קמינו פורטוגז 10 - לאורך החוף עד ויגו

פרק 10 – לאורך החוף עד ויגו (Vigo)

יום הליכה 8 (23.5.22) – מבאיונה-סאבריס ועד לויגו (Vigo)

היום זהו יום פרידה, יום הליכה אחרון שלנו לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי ובצמוד לו (Senda Litoral). נכון, עזבנו את הנתיב הזה פה ושם כדי לגוון, או כדי לראות אתר מיוחד רחוק מהחוף, אך בסוף תמיד חזרנו אליו. ואילו החל ממחר, כשנעזוב את העיר הגדולה ויגו (Vigo), נלך ונתרחק ממנו כדי להתחבר לנתיב המרכזי של הקמינו פורטוגז, וחוף האטלנטי בטח ייראה לנו אז כמו איזה זיכרון רחוק...

ובינתיים תחזית מזג האוויר ליום ההליכה ה-8 שלנו מסאבריס לויגו לא מבשרת טובות, 98% גשם, ואכן כבר עכשיו יורד בחוץ גשם קל. טוב, כל דבר בעִתו, וכרגע צריך לאכול משהו, ובמיוחד שזה חלק מהאירוח שלנו כאן. לאחר אריזת התיקים והורדתם ללובי אנחנו מתישבים לארוחת בוקר. אנריקו הוא האיש כאן, ובכל מקום, ובסינר חגור למותניו הוא מכין לנו טוסטים וקפה, ואפילו שוקו בשבילי, כמו שאני רגיל מהבית, תודה אנריקו! חוץ מאתנו מתארחת כאן גם המשפחה מאיווה, אותה פגשנו (גלי) לראשונה לפני 3 ימים באגם קאבאנאס. חוץ מהאמא, סוזאן, שכבר הספיקה לצעוד בעבר בשני מסלולי קמינו, נמצאים אתה גם שלושה בנים גדולים וגברתנים כאלה העונים לשמות הנדרק (19), גארק (22), ופרונז (23); ובת אחת מפונקת (כך סוזאן) העונה לשם ברטה (26). המסע הזה שלהם הוא לרגל סיום לימודי התואר הראשון של גארק בקולג' והיה מיועד בתחילה רק לו, אך בהמשך צורפו גם הילדים האחרים. שמות הילדים מעט מוזרים, ולשאלתנו מוסיפה סוזאן שהם כולם לקוחים מהמסורת המשפחתית שלהם. הממ... מעניין.

יום שני היום, וברחוב לא הרחק מהמלון מתמקם לו שוק של פירות וירקות, עציצי פרחים והרבה בגדים, נעליים ועוד כל מיני פריטי לבוש. כל הסחורה מוצגת בדוכנים עם גגוני פלסטיק מלמעלה, ויש פה כבר (תשע וחצי בבוקר) לא מעט קונים חרף מזג האוויר הסגרירי וטפטוף הגשם. אנחנו חוצים את השוק ומושכים לנהר מינור (Minor River), אותו אנו חוצים על גשר רמאלוסה (Puente Romanico de la Ramallosa). זהו גשר רומנסקי מרשים ומעניין שנבנה כאן במאה ה-13 ויש בו 10 קשתות, כשבמרכזו צלב אבן ופסלו של סן טלמו (San Telmo), הקדוש המגן על יורדי הים.

מיד לאחר חציית הגשר יש 'נקודת החלטה' בין דרך החוף המרכזית (ממשיכים ישר) ובין נתיב החוף הצמוד לאטלנטי (Senda Litoral) הפונה שמאלה, ואנו אכן פונים שמאלה באחרון, והולכים לכיוון חוף הים. הגשם הולך ומתחזק בעוד שאנו צועדים לאורך הטיילת וחותכים את חצי האי של Monte Lourido. בקטע שלאורך חוף אמריקה הפופולארי הגשם מתחזק, מצליף בפנים והופך להיות בלתי נסבל, ואנו מוצאים מחסה בקפה ומסעדה La Capitana עד יעבור זעם. כוס קפה וכחצי שעה המתנה מסייעים לגשם להיחלש מעט ואנו שבים למסלול ההליכה. עוברים על הטיילת את חוף פאנקסון (Praia de Panxon), כשהאנשים המעטים שאנו פוגשים בחוץ הולכים עם מטריות; אנחנו אגב לא הולכים עם מטריות בעקרון, זה נראה לנו לא לעניין לצעוד עם מטריות בקמינו, מין גישה רומנטית שכזאת...

טוב, בינתיים אנחנו חותכים מין חצי אי קטן השייך גם הוא לאזור ניגראן (Nigran) ומגיעים לחוף פאטוס (Praia de Patos). כאן בחוף פאטוס הגשם נחלש וזה זמן טוב להשתעשע מעט על החוף, לצייר ציורים בחול הרטוב ולחפש מציאות שהים הביא. הגשם הפך את החול למוצק כזה וממש כייף לצעוד עליו עכשיו. מכאן ממשיכים לאורך החוף ועוברים כמה חופי רחצה שווים שביום של שמש היו יכולים להיות אחלה מקומות לעצור בהם ולהתרחץ בים, אם כי המים פה כמובן קרים עכשיו. במהלך הקיץ החופים האלה הומים מתרחצים, מקומיים ותיירים שמגיעים הנה במיוחד כדי ליהנות מחופי הרחצה האלה, מ'חוף אמריקה' בדרום ועד לחוף סאמיל בצפון.

אחרי חוף קאנידו (Canido) אנחנו מגיעים לגשר שמחבר את האי טוראלה (Toralla) ליבשת. האי טוראלה, המרוחק כ-400 מטר מהחוף, הוא סיפור מעניין; בעבר היה אי ציבורי רגיל, כמו איים אחרים כאן בשפך הנהר ויגו, אך מאז 1970 האי הזה הוא שטח פרטי ואסור להיכנס אליו, למעט אותם אנשים הגרים עליו (בין 600 ל-800).  יש על האי כ-170 בתים כולל מגדל דירות בן 20 קומות הפוגע מאוד בנוף. הקמת הגשר המוביל לאי, כמו גם אחזקתו, ממומנים ע"י הבעלים. בציבור החי באזור יש כעס רב על בעלי האי בשל מניעת הכניסה מאנשים שאינם גרים על האי ובשל הפגיעה הנופית שגורם מגדל הדירות הגבוה, ולאחרונה מנסים הבעלים לנקוט במספר פעולות כדי לרצות את הציבור.

בחוף המעולה Playa do Vao, מיד אחרי הגשר לאי טוראלה, יש דיונות של חול לבן וכמה עצי אורן, ויואבי מכין לנו 'בוק' צילומים קטן, שיהיה... מכאן אנו מושכים לכיוון נהר לגרס (Lagares) הנשפך כאן לאטלנטי, חוצים אותו על גשר וממשיכים לחוף סאמיל (Samil), שהוא החוף הפופולארי ביותר לתושבי ויגו, וזה אומר שאנחנו מתחילים להתקרב לעיר. ויגו (Vigo) היא עיר ענקית, העיר הגדולה בגאליסיה (כולל סנטיאגו), ומחולקת לויגו עלית (Vigo Alto) ולויגו תחתית (Vigo Baja). ההולכים על דרך החוף המרכזית מגיעים לעיר העילית תחילה וממנה פונים מערבה לאורך כ-3 ק"מ עד לעיר התחתית בה נמצא החלק ההיסטורי והמעניין של העיר. אנחנו שהולכים על ה-Senda Litoral, נכנסים לויגו מדרום, לאורך החוף, ישר לחלק ההיסטורי והיפה של העיר (Old Town) שם אנו גם לנים, וזה כמובן יתרון.

מכיוון שויגו היא עיר ענקית, גם הכניסה אליה לוקחת זמן ומתישה, במיוחד החלק בו אנו צועדים לאורך רציפי הנמל הבלתי נגמרים, ורק ציורי הקיר הצבעוניים שאנו רואים מעת לעת על הקירות משפרים במשהו. כי זאת לדעת שויגו היא לא רק העיר הגדולה בגאליסיה, אלא גם נמל הדיג הגדול באירופה! העיר יושבת על שפך נהר ויגו ומוקפת גבעות מיוערות. ככלל זו עיר תעשייתית מאוד, ועדיין היא חיה ומעניינת יותר מכפי שזה נראה. בעיר גרים (2005) 293,725 תושבים, ואוכלוסיית המטרופולין כולה מונה 420,672 תושבים. לעיר יש קבוצת כדורגל ידועה, 'סלטה ויגו', בה שיחק בעבר בהצלחה חיים רביבו שלנו (2000-1996). הרובע העתיק בעיר הוא באריו דל ברבס (Barrio del Berbes) (או קסקו וולו (Casco Vello), סמוך לנמל, שהיה בעבר רובע המלחים. רחובותיו מרוצפי האבן מלאים ברים ובתי קפה, המציעים טאפאס מצוינים, במיוחד של מאכלי ים, וברחובות אלה אנו כרגע צועדים בדרכנו אל ההוסטל (אלברגה) שלנו.

בעת הזמנת מקומות הלינה לקח לגלי ולי זמן למצוא את ההוסטל הזה שממוקם במרכז העניינים ההיסטורי, ממש ליד קתדרלת סנטה מריה, ולקח לי זמן לשכנע את גלי שהוסטל בויגו עם מיטות קומותיים זה אחלה, והנה, אנחנו כאן. המקום נקרא R4 Hostel והוא מנוהל ע"י בחורה נאה רצינית ועניינית בת כ-40, שאינה מרבה לחייך, עם שיער חום כהה אסוף על קודקודה, הישובה בחדר שחלקו הקטן הוא משרד, וחלקו הגדול יותר הוא מין חדר אכילה עם כמה שולחנות וכיסאות צבעוניים ומטבחון קטן. הבחורה הזאת לא רק חותמת לנו בדרכוני הצליינים שלנו, אלא אף מטביעה בהם חותמת שעווה אותה היא מחממת בעזרת מצית. הממ... רציני ביותר!

לאחר שהיא מסיימת להחתים בחותמות שעווה את כל ארבעת הדרכונים שלנו, היא לוקחת אותנו לסיבוב בשטח הדי מצומצם של ההוסטל הזה, שכולל 22 תאי שינה בסך הכל, מסודרים בשתי קומות, כולם באולם אחד, ושירותים משותפים, אחד לבנות, אחד לבנים ועוד אחד למי שימצא אותם פנויים. תאי השינה מסודרים בשלושה טורים, שניים מהן פונים זה אל זה, כמו התאים שאנחנו מקבלים, והטור השלישי פונה אל הקיר. אנחנו מקבלים 2 מיטות קומותיים סמוכות (22-19) בקצה השורה, יואבי ואני למעלה, גלי ואספי למטה. כל אחד גם מקבל לוקר לשמירת ציוד, כאשר תיקים גדולים ניתן להשאיר בפינת האולם, או מתחת למיטה התחתונה. לכל תא יש וילון תכלת כזה בעזרתו ניתן לשמור על מעט פרטיות (הוילון הזה אגב הוא מה ששכנע את גלי להסכים לישון כאן), ועל הקיר הפנימי של התא גם מנורה קטנה ונקודת טעינה לטלפון. אם תשאלו אותי לא צריך יותר מזה, פשוט ולעניין!

אנחנו מתקלחים, וממש ביציאה פוגשים בדלת הכניסה להוסטל את הבחורה הצ'כית הצעירה עם השיער הקצר שהיתה אתנו בסירה כשחצינו מפורטוגל לספרד. היא מספרת שכשהתקשרה להוסטל לברר אם יש מקום, אמרו לה שנשאר עוד מקום אחד. וואלה. ואיפה חברתה הגרמניה ליבאנה? את זה אנחנו נגלה בהמשך הערב... אנחנו ניגשים למרכז חנויות סמוך הבנוי על צלע הגבעה להגיד שלום ל'ביקו' ולקנות גלידה טובה; אין, עכשיו אנחנו כבר לא יכולים בלי זה. מכאן אנחנו מתפצלים; גלי יואבי ואספי הולכים לשוטט במרכז העיר התחתית, תוך ניסיון למצוא ליואבי חולצה מקורית של סלטה ויגו, ואילו אני חוזר קודם כל לקתדרלת סנטה מריה שקודם היתה סגורה, לבדוק אם יש איזו מיסה היום, או משהו. לאחר מכן אצא למסע בעקבות הפסלים של ויגו, כי זאת לדעת שהעיר הזאת ידועה בריבוי הפסלים המרשימים שבה. בהמשך ניפגש כולנו לארוחת ערב.

ןבכן, מסתבר שבינתיים פתחו את הקתדרלה, ששמה המלא הוא Co-Cathedral of Santa Maria, Vigo, והיא קתדרלה משותפת עם הקתדרלה המקבילה לה בטוי (Tui) ואני נכנס פנימה. הכנסייה המקורית שהיתה כאן מאז סוף המאה ה-14 נשרפה יחד עם בית הקברות שלידה ב-1585 ע"י חייליו של פרנסיס דרייק שפשט על העיר וכבש אותה לזמן קצר (פעמיים). הקתדרלה הנוכחית תוכננה ב-1811 ע"י Melchor de Prado Marino, ונפתחה לקהל המאמינים ב-1836, עוד טרם השלמת שני המגדלים שלה. היא נבנתה בסגנון ניאו-קלאסי גאליסיאני, ונחשבת לאחת הדוגמאות היפות של סגנון זה. בתוך הכנסיה יש פסל מפורסם של ישו שנקרא Christ of Victory והוא הסימבול הדתי החשוב ביותר בויגו. המיסה מסתבר תתקיים מאוחר יותר אז נראה, ובינתיים אני יורד לטיילת לחפש פסלים.

בטיילת המרינה ובאזור הנמל ניתן לראות כמה פסלים מעניינים ביניהם פסל המוקדש לסופר ז'ול ורן (1905-1828) שאחד מפרקי '20,000 מיל מתחת למים' מתרחש בלשון הים של ויגו, ממש בסמוך, כאשר קפטן נמו מחפש עם הנאוטילוס שלו אוצר בספינות שטבעו כאן ב-1702 בקרב מפרץ ויגו בין צבא אנגלי-הולנדי לצבא צרפתי-ספרדי. יש גם פסל דרמטי ומעורר מחשבה שנקרא El Banista של האמן הגליסיאני פרנסיסקו ליירו (Francisco Leiro) מ-2011. הפסל מציג ראש אדם מוטל על מדרכת הטיילת. מי זה האדם הזה? תרגום השם הגאליסיאני מלמד שמדובר כאן בקפיצה, או במטאפורה לסתיו, אולי סתיו חייו של אדם? לי הוא נראה יותר כמו מישהו שנשחק תחת גלגלי היום-יום, או הביורוקרטיה ונפלט החוצה, לך דע. תוך כדי שיטוט בטיילת המרינה אני מגלה משרד תיירות, וכשאני נכנס פנימה לקחת את מפת העיר, אני פוגש את קריסטול ומארק, יחד עם קבוצה של 8-7 תיירים אמריקאים שהתחברו אליהם תחת הנהגתה של קריסטול. הם מזמינים אותי להצטרף וללכת לאכול יחד, אך אני נאלץ לסרב ומסביר להם שהחבר'ה שלי ממתינים לי לארוחת ערב מאוחר יותר.

מכאן אני חוצה את 'רחוב הצדפות', שבו מסעדות רבות המגישות 'אוכל מהים' (אולי נשוב לאכול כאן?), ומטפס ועולה בסמטאות הרובע העתיק של ויגו, סמטאות יפהפיות מרוצפות אבן שתמיד הן עולות או יורדות, לעיתים בסיוע מדרגות או מעלית, ומגיע לכיכר פורטה דו סול (Praza Porta do Sol) שעוברת כעת שיפוצים, ושם ניצב גבוה-גבוה הפסל המרשים והכל-כך מיוחד ומוזר של 'בן-הים' (El Sireno), חיבור של דג ואדם. גם זה פסלו של האמן הגליסיאני פרנסיסקו ליירו מ-1991, פסל הנחשב לסמלה של ויגו המודרנית. יש עוד כמה פסלים, אך בינתיים אני נתקל בלי תיאום מוקדם בחבר'ה שלי, שבינתיים גם הספיקו לשחק באולינג באחד הקניונים (אספי ויואבי), ומצטרף אליהם לכמה חנויות. בשלב הזה, כשאנחנו מבינים שחולצה מקורית של סלטה ויגו לא נמצא, הרעב קורא לנו. אנחנו מתחילים לחפש מסעדה ובדרך פוגשים את קריסטול ומארק יושבים במסעדה בכיכר החוקה (Praza da Constitucion); "הסנגריה היתה טובה, אבל האוכל לא", הם עונים לשאלתנו על טיב האוכל במסעדה. הממ... עוד אנו מדברים, ולפתע קולטים את ליבאנה הגרמניה (רזה, גבוהה, רגלים חזקות, שיער שטני וחיוך נחמד, להלן 'הנסיכה') יחד עם הבחורה הצ'כית, ואתן בחור אירי מוצק ונאה, כבן 45 העונה לשם פול, מחכים לשולחן באותה מסעדה; וואלה, מה תגידו? ממש פגישת מחזור של צועדי מסלול החוף לקראת יום ההליכה האחרון שלפני האיחוד עם המסלול המרכזי של הקמינו פורטוגז.

טוב, עדיין צריך לאכול, ואנו ממשיכים לחפש מקום מתאים לארוחת ערב, מש/הו שיתאים לכולנו. יורדים חזרה ל'רחוב הצדפות', עוברים לאורך המסעדות שתפריט מאכלי הים שהם מגישים מוצג בצילומים על לוחות גדולים, ולאחר מכן עולים שוב לכיוון כיכר הפורטה דו סול, ואז מוצאים בסמטה צדדית מסעדה קטנה וחמודה שהשולחנות והכיסאות שבחוץ הם בשיפוע כזה. המסעדה הזאת מגישה גם אוכל צמחוני וטבעוני, אומרת לנו המלצרית הצעירה, וזה מתאים לנו ואנו מתנחלים בה. מה אכלנו שם בדיוק אני ממש לא זוכר, למעט גלי שזוכרת שאכלה סוג של מוסקה. אחרי הארוחה שבים להוסטל שלנו, שעכשיו נראה שכולם בו כבר ישנים ורק אנחנו, כרגיל, מאחרים בנשף. טוב, לפחות כל השירותים פנויים. פה ושם נשמעות נחירות קלות, רמז למה שעתיד להתרחש כאן בלילה, אך על כך ועוד בפוסט הבא.

ובינתיים סיכום קצר של יום ההליכה ה-8: אז ככה, זה היה יום ההליכה האחרון שלנו ב-Senda Litoral, יום פרידה מהאוקיאנוס האטלנטי שיש לו מקום מיוחד במיתוס של קמינו דה סנטיאגו. מכאן ואילך נראה אותו רק מרחוק. זה היה גם היום הכי גשום שהיה לנו עד כה, ועדיין, מסביבות אחת בצהריים הגשם נרגע ומזג האוויר בהמשך היה נהדר. הלכנו כ-25 ק"מ שזה בהחלט סביר והגענו לעיר ענקית ומעניינת במיוחד בחלק ההיסטורי שלה, ויגו (Vigo). ויש גם 3 המלצות: 1. לבחור ב-Senda Litoral אחרי גשר רמאלוסה (לעומת דרך החוף הרגילה), גם בגלל שזו הזדמנות אחרונה ללכת לאורך האטלנטי, גם בגלל שדרך החוף הרגילה הולכת הרבה על אספלט ונכנסת לויגו דרך כל האזור התעשייתי הענק והמשעמם, וגם בגלל שאתר הגרונז ובריירלי אומרים שהיא יותר יפה. 2. לא לוותר על לינה בחלק ההיסטורי של ויגו. כאן יופיה וייחודה של העיר ולינה כאן היא חלק מהחוויה של לחוש את העיר. 3. ויגו ידועה בריבוי פסליה המעניינים, ואם פסלים עושים לכם את זה, צאו למסע קצר בעקבות פסלי העיר.