פרק 4 - רולאן (רולאנד) ורונססבייס – 31.8.2024
אחרי ארוחת בוקר ביתית טובה אצל מנו והיידי, שכללה יוגורט מעשה ידיו של מנו, מיץ תפוזים, טוסטים וריבות וכמובן קפה (ואפרסק ליובל הטבעונית), וסדרת צילומי פרידה עם מנו על מדשאת הבית, עלינו על הוואן שהפעם היה נהוג ע"י אריק (שבדרך כלל מנהל את העניינים מהמשרד). באחד המלונות במרכז העיירה אספנו עוד שני זוגות, אחד מהם אב ובתו והשני זוג בריטי שהגבר שכבר הכיר את אריק מקודם והסתחבק אתו כל הדרך, ונסענו עד לפסל המדונה ב'פסגת אוריסון' (Pic D'Orisson) כדי להמשיך ללכת מהמקום אליו הגענו אתמול. מזג האוויר נראה נהדר, שמים כחולים עם פסי עננים לבנים פה ושם, לא קר מדי ולא חם, קלאסי להליכה! לקראת 09:30 התחלנו לצעוד, עדיין על הכביש, יחד עם עוד כמה צועדים שיצאו כנראה מאוריסון מעט מוקדם יותר. חוץ מאתנו יש כאן לא מעט כבשים 'שחורות ראש' עם קרניים מעוקלות כאלה שמלחכות בתיאבון את העשב הירוק שעדיין רטוב מטל, המקיף אותנו מכל עבר והכל כל-כך פסטורלי ויפה!
אנחנו ממשיכים דרומה, חולפים על פניית כביש D-128 היורד לצפון-מזרח אל העיירה ואלקרלוס, ופוגשים מזנון דרכים נייד ומדוגם ברכב סטיישן שלצדו הותקנה סככה נאה ומתחתיה שולחן ארוך עליו מונחים שתיה ומאכלים שונים. הממ... מעורר תיאבון. אנו מתישבים לאכול משהו ולהצטייד להמשך שהרי כבר אחרי 11 בבוקר, זמן טוב לנשנש מעט. המוכרת היא גברת שמנמנה וחביבה בחולצה פרחונית ומעיל ג'ינס כחול, ואנחנו קונים ערמה של ביצים קשות (אספי לבד מחסל במקום 3 מהן!), חריץ גבינה קשה, בננות וקפה כמובן. לידנו על גדר האבנים יושבים זוג פנסיונרים, ילידי אירלנד שעברו לגור באוסטרליה לפני שנים רבות. לבעל קוראים דאג (דאגלס), במכנסי חאקי ארוכים ומגבעת בהירה, ולאשתו פאם (פאמלה) ואל שערה האדמדם מתווספת חולצת טי בצבע בורדו, מכנסי חאקי קצרים וצעיף ססגוני סביב הצוואר. הם צועדים די מהר, כפי שאספי שם לב כבר קודם, ולדבריהם הם הולכים עכשיו בקמינו פרנסס כבר בפעם החמישית! מה תגידו? אני אומר: "כל הכבוד!". אגב, באחת הפעמים שהלכו בפרנסס, הם מספרים, הלכה אתם גם צעירה ישראלית דתיה בשם אורית, שסובבה הרבה ראשים "כולל את זה של דאג", מוסיפה פאם בחיוך...
די מהר אחרי מזנון הדרכים אנחנו עוזבים את הכביש, ומכאן ועד לרונססבייס נצעד על שבילים ודרכי עפר, הרבה יותר כייף. בינתיים אנחנו עוקפים מצפון את פסגת ההר Pic de Leizar Atheka כדי להגיע אל הגבול בין צרפת לספרד (Col de Bentartea) בגובה 1,340 מטר. במעבר הגבול אין שומרי גבול או גדר וגם לא תחנת מכס, שום דבר דרמטי. מה בכל זאת יש? ובכן, יש כאן מין גדר אבנים נמוכה באזור החציה, שרידי תחנת גבול, שער עץ קטן בו עברנו בשמחה וסורגי ברזל על הקרקע למניעת מעבר של בקר. יש גם אבן גדולה עליה כתוב: Saint Jacques de Compostella 765 kms. כלומר מכאן ועד לקברו של סנטיאגו בקתדרלה עוד 765 ק"מ. על לוח אבן נוסף ליד שער העץ מופיע שמה של הקהילה האוטונומית הספרדית אליה נכנסנו זה עתה: Navarre, ובשמה הבסקי: Nafarroa, בתוספת תבליט יפה של צדפת הקמינו. זהו. בנוסף לכל אלה יש כאן גם נקודת מים (Fontaine de Roland) המנציחה את האביר רולאן (רולאנד) אליו עוד נגיע בהמשך.
שביל הקמינו ממשיך ומטפס, עכשיו מתון יותר, דרך שטחים מיוערים פה ושם (עצי אשור ממשפחת האלונים) ואחרי כשעתיים לערך אנו מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר בפירינאים דרכה עובר נתיב הקמינו, Col de Lepoeder (1,450 מטר). יש כאן מין אנדרטה כזו המשלבת ישיבה עם תצפית, ואכן יש מכאן תצפית נהדרת דרומה על שטחי נווארה (Navarre) וניתן לראות את גג המנזר ברונססבייס ובמרחק את העיירה בורגטה בה נישן הלילה. ליד האנדרטה אנחנו פוגשים זוג אמריקאים מבוגרים שמתקשים מאוד (הבעל) בירידה שמתחילה מכאן. הם שואלים אותנו, ולאור הירידה התלולה הצפויה כעת במסלול הקמינו אנו מייעצים להם לקחת את הכביש המתון יותר שחוצה כאן ולרדת אתו לאיבאנטה (Ibaneta) בעמק ואלקרלוס ומשם עם הכביש המרכזי לרונססבייס, וכך הם אכן עושים.
זהו, מכאן אנחנו מתחילים בגלישה דרומה מגובה 1,450 ל-960 מטר ברונססבייס. בדרך למטה אנו חוצים יער אשור מרהיב (Bosque de Irati), אחד מהיערות הגדולים האחרונים מסוג זה שעוד נותרו באירופה. בינתיים הרעב התחיל להציק, ואנו מטפסים מעט מעל הדרך ומתישבים לאכול סנדוויצ'ים שאנו מכינים בשילוב הביצים וחריץ הגבינה (אותו אנו חוצבים בעזרת סיכת ראש...) שקנינו קודם אצל הדודה החביבה. בהמשך דרכנו למטה אנו עוקפים את פסגת דון סימון (Alto Don Simon) ובסביבות שלוש אחה"צ מגיעים לרונססוואייס (Roncesvalles), שלפי מספר התושבים הקבועים בה (כ-30) ניתן לכנותה כפר, וזה כמובן לא מפחית מחשיבותה ההיסטורית. כל המבנים החשובים כאן במקום מרוכזים ליד המנזר, זה ליד זה, ונראה שהאתר המרכזי עבר שיפוצים ומתוחזק היטב. במקום יש גם מפת אתר המפרטת איפה נמצאים המבנים השונים.
רונססוואייס (בבסקית – Orreaga), שפירוש שמה 'עמק קוצים' (Valley of thorns) יושבת ליד הנהר הקטן אורובי (Urrobi), בגובה של כ-960 מטר, והיא אפופה עדיין באווירה ימי-ביניימית. כאן נמצאת נקודת ההתחלה הראשית של הקמינו פרנסס עבור עולי הרגל הספרדים המגיעים מפמפלונה, ולכאן הגיעו כמובן גם כל עולי הרגל שיצאו מצרפת ועברו דרך סט. ג'ין פייה דה פורט. האתר המרכזי כאן מאז ימי הביניים היתה כנסיית סנטה מריה דה אוריגה/רונססבאייס (Santa Maria de Orreaga/Roncesvalles) מקום מנוחה מועדף על הצליינים הקתוליים בקמינו הצרפתי, כיוון שהיתה המקום הראשון לאחר חציית הפירינאים בו ניתן היה לנוח. הכנסייה, ששימשה בעברה כאכסניה לצועדים, נבנתה בסוף המאה ה-12 ותחילת ה-13 (קודשה ב-1219), כאשר הקפלה בסגנון רומנסקי היא החלק העתיק ביותר מהמאה ה-12. בכנסייה יש פסל מרשים מהמאה ה-14 של 'גברתנו מרונססבאייס' (Nuestra Senora de Roncesvalles). בכל שנה מתחילים אלפי צליינים את דרכם בקמינו פרנסס מהכנסייה הזאת, ומאז המאה ה-12 היא קיבלה את "כל עולי הרגל... חולים ובריאים, קתולים, יהודים, פגאנים, אפיקורסים ונוודים...", וקבלת פנים זו ממשיכה עד היום.
לאחר ביקור בכנסיה הולכים לראות את האלברגה Colegiata (16 אירו ללילה) וגם זוכים לחתימה בדרכוני הצליינים שלנו. לבד מהאלברגה יש כאן גם שני בתי מלון, בית הארחה ודירות, הכל כדי לארח את עולי הרגל הרבים המגיעים לכאן לתחילת המסלול או להמשכו. יש כאן גם כנסיה נוספת (כנסיית סנטיאגו), מוזיאון וקלויסטר מהמאה ה-17, וכאן גם קבורים סנצ'ו ה-7 ('החזק') מלך נבארה ואשתו קלמנסיה. במקום נמצאת גם אנדרטה לקרב של רונססבאייס, וציון למותו של רולאן (Roland) (778). אחרי בירות, צ'יפס וכוס קפה במסעדת לה-פוסאדה, הנמצאת אף היא באתר, ורגע לפני שאנו ממשיכים בדרכנו לבורגטה, אני מבקש להתעכב ולספר מעט על האביר רולאן-רולאנד והקשר שלו למקום.
ובכן, הכפר רונססבאייס מפורסם בזכות ההיסטוריה והאגדה על מות רולאן (באנגלית - רולאנד ובאיטלקית אורלנדו) ב-15 לאוגוסט 778. רולאן ההיסטורי היה 'אביר קודש' (פלדין – אביר דתי שנלחם למען האמונה או הממסד הנוצרי) בצבאו של קרל הגדול. הוא נהרג ב'קרב מעבר רונסבו'( The Battle of Roncevaux Pass ) כאשר המשמר האחורי בפיקודו ניגף בפני שבטים באסקיים (שתקפו אותו בעקבות הפגיעה בעיר פמפלונה חרף הבטחה של אנשי המשמר האחורי שהעיר לא תיפגע). רולאן היה מנהיג צבאי של הפרנקירים (Frankish), שהיו תושבי מערב אירופה, גרמנים במוצאם, בתקופת השלטון הרומי, תחת המלך קארל הגדול, שהצליח לאחד את אוכלוסיית מרכז ומערב אירופה לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית. קארל הגדול היה 'מלך הפרנקים' בשנים 814-768 (נפטר ב-814), ואף הוכתר ל'קיסר הרומאים'.
הסיפור על מותו של רולאן במעבר רונסבו קיבל מימדים אפיים בתקופת ימי הביניים ובספרות הרנסנס, ובא לידי ביטוי ברומנסות, בשירה האפית ובשירים על מעללי גבורה, ובעיקר ב'שירת רולאן', היצירה המשמעותית הקדומה ביותר בתולדות הספרות הצרפתית שכתב היד המוקדם ביותר שלה מתוארך בין 1129 ל-1165. רולאן הספרותי היה אחת הדמויות הפופולריות ביותר ברומנסות של ימי הביניים והן טוו לו ביוגרפיה עשירה ומפורטת עתירה במעשי גבורה, שפיארה אותו כאביר נוצרי שנלחם בעיקר נגד הסאראצינים (הערבים). נאמר שם שהיה אחיינו של קארל הגדול ומצביא צבאו. לפי האגדה נספה רולאן בקרב עם הסאראצינים עקב בגידתו של האביר גנלון (Ganelon). לפי שירת רולאן היה לרולאן חבר נפש בשם אוליבייה ורולאן התאהב באחותו, אוד (Aude), אך לא הספיק לשאתה לאשה כיוון שנהרג לפני נישואיו המיועדים. סיפור זה הורחב ברומנסה מהמאה ה-12 Girart de Vienne. ידוע במיוחד גם "השנסון הצרפתי הישן על רולאן" מהמאה ה-11. בהמשך הוקדשו לרולאן שירים וציורים של אמנים מתקופת הרנסנס, ובשלהי המאה ה-17 כתב מלחין הבארוק הצרפתי ג'ין בפטיסט לולי אופרה בשם 'רולאן' המבוססת על סיפור חייו. בכתיבה הפואטית עליו מזוהה רולאן תמיד עם חרבו הבלתי שבירה דורנדאל(Durendal), עם סוסו הנאמן ויילאנטיף (Veillantif), ועם קרן היער אוליפנט (Olifant).
מאז ימה"ב הפכה דמותו של רולאן לדמות ארכיטיפית של אביר בספרות האבירות, אשר הקשר בינה לבין דמותו המקורית של רולאן די רופף. למשל, 'רולאן' נזכר כבדרך אגב במחזה השייקספירי 'המלך ליר'. אזכור זה שימש השראה לפואמה פנטסטית "רולאן האציל אל המגדל האפל קרב" מאת רוברט בראונינג, שבעצמה היתה השראה לסדרה 'המגדל האפל' מאת סטיבן קינג – ספרי פנטסיה שגיבורם הוא האקדוחן הנודד רולאנד דשיין.
ובחזרה להיסטוריה האמיתית - ראוי לציין כי ממש כאן התחולל הקרב של רונססבאייס (25.7.1913) כחלק ממלחמת חצי האי (Peninsular War) (1814-1807). במלחמה זו (שהיתה חלק מהמלחמות הנפולאוניות) נלחמו יחד ספרד, פורטוגל ובריטניה נגד כוחות האימפריה הצרפתית הראשונה בהובלת נפוליאון שהשתלטו על פורטוגל ועל ספרד בת בריתם. ב-1914 הובס נפוליאון ע"י קואליציה של 6 מדינות, וניתן לראות במלחמה זו כאחת המלחמות הראשונות לשחרור לאומי.
האזור כולו כאן הוא חלק מהפרובינציה האוטונומית נווארה (Navarre) הידועה בנדיבות ולויאליות ראשונה במעלה. רבים כתבו על הכנסת האורחים הטובה של תושבי הפרובינציה, כולל סופרים זרים כמו ארנסט המינגווי ששהה תקופות ארוכות בבורגטה ובפמפלונה. על הגבעות מגדלים שוורי לחימה וסוסים, וגם דגי טראוט בנחלי ההרים, ובמסעדות מגישים צ'וריסו ובשר חזיר (לצמחונים יותר קשה כאן). בפסטיבל סן פרמין בראשית יולי משחררים בפמפלונה שוורים לרחובות לחגיגה שכבר יצא לה שם עולמי (לא מעט בזכות המינגווי) ולכך עוד נגיע בהמשך.
בהמשך ההליכה מרונססבאייס לבורגטה אנו צועדים על שביל באזור מיוער, במקביל לכביש N-135, ולאחר כ-3 ק"מ נכנסים על כביש זה לעיירה הקטנה, הישנה והציורית, עם קירות בתים לבנים, גגות רעפים כתומים והמון תריסים - בורגטה (Burguete-Auritz), שבה 228 תושבים (2021). בבורגטה לפנות ערב הרחוב הראשי די ריק ורדום, אולי בגלל השבת ואולי כי ככה זה תמיד. מדי פעם חולפות להן מכונית או שתיים וזהו פחות או יותר, ואנחנו ממהרים להוסטל בורגטה (Hostel Burguete). לא, אנחנו לא ישנים שם הלילה או משהו, אבל לפני 100 שנה (1924-1922) נהג לשהות בהוסטל הזה מעת לעת הסופר המפורסם וזוכה פרס נובל לספרות, ארנסט המינגווי. כן, ארנסט המינגווי הגדול היה מגיע לכאן במסעות הדיג שערך בנהר איראטי (Irati) הסמוך בעת ששהה בפריז של אחרי מלחה"ע הראשונה יחד עם סופרים, יוצרים ואמנים שונים כחלק מ'הדור האבוד' של אחרי המלחמה, ומכאן המשיך אחר-כך לפמפלונה. את מסעות הדיג שלו לכאן הוא תאר בספרו 'וזרח השמש' (The Sun Also Rises) בו הוא מספר איך ג'ייק בארנס, הדמות המרכזית בספר וחברו הטוב ביל, יוצאים לדוג בנהר בבורגטה ולאחר מכן הולכים לפונדק בו התאכסנו, והפונדק הזה הוא הוסטל בורגטה. ולא רק זאת, ב'פונדק' הזה עדיין נמצא פסנתר עליו חרט הסופר האגדי את חתימתו, 25.7.1923. נו, מה תגידו? אני מת כבר מסקרנות.
דקה או שתיים לאחר שנכנסנו ללובי המכובד של ההוסטל, הופיע מאי-שם פקיד קבלה מבוגר וכבד ראש ואמר שאין חדרים פנויים, הכל מלא. אמרנו לו שבאנו רק כדי לראות את הפסנתר עם חתימתו של המינגווי. הפקיד סקר את ארבעתנו במבט בוחן של פקיד קבלה מבוגר והודיע בקול סמכותי שלא נוכל לראות עכשיו את הפסנתר. "אז מתי כן?", שאלנו. האיש חשב מעט, כחכח בגרונו, חשב שוב ואמר: "מחר בעשר". הממ... הסברנו בקול אדיב ואמרנו שאנו צועדים בקמינו ומחר בעשר כבר נהיה הרחק מכאן, אז אולי בכל זאת עכשיו? אבל הפקיד נשאר איתן בדעתו ולא שעה לתחנונינו. אח, איזו אכזבה. אז כן, נאלצנו לעזוב את ההוסטל מבלי לראות את חתימתו של המינגווי על הפסנתר המפורסם, אך אתם קוראי הבלוג הנאמנים תוכלו לראות את החתימה בתמונה המצורפת שצילם מיכאל אוסטרובסקי שהתאכסן כאן לפני מספר שנים, ואל המינגווי וסיפוריו עוד נשוב כשנגיע לפמפלונה.
מהוסטל בורגטה המשכנו בזהירות לאורך הכביש הראשי (המדרכות כאן כה צרות, כך שכל רכב שעובר מחייב אותך להיצמד לקיר הבניין הסמוך) עד לכיכר המרכזית של הכפר שהדשא שלה מכוסה עכשיו בעלי שלכת צהובים וחומים הנושרים מהעצים הנטועים בה. אל הכיכר צמודה כנסיית סט. ניקולאס (Saint Nicholas) שהיא נעולה כרגע לצערי ותפתח שוב רק מחר. הכנסייה הזו היתה מזוהה כל השנים עם הקמינו והגנה על עולי הרגל בזמנים קשים, אך יחד עם זאת היא עמדה מנגד ולא עזרה לנשים מהאזור שנמצאו אשמות בכישוף ונשרפו על המוקד ממש כאן בכיכר הכפר. כן, כן. ליד הכיכר והכנסייה נמצא גם קפה פרונטון, ואנו מסמנים אותו כאפשרות לארוחת ערב מאוחר יותר.
ויש גם חדשות טובות, נפלאות. כשהגענו למלון הכפרי שלנו (Hotel Rural Loizu) ונכנסנו ללובי, מה אנחנו רואים? נכון, ניחשתם, 4 מזוודות/תיקים עומדים בשורה ומצפים לנו: שלושת האבודים שלנו יחד עם המזוודה של אספי שהגיעה לכאן מסט. ג'ין עם שירות העברת תיקים. וואו, איזו הפתעה! לקח לנו כמה דקות לעכל את זה, אחרי שכבר התחלנו להפנים שלא נראה אותם בימים הקרובים. אכן שמחה גדולה, ובעוד אנו נלהבים כולנו מהגעת התיקים תוך שאנו מסבירים לפקיד הקבלה הצעיר והנמרץ (סטודנט ממדריד בעבודת קיץ) את פשר ההתרגשות, אספי ניסה לדלות ממנו מי קבוצת הכדורגל של פמפלונה שמשחקת ב'לה-ליגה' (הליגה העליונה בספרד), חידה שחדתי לו במהלך היום. הפקיד הצעיר עונה 'אוסאסונה', ואז לשאלת אספי הוא אומר שמחר אחה"צ יש בפמפלונה משחק בו אוסאסונה מארחת את 'סלטה ויגו'. זהו. מפה התחילה שרשת אירועים שתוביל אותנו בסופו של דבר בתום יום ההליכה מחר, לשבת ביציעי אצטדיון El Sadar בפמפלונה ולצפות במשחק. ממש כך.
וכך בזמן שאנחנו מתארגנים בשני החדרים שלנו במלון הכפרי ומתקלחים לפני היציאה לארוחת ערב, אספי עסוק בהשגת כרטיסים למשחק. לצורך כך (בגלל שאנחנו זרים) הוא נאלץ להדביק לארבעתנו מספרי זהות ספרדים פיקטיביים ובסופו של דבר מצליח לרכוש את הכרטיסים. הללויה! עכשיו נשאר רק למצוא מונית שתיקח אותנו מזובירי (אליה נגיע בהליכה מחר) לפמפלונה וחזרה לזובירי להמשך ההליכה. פקיד הקבלה מנסה לעזור, ונותן לנו רשימה מודפסת של 6 נהגי מוניות מקומיים. אנחנו מתקשרים אך בינתיים ללא הצלחה, ויוצאים לקפה פרונטון (Café Fronton).
הקפה הזה, מסתבר, מאוד מרכזי כאן בעיירה ולא רק בגלל קרבתו לכנסייה. הקפה צמוד לאולם סקווש שכולל גם טריבונות לצופים עם מעבר פנימי בין שני החללים, וסואן כאן מאוד עם שחקנים מיוזעים וקהל שעוברים עם סיום המשחקים מאולם המשחק לקפה ומתישבים כאן, בחוץ או בפנים. אנחנו מצליחים להשתלט בפנים על שולחן ומזמינים 3 מנות פאייה צמחונית ודג עבורי. מסביב די רועש, אך האוכל בהחלט לא רע. תוך כדי הארוחה אנחנו מזהים בין היושבים ליד אחד השולחנות את אסייר, נהג המונית שהביא אותנו מפמפלונה לסט.ג'ין לפני 3 ימים, בכלל שכחנו שהוא גר כאן, ואני ניגש אליו כדי לברר אם יוכל לקחת אותנו מחר מזובירי למשחק בפמפלונה, וחזרה. הוא חושב רגע ואומר שלא יוכל, כיוון שזה טריטוריה של זובירי ואנחנו צריכים לפנות לנהג מזובירי. הממ... אני חושב, נראה שיש כאן יוניון חזק וגם נהג ממושמע שלא מעוניין להפר את הכללים, יפה לו. בינתיים מתחיל להמטיר בחוץ גשם זלעפות שגם ימשיך לרדת כל הלילה, ואנחנו ממתינים להפוגה קצרה כדי לחזור במהירות למלון הכפרי שלנו. יום מלא מאורעות עבר עלינו היום והעיקר: התיקים שלנו הגיעו!
