קמינו פרנסס 11 - יום נהדר בדרך ללוגרניו (Logrono)

פרק 11 – יום נהדר בדרך מסאנסול ללוגרניו (Logrono), 7.9.2024

כשיצאתי הבוקר החוצה, אחרי ארוחת בוקר נאה באלברגה, השמיים וכל העולם חייכו אלי. שמים כחולים ששזורים בהם אורות הזריחה הכתומים-אדמדמים-צהובים העוטפים את קרעי העננים הלבנים, איזה מראה נפלא לפתוח אתו את הבוקר וכמה אנרגיה הוא מעניק לך להמשך הדרך!

מאיקה החייכנית והתזזיתית יצאה יחד איתי החוצה דרך דלת הכניסה הכבדה של הארמון, כבר במכנסיים קצרים! איזו בחורה אמיצה כי עוד ממש קר בחוץ. הצעיף הצבעוני שעל צווארה משתלב עם שער הבלונד שלה וחולצת ההליכה ארוכת השרוולים בצבע תכלת, והיא כולה שזופה ונראית מוכנה להסתער על הדרך. היא אמריקאית בת 50 לערך, אולי מעט יותר, וכבר פעם שניה שהיא אומרת לי שאני מזכיר לה חבר יהודי שיש לה, וזה נשמע לי טוב, כי היא מדברת עליו בהערכה רבה. עכשיו היא דוהרת קדימה לפגוש חברה מאלברגה אחרת, בעוד אני חייב ליהנות עוד קצת מהשמיים המרתקים שזימן לנו הבוקר.

כיוון שאתמול הארכתי את ההליכה וצעדתי כ-30 ק"מ, היום נשאר לי ללכת פחות (רק כ-22 ק"מ) וכך אוכל להגיע ללוגרניו מוקדם, וזה מעולה, כי יש הרבה מה לראות בעיר. בינתיים אני יורד בירידה תלולה לגשר אבן על נהר לינארס (Linares), ומתחיל לטפס לכפר טורס דל ריו (Torres del Rio) הסמוך. ליד הגשר אני פוגש את ידידי לוּקה, בחור איטלקי בן 42, שעומד ומטיס רחפן כדי לצלם את טורס דל ריו והסביבה מלמעלה. לוקה הוא טיפוס מיוחד, הכי מיוחד שפגשתי עד כה בקמינו, בחור שניהל חברת הייטק והחליט לעזוב את הג'וב המתגמל ולהתמקד בטיולים ותיירות. הוא מאוד דומה לי בניסיונות שהוא עושה לאורך הדרך ללמוד ולחקור את הקמינו וההיסטוריה שלו ועל כך כבר ניהלנו מספר שיחות ארוכות, וכל הדרך הוא הולך ומקליט את רשמיו האישיים, מצלם ומראיין אנשים. הוא כבר ראיין והקליט אותי פעמיים תוך כדי הליכה, בשיחות על הקמינו, וכשיחזור לאיטליה אחרי שיגיע לסנטיאגו, הוא מתכוון לערוך הכל יחד, צילומים והקלטות, ולהציע למכירה לאנשים שמתכננים ללכת בקמינו פרנסס. בקיצור, בחור מעניין!

אחרי שלוקה מראה לי צילומים מהרחפן בעת שזה מרחף לו באוויר ומצלם את כל הסביבה, אנחנו נפרדים ואני מטפס לכפר טורס דל ריו, כפר עולי רגל אופייני עם 150 תושבים. במקום יש כנסייה הנקראת Iglesia de Santo Sepulcro ('כנסיית הקבר') מהמאה ה-12 המקושרת לאבירים הטמפלאריים ומבוססת על המבנה המתומן של הקבר הקדוש בירושלים. המבנה בעל 8 הצלעות הוא אחד מסמלי האבירים הטמפלארים. הכנסיה סגורה כרגע ואני רוצה להיכנס, אז התקשרתי בעזרת בחור ספרדי לכרמן (ששמה מופיע בפתק על דלת הכנסיה), אך היא אמרה שהיא פותחת למעוניינים (תמורת 1 אירו) רק החל משעה תשע, ועכשיו רק שמונה... חבל, אך לא אוכל להמתין כאן עכשיו שעה שלמה. לפי התיאורים יש בכנסייה צלב מהמאה ה-13, ויש בה גם אקוסטיקה מצוינת לתפילות ושירה.

אני ממשיך למעלה, דרך הכפר, עובר ליד בית הקברות המקומי ומטפס אל הכנסייה שבראש ההר (570 מטר) הנקראת Ermita de Nuestradel Poyo. מכאן יש תצפית מעולה לכיוון מערב על המישורים עם הערים ויאנה ולוגרוניו שבמרחק, אליהן אגיע בהמשך היום. מכאן הדרך יורדת בתלילות עד לנהר קורנאבה (Rio Cornava). ראוי לציין כי ההליכה היום, לפחות בחלקה הראשון, מאופיינת ב'תפירות', הולכים ותופרים את השטח: יורדים, עולים, שוב יורדים ושוב עולים. הנוף מזכיר מאוד את הרי ירושלים עם עצי האורן והנחלים המחייבים ירידה ואז עליה לרכס הבא, ושוב ירידה, וחוזר חלילה.

צועדים איתי יפה לאורך הדרך זוג צרפתים מבוגרים אותם פגשתי כבר בימים הראשונים של ההליכה בקמינו, עוד כשהיינו ארבעה, ואז הם נעלמו לי. הבעל לא מדבר אנגלית, אז אני משוחח עם אשתו החייכנית שיש לה פנים נאים, קצת ישראלים כאלה, והיא מספרת לי שהם הולכים פחות מרחק כל יום כדי שיוכלו לטייל בערים שאנו עוברים, ולכן מקומות הלינה שלהם שונים מאלה של רוב צועדי הקמינו. גם היום, למשל, הם יישנו בויאנה (Viana) ולא בלוגרניו, היא אומרת, ואני מתרשם מהגישה העצמאית שלהם ואומר לה שככה בדיוק זה צריך להיות, כי לכל אחד יש את הקמינו שלו וכל אחד בוחר את מה שמתאים ונכון לו.

לאחר חציית נהר קורנאבה אנו עוברים ליד שרידים של התיישבות קדומה כאן באזור, ומעט לאחר מכן, במיקום מעולה, אנו מגיעים לפינת דונאטיבו, איזה כייף! בפינה ירוקה בינות לעצים, עם כמה ספסלי עץ ושולחן אחד חונה לו בחור בשם חבייר עם רכב קרוואן גדול כזה אותו הסב למזנון, ומציע מכל טוב. הוא פיזר סביב גם כמה כיסאות נוחים כאלה, ואני מתישב ומתמתח על אחד מהם נהנה ממזג האוויר, מהשמש ומהחברה. סביב יושבים כ-15 צועדים, נהנים אף הם כך נראה, וליד השולחן יושבת גם מאיקה, מהבוקר. כשהיא רואה אותי היא קופצת ממקומה אלי ואומרת שהיא חייבת לצלם אותי ככה, שרוע על הכיסא. למה לא? אני נותן לה את הטלפון שלי ואת התוצאה תוכלו לראות בתמונה למעלה. בינתיים אני מבקש מחבייר קפה, הכל בחינם כמובן, ולפני שאני עוזב מאוחר יותר אני תורם לו כמה אירו. מכאן אנחנו מטפסים על עוד הר ואז שוב יורדים, ואחרי כ-11 ק"מ מאז עזבנו את טורס דל ריו אנו נכנסים בשערי העיירה ההיסטורית ויאנה (Viana).

ויאנה היא עיירה נחמדה ומרשימה בעיניי בהיסטוריה שלה, וחיים בה כ-4,000 תושבים. מסלול הקמינו חוצה את המרכז ההיסטורי שלה שאמנם השתנה מעט מאז חצו אותו עולי הרגל של ימי הביניים, אך מורשת הארכיטקטורה שלו עדיין שמורה היטב. במאה ה-15 היתה ויאנה נקודת עצירה מרכזית בדרכם של עולי הרגל עם לא פחות מארבע אכסניות צליינים. זה היה בתקופה בה צ'זארה בורג'ה (Cesare Borgia) נהיה קשור למקום, לאחר נשואיו לנסיכת נווארה, שארלוט ד'אלברט. צ'זארה בורג'ה (1507-1475) היה קרדינל איטלקי ומנהיג שכיר חרב (קונדוטיירו), בנו הבלתי חוקי של האפיפיור אלכסנדר ה-6 שנבחר כאפיפיור ב-1492 וחבר ב-Spanish-Aragonese House of Borgia. הוא מונה למפקד צבא האפיפיור ונחשב לפטרון של לאונרדו דה-וינצ'י ושל ניקולה מקיאבלי. המאבק שלו להשגת כוח היה מקור השראה חשוב לניקולה מקיאבלי כשכתב את ספרו 'הנסיך' (ספר בו אני עדיין משתמש באחד מהקורסים שאני מלמד).

צ'זארה היה פעיל מאוד בפוליטיקה האפיפיורית ונחשב לעריץ חסר מוסר שלא בחל באמצעים על מנת לסייע ולהאדיר את עוצמת משפחתו ועוצמתו הוא. בית בורג'ה היתה משפחת אצולה משפיעה באיטליה בתקופת הרנסאנס, ומשפחה זו הצמיחה מקרבה מדינאים, מצביאים ופטרוני אומנות, ואף שני אפיפיורים: קליקסטוס ה-3 ואלכסנדר ה-6. בתקופת אלכסנדר ה-6 הואשמו בני המשפחה בעבירות חמורות של מעילה בקודש, גנבה, רצח ושוחד. הם היו אויבים מושבעים של בית מדיצ'י ובית ספורצה, אך גם נודעו כפטרוני אמנות בולטים. כשהאפיפיור אלכסנדר ה-6 נפטר, מחליפו גרש את צ'זארה לספרד, והוא הגיע לכאן, לויאנה, אשר עקב מיקומה ליד גבול נווארה עמדה במוקד מאבקים שונים, כשעדיין ניתן לראות בצידה המערבי את החומות שהגנו עליה במלחמות השונות. צ'זארה נהרג בהמשך במארב שעשו לו במהלך המצור על ויאנה (1507), בעת שניהל קרב בשרות גיסו, מלך נווארה, והוא גם נקבר בעיירה.

לאחר הפסקת מים קצרה בגינה ירוקה עם ברזייה, אנחנו מגיעים בנתיב ההליכה לרחוב סנטה מריה המרשים ומתיישבים בחוץ ליד השולחנות של מסעדת לה-טברנה (La Taberna) לכוס קפה. אמנם עד לוגרניו יש עוד כ-10 ק"מ, אבל ההרגשה טובה ונראה שמכאן הדרך הולכת להיות הרבה יותר מישורית. כנסיית סנטה מריה (Viana Iglesia de Santa Maria) מהמאה ה-13 נמצאת ממש לידנו והיא היעד הראשון שלי לביקור. לוּקה שעובר לידי אומר לי לשים לב לקברו של צ'זארה ומתאר לי את מיקומו, ואכן אני מוצא את הקבר בכניסה לכנסייה, אך מחוץ לה. למה הוא קבור בחוץ, שהרי היה קרדינל ונפל בהגנה על העיר? ובכן, צ'זארה אכן נקבר תחילה בכנסייה, אך בישוף קלהורה (שבאחריותו גם קהילת ויאנה) סבר כבר באמצע המאה ה-16 שהמצאות קברו בכנסיה הוא חילול קודש, לאור מעשיו, וציווה להוציא את גופתו ולקבור אותה במקום שבו "בני אדם וחיות ירמסו אותו בתשלום על חטאיהם". בשנת 1953 הוצאו שרידי הגופה ונקברו מחדש למרגלות חזית הכנסייה, מחוץ לה אך בתוך המתחם שלה. במקום הקבורה מונח לוח שיש לבן רגיל המציין כי כאן הוא קבור (כפי שתוכלו לראות בצילום שצילמתי במקום).

כנסיית סנטה מריה, המכונה גם 'התכשיט של קמינו דה סנטיאגו' הוכרזה כבר ב-1931 כ'אנדרטה היסטורית אמנותית' (נכס בעל עניין תרבותי). הכנסייה בסגנון גותי החלה להיבנות במאה ה-13, ובנייתה הסתיימה במאה ה-14, כאשר הדלת הדרומית והמגדל הושלמו במאה ה-16. מִתְאר הכנסייה כולל שלוש 'ספינות' (מערך צירי אורך ורוחב) בתוספת קפלות צדדיות, והיא בעלת ממדים גדולים המתאימים לקתדרלה. בכנסיה נמצא גם פסל של סט. ג'יימס. עם סיום ביקורי בכנסיה אני הולך להחתים את דרכון הצליינים שלי שם. במקום יושבות שתי נשים מבוגרות מאוד; אחת מהן חותמת במרץ לאחר שהיא בודקת היטב את מיקום החותמת על הדרכון, ואז היא מעבירה לאשה השניה שמוסיפה את התאריך. הכל נעשה על ידן ברצינות תהומית, ואין לך אלא להעריך את מחויבותן הרבה לתפקידן. מצידה השני של הכיכר הסמוכה לכנסיה עומד בית העיריה של ויאנה. זהו ארמון יפה הבנוי בסגנון הבארוק מסוף המאה ה-17 ויש בו קומת קשתות וקומת מרפסות, ולמעלה מעקה מסוגנן ומגן ענק של ספרד.

מכנסיית סנטה מריה אני ממשיך לשרידי כנסיית סט. פיטר (San Pedro), שנהרסה במהלך המלחמות הקרליסטיות בויאנה ועושה סיור בחלקים שנותרו שלמים. מכאן אני יוצא מהעיירה לכיוון דרום מערב ולאחר כ-3 ק"מ מגיע לכנסיית Ermita de la Trinidad de Cuevas, מקום שהיה בעבר אכסנית צלינים ויש כאן גם נקודת פיקניק נחמדה בתוך חורשה. הכנסייה הנוכחית נבנתה על שרידי כנסייה עתיקה יותר שהיתה כאן בקואבאס (Cuevas)בימי הביניים ואשר מוזכרת בקודקס קליקטוס מהמאה ה-12. המבנה הנוכחי הוא מהמאה ה-18 והוא שומר על חלק מהמאפיינים הרומנסקים והגותיים של הכנסיה המקורית. פסל הבתולה שבכנסיה הוא העתק מודרני של פסל שהיה כאן בכנסיה במאה ה-14 והיום שמור בכנסיית סנטה מריה בויאנה. מחוץ לכנסיה ניתן לראות ציור קיר גדול ומרשים של כריסטינה חימנז לזארו מהמאה ה-19, המתאר את ההליכה בקמינו דה סנטיאגו. לוקה ואני מצלמים מכל כיוון ויאללה, ממשיכים ללוגרניו.

הדרך חוצה את נהר לאבראזה וממשיכה עד לקרוס (Cruce) שם אנחנו עוזבים את נווארה ועוברים אל האזור האוטונומי של לה-ריוחה (La Rioja). במחוז לה-ריוחה נמצאת הקהילה האוטונומית הקטנה ביותר בספרד מבחינת כמות האוכלוסיה המתגוררת בה, כ-300,000 תושבים, וזהו גם המחוז הקטן ביותר מבחינת שטחו. לחוצה בין ההרים של נווארה ובין המישורים השטוחים של המאסטה של קסטיליה וליאון, מחולקת לה-ריוחה גיאוגרפית בין החלק הגבוה (Rioja Alta) בצפון מזרח, שם מגדלים את מרבית ענבי היין, לבין החלק הנמוך יותר (Rioja Baja) שם צמחים וגינון מובילים. לאורך ההיסטוריה היה מחוז לה-ריוחה חלק מהקהילות הסמוכות לו, נווארה או קסטיליה, אך לאחר מותו של הגנרל פרנקו הוחלט שלה-ריוחה תהיה קהילה אוטונומית נפרדת בגלל הייחוד הכלכלי של האזור, המתמקד בגידול ענבים וייצור יין מעולה המפורסם בכל העולם. קהילת המחוז מאוד מגוונת ועיר הבירה שלו היא לוגרניו.

אנחנו עוברים מתחת לכביש הטבעתי של לוגרניו, מטפסים לגבעת קנטבריאה (Cerro de Cantabria) במקום בו שכנה העיר הרומית העתיקה קנטבריאה (החפירות במקום עדיין נמשכות), ומכאן מתחילים לרדת לעיר. רגע לפני הכניסה ללוגרניו אנו פוגשים את מריה, אחותו של פליסה (Felisa), השומר האגדי של שביל הקמינו עד שנפטר, שמקבלת את פנינו בדוכן דונאטיבו, ויחד עם תאנים, מים ואהבה (כפי שכתוב על שלט הדונאטיבו), גם מחתימה את דרכוני הצליינים שלנו.

אנו חוצים את אזור הגן שבהמשך הדרך ומגיעים לגשר אבן מרשים (Puente de Piedra) החוצה את נהר האברו (Ebro). הגשר נבנה מחדש ב-1880 והחליף גשר ישן יותר שנקרא על שמו של סט. ג'ון. יחד איתי מגיעים לגשר גם שני בחורים אמריקנים מקליפורניה שמבקשים שאצלם אותם, וב'תמורה' הם מציעים לצלם אותי (ראו תמונה, למטה), ויחד אנו חוצים את הנהר ונכנסים לעיר לוגרניו. אגב, בתחילת הגשר יש מרכז מידע לצליינים, שתדעו.

אחרי חציית הגשר אני מנווט את דרכי לאלברגה בה אישן הלילה, Winederful Hostel & Café Herrerias 2-14 Bajo,. האלברגה ממוקמת מעולה, בלב העיר העתיקה, אין יותר טוב מזה, וגם נראית בסדר, לפחות בחלק הציבורי שלה שכולל גם קפיטריה. בקבלה של האלברגה אני פוגש זוג ישראלים צעירים, ענת ועידו מחיפה. היום היה יום ההליכה האחרון שלהם בקמינו ומחר הם יורדים לדרום ספרד. אני מאחל להם בהצלחה בהמשך והולך לבדוק את החדר שקיבלתי, חדר די צפוף ל-6 אנשים עם 3 מיטות קומותיים, כמו שהזמנתי. אני הראשון כרגע שהגעתי לחדר, וכשאחזור בלילה אגלה שיש איתי בחדר עוד קבוצה של חמישה ספרדים שהם יחד, שזה מבוגר אחד בסביבות גיל 50, ועוד 4 בחורות בין 20 ל-30, והם לא ממש מתקשרים באנגלית. כרגע השעה בסביבות שתיים בצהרים ואני עושה מקלחת מהירה (יש תא אחד למקלחת ושירותים), מתארגן ויוצא לקרוע את העיר. יש כאן הרבה מה לראות וצריך למהר.

כבר ביציאה מהאלברגה וההליכה ברחוב הנפחים (Herrerias) לכיכר השוק (Plaza del Mercado) אני מרגיש את השמחה והקצב של העיר הזאת וזה קצב מעולה! על אף השעה המוקדמת יחסית (לקראת ארבע אחה"צ), בכיכר ובבתי הקפה והמסעדות המקיפים אותה כבר ישובים להם אנשים בנחת, וכל האווירה היא אווירה של כייף כזה. מה אגיד לכם, אני מרגיש שאני פשוט מתאהב בעיר הזאת! בכיכר נמצאת גם קתדרלת סנטה מריה (Catedral de Santa maria de la Redonda), אך טרם שניכנס אליה הרשו לי כמה מילים על העיר לוגרניו.

ובכן, לוגרניו (Logrono) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית לה-ריוחה (La Rioja). העיר  שוכנת על גדות נהר האברו וחיים בה כ-155,000 תושבים. לוגרניו היא עיר אוניברסיטאית, ויש בה תערובת נעימה של ימה"ב ומודרניות. העיר משמשת כמרכז ייצור יין ריוחה וכמרכז פוליטי ואדמיניסטרטיבי של האוטונומיה לה-ריוחה. במקום היה ישוב רומאי, ובשנת 1095 היא צורפה לממלכת קסטיליה ונתנה לה מגילה (fuero) שהעניקה לתושביה את הזכות לשלטון עצמי. בהמשך עברה לוגרניו לממלכת נווארה אך חזרה לאחר מכן לקסטיליה ובסוף ללה-ריוחה. עם התפתחות החקלאות באזור, במאה ה-19, החלה העיר לגדול, ומאז 1960 גדל מספר תושביה פי 3. מדי שנה, בסוף ספטמבר(עוד מספר שבועות), מתקיים בלוגרניו פסטיבל סן מתיאו (San Mateo) המבשר את בציר הענבים בשבוע של חגיגות והשתוללות ופריקת עול.

לוגרניו ידועה גם בזכות קבלת הפנים שהיא מעניקה לעולי הרגל הצועדים בקמינו דה סנטיאגו מאז ימי הביניים. למעשה מלכים ואנשים חשובים קידמו את ההליכה בקמינו דרך לה-ריוחה כבר במאה ה-11, גם כאמצעי להפצת וייצוא היין המפורסם והסחורות לאירופה, וגם כדרך למשוך אמנים וסתתים שיבנו את הקתדרלות המרשימות, המנזרים והאנדרטאות לאורך הקמינו. מבחינה היסטורית ראוי לציין כי16 ק"מ מדרום ללוגרניו התרחש קרב קלאוויחו המפורסם (Battle of Klavijo)בו הופיע סנטיאגו לראשונה וזכה לשם 'סנטיאגו מטאמורוס' (הורג המוּרים). קרב זה (844) יצר את המפנה במלחמה נגד הכיבוש המוסלמי של המורים,ולאחר הניצחון על המוּרים החלה פריחה לנצרות וגם לקמינו.

אני מטייל מעט במדרחוב של רחוב פורטאלס (Portales) התוסס והעמוס חנויות ומסעדות, ולאחר כוס קלרה באחד מבתי הקפה הרבים שם אני חוזר לקתדרלת סנטה מריה (Catedral de Santa Maria de la Redonda). מבפנים דרך החלונות הגבוהים אני רואה את שכנותיי מהארמון בסנסול, והיידי הג'ינג'ית מסמנת לי עם היד להצטרף אליהן בפנים, וכך אני עושה. הקתדרלה הזאת נבנתה במאה ה-14 על יסודות רומנסקים קדומים יותר, ושני המגדלים התאומים והמרשימים שלה ( Las Gemelas – התאומים) נוספו לקתדרלה מאוחר יותר. הקתדרלה מאוד מקושטת ומרשימה וגולת הכותרת כאן הוא ציור שמן של מיכלאנג'לו מ-1545 שנקרא The Calvary (שזה המונח למקום הצליבה – הגולגתא), שנמצא מאחורי המזבח. הציור מוצג מאחורי זכוכית משורינת כשסביבו מצלמות, וכדי להדליק את האור על הציור צריך להכניס מטבע של אירו אחד. אני ממש לא מומחה לדעת אם זה מקורי או לא, וגם לא הצלחתי למצוא בכתובים סימוכין לכאן או לכאן. פניתי בשאלה בעניין לניתאי, שעשה עבורי מחקר קטן וחזר אלי עם מסקנה שככל הנראה והידוע הציור הוא אכן ציור מקורי של מיכלאנג'לו. אז קודם כל תודה רבה לניתאי, וכמובן אם אתם נכנסים לסיור בקתדרלה המרשימה של לוגרניו, דעו שממתין לכם שם ציור, ככל הנראה מקורי, של מיכלאנג'לו!

את ארוחת הערב אכלתי בקפה 'מודרנו' (Café Moderno) שבכיכר Matinez Zaporta הסמוכה למדרחוב. סטייק, צ'יפס, סלט, בסך הכל ארוחה טובה ולא יקרה. במדרחוב ליד שרות ארבע זמרות צעירות עם גיטרות, שירים לפי בקשות הקהל, ואוספות כסף מהצעירים שיושבים ושותים ליד השולחנות שמחוץ למסעדה. אני מצטרף כמובן לשמחה, ובעיצומה מבקשים כמה מהצעירים שחברתם כריסטינה תשיר. כריסטינה המובכת מסרבת בהתחלה אך לבסוף מִתרצת ושרה בלווי הגיטרה של אחת מזמרות הלהקה. יושבי השולחנות בשיא ההתלהבות, עם מחיאות כפיים היסטריות, בקיצור שמח!

מכאן אני חוזר לכיכר השוק ליד הקתדרלה, וגם כאן חוגגים. מגיעות לכאן קבוצות קטנות של חוגגים עם אביזרי יומולדת (כובעים, בלונים, צפצפות), בעיקר צעירים חברים מהתיכון או האוניברסיטה וחוגגים בשירה. ומגיעות גם משפחות עם תינוקות שזה עתה נולדו, כדי לעשות צילום משפחתי ליד הקתדרלה. מה אגיד לכם, פשוט אווירה נהדרת!

טוב, נהיה כבר מאוחר ומחר יש לי שוב יום הליכה ארוך יותר של כ-30 ק"מ, אז צריך גם לישון קצת. אני ממהר לאלברגה, וזו הזדמנות לפגוש את שכני לחדר שבדיוק מתארגנים לשינה גם הם. אנחנו מנסים לדבר מעט, אבל האנגלית שלהם בערך ברמת הספרדית שלי, שתיהן לא משהו, אז נלך לישון.