קמינו פרנסס 1 - פתיחה צרפתית

קמינו פרנסס – מסט. ג'ין פייה דה פורט - לבורגוס

מסע הגוננים גלי, אספי, יובל ואיציק, 29 אוג'-15 ספט' 2024

פרק 1 – פתיחה צרפתית – 29.8.2024

הפעם, במסענו הרביעי בקמינו דה סנטיאגו, החלטנו שהולכים להתחלה, לתחילת קמינו פרנסס.

במסענו הראשון, בדיוק לפני 6 שנים (גלי, יואבי ואני) היינו סקרנים וחסרי סבלנות, ורצינו מאוד להגיע לקתדרלה ולעיר סנטיאגו, ומכיוון שעמדו לרשותנו רק כשבועיים וחצי בטרם נצטרך לחזור לעבודה, החלטנו להתמקד בשליש האחרון של קמינו פרנסס וללכת מאסטורגה לסנטיאגו. החוויה המשפחתית שלנו בהליכה בקמינו היתה חזקה ומשמעותית והתווספה אל החוויה הרוחנית והרגשית, שחלקה המרכזי נשען על המפגש המרתק עם צליינים נוצרים ועולי רגל שהגיעו לכאן מכל פינות העולם, יחד עם צועדים נוספים כמונו, ולכל אחד מהם יש כמובן סיפור משלו. וכך קרה שקסם ההליכה יחד במסלול הקמינו הוביל אותנו להגיע לכאן שוב לפני כשנתיים עת הלכנו (גלי, יואבי, אספי ואני) בקמינו פורטוגז מפורטו לסנטיאגו, ולפני שנה עת צעדנו גלי ואני בקמינו האנגלי מפרול לסנטיאגו. לאורך השנים מאז 2018 ידעתי תמיד שמתישהו אצא לצעוד מתחילת הקמינו פרנסס והנה, היום הזה הגיע.

כבר יצא לי לתהות לא פעם מהו הדחף החזק הזה שמושך אותי באופן אישי לחזור ולצעוד שוב במסלולי הקמינו. ואני גם יודע כי כמעט כל מי שהלך אי-פעם בקמינו מכיר היטב את התחושה החזקה הזאת שחייבים לחזור לשם, חייבים! זה מוזר, ואין לי ממש הסבר לזה, אבל יש משהו במסע הצלייני הנוצרי-קתולי הזה, ולא משנה באיזה ממסלולי הקמינו הלכת, שמושך אותך לחזור לשם שוב ושוב, גם כשאינך נוצרי/ה, ואינך עושה זאת כדי לקבל את תעודת הקומפוסטלה המעניקה לך מחילה על חטאיך.

אין לי עדיין תשובה טובה לשאלה הזאת, מעבר לדברים שכבר ציינתי, ואני מניח גם כי לכשתמצא התשובה היא תהיה מורכבת, ותכלול כמה וכמה סיבות יחד. ולכן אסתפק בינתיים בתשובתו של פאולו קואלו בספרו 'אלף' (Aleph), שכותב כך: "לחיות משמע להתנסות ולחוות דברים, לא להרהר על משמעותם של החיים. מובן שלא כל אחד צריך לחצות את אסיה או לעלות בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה... אני לעומת זאת עולה רגל מהיוולדי... אני מצליח לשוחח עם הנשמה שלי רק כששנינו נמצאים במדבריות, בערים, בהרים או בדרכים".

טוב, כמו תמיד גם הפעם, כשניסינו לחבר את המשתתפים הפוטנציאלים במסע הקמינו המתוכנן למועד מוסכם ליציאה ולמספר ימי ההליכה, נתקלנו בקשיים. לא אלאה אתכם כאן בסיפורי הניסיונות להשתחרר מהעבודה של חלק מאתנו, או להתאים את ההיעדרות לימים מסוימים, ואסתפק בתוצאה הסופית שאמרה שנצא לדרך ארבעה: גלי בתי הבכורה שיצאה איתי עד כה לכל מסעות הקמינו, אספי בני הצעיר, שיצא אתנו לקמינו פורטוגז ואתו לראשונה גם רעייתו יובל, ואני. ארבעתנו נצא כולנו יחד לשבוע ימים (5 ימי הליכה משותפים מסט. ג'ין פייה דה פורט עד פואנטה לה ריינה), ולאחר מכן גלי, אספי ויובל יחזרו לארץ לעבודתם ואילו אני אמשיך לבדי עד בורגוס, עוד 9 ימי הליכה כולל יום אחד שיוקדש לעיר פמפלונה. כן, בהחלט לא סידור אידיאלי, חייבים להודות, אבל זה מה שהצלחנו למצוא ואשר אפשר לנו לפחות חלק מהזמן לטייל יחד, ובעיניי זה לא מעט.  

ההכנות שלנו הפעם לקמינו, כשברקע מתנהלת מלחמה בעזה ובצפון, לא דמו להכנות בעבר. הטראומה של ה-7 באוקטובר עדיין נוכחת אצל כולנו, ועדיין לא מרפה התחושה הקשה שכל המחדל הנורא שאפשר לחמאס לחדור לישובי מערב הנגב ולרצוח, להתעלל ולחטוף גם ילדים, נשים ומבוגרים, קרה גם לנו באופן אישי. אולי זה כי נולדתי וגדלתי בקיבוץ ואני חש הזדהות מלאה עם תושבי הקיבוצים, אולי כי אני נמנה עם המפגינים הקבועים הקוראים לבחירות והשבת החטופים, ואולי כי אני גר בצפון ורואה את מה שקורה כאן מקרוב, ואולי עוד סיבות. כך או כך, גם כשנפל הפור והחלטנו שיוצאים גם אם לזמן מוגבל, וקנינו כרטיסי טיסה והזמנו מקומות לינה, עדיין השמחה לא היתה שלמה. התרגשות היתה, בהחלט, אך זו היתה מהולה במחשבות שאולי לא נכון לנסוע עכשיו, אולי צריך להמתין.

ובכל זאת החלטנו לנסוע, ואם נוסעים אז בואו נעשה את זה הכי טוב שאפשר!

אני מניח שמבין קוראי הבלוג שלי כאן ב'למטייל' לא כולם מכירים את הסיפור ההיסטורי-נוצרי של מסלול ההליכה שנקרא 'קמינו דה סנטיאגו'. ולכן מן הראוי רגע לפני שאנו ממריאים לחוויה המיוחדת הזאת לספר, בקיצור, את סיפור הקמינו הזה. כי הסיפור הזה יש עליו הרבה, והסיפור הזה מאפשר לקורא להבין מדוע הקמינו אינו 'עוד טרק' שאנשים מחפשים כדי לצעוד בו כמה ימים בגלל הנוף או כל סיבה רגילה אחרת. "הקמינו הוא זמן למדיטציה פנימית, לא מסלול תיירותי" (El Camino es tiempo de Meditacion interior, no itinerario turistico" כתב ג'ון בריירלי ז"ל במדריך הטוב שלו לקמינו הצרפתי, ונראה לי שאין נכון מהמשפט הזה. ואם כך, בואו נצלול אל הסיפור של יאגו (יעקב) הקדוש.

ובכן, הכל התחיל עם דייג טברייני בשם יעקב בן זבדי, שהיה מתלמידיו של ישו ובהמשך אחד מ-12 השליחים. כשישו עבר להתגורר בכפר נחום וקבע שם את מרכז פעילותו למשך תקופה ארוכה, התגוררו אתו במקום גם כמה מ-12 השליחים ובהם יעקב בן זבדי, שהיה אהוב על ישו במיוחד, ואחיו יוחנן, וכן פטרוס הקדוש ואחיו אנדראס. בהמשך, כשיצא ישו למסעו לירושלים לאורך בקעת הירדן עד לקסר אל יהוד (שם הוטבל ע"י יוחנן המטביל) ומשם דרך יריחו לירושלים, היו אתו השליחים, וכך גם בהמשך ב'סעודה האחרונה' המפורסמת, הנחשבת לאירוע מכונן בנצרות, כשישו סעד בפעם האחרונה עם תלמידיו טרם שנשפט למוות ע"י הסנהדרין (כיוון שאמר/רמז שהוא המשיח ובן האלוהים), ונמסר לנציב הרומאי, פונטיוס פילטוס שהורה לצלוב אותו. לאחר שישו נצלב ומת (ולאחר מכן עלה השמיימה), יצאו 12 השליחים להפיץ את תורתו של ישו באירופה. יעקב בן זבדי, שנקרא בהמשך במקומות שונים גם יעקב הקדוש, סנט-יאגו, סנט ג'יימס, סן ז'אק, יקובוס ועוד שמות, יצא לאי האיברי כקדוש נוצרי כדי לנצר את התושבים הפאגאנים, בני התרבות הדרואידית-קלטית של מחוז גאליסיה, קרוב לוודאי באזורים של פאדרון (Padron) ופיניסטרה (Finisterre). שהותו של יעקב-סנטיאגו באי האיברי (עליה אין בידינו עדויות היסטוריות) לא נחלה הצלחה רבה, ככל הידוע, ולאחר תקופה בה שהה שם (בין 6 חודשים למספר שנים), הוא שב לארץ.

השליט בארץ באותה עת היה אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, ואגריפס זה רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה כיוון שהיו מעורבים במהומות משיחיות. בין הנרדפים היה גם השליח יעקב בן זבדי אותו ציווה אגריפס בהמשך (שנת 44 לספירה) להוציא להורג ולערוף את ראשו במכת חרב, וכך הפך אותו למרטיר הראשון מבין 12 השליחים. ראשו של יעקב-סנטיאגו נקבר בקתדרלת 'יעקב הקדוש' ברובע הארמני של העיר העתיקה ואילו גופו הונח ע"י שניים מתלמידיו על סירת אבן שהגיעה בדרך נס, ללא משוטים או מפרשים, לגאליסיה שבצפון מערב ספרד. כשהוא התגלה, מספרות האגדות, היה גופו מכוסה בצדפות, אשר הפכו מאז לסמלו של הקמינו. אגב, גרסה אחרת מספרת כי תלמידיו הם שהעבירו את גופתו לחצי האי האיברי. ליד חופי ספרד נקלעה ספינתם לסערה חזקה והגופה נפלה למי האוקיאנוס. מאוחר יותר נשטפה הגופה לחוף כשהיא מכוסה בצדפות...

כך או כך, גופתו של יעקב-סנטיאגו הגיעה לנמלה של העיירה פאדרון, הסמוכה לחוף האוקיאנוס האטלנטי, בצפון מערב ספרד, ומשם נלקחה ע"י מאמינים נוצרים לכוון פיניסטרה/פיסטרה, שנחשבה אז ל"סוף העולם" – Finis Terre) במטרה לקברה שם. מכשולים שונים בדרך גרמו לכך שבסופו של דבר נקברה הגופה באזור ליברדון (Libredon), היא העיר סנטיאגו של היום. רק בשנת 813 לספירה התגלו שרידי הגופה, כאשר נזיר בשם פלאיו (Pelayo) חווה התגלות לילית בשמים זרועי הכוכבים של גאליסיה, ומכאן גם השם קומפוסטלה, "שדה כוכבים" (Campus Stela), אשר הובילה אותו בעקבותיהם של כוכבים מנצנצים עד לעצמותיו של יעקב-סנטיאגו. עצמות אלה זוהו לאחר מכן בוודאות ע"י הבישוף תיאודומיר, וכך נולד המיתוס של סנט-יאגו. אלפונסו השני מלך אסטוריאס, שביקר במקום מספר שנים לאחר מכן, הכריז על סנטיאגו כקדוש הפטרון של ספרד והורה לבנות כנסייה במקום, הלא היא הקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה.

חשוב לומר שיש גרסה נוספת לחשיבותו וקדושתו של סנטיאגו, פחות דתית ויותר פוליטית-מדינית, והיא שייכת לתקופת הרקונקיסטה ('הכיבוש מחדש') בספרד במאות ה-9-8, כאשר הנוצרים נלחמו בפולשים המוּרים (בפיקודו של המצביא המוסלמי טאריק בן זיאד), שהם בני שבטים ברברים (שמוצאם מצפון מערב אפריקה ובהמשך התאסלמו), שהגיעו מדרום וכבשו חלקים גדולים של ספרד. מלחמה זו הוגדרה כמלחמת קודש והיה צורך בקדוש מקומי שיעניק חסות ראויה למלחמה הזאת ובהזדמנות זאת גם יאחד את נסיכי הממלכות הצפוניות ובראשן גליסיה לממלכה אחת הנלחמת מלחמת קודש. סנטיאגו מופיע אז בקרב הלוחמים בקרב קלאוויחו (CLAVIJO) כשהוא רכוב על סוס לבן וחרב שלופה בידו, ומכריע את המערכה לטובת הנוצרים, וכך גם זוכה לשם 'סנטיאגו מטאמורוס' (הורג המוּרים). מאז חזר סנטיאגו והופיע בעוד קרבות רבים וסייע לנוצרים לנצח. בהמשך, וכדי לבסס את מעמדו כקדוש מרכזי בעולם הנוצרי כולו, היתה נחוצה תנועה של המונים, שיכבשו את הדרך במו רגליהם ויביאו את הבשורה לכל אירופה וכך נולד וחוּזק הקמינו דה סנטיאגו.

קמינו דה סנטיאגו הוא למעשה שם קיבוצי לעשרות דרכי עליה לרגל (שרק מיעוטן נחשבות לראשיות), המתחילות בצרפת, ספרד, אנגליה, פורטוגל, גרמניה, איטליה ומדינות נוספות באירופה, ומובילות לקברו של השליח הנוצרי סנטיאגו, הלא הוא יעקב בן זבדי מיודענו. העלייה לרגל לסנטיאגו החלה עם גילוי שרידי גופתו של יעקב, ונמשכת ברציפות עד היום, כבר למעלה מאלף שנה. ההנחה הרווחת היא שהעלייה לרגל מבוססת על מסורות פגאניות קדם נוצריות שראו בהליכה זו עד לפיניסטרה, שנחשבה באותם ימים ל"סוף העולם" - נקודת היבשה המרוחקת האפשרית, גם חלק מפולחן פוריות פגאני, וגם כעין "מסע אל המוות" בכיוון השמש השוקעת (החוף בפיניסטרה גם נקרא "חוף המוות" – Costa de Morta). הנחה זו מבוססת בין השאר על כך שלאורך השנים סמל הקמינו היא הצדפה המתולמת, אשר מייצגת במסורות שונות הן פוריות והן את השמש השוקעת.

ראוי לציין עוד כי מסורת דרואידית-קלטית נוספת ייחסה לדרך זו משמעות של "טקס קבלה" או "טקס חניכה". דרואידים צעירים היו יוצאים לבדם למסע המפרך ואלה שסיימו אותו ושבו בשלום לביתם זכו להתקבל לחברה לאחר ש"נפטרו" מחוליי החיים הקודמים ויצאו לדרך חדשה. לפי תפיסה זו חולקה הדרך לשלושה שלבים מרכזיים: השלב הפיזי (עד לעיר בורגוס), השלב המנטאלי (מבורגוס דרך המישורים הצחיחים ועד לאסטורגה), והשלב הספיריטואלי-רוחני (מאסטורגה ועד לפיניסטרה). השלב האחרון הוגדר כשלב המשמעותי ביותר בדרך (וזה גם השלב אותו אנחנו בחרנו ללכת ראשון...).

במהלך ימי הביניים פקדו את הדרכים עולי רגל רבים, שמספרם פחת בתקופת המגפה השחורה. התיעוד ההיסטורי המוקדם לעלייה לרגל לקברו של סנטיאגו הוא מהמאה ה-9. במהלך הזמן שופרו הדרכים המובילות לעיר סנטיאגו ומספר עולי הרגל עלה בהתמדה. בשנת 1140 פרסם נזיר צרפתי בשם איימריק פיקו (Aymeric Picaud) שצעד בקמינו, מדריך לצליין בן חמישה ספרים בשם "קודקס קליקסטוס" ("Codex Calixtinus"), על שמו של האפיפיור קליקסטוס השני, שהיה מתומכיה הנלהבים של העלייה לרגל לסנטיאגו, ובו תיאורי עבודות אמנות אותן ניתן לראות לאורך הדרך, 22 סיפורי ניסים המיוחסים לסנטיאגו-ג'יימס ואופן הגעת גופתו מירושלים לקברו בגליסיה, ציורים, תווי נגינה וסיפורים בהם הוא מתאר את תלאות הדרך, הנופים והאנשים. המדריך כולל גם עצות מעשיות והמלצות על איפה כדאי לישון, מה כדאי לאכול, איפה יש חנייה נוחה לסוסים, באילו אזורים יש להיזהר משודדי דרכים, מזאבים, מבני המקום או מאדמות ביצה טובעניות... ראוי לציין כי מדריך זה משנת 1140, המתמקד בארבע דרכי העלייה המתחילות בצרפת ומשתלבות בהמשך ל'קמינו פרנסס' (הנחשב לקמינו הקלאסי), עדיין משמש כמקור למדריכי טיולים בקמינו דה סנטיאגו. יפה, לא? רוצים עוד אנקדוטה קטנה? ובכן, המדריך "קודקס קליקסטוס" המקורי נגנב מהקתדרלה של סנטיאגו ב-3 ביולי 2011 למרות אבטחה של 5 מצלמות. שנה מאוחר יותר הוא נמצא במוסך של עובד הקתדרלה לשעבר שפוטר לאחר 25 שנות עבודה והיה בסכסוך משפטי עם מעסיקיו...

צרכיהם היומיומיים של הצליינים לאורך הדרך לסנטיאגו הצמיחו שורה של מוסדות נותני שירותים החל ממנזרים שהוקמו במרחקי הליכה של יום אחד זה מזה ובהם אכסניות לינה (חינם) ואוכל, דרך בתי מחסה, בתי חולים, פונדקי דרכים, ושווקים, כאשר סביב הצורך בבניית מוסדות אלה התפתח סגנון האדריכלות הרומנסקית. הדרך לסנטיאגו, שנמשכה לעיתים חודשים רבים באותם ימים, הסתיימה בקברו של סנטיאגו בקתדרלה בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. ראוי לציין עוד כי החל מהמאה ה-12 חיברה הכנסייה הקתולית את מנהג העלייה לרגל לסנטיאגו כאפשרות של האדם הנוצרי לכפר על חטאיו. אדם אשר סיים את מסע העלייה לרגל מביתו ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, קיבל מהכנסייה אישור כתוב – כתב מחילה ('קומפוסטלה') על כך שקיים מצווה זו. הצגת אישור זה בפני איש הדת במקום מגוריו של הצליין היתה פוטרת את בעליו מהעונש הצפוי לו בשל חטא שביצע. נוצרים שהיו זקוקים לכפרה, ולא היו מסוגלים מסיבות שונות לעלות לרגל, היו משלמים לאדם אחר על מנת שיעלה לרגל במקומם וימסור להם בסוף המסע את כתב המחילה, שנרשם על שמם.

כיום יוצאים מדי שנה מאות אלפי צליינים נוצרים וצועדים אחרים לקמינו דה סנטיאגו, והם מגיעים מכ-140 מדינות שונות. השנה עד תחילת אוקטובר (8.10.2024) צעדו בדרכי הקמינו או בחלקים מהם (לפחות 100 ק"מ) כ-446,500 צועדים! אם ניקח לצורך השוואה את שנת 2018 בה צעדנו לראשונה בקמינו, נוכל לראות גידול של קרוב ל-27% במספר הצועדים. ראוי לציין כי בשנה המוגדרת כ"שנה קדושה", שנה בה מתאחד 'יום השליח יעקב' (25 יולי) עם יום ראשון, עולה בהרבה מספר הצליינים העולים לרגל לסנטיאגו. ב'שנה קדושה' כזאת מוגדרת המחילה הניתנת בסוף המסע כ"מחילת עוונות מלאה". השנה הקדושה האחרונה היתה ב-2021, ובגלל מגפת הקורנה היא הוארכה ע"י האפיפיור גם לשנת 2022, וכך זכינו גם אנו, כשהלכנו בקמינו פורטוגז לפני שנתיים, במחילת עוונות מלאה...

באירופה של ימי הביניים די היה בהכרזות כאלה בנושא המחילה כדי לשלח מאות אלפים אל הדרך. היתה זו תקופה של התעוררות דתית גדולה. באוויר עדיין עמדה אווירת סוף האלף, ועִמה חרדה גדולה מפני סוף העולם הממשמש ובא. מטיפים בכנסיות איימו על צאן מרעיתם כי אם לא יגאלו את נפשם החוטאת, דינם להיצלות בגיהינום לנצח נצחים בחביות של זפת רותחת. המאמינים יצאו לדרך בהמוניהם, והאדוקים שבהם אף עשו את חלקה על הברכיים, להגברת הסבל והענווה הנוצרית. בשנות השיא, המאות ה-14-13, עלו לרגל כחצי מיליון צליינים, וזאת בעת שאוכלוסיית אירופה מנתה לא יותר מ-60 מיליון נפש!

חלק מעולי הרגל, הזוכים בכינוי הספרדי 'Peregrinos' ('עולים לרגל'), יוצאים לקמינו דה סנטיאגו מנקודות מפתח מוכרות לאורכה (כמונו), וחלקם מתחילים את מסעם מפתח ביתם, לעיתים במרחק אלפי ק"מ מנקודת הסיום. מרבית הצליינים, גם היום, צועדים ברגל, אך ישנם גם כאלה (פחות מ-10%) העושים זאת באופניים, או כשהם רכובים על סוסים או חמורים.

טוב, בואו נעצור כאן לפני שתירדמו לי. נראה לי שאלה עיקרי הדברים שחשוב לדעת על הקמינו דה סנטיאגו לפני שמתחילים לצעוד בו. ישנם דברים מעניינים נוספים שלמדתי על הקמינו במהלך השנים האחרונות, ואני מבטיח לשלבם בהמשך בפוסטים שיוצגו כאן בבלוג שלי ב'למטייל' ('הבלוג של גונני' -  https://www.lametayel.co.il/blogs/243530) אבל עכשיו בואו נצא לדרך!

יום חמישי, 29.8.24 מוקדם מאוד בבוקר גלי ואני מגיעים לנתב"ג מהצפון ואילו אספי ויובל מגיעים מת"א. כשאנו נפגשים באולם הנוסעים היוצאים יש לא מעט התרגשות, זהו, זה קורה! בודקים יחד את מזג האוויר הצפוי בימים הקרובים באזור סט. ג'ין פייה דה פורט ומוצאים שצפוי לא מעט גשם. הממ... נקווה שעד שנגיע לשם יחול שיפור במצב. שותים קפה, אוכלים משהו וב-05:45 אנחנו ממריאים לדרכנו בטיסת אל-על. במהלך הטיסה מנסים להשלים שעות שינה, לא תמיד בהצלחה, וכעבור 5 שעות נוחתים במדריד. אחרי ביקורת דרכונים ואיסוף הכבודה מטרמינל 4 (הכל הגיע בשלום) אנחנו יוצאים החוצה מאולם הכבודה ונכנסים שוב לדלפקי חברות התעופה רק כדי להתחיל מחדש צ'ק-אין לטיסת איבריה לפמפלונה. כן, די מעצבן אבל ככה זה כשטסים בחברות שונות ואין קונקשן בין הטיסות. בדרך לשער היציאה אספי קופץ לקנות לנו קצת אוכל בבורגר קינג, וחוזר כדי לגלות שההמראה שלנו לפמפלונה מתאחרת ביותר משעה. גלי מעדכנת על האיחור את נהג המונית שאמור לאסוף אותנו בשדה בפמפלונה, ובינתיים גם מחליפים לנו שער יציאה. רק ב-13:40 אנחנו ממריאים ולאחר טיסה של כשעה נוחתים בפמפלונה. הללויה!

באולם הכבודה יש מסוע אחד וכל הנוסעים עומדים סביבו וממתינים למזוודות. די מהר מסתבר כי מזוודות רבות לא הגיעו, וביניהן גם 3 מזוודות שלנו, רק אספי זכה! בהחלט לא נעים ומאוד מתסכל לפתוח כך את מסענו, ועכשיו אנחנו הולכים עם כל האחרים למלא טפסים על אי הגעת המזוודות. ככל הנראה המזוודות שלנו ושל עוד רבים לא הועמסו כלל במדריד על המטוס מחוסר מקום... נהג המונית שלנו, אסייר, בחור ספרדי צעיר ונחמד, ממתין אתנו בסבלנות עד שנסיים, ומעט אחרי שלוש אנחנו עולים על המונית שלו ויוצאים לדרך. תוך כדי נסיעה, כשאנו חוצים את העיירה בורגטה, מספר לנו אסייר הנהג שהוא גר כאן בעיירה, נחמד, לא? לאחר כשעה נסיעה ולקראת ארבע וחצי אחה"צ אנחנו מגיעים לסט. ג'ין פייה דה פורט שבצרפת. זהו חברים יקרים, הרפתקת הקמינו מתחילה!!!

ואם אתם שואלים מה עובר לי בראש ברגעים המרגשים האלה, הרי אלה משפטים שכתב פאולו קואלו בספרו 'יומנו של מכשף' על צעידתו בקמינו ובהם אני אוהב להיזכר מעת לעת: "...חשבתי על כך שאני עתיד לחוות מחדש, בעיצומה של המאה ה-20, שמץ מההרפתקה האנושית הגדולה שמצא יוליסס מטרויה, שליוותה את דון קיחוטה בלה מנשה, שנשאה את דנטה ואת אורפאוס אל השאול ואת קולומבוס עד אמריקה: ההרפתקה שבמסע אל הלא נודע".