פרק 4 – מומבאי, בעוני ובעושר

     מאחורי שער הודו, בסמוך לרציפים מהם יוצאות המעבורות לאי אלאפאנטה ולספינת המוזיאון ויקארט, צפוף והומה אנשים, ובתוך כל הצפיפות יש מין 'איים בזרם' כאלה, שבמרכזם יושבות על הרצפה מוכרות התכשיטים כשכל מרכולתן פרושה על שמיכה, והן מחייכות אליך חיוך מפתה, אולי איזו מחרוזת, או צמיד, או טבעת? בפינה אחרת מוכרת אשה גרעינים להאכיל את היונים בכיכר שמול השער, ולא הרחק משם פותח משביע נחשים את קופסת הנצרים שבידיו ומזמין את הצופים לראות את נפלאות נחש הקוברה שלו. גם מקומם של כמה מקבצי נדבות לא נפקד, וגם כמה ילדים מוֹכְרים מסתובבים כאן, וזה החלק היותר עצוב של הסיפור. יש ביניהם ילדות המוכרות קישוטי חינה (מהנדי), מוכנות לצייר ולקשט את ידיך או כל מקום אחר שתבחר, אחרים מושכים בשולי חולצתך ומבקשים "רק רופי אחד", עם מבט מתחנן בעיניים, ויש ילדות המבקשות 'עזרה' לאחותן התינוקת הרעבה: "Can you buy me milk powder for my little sister?". פעם כבר התפתיתי לילדה כזאת והלכתי וקניתי לה קופסת אבקת חלב בחנות הסמוכה אליה היא לקחה אותי. רק מאוחר יותר הסתבר לי שלילדות האלה יש הסכם עם החנות ואחרי שאתה הולך הן מחזירות את הקופסה לחנות ומקבלות חצי מהסכום שאתה שילמת...

   הילדים האלה הם ככל הנראה חלק מילדי הרחוב של הודו שלפי מקורות האו"ם מונים 11 מיליון, "או אפילו יותר", כך סיפר בראיון שקראתי לא מזמן בחור בשם מאינדרה, שבעצמו היה ילד רחוב שהגיע למומבאי לבדו. חלקם של ילדים אלה עולים על הרכבת במקום מגוריהם, כך מאינדרה, ובורחים מחיי עוני, מאבות שיכורים ומאימהות שאין ביכולתן להעניק להם דבר, בדרכם למומבאי, עיר הסרטים, 'בוליווד', גן העדן הנכסף אותו הם ראו בסרטים ושבו יוכלו להגשים את חלומם להצליח ולהשתחרר מהגורל המדכא שאליו נולדו כבני קאסטות נמוכות (זוכרים את 'נער החידות ממומבאי'?). הממשלה מעדיפה להתעלם מילדי הרחוב וגם בני הקאסטות הגבוהות מתנכרים להם. למזלם עדיין יש ארגונים פרטיים ואנשים שאכפת להם, והם שהקימו במומבאי עשרות מקלטים המסייעים לפחות לחלק מאותם ילדי רחוב. סיפור עצוב, אין מה להגיד, וכל אחד שמטייל בהודו מכיר את הדילמה הזאת לתת להם רופי או שניים, או לקנות להם אוכל (ונתקלתי כבר בכאלה שלא רצו אוכל, רק כסף), ואז בא עוד אחד, ועוד אחד, וכשאתה נשאר באותו גסטהאוס כמה ימים או שבועות ונתקל כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום, באותם פנים עצובות המבקשות נדבה, מה תעשה? 

שער הודו והמבקרים, ההודים והתיירים / צילום: איציק גונן

     ממש בסמוך לשער הודו יש גן מטופח ששעריו נעולים. האמת שזה די מוזר שהגן נעול ולא נותנים למבקרים להיכנס אליו. אולי זו הדרך שלהם לשמור על הגן, אבל בשביל מה יש גנים? בעת שאני מביט לתוך הגן מבעד לגדר, קורא לי אחד השוטרים שנמצאים במקום ושואל אם אני רוצה להיכנס. "בטח", אני אומר לו, והוא פותח את המנעול ומכניס אותי פנימה. סחתיין, יחס אישי או מה? אני מטייל בגן, והשוטר, שבינתיים מצטרף אליו שוטר נוסף, מציע לי זוויות צילום לכיוון שער הודו ולכיוון פסלו של מנהיג המאראתים, צ'האטראפאטי שיוואג'י, רכוב על סוסו. שיוואג'י זה זוכה במומבאי ובכל מדינת מאהאראשטרה להרבה כבוד והערצה כמנהיג שנלחם בהצלחה נגד השליטים המוסלמים והצליח להחדיר נחישות ורצון לעצמאות בקרב תושבי האזור. עלילות גבורותיו מסופרות בידי מספרי סיפורים הנודדים מכפר לכפר עד היום, וההערצה אליו ניזונה גם מכך שכבן לקאסטת השודרה הנמוכה (קאסטת הפועלים והעבדים) הוא הוכיח שמנהיגים גדולים אינם חייבים להיות בני קאסטת קשאטריה (קאסטת הלוחמים).

   כשאני מסיים את הסיור הפרטי שלי בגן ופונה ללכת, מסמן לי השוטר שפתח לי את השער שהוא מצפה לתשלום כלשהו ממני על נדיבותו. אני כאילו לא מבין והוא מראה לי שוב, בתוספת החיוך ההודי התמים והמוּכר, שאומר שאם ילך – מה טוב, ואם לא ילך – שום דבר לא קרה, ניסינו. אי מזה מופיעים עוד שלושה שוטרים, יחד הם כבר חמישה, והשוטר המארח מסמן לי שחמישים רופי עבור כולם יהיה תשלום נאות. נו, מה תגידו? אני הייתי מנסה 'השלמת הכנסה לשוטרי משטרת מומבאי', או אולי 'תרומה למען איכות חיי השוטר ההודי?'. אני מתלבט לרגע ביני לבין עצמי איך יוצאים מזה בכבוד בלי לפגוע באף אחד, ובסוף נותן לשוטר המארח 10 רופי, אומר לו שזה יספיק, ויוצא החוצה מהגן. תוך כדי יציאה אני מציץ בשוטר מהצד, והוא נראה לי בהחלט מרוצה גם מ-10 רופי...

מלון טאג' מאהאל המפורסם במומבאי / צילום: איציק גונן

     מלון טאג' מאהאל הסמוך לשער הודו בולט למרחוק במבנהו הגדול והמרשים ובצריחיו המסוגננים והאדמדמים, "A gracious landmark of the city of Mumbai", כפי שכתוב בחוברת שנותנים לי בקבלה של המלון, אחרי שסקרו אותי מכף רגל ועד ראש פעם ועוד פעם (כפכפים, שורט'ס, חולצת T, לא מגולח אבל עם חיוך), ובטח תהו לעצמם מה בדיוק אני מחפש כאן. המלון הזה, הבנוי בסגנון האדריכלות המוֹגוּלית המפוארת שהשאירה אחריה שורה של מבנים מרשימים ובראשם הטאג' מאהאל עצמו, נחשב לאחד המלונות הטובים בהודו כולה. כן, כן. המחירים כאן כמובן בשמיים, משהו בין 270$ לחדר אחורי רגיל לזוג ללילה אחד ל-1500$ ללילה לסוויטה מפוארת הפונה לנמל מומבאי ושער הודו, כפי שאני קורא בחוברת, רגע לפני שאני מתעלף (זה יותר מכל הטיול שלי להודו, כולל טיסות והכול)... יש כאן אגף עתיק יותר ואגף חדש, והחדרים היקרים יותר כמובן הם אלה מהם ניתן לראות את הים הערבי והמפרץ. אני מטפס במעלה גרם המדרגות המרשים המכוסה כולו בשטיח אדום ומתיישב לנוח באחת הכורסאות המוצבות לאורך הקיר, מקווה שאף אחד לא יבוא להקים אותי. לא הרחק ממני מוצב פסלו של התעשיין הפרסי ג'אמשדג'י טאטה, פסל ברונזה כהה, ראש כתפיים וחזה, לצווארו מחרוזת פרחים לבנים שבחלקה התחתון, על החזה, כמה שושנים אדומות, ועל פניו חיוך דק. לפי הסיפורים וההיסטוריה בנה טאטה את המלון ב-1903, לפני יותר ממאה שנה, לאחר שנאסרה עליו הכניסה לאחד מבתי המלון האירופאים שבמומבאי בטענה שהוא 'יליד'. נקמה מתוקה, אין מה להגיד!

החצר הפנימית-מערבית והבריכה, מלון טאג' מאהאל, מומבאי / וויקיפדיה

   כאן במלון התאכסנו בעבר, וגם היום, מלכים, נסיכים, נשיאים, ראשי מדינות, מאהאראג'ות, שחקני קולנוע מפורסמים, ראשי חברות כלכליות, בקיצור כל החשובים, או סתם כאלה שיש להם כסף. חוץ מהשטיחים, שהם שטיחי משי שנארגו בעבודת יד (כך כתוב בחוברת), אני רואה באגף העתיק של המלון גם כמה תקרות קמורות מצופות באבני בהט (אלבסטר), ועמודים עשויים אבן צבעונית יפה כזאת, נדמה לי שזה שוהם אבל אני לא בטוח. בקיצור מה אגיד לכם, ארמון שקוראים לו מלון, עם ברכה מפוארת, מזרקות שיש, מסעדות יוקרה, בית קפה, בארים, מועדון לילה וגם אוסף חפצי אמנות ורהיטים שהצלחתי לראות ממנו רק חלק קטן. טוב, אבל לפני שאני מסתלק מהמקום המפואר הזה לחדרי המשותףבהוסטל צבא הישע (פחות מ-5$ ללילה), וכדי להמחיש לכם ששום דבר לא מושלם, גם אם קוראים לו טאג' מאהאל, אז הנה סיפור קטן: מתכנן המלון, הבריטי צ'מברס, תכנן את המלון כך, שיצא שבעצם אחוריו הם שפונים אל הצד היפה של הים והמפרץ (מזרח), 'טעות בלתי נסלחת שקשה להסבירה' כפי שכינה זאת מישהו. אז נכון שאלה אחוריים בהחלט נאים ומרשימים, אבל עדיין אחוריים...

תוספת מאוחרת: כשנה וחצי לאחר ביקורי במקום, ב-26 לנובמבר, 2008, הותקף המלון במתקפת טרור משולבת שבה תקפו מחבלים שיצאו מפקיסטן 9 יעדים שונים במומבאי, ביניהם בית חב"ד. במתקפה נהרגו 166 בני אדם, כולל 4 ישראלים. הקרבות במלון הטאג' מאהאל נמשכו יותר משתי יממות, והמלון נפגע קשה מהשרפה שפרצה במקום בעת הפיגוע. אגב, המתקפה על המלון מתוארת בסרט המותח והמומלץ (בעיניי) 'מלון מומבאי'. השיפוצים במלון נמשכו 22 חודשים וראש המדינה הראשון שהתארח במלון לאחר פתיחתו מחדש היה ברק אובאמה.

קפה ליאופולד, מאז 1871, קולאבה, מומבאי / צילום: איציק גונן

     הביקור במלון עושה לי חשק לאכול, וגם הערב שירד זה מזמן מסמן לי שהגיע הזמן. ממש מעבר לפינה נמצא ההוסטל שלי ואני עובר דרכו ועולה לחדר לראות שהציוד שלי עדיין כאן ואף אחד לא הרים אותו. כן, הכל בסדר, ואני ממשיך ל'ליאופולד קפה ובר' בקולאבה קוזוואי, מקום עם היסטוריה שנוסד כבר ב-1871, כך כתוב על השלט הגדול מעל הכניסה, ומומלץ כמקום עם אקשן. כשאני מגיע הכול מלא וכל השולחנות תפוסים, וזה כבר סימן טוב. האווירה רועשת ועליזה ועד שיתפנה שולחן אני עומד עם עוד כמה חבר'ה בכניסה לקפה ובוחן את קהל היושבים, שרובו מטיילים ותיירים זרים ומיעוטו הודים מקומיים. בסוף מתפנה שולחן ליד הבר, בקומה השנייה, ואני עולה ומזמין לעצמי דג עם צ'יפס ומיץ פאפאיה. ברקע מוזיקה חזקה, שירים קצת ישניםהאמת של 'המי', 'אואזיס', ואפילו 'אלפאוויל' עם 'forever young' מאלבומם הראשון (גלגל"ציאהבו את זה, אחרי שבשבועות האחרונים הם טוחנים אותנו עם הביצוע החדש של Youth group האוסטרלית), אבל האווירה נחמדה, והמלצרים בחולצות אדומות לא נחים לרגע. הדג שלי לא מי יודע מה, בסדר כזה, אבל מיץ הפאפאיה מעולה ואני מזמין עוד אחד. אחרי המיץ אני מתרווח לי בכסא עם כוס בירה טובה, ומתחיל להיכנס לקצב. עכשיו תורם של U2 עם הביצוע המקורי והטוב של 'one', ו-U2 הם תמיד סיבה טובה להישאר...

בבר של קפה ליאופולד, מומבאי / צילום: איציק גונן

   אחרי האוכל אני יוצא לשוטט דרומה בקולאבה קוזוואי, שבינתיים הספיק לשנות פניו והפך כאן לבאזאר של ממש. לכל אורך המדרכה המזרחית נפתחו דוכני מכירה, שחלקם כמעט מחוברים לחנויות הסמוכות, וחיש מהר אני מוצא את עצמי נדחק ומפלס לי דרך בין עשרות הדוכנים והאנשים שצועדים על המדרכה, בין החנויות לכביש. בדי משי וסארי, צעיפים, כל מיני עבודות יד, ציורים על בד ופוסטרים, שעונים, ארנקים, מחרוזות, תכשיטים, סנדלי עור וכפכפים, חולצות T, ג'ינסים, תיקים לכסף ומצלמות, בקיצור מה לא, הכול פרוש על הדוכנים ובתווך המוכרים שמנסים לשכנע אותך לקנות. אני עוד לא בקטע של קניות וממש אין לי חשק להתחיל להיסחב כבר מעכשיו עם כל מיני מתנות וכאלה, אבל זה עדיין שמח להסתובב בין הדוכנים, למשש קצת, להחליף פה ושם מילים עם המוכרים ולהמשיך הלאה עד לסמטת גאנֶש (האל בעל ראש הפיל), ומשם לרציפי הנמל.

סמטאת גאנש, מומבאי / צילום: איציק גונן

   לילה חמים ונעים ירד זה מכבר על מומבאי ונחת ברכּוּת על מדרכות העיר, אסף את שאריות היום לחיקו החמים, ואחר התרומם וטיפס חזרה עד לצמרות העצים שברחוב, מביט למטה ומתבונן. נראה שהעיר הענקית הזאת, המהווה את המרכז המסחרי והכלכלי של הודו יחד עם היותה מרכז תעשיית הסרטים ההודית (בוליווד) הנחשבת לגדולה בעולם, אינה נחה לרגע וכולה שוקקת פעילות גם בשעה זו שבה הערב מחליף משמרות עם הלילה והולך לישון. לילה ראשון שלי בעיר הזאת, שמספיק לך זמן קצר להסתובב בה כדי להיחשף לקצוות ולניגודים העצומים המאפיינים אותה כל-כך: רחובות רחבים ובניינים מרשימים בסגנון ויקטוריאני - מכאן, ושכונות פחים צפופות ומשכנות עוני בהם גרים כשליש מתושבי העיר - משם; מרכזי תרבות, ספריות, מוזיאונים ומקומות בילוי ובידור עד שעות הבוקר - מכאן, וחיים שמסתיימים כל יום עם רדת החשיכה ושהישגם היא עצם ההישרדות, עם מדורה להתחמם בה, דלי מים להתרחץ ומיטה ליד הכביש - משם; אנשי עסקים לבושי חליפות, ואנשי תעשיית הקולנוע המשגשגת - מכאן, ומהגרים חדשים חסרי כל, מהודו הכפרית, הזורמים לעיר מדי יום בתקווה למצוא פרנסה, ובהם אותם ילדי רחוב המגיעים הנה לבדם בבריחתם מחיי העוני - משם.

פיצוחים חמים ברחובות מומבאי / צילום: איציק גונן

   לילה ראשון שלי במומבאי, אחרי יום מלא התרגשויות, עם שמחת החזרה להודו והגילוי של העיר הזאת, שממש מפתיעה אותי במה שיש לה להציע, ובאותה עת גם עם בלבול ועצב על הדלות והמחסור, אותם כבר חוויתי בצפון הודו, ועל ילדי הרחוב. ואני, אורח לרגע, מהלך לי לאיטי ברחובות העיר, מהרהר בשמחה ובצער שירדו לעולם יחד, כרוכים זה בזה, ולא ניתן להפריד ביניהם. לא פעם נמצא כי השמחה של היום החלה פעם כעצב גדול וגם לעצב עצמו קדמה שמחה. לא הרחק מהכניסה להוסטל 'צבא הישע' ישן מישהו על המדרכה, מקופל כמו עובר שזה עתה נולד, ובראש מתחיל להזדמזם לי שיר של מטרופולין (עופר מאירי): "אין בכלל מלאכים בשמים / אני כאן אִתך ממש בינתיים / להחזיק את הראש מעל המים / לראות הכול לעצום עיניים...