ראני המעופפת', בלווי של ידיד משפחה שנסע לשם במקרה. כשעמדתי על הרציף בתחנת הרכבת של קוצ'ין והבטתי באחת הרכבות שהחלה לנסוע, ממש יכולתי לראות מול עיני את אסתה הנפחד יושב בקרון, עם הרגשה של מישהו שהולך להקיא, כאשר הרכבת מתחילה לזוז ואמו ורהל מלוות אותה בהליכה; "תאכל את הכריכים, לפני שהם יהיו רטובים', אמרה אַמו לאסתה, ואל תשכח לכתוב"... אישוניו של אסתה התרחבו, ציפורניו ננעצו בידה של אַמו בעת שהיא הלכה לאורך הרציף. הליכתה הפכה לריצה ככל שרכבת הדואר של מדראס צברה תאוצה. "תבוא עליך ברכה, ילדי. מתוק שלי. אבוא לקחת אותך בקרוב!... על רציף התחנה התקפלה רהל על הרצפה וצרחה וצרחה. הרכבת יצאה. האור נכנס"...

    כשאני חוזר לרציף המעבורות לקראת 14:00 אני מוצא ארבע בנות משלנו, אודליה, דקלה, ליפז ועופרי, שרועות על הרצפה, עם תיקיהן, מחכות גם הן למעבורת. הרעיון שלהן לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם לשוט בתעלות קראלה, וגם להגיע לקוטאיאם (במחיר 10 רופי), ומשם לקחת אוטובוס למונאר. יופי, אז יש חברה נחמדה, ואפשר לקשקש קצת עד שתגיע המעבורת, ואחר-כך גם בשייט. הבנות יצאו להודו כל אחת במסלול ובזמן שונה, והתחברו בדרך, ועכשיו הן מטיילות יחד, וכל אלה שהתנסו בכזה חיבור יודעים שזה לגמרי לא פשוט כשצריך לתאם ארבעה רצונות שונים למסלול אחד.

   המעבורת משייטת לה בתעלות קראלה ומסלול השייט מאלפי לקוטאיאם הולך ונעשה יפה מרגע לרגע, במיוחד לאחר חציית אגם וֶמבּאנאד. המעבורת מתפקדת כאוטובוס מאסף, ועוצרת בתחנות הממוקמות לאורך שתי הגדות, מורידה ואוספת נוסעים הממתינים על מזחים קטנים ורעועים על אותן רצועות יבשה שיובשו. לאורך השייט חולפים על פנינו בעיקר בתי סירה ממונעים גדולים ומצוידים, ונראה לי שהחבר'ה שעליהם לא מפסיקים לאכול, היי, תזרקו לנו איזה עצם... משני צידי התעלות בהן אנו שטים שוב רואים דקלי קוקוס גבוהים, עצי גומי ושיחי בננות, ובתוך התעלות, על איים צפים של שושנות מים, עומדות אנפות לבנות שעסוקות בצייד דגים. למרות שרצועות היבשה צרות מאוד, אפשר לראות בתים וכפרים הנמתחים לאורכן, דרכי עפר וכבישים צרים, ובמקום אחד אפילו בית-ספר, ממנו יוצאות בדיוק עכשיו, בדרכן הביתה, נערות לבושות שמלות משובצות בגווני תכלת-ירקרק עם צווארון ה'V' הכהה, כשמתחת לשמלות מכנסיים ארוכים ולרגליהן כפכפים. הנערות מחייכות ומשוחחות בעליצות זו עם זו, כשחלקן נושאות תיקי בית-ספר על גבן ואחרות מסתפקות בספר או מחברת אותן הן מאמצות אל חזן.

   לקראת קוטאיאם נחסמת כל התעלה בשושנות מים, ים ציורי ומרהיב של שושנים, והמעבורת חותרת את דרכה קדימה ומפנה הצידה את מרבדי השושנים, עוברת מתחת לגשר עץ מורם להולכי רגל, ומתקרבת אט-אט אל המזח שמדרום לעיר קוטאיאם. ב'לונלי' כתוב שאין הרבה סיבות להתעכב כאן בעיר, אלא אם מגיעים מאוחר מכדי להמשיך בנסיעה, אבל אתם כבר יודעים שלי יש סיבה טובה להישאר כאן.

   המעבורת עוצרת ונקשרת וכולנו יורדים למטה. אני נפרד מהבנות, שצריכות עכשיו לשרוד עוד 5 שעות נסיעה באוטובוס עד למונאר, ומאחל להן הצלחה בהמשך, מי יודע, אולי עוד ניפגש? נהג ריקשה שממתין לנוסעים ליד המעגן משכנע אותי לנסוע אתו לעיר, תמורת 30 רופי, ואחרי שאני מתיישב עם כל הציוד, הוא מספר לי שיש אצלו בבית חדר אירוח לתיירים. הוא שולף כרטיס ביקור ומראה לי, ולשאלתי עונה שזה יעלה לי 150 רופי. כרטיס הביקור נראה נחמד, מושקע, המקום נקרא Kukku's Homestay, והוא נמצא בפאתיה המזרחיים של העיר, וכתוב בו גם שזה מקום של שקט ושלווה. אני מסביר לרג'י, הנהג והמארח, שלא באתי לחפש שלווה אלא דווקא להסתובב ולחפש מקומות ואתרים הקשורים לספר 'אלוהי הדברים הקטנים'. כשרג'י שומע את זה אורו עיניו. כן, הוא מכיר את הספר, מכיר מצוין את המקומות הקשורים בספר, ומכיר אישית גם את הכותבת, ארונדהטי רוי, שהיא צעירה ממנו בשנה אחת וגרה במשך שנים רבות במרחק כמה דקות נסיעה מביתו... מה תגידו??? אני פשוט לא מסוגל להגיד כלום. ככה בבום נופל עלי בן-אדם, שאם הייתי מאמין שיש מישהו שצופה עלינו כל הזמן ומסדר עבורנו את הדברים שם למעלה, הייתי יכול להישבע שאותו אחד שמלווה אותי במסעי שלח את רג'י אלי. רג'י קולט מיד איך עיני נדלקות, ומוסיף שישמח לקחת אותי מחר בריקשה שלו לכפר איימנם, ולהראות לי את המקומות המוזכרים בספר. טוב, בשלב הזה כבר ברור לי שאני הולך לתת לו להוביל אותי ולהראות לי את כל המקומות האלה, שמסקרנים אותי כל-כך, ואולי, אני חושב לי לעצמי, תהיה לי כאן הזדמנות גם לשמוע כל מיני סיפורים מסביב, על הסופרת ועל הספר וגיבוריו. ללב אמנם מתגנב איזה צל של חשש, כי זה נשמע יותר מדי טוב (אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת, מין זבוב מזמזם וטורדני שכזה), ואני רגיל שאני צריך להתאמץ כדי שמשהו יצליח, אבל יאללה, מספיק עם החשדנות הזאת ובוא נלך על זה...

     אנחנו חוצים בנסיעה עם הריקשה את קוטאיאם, וממשיכים לביתו של רג'י. כשאנחנו מגיעים מציג בפני רג'י את אשתו, בינדו, ומראה לי את החדר והמיטה שלי. בהמשך יסתבר לי שזה יותר מיטה מחדר, כיוון שחדרי הוא מין חדר מעבר כזה, פתוח לכל עבר, בין חדרם של רג'י ובינדו (והמטבח), ובין השירותים המשמשים את כל דרי הבית. בנוסף לכך – חדר השינה שלי הוא גם חדר הטלוויזיה המשפחתית שכולם צופים בה בעת ארוחת הערב שאותה אוכלים, ניחשתם נכון, על הרצפה בחדרי... כשבינדו יוצאת עם שני כדים להביא מים אני מבין שצריך לשכוח ממים זורמים, וכשאני נכנס לשירותים המשותפים עם המקלחת ורואה את דלי המים המלא עומד בפינה, אני חושב לעצמי שכנראה הגיע הזמן להיזכר במקלחת עם דלי מים... טוב, לא זה מה שישבור אותי, הרי לא באתי הנה לחודש וגם לא לשבוע, אז יאללה, בואו נזרום עם זה. כנראה שגם רג'י לא חם על מקלחת עם דלי, והוא מציע לי להצטרף אליו לרחצה בנהר המינאצ'ל הסמוך. יוֹ, בטח שאני מסכים, אין בכלל שאלה! לנהר המינאצ'יל (Meenachil River) תפקיד מרכזי ומכריע ב'אלוהי הדברים הקטנים'. לאורכו של נהר זה מתרחשת עלילת הספר, ועל גדותיו נמצאים בית האחוזה של ממאצ'י, הסבתא, ושל פפאצ'י בעלה, האנטומולוג האימפריאלי שהיה מבוגר ממאצ'י ב-17 שנה וכבר הלך לעולמו בעת שמתרחשים האירועים המסופרים בספר. כאן גם נמצאים 'בית החרושת למחמצי ושימורי גן עדן', מטע הגומי המידלדל, הבִקתה, 'בית ההיסטוריה' וכל אזור המאפליה. עכשיו יש לי הזדמנות מרגשת לא רק לראות את הנהר הזה, אלא גם לרחוץ בו, ממש כפי שעשו רהל, אסתה, צ'אקו, וֶלוּתה וכל האחרים!

   אני מצטייד בבגד ים, מגבת וסבון, לפי הנחיות רג'י, כשהוא עצמו לוקח דוטי ומגבת, אנחנו עולים על הריקשה ויורדים בנסיעה לכיוון הנהר. בגדה אליה אנחנו מגיעים בונים כרגע משטח בטון שישלים את מדרגות הירידה למים, ולכן אנחנו צריכים לעבור לגדה השנייה, כשאנו נעזרים לצורך כך בשירותי סירת עץ קטנה וצרה, סירת ואלוֹם, המעבירה אנשים מצידו האחד של הנהר לצידו השני. על מדרגות הגהאט אנחנו פושטים את הבגדים ונכנסים למים, רג'י בזהירות, כשהוא נשאר קרוב למדרגות, ואני בקפיצת ראש פנימה (אחרי שרג'י מאשר שזה עמוק). המים בנהר בדיוק בטמפרטורה הנכונה, ואני נהנה לשחות לעומק, איזה כיף! באוויר, מעל המים, מרחפים פרפרים, "כמו הודעות שמחות", ושפיריות רודפות זו אחר זו, ומזדווגות, בשתי קומות, בזריזות, מה שתמיד גורם לי לתהות על הדינמיקה של הסקס אצל השפיריות, ומה נכנס אל תוך מה. לאורך שתי גדות הנהר דקלי קוקוס הרוכנים אל המים, שיחי במבוק ענפים, בננות, הרבה עשב ירוק היורד אל תוך המים, ופה ושם גם פרח היביסקוס אדום המקשט את סביבתו כמו בחורה שהגיעה לעבודה עם השמלה אתה יצאה לבלות בערב הקודם. בדיוק עכשיו השמש הולכת ושוקעת וגם השקיעה הזאת מצטרפת להרגשה המיוחדת. סירת הואלום המעבירה אנשים מגדה אחת לשנייה חוצה את הנהר מדי פעם, כשעליה קבוצת נוסעים או גם נוסע בודד, והכל כל-כך פסטורלי ויפה.

   רהל ואסתה הכירו את הנהר הזה, המינאצ'יל, בצבע אפור-ירוק, עם דגים (שעכשיו מצטופפים סביב רגלי ובודקים בניקורים קטנים אם יש כאן משהו לאכול), שמיים, ועצים, ועם ירח צהוב שבור בלילה. "השליש הראשון של הנהר היה ידידם. לפני שהחל העמוק באמת. הם הכירו את מדרגות האבן החלקות (שלוש-עשרה במספר) לפני שהחל הרפש הדביק. הם הכירו את עשב אחר-הצהריים... והם הכירו את הדגים הקטנים". כאן לימד אותם צ'אקו לשחות וכאן הם למדו לדוג, וכאן הם למדו לחכות. "השליש השני היה היכן שהחל העמוק באמת. היכן שהיה הזרם מהיר ובטוח... השליש השלישי היה שוב רדוד. המים חומים ועכורים. מלאי עשבים וצלופחים מזנקים ובוץ איטי שניגר בין אצבעות הרגליים כמו משחת שיניים. התאומים ידעו לשחות כמו כלבי ים, ובהשגחתו של צ'אקו צלחו את הנהר פעמים אחדות וחזרו מתנשפים ופוזלים ממאמץ עם אבן, זלזל או עלה מהצד האחר, כהוכחה למעשה הגבורה שעשו".

   בימים כתיקונם, כמו היום, אפשר לחזות את זרימת הנהר, במורד הנהר בשעת השפל ובמעלה הנהר בעת הגאות, ממש כפי שאני חש עכשיו כשאני מגיע לשליש השני של הנהר, אלא שאותו לילה גורלי בחיי התאומים לא היה לילה רגיל. כבר משעות אחר-הצהריים המוקדמות של היום הקודם החל לרדת גשם כבד, כאילו היה זה המונסון של חודש יוני. "השמיים נפתחו והמים ניתכו ארצה בעוז", והנהר, שהיה תפוח מגשם, עלה על גדותיו ו"מימיו מהירים ושחורים, מתנחשלים בכיוון הים, נושאים עמם שמי לילה מעוננים". כשאסתה, רהל וסופי מול בת דודתם נכנסו עם סירת הואלום הקטנה למים באמצע הלילה, הסירה שאסתה ישב עליה ושרהל מצאה, הם לא יכלו לראות שהם בנתיב הלא נכון, ושענפים, בולי עץ, וחלקי עצים נוסעים במהירות בכיוון הנגדי להם. הם גם לא ידעו שעכשיו הם הולכים להגיש את עצמם מִנחה לנהר.

     יותר מחצי שעה של רחצה בנהר, כולל סיבון על המדרגות, היא תחליף נאות למקלחת הערב, ואחרי שאנחנו מתנגבים, אנחנו חוצים את הנהר בסירה לצד השני, וחוזרים עם הריקשה הביתה. עד לארוחת ערב (תאלי בתוספת דג קטן, סביר) אנחנו יושבים על המרפסת, כשעל הכיסא באמצע ספירלה נגד יתושים (גם כאן הם מאיימים לתקוף!), ומדברים. קודם לכן גם חזרה מבית-הספר בתם בת ה-11 של רג'י ובינדו, ילדה חמודה וביישנית בשם קוּ-קוּ, כקול הקוקיה, ועוד לפני שאני שואל הם מספרים לי שזו בתם היחידה, כיוון ש"הגענו למסקנה שלא יהיה לנו כסף לגדל יותר מילד אחד", כך רג'י.

   בינדו, שעושה רושם של אשה מאוד אינטליגנטית, שואלת הרבה שאלות על ישראל, על משפחתי, וגם על ישו והמקומות הנוצריים, למרות שבתשובה לשאלתי היא אומרת שהם עצמם הינדים, אבל מכבדים את כל הדתות. קודם אמר לי רג'י שקוטאיאם היא מרכז הנצרות בקראלה, והנוצרים מהווים את הרוב מבין תושבי העיר. ב'לונלי' כתוב שכאשר החלו הפורטוגלים ללחוץ על הנוצרים הלא-קתולים בקראלה לקבל עליהם את הדת הקתולית, עברו ראשי הכנסיות האורתודוכסיות לקוטאיאם, המרוחקת מהחוף. אני מספר להם על המפגש שלי עם ת'אמפי, הכרטיסן, ומראה גם להם את התמונות מכנסיית הקבר, ואחר-כך אנחנו ממשיכים לגלגל שיחה על הנצרות, ומגיעים עד ימינו, ועד לצופן דה-וינצ'י. בינדו אומרת שבעבר התארחו אצלם בבית שלושה זוגות מישראל (כל פעם זוג), וכל שלושתם שתקו וכמעט לא דיברו, אז איך זה שאני דווקא מדבר הרבה?... אני מחייך, מתלבט אם לקבל את זה כמחמאה, ומשתף אותה בתובנה אליה הגעתי כבר מזמן, שכשאתה מטייל לבד אתה מהר מאוד לומד לדבר עם כל מי שסביבך, אחרת תיאלץ לדבר עם עצמך (שזה קורה ממילא). כשמטיילים בזוג מדברים (או שותקים) אחד עם השני, ולא מספיק פנויים לאלה שמסביב.