פרק 28 – טקס פוג'ה מדליק ושריפת גופות בואראנאסי

...מעניין איפה יהיה המקום הטוב ביותר לעמוד ולראות את טקס הפוג'ה, אני חושב לעצמי, ומחליט לגשת ולשאול שתי בנות שעומדות על מדרגות הגהאט, תיירות אמנם אבל נראות כאלה שיודעות. טוב, נעליים יודעות, הן לא מכירות את הטקס בכלל... אנחנו מתחילים לדבר, ומסתבר ששתיהן אמריקניות, אחת, קולין, היום גרה בקולורדו אבל במקור מניו-יורק, והשנייה אלישיה, ממיזורי. כשהן שומעות שאני מישראל אלישיה מיד סופקת כפיים ואומרת "ישראל, כמה הייתי רוצה לבקר שם...". "אם הגעת עד הודו", אני אומר לה בחיוך, "אני חושב שלא תהיה לך בעיה להגיע גם לישראל...". היא מחייכת בחזרה, "כן, נכון, אבל...". קולין חברתה אוהדת את הניו-יורק מֶטְס (קבוצת הבייסבול השנייה של ניו-יורק), וכשראתה אותי מתקרב עם הכובע של הניו-יורק ינקי'ס אמרה לעצמה שלא תרצה לדבר איתי... טוב, לי דווקא כן בא לדבר איתה, ובמיוחד שיש לה חיוך כל-כך חמוד, ואני מרגיע אותה וגם אומר לה שהשם שלה מזכיר לי את קולין, מהעונה הראשונה של 'הישרדות' ארה"ב... "כן", היא אומרת, ומחייכת בצניעות, "כבר אמרו לי...". הן שואלות אותי על התרשמותי מהודו, ואני מספר להן קצת ממה שראיתי, ומהתובנות שיש לי, ושתיהן מקשיבות קשב רב. אחר-כך אני אומר לאלישיה, שנראית כמו אִִמא דואגת (היא בת 30-28 וקולין בת 27 לערך), שמיזורי זה גם איפה שמרק טווין גדל, ומרק טווין גם ביקר כאן בואראנאסי לפני הרבה שנים; "כן", היא מתלהבת, "מרק טווין!". אני מספר לה שאני מאוד אוהב אותו, וגם קראתי כמה מספריו, עוד כשהייתי ילד, 'תום סוייר', 'הקלברי פין', וגם את 'תמימים בחוץ לארץ' (היא לא קראה), המאגד מכתבים שכתב בעת ביקור בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. "במכתביו", אני מוסיף כשאני רואה שגם היא וגם קולין זוקפות אוזניים, "הוא מותח ביקורת ומלגלג על הצליינים הנוצרים המגיעים לארץ, ועל כך שכל אבן ומקור מים הם קדושים עבורם כיוון שהם מוזכרים בתנ"ך או בברית החדשה"... עכשיו פניה של אלישיה מתכרכמות מעט, ואני תוהה מדוע? את התשובה אני מקבל כמה דקות אחר-כך, כשהיא אומרת שהן חייבות לזוז, כי מחכים להן איפשהו, אבל הן תתפללנה בשבילי שאצליח בטיול שלי... זהו, אז זה הסיפור, שוב נתקלתי בנוצרייה אדוקה. מה קורה לי, אני שואל את עצמי, איך אני תמיד מגיע אליהם?…

ממתינים לתחילת טקס הפוג'ה / צילום: איציק גונן

טקס הפוג'ה כאן מאוד מאורגן ומרשים, משהו שבין הטקס המרגש בגאט-טריבני במרכז רישיקש, לטקס התיירותי בראם-ג'ולה. מעניין גם שרוב הקהל כאן הם הודים, ורק מיעוטם זרים כמוני. על 5 במות המכוסות יריעות צהובות, ובחלקן האחורי שטיחים בצבעי כחול עם קישוטים לבנים, עומדים יחפים 5 בחורים צעירים לבושים חולצות אדומות וגלימות מכנסיים בצבע לבן ואדום, כשסרט רחב באותם צבעים מונח על חזם באלכסון (כמו הסרטים ששמים למלכות היופי...). לפניהם, על כל במה, עומד שולחן קטן מכוסה במפת משי צהובה, ועליו כל כלי הטקס, כולל מים מהגאנגס, עלי כותרת צבעוניים של פרחים, אדומים וצהובים, פראסאד, המזון המבורך, מנורות אש שתודלקנה בהמשך, וכל השאר. בפתיחת הטקס הם עמדו יחד ושרו, וכעת, כל-אחד על הבמה שלו, תוקע בקונכייה הנראית כשופר, ומזכירה לי את הקונכייה שבספר 'בעל זבוב'. הקונכייה, על-פי המסורת ההינדית, מסמלת את הוויברציה הקוסמית שמתוכה נבע היקום כולו, וכאן היא כנראה מסמלת גם את התחלת הטקס. מאחורי חמש הבמות עומד מתופף עם תוף גדול אותו הוא מסובב הלוך וחזור, וכדורים הקשורים אליו בחוטים מכים בו בשני צדדיו ומשמיעים קול תיפוף קבוע. מאחורי המתופף, ולכל אורך הבמות, ישובים 9 אנשים המחזיקים בידם מיתרים המחוברים לפעמונים קטנים התלויים על קונסטרוקציית הברזל המרכזית, שני פעמונים לחוט, ומרגע שמתחיל הטקס ועד לסיומו, הם מושכים במיתרים ומצלצלים בפעמונים, בדבקות ובהתכוונות רבה, והכל כדי להעיר את שיווה ופארוואטי שיקבלו את תפילותינו. על קונסטרוקציית הברזל יש גם מעין שמשיות, המוארות בשרשראות של נורות קטנות וצבעוניות; השמשיות הקיצוניות בשני הצדדים בנורות אדומות, השתיים הסמוכות להן בירוקות, אחר-כך כחולות, וצהובות, ואילו השמשייה המרכזית בנורות מכל הצבעים, ממש חגיגה שלמה…

תמונות מטקס הפוג'ה המרשים בואראנאסי / צילומים: איציק גונן

חמשת הבחורים פותחים את הטקס כשפניהם אל הגאנגס, לאחר מכן מסתובבים רבע סיבוב ימינה, וכך הלאה, ויוצא שכל פעולה הם עושים ארבע פעמים, לכל ארבע רוחות השמיים. הם מניפים שני סוגים של מנורות בוערות וכלי מתכת מעלה עשן, מנופפים עם מניפה עשויה נוצות טווס, ואחר-כך גם עם מקל שבקצהו שיער לבן ארוך, כשפעולה זו מלווה על-ידי שירה של בחור ובחורה ברקע. בחלק מהפעולות הם אוחזים בידם השנייה פעמון, בו הם מצלצלים, להעיר את שיווה ופארוואטי, ומדי פעם גם כורעים על ברכיהם. אחר-כך הם מתיזים מים לנהר, זורקים אליו את עלי הכותרת הצבעוניים של הפרחים, ובסיום תוקעים שוב בשופרות הצדף. אין מה להגיד, טקס מאוד צבעוני, יפה לעין, מרשים ומכובד, שמצליח לרגש גם אותי, אפילו שהוא כל-כך מאורגן, כמו הצגה כזאת. עכשיו עובר בינינו אדם די מבוגר עם מגש ועליו עלי כותרת של פרחים, ומחלק לכל העומדים בסמוך לבמות. כולם מצטופפים לקחת, גם אני, והוא מביט בי במבט שואל, ומיד מסביר לי שצריך להשליך את העלים למים. אני מנענע בראש שאני יודע (לך תסביר לו שאני בא מרישיקש...) ולוקח קבוצת עלי כותרת מהמגש, ואכן בסיום הטקס אני יורד עם כולם לשפת המים, משליך אליהם את העלים הצבעוניים, אדומים וצהובים, הנישאים על-ידי גלי הגאנגס הקטנים הלאה, במורד הנהר, וטובל את ידיי במים הקדושים כל-כך להודים, שגם אם הם מלוכלכים (והם מאוד מלוכלכים), הם ספגו עכשיו כל-כך הרבה ברכות, ותפילות, ואיחולים, שבטוח זה עשה להם משהו טוב (תשאלו את דן)…

הפרחים עם עלי הכותרת שלהם שיוגשו כמנחה לנהר בטקס הפוג'ה / צילום: איציק גונן

_________________________________________

...בארבע וחצי בבוקר מעירים אותי פעמוני המקדש הסמוך. איכשהו אני מצליח לחזור לישון, ואז בשש וחצי עשר דקות רצופות של צלצולי פעמונים וקריאות מתפללים... נו, מה יהיה? מסתבר שמה שנראה בתחילה כיתרון מעניין, מיקום הגסט-האוס ליד מקדש הינדי, יכול להפוך מהר מאוד לחסרון. טוב, אבל כמו שכולנו יודעים (אם כי לא תמיד זוכרים) אין רע בלי טוב, וכשאלוהים סוגר לך דלת, הוא גם פותח חלון (צריך רק למצוא איפה לעזאזל מסתתר החלון הזה...). הפסקת החשמל הקדימה הבוקר בשעה את מה שהובטח, והחלה כבר בשמונה; מזל שהדלקתי את הדוד כשפעמוני המקדש העירו אותי סופית, וכך כשסיימתי את הרייקי והיוגה היו לי מים חמים להתקלח. אז מה זה אומר? זה אומר שאולי בכלל אני צריך להודות למקדש ולפעמוניו על שהעירו אותי מוקדם, וגם לא לשכוח שאני בעיר כל-כך קדושה כמו ואראנאסי...

...בארוחת הבוקר במסעדת הגג שלנו אני יושב עם עוד שלושה צרפתים, שנמצאים בואראנאסי כבר כמה ימים, ומספרים לי, באנגלית בסיסית, על מקומות בהם כבר הספיקו לבקר בעיר וכמובן גם על התרשמותם מכל נושא שריפת הגופות. בסיום הארוחה הם מוסיפים שהם עוזבים היום לגסט-האוס יותר צפונה, בעיר העתיקה. למה? לא בדיוק הצלחתי להבין, אבל אני מתחיל להרגיש למה אני אולי ארצה לעזוב. גם בארוחה הזאת אני לא ממש מרוצה, לא מהאוכל, לא מהניקיון, ולא מהשירות, למרות שבעניין השירות נראה שהם לפחות משתדלים. וכך אני מחליט לבדוק במשך היום מקומות נוספים לארוחות בוקר, למרות הנוחיות של לצאת מהחדר, לעלות קומה למרפסת הגג, ולהזמין ארוחת בוקר. לעצמי אני כבר מצטער שהתחייבתי מראש לשבוע, ומתחיל להתלבט אם להישאר או לעזוב, ואז לשלם את המחיר המלא על הלילה, או יותר, שאהיה כאן.

לוויה שצועדת לידנו, אחת מני מאות רבות הנערכות כאן מדי יום / צילום: איציק גונן

...כמו שאני יוצא מהגסט-האוס, עוברת בכביש תהלוכה נושאת מת על אלונקה. כמה תהלוכות כאלה ראיתי כבר אתמול, גם כשחזרתי בלילה, כולן צועדות במהירות ב'ציר הלוויות' שלידנו, בדרך אל אתר השריפה בהארישצ'אנדרה גהאט. המת נישא על אלונקה עשויה במבוק שנראית כמו סולם כזה, והוא מכוסה בתכריך לבן ועליו בד צבעוני בצבעים של אדום וירוק, ואם הוא עשיר אז גם בד משי מוזהב. הבדים האלה יישרפו מאוחר יותר עם המת, כולל בד המשי המוזהב, למרות הריח שהוא מותיר בעת שריפתו. אחרי האלונקה צועדים גברים בלבד, העונים בקריאות קצובות ובקול רם לקריאות נושאי האלונקה. הכל נעשה במהירות, כאילו אצה לכולם הדרך לשרוף את המת ולגמור עם זה, וכל ההולכים ברחוב זזים מיד הצידה ומפנים מקום, ויודעים שתוך כמה דקות תופיע תהלוכת אבל נוספת, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. ככה זה כנראה כשאנשים מכל רחבי הודו מגיעים לואראנאסי כדי למות בה, בתקווה לזכות במוקשה ובהארה.

...כמו במגנט אני נמשך שוב להארישצ'אנדרה גאט שם שורפים גוויות. אתמול הסתלקתי אחרי כמה דקות, לא יכולתי יותר, ואילו היום אני נשאר קצת יותר, וחושב לעצמי, מעט מודאג, מה זה אומר, שאני מתחיל להתרגל? לא יודע, אני רק מרגיש שעם כל הדחייה משריפת הגופה, באותה עת זה גם מרתק אותי. כשאדם נקבר שלם, שוכב בארונו או מכוסה בתכריכים, וקברו מכוסה במצבה עם שמו, הוא כאילו ממשיך לחיות, לפחות בדמיונך, כי לא ראית משהו אחר. הוא הלך, הוא נסע, הוא הגיע לעולם אחר ('שכולו טוב'), הוא מביט בנו מרחוק, צופה בנו, שומר עלינו... ואילו כאן הגופה נשרפת, מול עיניך, עד תום, וזהו, היא איננה יותר, פשוט איננה, רק האפר נותר, וגם דמיונך כבר לא יוכל להחזירה לחיים. הרוח נושבת עכשיו לדרום, וריח הגופה הנשרפת אינו מגיע אלי, למזלי. בשבילי הריח זה הדבר הכי קשה, יותר מהכל, ובכך אשמות המלחמות שעברתי, הריח שובר אותי. עכשיו אני גם מרגיש שאני כבר יכול להגיע אל הדבר האמיתי, אל גהאט השריפה הראשית, מאניקארניקה גהאט, אחת הגהאטות העתיקות ביותר בואראנאסי, הגהאט החמישית והאחרונה לטבילה של עולי הרגל במסלול הפאנצ'אטריתי יאטרה, ואחד המקומות המקודשים ביותר לשריפת גופות בהודו כולה. כן, אני יכול, ואני הולך לשם.

כבר מרחוק, כשאני מתקרב למאניקארניקה גאט, אני רואה הרבה מדורות שריפה, ועשן העולה מהן, ומעט מאחורי המדורות ערמות עצים ענקיות; המראה מוזר ומרתק, ואני מרגיש שאני נמשך אליו, חייב ללכת ולראות. כנראה כך מרגישים גם זרים אחרים שמסתובבים כאן, כמוני, אני חושב לעצמי; אף אחד לא מכריח אותך ללכת לראות, ובכל זאת כולנו מגיעים לכאן, מנסים להבין…

מאניקארניקה גהאט, ואראנאסי / צילום: איציק גונן

...אחרי שאני מסתובב במקום כמה דקות, מצטרף אלי בחור הודי צעיר, מוּררי, והוא בעצם זה שעוזר לי להבין מה בדיוק קורה כאן. מוררי הוא, לדבריו, סטודנט לסנסקריט, העובד כאן כמתנדב בשריפת גופות ומלאכות נוספות. שורפי הגופות המקצועיים הם הינדים מנודים הנקראים דוֹם, שאינם שייכים לשום קאסטה; הם מתנדבים, ולדברי מוררי הם יכולים להיות גם בני קאסטות מוגדרות, כיוון שאינם מקבלים שכר עבור עבודתם. לשאלתי הוא עונה שהוא מתנדב כחלק מניסיונו לעשות מעשים טובים שישפיעו על ה'קארמה' שלו לגלגולים הבאים. בדרך-כלל הוא מתנדב בבית-חולים, שבו עבדה גם אמא-תרזה עד למותה, ממש קרוב לכאן. נמצאים שם כ-250 זקנים וחולים שאין להם קרובי משפחה, וגם לא כסף, והם מחכים למותם. העצים למדורות השריפה שלהם נלקחים משאריות של מדורות קודמות, ונקנים בתרומות (בעיקר של תיירים נראה לי…). "כמו הקאסטות בהודו", אומר מוררי, בעת שאנו מביטים בכמה מוקדי שרפה, "גם מיקום המדורות באתר השריפה מתקיים במדרגות, כאשר במדרגה העליונה שורפים את הבראהמינים (כוהני הדת), במדרגה מתחתיה את הקשאטריה (לוחמים), מתחת לה את הואישיה (הסוחרים), ובסוף השודרה (איכרים, פועלים)". "האש להדלקת המדורות נלקחת מאש התמיד של שיווה, שהיא בת 5000 שנה", אומר מוררי, כשהוא לוקח אותי ממש עד לקרבת האש הזו, אשר נמצאת במבנה קטן במרכז הגהאט. "שיווה הדליק אותה כששרף את גופה של פארוואטי אשתו, אחרי שנפטרה", הוא אומר, ומוסיף ש"היא היתה האדם הראשון שגופתו נשרפה". ליד האש יושבים שומרי האש, הכהנים הבראהמינים, ואִתם מנהלים קרובי המת משא ומתן על המחיר אותו ישלמו תמורת האש שיקבלו לשריפת בן משפחתם. המחיר יהיה לפי איך שהכוהנים יעריכו את 'שוויו' של המת; משפחתו של אדם עשיר יכולה לשלם עבור האש גם לאק אחד (100,000 רופי), בעוד שאחרים ישלמו פחות.

כאן שוקלים את העצים לשריפת המת / צילום: איציק גונן

..."גם לגבי העצים יש הבדל בין עשירים לעניים", מוסיף מוררי, "לכל מת שוקלים 200 קילו עצים במאזניים מיוחדים, התכלת האלה שם", הוא אומר, ומצביע לכיוון מאזניים ענקיות שעומדות ליד ערמות העצים. "אם המת הוא עשיר, אז שוקלים לו 250 קילו, ואפילו 300". "איזה עצים אלה וכמה משלמים עליהם?", אני שואל, ומוררי אומר ש"עצי השרפה הם עצי מנגו ובאניאן (פיקוס), שבוערים טוב גם בגשם וגם שהם ירוקים, כי יש בהם שמן. קילו עץ מנגו עולה 160 רופי, ובאניאן קצת יותר". עכשיו מוררי מביט בי, מביט סביבו, ואחר-כך חוזר אלי ואומר בשקט, ש"עד לפני 5 שנים זרים לא יכלו להתקרב ולעמוד איפה שאתה עומד עכשיו, אבל כעת מותר, ורק אסור לצלם, כדי לא לפגוע ברגשות משפחות המתים". אחר כך הוא מוסיף, ש"רק אתמול היתה כאן תקרית עם בחור יפני, שניסה לצלם שריפת גופות, ומיד הסתערו עליו כל מיני אנשים, והיתה מהומה רצינית".

...אנחנו עוברים בין כמה מוקדי שרפה, ורואים איך מסדרים את העצים במין מזבח כזה, ולאחר שמניחים על המזבח את גופת המת, מניחים על הגופה עוד מספר עצים לרוחב הגוף, כדי להבטיח בערה טובה יותר. כל גופה נטבלת במימי הגאנגס טרם שהיא מונחת על המזבח, אחר-כך מביאים את האש ומכניסים אותה מלמטה, שם יש חלל פנוי, ועוזרים לה 'לתפוס' בעזרת ענפים קטנים יותר. "...לכל גופה לוקח 3 שעות להישרף כליל, ועדיין יש שני סוגי עצמות, עצם החזה אצל הגברים והאגן אצל הנשים, שלא נשרפים ובסוף מוצאים מהמדורה ומושלכים לנהר", אומר מוררי. אחר-כך הוא מוסיף ש"אחרי שעה שריפה מפצחים במקל את גולגולת המת, כדי שהנשמה תוכל להשתחרר ולעלות השמיימה... כשאדם נפטר ויש לו בנים, אזי ראשם מגולח, וגם זקניהם ושפמיהם, אם יש להם". "ומה עם הנשים", אני שואל, "למה אין כאן נשים?". "נשים לא מורשות ללכת אחרי אלונקת המת ולהיות נוכחות בשריפת גופו", מסביר מוררי, "כי הן בוכות, ובכיין מונע מהנשמה לעלות לשמיים". "...אז מה קורה אם מישהו מהגברים מתחיל לבכות?", אני שואל. "אם מישהו מהגברים בוכה מרחיקים אותו מיד מהמקום, וגם זו אחת העבודות שאני והמתנדבים האחרים עושים", עונה מוררי, ואחר-כך מוסיף ש"נשים זרות שאינן בנות משפחה, תיירות למשל, יכולות לצפות בשריפת הגופה".

לוקחים עצים לשריפת הגופות / צילום: איציק גונן

אנחנו ממשיכים לעבור בין מדורות השרפה ולהתבונן, ואני שואל את מוררי אם שורפים את גופתו של כל אחד שמת. מוררי מביט בי, וניכר בו שהוא נהנה מההזדמנות להסביר למישהו כמוני, שלא יודע כמעט כלום. "ישנם שישה סוגי אנשים שלא שורפים את גופותיהם", הוא אומר, "וכשהם נפטרים לוקחים אותם בסירה למרכז הנהר, קושרים לגופם אבן כבדה, והם מושלכים לנהר"... "מי אלה?", אני שואל, והוא עונה שאלה ילדים עד גיל 10, שעוד לא הספיקו לחיות, נשים בהריון, אדם שמת מעקיצת נחש, חולים במחלת lapra (שלא ברור לי בדיוק איזו מחלה זו), אנשים שחסרים להם חלקי גוף, כמו אצבעות למשל, או יד או רגל, ועוד סוג שאני לא זוכר. "כל אלה", הוא מוסיף, "ימשיכו בחיים אחרים, ולכן אסור לשרוף את גופותיהם. הנשרפים, לעומתם, מגיעים למוקשה, ומשתחררים ממעגל הלידות מחדש. מקצת מהאפר שנותר בתום השרפה יובא לקרובי הנפטר, והם יניחו אותו באחד מקירות ביתם". "ומה עם מתים שנשרפו במקומות אחרים בהודו?", אני שואל, "אפילו גופתו של מהאטמה גנדי נשרפה בדלהי ולא כאן". "אלה שנשרפים במקומות אחרים, אפרם מובא לכאן על-ידי בן או קרוב משפחה אחר בכד קטן, ומפוזר על מימיי הנהר", אומר מוררי, ומצביע על אחד כזה, שבדיוק עכשיו שט בסירה למרכז הנהר, עם כד אפר בידיו.

סירות שחלקן מפזרות את אפר המתים על פני נהר הגאנגס / צילום: איציק גונן

...כן, נהר הגאנגס, אני חושב לעצמי, 'האם הגדולה' כפי שמכנים אותו ההינדים, אכן בולע לקרבו את כל מה שהיה פעם חי, בולע ולא מותיר דבר. אבל אותו נהר הגאנגס, לפי האמונה, גם מחייה מחדש את כל מה שמת... הנהר הזה נותן תקווה למאות מיליוני אנשים שחיים לאורכו, יש האומרים 400 מיליון איש. תתארו לכם, 400 מיליון איש חיים לאורך הגאנגס! בשבילי זה מספר בלתי נתפס, הרבה יותר מכל אוכלוסיית ארה"ב למשל, וה-400 מיליון האלה, יחד עם מיליוני עולי הרגל שמגיעים לנהר מכל רחבי הודו, מתפללים לו כל יום, עורכים לו טקסי הודיה, מגישים לו מנחות, מעטרים אותו בפרחים, ומשיטים בו סירות נושאות תקווה לבריאות, ואושר, והצלחה. כאן, בואראנאסי, מבעד לעשן מדורות השריפה ולטקסי הפוג'ה, באווירה מיסטית של קדושה, כשהמוני המאמינים יורדים לנהר במדרגות הגהאטות הפזורות לאורכו, נכנסים אליו פנימה, מחבקים אותו, ומבקשים להתאחד אתו, מקבל הנהר הזה עוצמה אדירה, בלתי נתפסת, ואני צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני עד לכל זה...

טוב חבר'ה, זהו, כרגע לפחות מספיק לי עם כל העניין הזה של שריפת הגופות, אני חושב לעצמי כשאני נפרד ממוררי. לבקשתו (כצפוי) אני נותן לו תרומה לטובת כל אותם זקנים וחולים שאין להם כסף לשריפה, אפילו שאני לא ממש בטוח לאן התרומה הזו תלך, אבל הוא הסתובב אתי כאן עכשיו איזה שעה או משהו, אז מגיע לו, גם אם הוא ייקח את זה לעצמו, לא ככה?