פרק 40 – 'העין השלישית', 'גאנגה', 'באבא', ו'הארמון של ששון'

שבת בבוקר ואני קצת מבולבל; דארפאן צריך להתקשר באחת-עשרה ואני בסימן שאלה אם אצליח לפגוש את קסי בתאילנד, או שלא יצא כלום מהתכנית הזאת. אם התשובה לגבי הטיסה תהיה חיובית אצטרך לארוז מיד ולצאת לאג'מאר... טוב, במצב כזה הדבר הכי טוב זה לאכול, ולהקשיב למוזיקה, ואת זה אני עושה במרפסת על הגג. אתמול הגיעה לגסט-האוס בחורה שווייצרית, לודילין, נראית נחמד ועכשיו גם היא באה לאכול, ואנחנו עושים היכרות ומחליפים רשמים על הגסט-האוס. כרגע אנחנו רק ארבעה כאן, סוזט, לודילין, אני, ועוד בחור נורווגי (כן, נורווגי!), שהגיע גם הוא אתמול, ווינוד עדיין מחפש קליינטים... בינתיים אני שם את 2U, עובר ל'Deep Forest' (מוזיקה אפריקאית), וממשיך עם ניל יאנג, ואז דארפאן מתקשר ואומר שהוא לא הצליח, לא ב'איר אינדיה', ולא ב'תאי אירליינס'. תאריכים יותר מאוחרים יש, אלא שאז כבר אצטרך לחזור. טוב, בוא נסגור את זה כאן, אני אומר לו, עם כל הצער. אני מודה לו על מאמציו, מבטיח ליצור קשר כשאגיע בפעם הבאה להודו, ו"בינתיים נתכתב במייל על עסקים מעניינים". בסוף אני גם מזמין אותו לבקר בארץ ולהתארח אצלי, והוא אומר, "נראה אם אצליח"...

אני מאוכזב... קיוויתי שקסי ואני ניפגש, אפילו שידעתי שלא בטוח והסיכויים לא רבים, והכנתי את עצמי לאכזבה, עדיין קיוויתי, מאוד, כי הרי גם כשתדע שאין עוד מה לקוות לדבר שכה ביקשת, לא תִמְנע ממך הידיעה להמשיך ולצפות, להיות דרוך וקשוב, לעמוד על המשמר... כשאתה מכין עצמך לאכזבה, אתה מנסה לרפד את נפילתך, שהמכה לא תהיה קשה מדי, כואבת מדי, אבל כמה שתרפד, בתוך תוכך יישארו הכאב, והאכזבה, והצער, כי הצער כמוהו כתשוקה, אינו מנסה לנתח את עצמו, אלא להשביע את רעבונו... עכשיו אני על הערסל, בעיניים עצומות, חושב על קסי שמתכוננת ומקווה לפגוש אותי, ומרגיש גם את האכזבה שלה, והיא בטח לא פחותה משלי. כבר ידעתי אכזבות, לא פעם, אבל אני מרגיש שבמקום זר, כמו פושקאר, שבו התחושות שלי עדיין לא שחוקות מרוב הרגל, כאב האכזבה מתחזק ומתחדד…

על הערסל במרפסת הגג שלנו / צילום: לודילין

יחד עם האכזבה שלא אוכל לראות את קסי, ולו לשבוע, יש באופן מוזר גם הקלה מסוימת, ההקלה של הידיעה. עכשיו לא אצטרך להמתין לטלפונים, להכין תכנית כזו ותכנית אחרת, למקרה ש... זהו, יש לי כאן עוד איזה שבועיים לפני שאזוז חזרה לדלהי, ויש לי כמה תכניות כאן, ועכשיו אפשר לתכנן קדימה בשקט, וליהנות ממה שנשאר לי עוד בפושקאר, שיהיה סיום הולם לטיול כולו. כן, במידה רבה אני מרגיש עצמי עכשיו כמו נהר הממשיך במהלכו לאחר שנתקל בזרם נגדי של גאות חזקה; ידם של החיים על העליונה, ובסופו של דבר, כמו שאמר פרוסט, המאורע שאנו משתוקקים לו לעולם לא מתרחש בהתאם לציפיותינו, מסיבות שונות, אך לעומת זאת מאורעות אחרים, שאותם לא צפינו, מזדמנים לנו תַחְתם, והכף מתאזנת... 

לקראת שתיים אני הולך לשלוח מייל לקסי, לספר לה מה קורה, ולבקש שתנסה להתארגן לבוא לארץ לכמה שבועות, אחרי שאחזור, קונה פאפאיה גדולה, והולך לטפס על ההר שמצפון לפושקאר. ההר הזה נמוך יותר מזה עליו טיפסתי שלשום, אך גם על פסגתו יש מקדש, מקדש פּאפּ מוֹצ'אני (Pap Mochani). יודעי דבר אומרים שמכאן השקיעה יפה יותר, לא יודע, בעוד כמה שעות אוכל לומר לכם מה דעתי בעניין. כיוון שבא לי להיות לבד, זה אומר לא לקחת את השביל המסודר שבו בטח אפגוש מטיילים אחרים, ואני מחליט לטפס 'דוּך', ישר למעלה, אבל מהצד האחורי, דרך שרשרת הגבעות הנמשכות מההר לצפון מזרח. בדרך אני עוקף כמה מצוקים תלולים, ובסוף תופס נקודת תצפית אחורית, על הפסגה והמקדש, ומתיישב.

אני מטפס בדרך למעלה / צילום (עצמי): איציק גונן 

שקט כאן, אין נפש חיה, ואני פותח את הפאפאיה, אוכל, ומביט סביב מלמעלה על בתיה הקיצוניים של פושקאר. ליד כמה מהם רואים ילדים משחקים בחוץ, ובהמשך הלאה עוד קבוצת ילדים מתגודדת סביב חמור, מנסה אולי לשכנע אותו לזוז. מבטי פונה אל הגבעות הנמשכות בשרשרת מאחורי המקדש, ומהן אל המדבר המגיע ממערב, מנסה לכבוש לעצמו שטחים חדשים ולדחוף את הבתים מזרחה. אני נוגס בפאפאיה ונהנה, הפאפאיה הזאת ממש טעימה, מעניין איך למדתי לאהוב פאפאיה כאן בהודו, אני חושב; בארץ וגם בתאילנד כבר אכלתי ממנה לא מעט פעמים, אבל אף פעם לא התלהבתי כמו כאן. אני חוזר ומביט אל הבתים למטה, ממקד את מבטי בחבורת גברים שמשתרכת לאיטה בדרך העפר, כאילו אין לה מטרה ברורה, וגם שום דבר לא בוער לה, פשוט הולכים להם, לאן שגוררות אותם רגליהם…

מקדש פאפ מוצ'אני, מבט מאחור / צילום: איציק גונן

לקראת השקיעה אני מטפס ועולה למקדש מאחור, ומצטרף לקבוצה של שלושה הולנדים ותיקים שכבר עברו את ה-50 ונראים טיילים כאלה, ועוד שני זוגות צעירים, זוג צרפתי וזוג גרמני, שתפס לו עמדת ישיבה כמה מטרים מתחת למקדש, וגם כאן כולנו מחכים לשקיעה. אני צריך איזה צ'אי טוב, אני מרגיש, שיעזור לי ליהנות מהשקיעה, ופונה אל המשפחה ההודית שהתנחלה במקום, אב, אם, בת, ובן צעיר, שנראה שפתחה כאן מין אירוח כזה במקדש פאפ מוצ'אני, אבל זה לא קפה מסודר כמו בסאביטרי. יש כאן רק קופי וצ'אי שמוכנים בסירים כאלה, שמזכירים לי את הנסיעה ברכבות, וכשאני מזמין צ'אי אני מקבל מאב המשפחה דוגמית בכוסית פלסטיק קטנה (5 רופי), משהו מעליב כזה, שמלמד שעסקים המשפחה הזאת לא בדיוק יודעת לעשות…

פושקאר למטה ומקדש סאביטרי על הפיסגה ממול לאור השקיעה / צילומים: איציק גונן

השקיעה כאן יפה מאוד, אין ויכוח, למרות שנראה לי שהשקיעה בסאביטרי יפה יותר, אולי כיוון שההר שבפסגתו מקדש סאביטרי גבוה יותר, ובולט בבדידותו בכל הסביבה. מה שיפה בשקיעה היום במיוחד זה שכשאתה מביט אל העיירה והאגם, אתה גם רואה באותו מבט את כדור השמש היורד לאיטו, מאיר את גבול המדבר ואת המקום בו מתקיים יריד הגמלים המפורסם, מדגיש את פסגת ההר שממול (Ratnagiri Hill), עם מקדש סאביטרי שעליו, וחוצה את קו שיחי הקקטוס, הצומחים במעלה ההר. כולנו מחכים בסבלנות עד שהשמש תשלים את מסלול שקיעתה, תהפוך לכדור יותר ויותר אדום, שנראה עכשיו ממש כמו כדור משחק שהאלים בשמים זורקים אחד לשני, מין משחק כזה, לפני שהם הולכים לישון, כשהכדור הזה נעלם מעבר לאופק ולא חוזר יותר, עד למחרת... לילה חם הולך ויורד על הארץ הזאת, כשאני עושה דרכי מההר למטה, עובר דרך הגסט-האוס למקלחת מרעננת, ומחליט לצאת לאכול, והרבה, אורגיה של אוכל, כי אין כמו אוכל לשפר את ההרגשה הכי מזופתת שיש, וחוץ מזה בטח גם אפגוש שם את כולם, וזה יכול לעודד…

'הארמון של ששון' / צילומים: מיכל ואיציק גונן

...אני מתחיל ב'גאנגה' בחוץ, על הרחוב, עם לאפה שבתוכה לַבַּנֶה עם עגבניות ובצל, ולביבת תפ"א בתור מתאבן (לא רע), ומשם עובר ל'עין השלישית' למרק בצל ופטריות, ו'סלט ישראלי' (טוב). יחד עם מתן אנחנו ממשיכים ל'ארמון של ששון' לכמה כוסות צ'אי, על השרפרפים הקטנים סביב מדורת הפחמים ברחוב, ואז מופיעות טלי ונוֹיה, מחר בערב הן עוזבות לדלהי, לקראת הטיסה לארץ, וצריך להיפרד כמו שראוי, שתהיה להן מזכרת טובה מפושקאר, וארבעתנו עוברים ל'באבא', שם יש כבר ערמה של חבר'ה, ואחרים מגיעים מאוחר יותר, כולל ארז ומיכל. למיכל אני מספר שאני נשאר כאן, ולא נוסע, והיא מספרת לי על סדנת הויפאסאנה שהחליטה לקחת בג'איפור, בעוד איזה שבוע, ושואלת מה דעתי על זה, ואם אני חושב שהיא תחזיק שם מעמד…

התפריט של 'באבא': בנופי, שלום למלכה וקוקילידה שעדיין לא עלתה על הלוח / צילום: איציק גונן

טוב, הגיע הזמן ל'שלום למלכה' ו'קוּקילידה', שהומצאה כאן, לדברי שאמיש 'הפרעון', שמנהל את המקום, ואכן היא ממש מעולה, ומלכותית, יותר מהמלכה עצמה (ראו רשימת המומלצים בפרק הקודם!)... כש'באבא' מתחיל לסגור, לקראת שתיים לפנות בוקר, וטלי ונוֹיה חותכות למיטות, ("אנחנו עוד צריכות לארוז מחר, להיפרד מהחבר'ה בבית חב"ד, וכל זה..."), אנחנו רק בהתחלה, וכולנו עוברים חזרה לארמון, ל'ששון', אליו מגיעים תמיד אחרי ש'באבא' סוגר, זה הנוהל... אצל 'ששון' בחוץ, סביב המדורה, שום דבר לא בוער (חוץ מהמדורה) ואפשר לשבת עד הבוקר, עד שהשמש מתחילה לעלות. כאן לא סוגרים (אין מה לסגור), ואפשר לחזור לסבבי צ'אי, לאפות עם לבנה, טוסטים, וכל מה שיש ל'ששון' להציע, ולהמשיך את הדיונים, שהולכים אתנו ממקום למקום, על מהות החיים, ומה זה אומר לגבי החיים שלנו בארץ, על האושר, החלומות שלנו, ולמה כל-כך טוב לנו כאן...

____________________________________

אין כמו הערסל במסעדת הגג שלנו / צילום: לודילין

את הבוקר אני מבלה על הערסל במסעדת הגג שלנו, אחרי ארוחת בוקר שהכינה לי סנטוש. שלפתי כאן מתוך ערמת הספרים את 'צבע המים' של ג'יימס מקבריד, ספר שתורגם לעברית, ועכשיו אני קורא אותו, ומצליח גם לסיים אותו, בזכות זה שהוא דק-כרס, רק איזה מאה ומשהו עמודים. כשלקחתי אותו ליד הספר נראה מבטיח, לפחות לפי מה שהיה כתוב על הכריכה: סיפור אוטוביוגרפי של עיתונאי אמריקני בכיר, שהוא גם מוזיקאי, בן לאב שחור, כומר, ואם לבנה יהודייה, שהתנצרה לאחר שנישאה לבעלה הכומר, ונודתה על-ידי משפחתה, ובסופו של דבר גידלה כמעט לבדה את 12 ילדיה כהי העור, לאחר שהתגרשה ונישאה שוב לשחור. כן, נשמע מרתק, אבל שוב, בפעם המי-יודע-כמה, מסתבר שגם כשיש לך ביד את כל היסודות המיוחדים והמעניינים, לכאורה, זה עדיין לא מבטיח ספר טוב...

יותר מאוחר אני הולך לפגוש מורה לרייקי, ד"ר מאת'ור, כדי לבדוק אפשרות לקחת אצלו את קורס רייקי שלב 2, כיוון שכבר חלפו יותר מ-21 יום מאז סיימתי את רייקי שלב 1 ברישיקש. על הדרך החולית, בודד בשטח, כמו אביזר תפאורה שנשאר כאן מהצגה קודמת ועדיין מתעקש להפגין את חשיבות קיומו, ניצב שלט נייד המכוון למשרדו של ד"ר מאת'ור, וכשאני דופק על הדלת הוא פותח לי. ד"ר מאת'ור נראה הודי רציני, מכובד, בעל מבנה גוף כבד, כסוף שיער וכמעט שלא מחייך, בגיל שבין 50 ל-60, ואחרי שהוא מזמין אותי לשבת ושומע את בקשתי, הוא בודק איתי מה למדתי, אצל מי ואיפה, בוחן בעיון את התעודה שנתן לי גרנד מאסטר אצ'ריה מילינד בסוף קורס רייקי שלב 1, שואל מה עשיתי עם זה מאז, ועוד כל מיני כאלה. יש לו לד"ר מאת'ור משרד באג'מאר, אך לאור ריבוי התיירים המגיעים לפושקאר ואפשרויות הפרנסה שזה נותן, הוא מחזיק כאן את המשרד הקטן הזה עבורו ועבור בתו, שגם היא מטפלת, חדר אחד לא גדול ובו מיטה, מחצלת, וזהו... לאחר שסיים לשאול ולתהות על קנקני, הוא מסביר לי מה כולל רייקי שלב 2, ואנחנו מסכמים שאבוא מחר באחת-עשרה וחצי לשיעור, שבו הוא ילמד אותי את השלב השני ברייקי, בדרך, אולי, להגיע יום אחד וגם להיות מאסטר ברייקי…

ד"ר מאת'ור ליד השלט המכוון למשרדו / צילום: איציק גונן

...משרדו של ד"ר מאת'ור נמצא ממש סמוך לבית חב"ד (מעניין לא?), וזו הזדמנות לבקר את שימי, אותו אני מוצא על מרפסת הקומה השנייה, ליד חדרי השינה, יושב לבדו, שקוע בעצמו. "אני לא מרגיש כל-כך טוב, אני חושב שהצטננתי...", הוא אומר לי, בזמן שאני מושך כסא ומתיישב לידו. זה בטח קשור לכל המצב בו הוא נמצא, כל ההתלבטויות שלו לגבי הדת ולאן הוא הולך, אני חושב לעצמי, ומציע לו תפוח עץ שקניתי קודם בדרך לד"ר מאת'ור. תוך כדי שיחה אני מנסה לעודד מעט את רוחו, ואחר כך מצטרפת אלינו גם גנית, שמתגוררת כרגע אף היא בבית חב"ד (שהיה כאמור בעברו גסט-האוס), ואנחנו מפליגים בנושאים שונים הקשורים לדת ולחב"ד. באופן אישי הייתי שמח אם שימי היה נשאר 'בצד שלנו', זה ברור, אבל מה שהרבה יותר חשוב לי זה שיהיה שלם עם עצמו ועם ההחלטות שיקבל, ושלא יחזור אל הדת רק בגלל שזה נוח, בטח כרגע, שיש מי שנותן תשובות לכל שאלה, שזו הדרך שהיא לכאורה ברורה יותר, סלולה יותר, ומסומנת, הדרך עם סימני הקריאה... עולם העובדות, כידוע, אינו חודר אל העולם שבו חיות אמונותינו, ולכן אין כאן עניין של שכנוע רציונאלי או הגיוני, אלא מה שמכתיבים לך רגשותיך ואמונותיך. לכן גם הדרך היחידה בשבילי לנסות ולעזור לשימי היא לקחת את נקודת המבט שלו, ולהביט ממנה על החיים שמסביב, ולתת לה לשאול את השאלות; כן, להזיז את סימני הקריאה מעט הצידה, כדי לפנות מקום גם לכמה סימני שאלה שהוא ישים אותם, לא אני…

שימי, גנית ואני על מרפסת המגורים בבית חב"ד / צילום: אחד מדרי המקום

...כשאנו נפרדים אני אומר לשימי שמחר אבוא שוב, ואם הוא יהיה פנוי, ויִרצה, הוא יוכל לבוא איתי לתרגול של רייקי; ד"ר מאת'ור אמר לי שחלק מההתקדמות שלי תהיה לתת רייקי לאחרים, ובמקרה שלו, כיוון שאינו מרגיש טוב, הרייקי גם יוכל ממש לעזור! (אם תומר היה פה הוא בטח היה מחייך עכשיו את החיוך הסקפטי הזה שלו, ואחר-כך מוסיף, נו, את זה עוד צריך לראות...). בדרכי חזרה למרכז אני נזכר בדברים שכתב גתה ב'יסורי וורתר הצעיר', על כך שמרביתו של המין האנושי מעביר את מרבית זמנו בעבודה למחייתו, "ומעט החופש שנותר להם מפחיד אותם כל-כך, עד שהם מחפשים כל אמצעי להיפטר ממנו...". הדת היא וויתור על חופש, אין לי ספק בכך, ובתמורה נחסכות ממך התלבטויות החיים הרבות והקשות; יש מי שאומר לך (הרב שלך) מה אתה צריך לעשות וזה מה שאתה עושה. זו גם הסיבה לפריחתם של הגוּרוּאים בדתות השונות, אנשים מחפשים מישהו שיעשה להם סדר בעולם סביבם ויגיד להם מה לעשות ואיך להתמודד עם החיים, וכך יחסוך להם את ההתלבטות ואי-הידיעה. כדי להיות הוגן אומַר רק שבאותה מידה יכול מישהו דתי להסתכל עלי ולהגיד שהחילוניות היא השתעבדות לדברים אחרים, גם אם הם מוערכים, כמו חיפוש אחר מימוש עצמי, למשל, וגם זה בעצם וויתור על חופש... 

אחר-הצהריים אצל 'ששון' אני מסתער על לאפה עם לַבַּנֶה, עגבניות, בצל וזיתים, וכוס צ'אי, ומשם כולנו הולכים לשמוע הרצאה של בחור ישראלי בשם אֶמיל, שבעבר חי כאן 3 שנים, כך מספרים, והגיע להארה... אמיל ואשתו, לבושים לבן, מקבלים אותנו בחדר ששַכְרוּ, ממש מעל האגם, עם מרפסת חמודה, מקום פשוט מדהים! ההרצאה עצמה לא משהו, בעיני לפחות, למרות שנראה שכמה מהשומעים מאוד מתרשמים. יש קושי להעביר חוויה פרטית, שהגיעה לפי אמיל לאחר תהליך חיפושים ארוך ואתה מתרגם אותה כהארה, ולהוציא ממנה הכללות והבנות לחיים בכלל ולעולם שסביבנו, לא כל אחד הוא אנדרו כהן…

שקיעה יורדת על האגם הקדוש ועל פושקאר / צילום: איציק גונן

את הערב אנחנו מסיימים בנוהל הידוע, שפותח בארוחת ערב אצל 'באבא'; הפעם אני הולך על מרק אִטריות, פירה עם בצל, סלט ישראלי, כוס צ'אי ולאסי שוקולד, והכל מצוין, אין מה לעשות, החבר'ה האלה יודעים איך להכין אוכל. שאמיש 'הפרעון', שמנהל כאן את המקום, מתעניין איך היה לי האוכל, ולאחר ששומע את התלהבותי, הוא אומר, ככה זה כשאתה מכין אוכל עם אהבה... אני שואל אותו אם הם באמת היו הראשונים לצאת עם 'שלום למלכה', כמו שכתוב בשלט בחוץ, ושאמיש עונה "וודאי, גם 'שלום למלכה', וגם עכשיו עם ה'קוקילידה' אנחנו הראשונים ואחר-כך כולם יחקו אותנו"... לגבי בנופי הוא מודה שזה התחיל בבאהגסו, ויחד עם זאת הוא שמע מחבר'ה שבאים לאכול אצלו שהבנופי שהוא עושה לא פחות טוב! שאמיש מתעניין אם אכלתי 'שלום למלכה' במקום אחר בפושקאר, ואני אומר לו שכן, ב'עין השלישית', ואז הוא שואל איך זה היה לעומת שלו...

כולנו כאן שרועים על הכריות, מתן, איה ונאוה, וגם אודי ודוד, שני חבר'ה שעכשיו רק השתחררו (אודי אחרי כמה שנות קבע), טיילו לבד ונפגשו בפושקאר; אתמול בערב הכרנו כאן אצל 'באבא', והיום אחר-הצהריים הם היו אתנו אצל אמיל בהרצאה. אודי התחיל ללמוד תיפוף לפני שלושה ימים, והוא מאושר עד הגג, והיום גם קנה מעיל חדש, אותו הוא מראה לכולם, ודוד עדיין עסוק בשאלות הנוגעות להארה, ולמה ששמענו קודם בהרצאה. יותר מאוחר גם מגיע אמיל עצמו, ושוקע במשחק שח עם אודי, כשברקע שרים הפינק פלויד 'Wish You Were Here', ואני עוצם עיניים ומתחיל לנמנם, עד שבא אהוד בנאי עם 'כולם יודעים' ומעיר אותי... כש'באבא' סוגר, אנחנו עוברים כולנו ל'ששון', בנוהל הרגיל, ורק השחר ההולך ומפציע, מעל הבזאר והאגם הקדוש של פושקאר, שולח אותנו בסוף הלילה למיטות...