מסע להודו 2 - קסם הרכבת ההודית

פרק 2 – קסם הרכבת ההודית (מחלקה שנייה, Upper bed)

בשבע וחצי בבוקר אני מתעורר, אין חלונות ולא רואים, וגם לא שומעים כלום. אני יוצא החוצה בתחתונים וניגש לחלון במסדרון ומביט החוצה. המיין בזאר מתחתי מתחיל להתעורר לחיים (אתמול בלילה, כשהגעתי אחר חצות, הוא היה מת), ואני חוזר לחדר מלא מרץ והתלהבות. את ארוחת הבוקר אני אוכל במסעדת הגג של הארי רמה (ארוחה ראשונה ואחרונה שם, ותחסכו לי את ההסבר למה), משתדל להתרחק משולחן עם ארבעה חבר'ה ישראלים שמדברים בקול רם על השרות הצבאי, תגידו, לא נמאס? רבּאק, אתם בהודו! הבחורה בשולחן שלידי, בריטית כזו בשיער בגוונים של אדום וורוד, קוראת ספר ומחייכת אלי חיוך קטן. אני מחזיר לה חיוך, וכבר מרגיש יותר טוב, חיוך בריטי אדום-ורוד על הבוקר, שווה! טוב, אני מסיים את הקפה ויוצא לתחנת הרכבת, יש לי תכניות לצאת עוד הלילה לדרהאמסלה, וצריך לארגן כרטיס.

בתחנת הרכבת אני עולה, או יותר נכון מנסה לעלות במדרגות למשרד הכרטיסים לזרים. הודי אחד, לבוש יפה, נראה רשמי כזה, חוסם את דרכי ואומר שהיום צובעים בקומה שנייה והמשרד סגור. אני והמזל שלי, אני חושב לעצמי, אבל ההודי מייד מוסיף, באדיבות רבה, שהוא מוכן להראות לי את המשרד החליפי, "זה כאן ממול", הוא מוסיף, בעת שאני יורד אחריו במדרגות למטה. "עד מתי יהיה סגור כאן" אני מנסה עדיין לבדוק, "יומיים" הוא עונה, וגם מספר על איזה פסטיבל שמתקיים כאן, מה שמעורר אצלי חשד ראשון, כי לא ראיתי מסביב שום שלטים ושום הודעות אחרות. אנחנו חוצים ברגל את מגרש המוניות והריקשות שלפני תחנת הרכבת, ונכנסים למשרד קטן, שבכניסה אליו תלוי שלט בד שאומר שזה משרד חלופי זמני, ואז אני פתאום קולט שהבחור עובד עלי, ככה לא נראה משרד של תחנת רכבת מרכזית! כמה הודים שיושבים בכניסה למשרד מביטים בי, ואני מרגיש שהם אומרים לעצמם, הנה עוד פראייר הגיע... הפקיד במקום ממהר להתיישב במשרד הקטן, חצי קומה למעלה, וכשאני שואל אותו אם זה משרד של הרכבת הוא מתנצל ומסביר שזה משרד נסיעות. "אז המשרד בתחנה לא סגור?", אני ממשיך ושואל, הוא מהסס לשנייה ואחר-כך משיב "לא הוא לא סגור", ומחייך חיוך קטן... ככה זה ההודים, אני מתחיל ללמוד, מנסים לעבוד עליך בקטנה, אם הצליח, מה טוב, אם לא, הם מחייכים חיוך מבויש, כמו ילדים קטנים שנתפסו בקלקלתם, וממשיכים הלאה, כאילו כלום לא קרה. טוב, למדנו משהו. עכשיו אני גם נזכר שהזהירו אותי מתרגילים כאלה…

בתחנת הרכבת בדלהי, המשרד לתיירים

אני ממהר חזרה לתחנת הרכבת, והפעם עולה במדרגות השניות למשרד לתיירים, וכאן הכל עובד, כרגיל, נעים מאוד! אחרי איזה 20 דקות המתנה, ועוד כמה דקות מול פקידה אדיבה ויעילה, יש לי ביד כרטיס לרכבת לילה לפטנקוט, מחלקה שנייה, דרגש שינה עליון, ומשם אקח מחר בבוקר אוטובוס לדרהאמסלה, יופי. שמח וטוב לב אני יוצא מהתחנה, לוקח ריקשת אופניים (10 רופי), ומוסע בה אחר כבוד לאורך המיין בזאר חזרה לכוון המלון. בדלהי אני מתכנן לטייל כשאחזור מהצפון, בדרך לואראנאסי, או לפני שאטוס הביתה, אז עכשיו נעביר קצת את הזמן בכיף עד הערב, אני אומר לעצמי, ובעניין הזה אין כמו בזאר טוב. מעניין, כשאתה על הריקשה הריחות של החרא והלכלוך ברחוב פחות חריפים, או שאולי פשוט כבר התחלתי להתרגל אליהם. כמה שעות מספיקות לו לבן-אדם כדי להתרגל לכל דבר, אני חושב, גם לדברים שנדמה לך שלא תתרגל אליהם לעולם.

אני יורד מהריקשה, ומתחיל לסרוק את החנויות, נכנס, מסתכל, מחליף מילים עם המוכרים, ואחרי איזה עשר חנויות או משהו נתקל בבחור צעיר שעומד באמצע הרחוב ומנסה לפתות אותי לשיחה, ואני נענה. הוא מנסה לנחש את מוצאי ע"פ המבטא שלי ולא מצליח. אנחנו עומדים ברחוב ומשוחחים, מין חידון מחויך כזה של מוכר וקונה. הקונה (אני), טרף קניות פוטנציאלי שממש לא אכפתלו להיטרף, ובתנאי שזה יהיה שווה את זה,והמוכר (הוא), שממשיך לנסות, אבל לא בכוח. בהמשך הוא מספר שיש לו חנות לעבודות עץ ובד, ואנחנו מסכמים שהוא יראה לי את החנות שלו, שלדבריו היא חנות מאוד מיוחדת, ואני אגלה לו מאיפה אני. החנות נמצאת ברחוב צדדי ובכניסה אני חולץ סנדלים, כמוהו, ונכנס. שום דבר מהמוצגים שם לא תופס אותי, הכל די חוזר על עצמו ממה שכבר ראיתי, אבל זאת הזדמנות שלי לשיחה עם הבחור, שמספר שהגיע לדלהי מקשמיר וכל משפחתו עדיין חיה שם. תוך כדי הסיפור הוא מכין קפה, וגם מנסה למכור לי טיול לסרינגר ("נוף נהדר, גסט-האוס על סירה ועכשיו גם מזג אויר מצוין, וגם חודש הרמדאן"). טוב, הוא מוסלמי, זה ברור, מה שהופך את השיחה לבעלת אופי מיוחד (אחרי שסיפרתי לו שאני מישראל). הוא מראה לי אלבום תמונות משם, ואת בני משפחתו, ואני מנסה להבין למה עזב את קשמיר, איך הוא שומר על קשר עם המשפחה, ואיך החיים בדלהי, ו... אחרי איזה שעה אנחנו נפרדים, ואני מבטיח לו שאם אסע לקשמיר אתקשר אליו ונתאם משהו. לדבריו הוא גם סוכן נסיעות (למה לא בעצם?), ויוכל לסדר לי דיל מיוחד…

המיין בזאר של דלהי / צילום: איציק גונן

המיין בזאר בערב, כשמתחיל להחשיך והלילה יורד, נראה הרבה יותר טוב, אני חושב לעצמי כשאני יוצא לשוטט קצת ולספוג את האווירה, לפני שאני עוזב את דלהי. אפילו הקישוטים הילדותיים שתלויים שתי וערב מעל הרחוב, כמו מין גג הזוי של חגיגה שאף פעם בעצם לא התחילה, נראים פתאום שייכים יותר, מתאימים יותר. בכלל, חשבתם פעם שבלילה כל דבר נראה יותר טוב? כבר הזכרתי את הנשים, וזה נכון, אתה נכנס לפאב או למועדון, או סתם קפה, ופתאום כל הבנות נראות לך יפות, זוהרות, ראויות, גם אלה שפחות צעירות. החושך מסתיר את הקמטים, את הפצעים, את עמל היום, את צבעי השיער המקוריים שנוטים להפציע פה ושם, אפילו את האיפור הכבד שעכשיו הוא מיותר, כי יש כבר משהו אחר שמסתיר, ולא רק מסתיר, גם מעניק לפנים רוך ואפילו יופי, שאינם מנת חלקם בשעות האור. הייתי יכול לחבק ולאהוב את כל הנשים האלה שיושבות בבתי הקפה לבד או עם מישהו, רגל על רגל, או עם ספר ביד, נינוחות, מדברות בשקט, מצחקקות לרגע, והן כה נשיות. כל כך קל להתאהב בהן בלילה.

עכשיו גם נעים להסתובב ברחוב ברגל, כשהבזאר הולך ונרגע מלהט היום, ואפילו קריאות נהגי הריקשות וצפצופי הטוק-טוקים נשמעים מעט יותר נינוחים, עייפים, פחות תוקפניים ומאיימים לדרוס. התנועה ברחוב עדיין סואנת, ואת זה קשה לי אפילו לתאר למי שלא ראה. עשרות ריקשות, תלתי-אופן, ולעיתים גם מכונית שמעיזה ונדחקת, נוסעים בשני הכיוונים ברחוב הצר, כולם מצפצפים לכולם, ונדמה לך שכל רגע תהיה איזו התנגשות, אתה ממש מחכה לשמוע את ה'בּוּם' של ההתנגשות אבל באורח פלא זה לא קורה, מישהו תמיד עוצר בשנייה האחרונה, והאחר מתמרן במיומנות הלאה, והכל זורם כאילו כלום, פנטסטי!

תחנת הרכבת בלילה / צילום: איציק גונן

…בתחנת הרכבת מהומת אלוהים, אני יורד מריקשת תלת האופן שהביאה אותי, ומפלס דרכי לתור כדי לברר מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלי. "רציף 5" צועק הפקיד, כדי להתגבר על הרעש מסביב, וליתר בטחון גם מסמן לי חמש עם כל אצבעות כף ידו. אני צועד לרציף 5, 'הבית' על הגב, ומחפש ספסל לשבת ולהמתין. ממולי החולדות חוצות בריצה את הפסים ונעלמות בתוך מחילות שחפרו בתוך הסוללות משני צידי הפסים. מדי פעם מציצים ראשים של כמה מהן כשהן סורקות את השטח ואז שוב חוצות לצד השני, כשכמה מהן מעיזות, מטפסות למעלה, ומסתובבות ליד הספסל שלי והאחרים, מחפשות אוכל. הרכבת מגיעה, הרבה לפני הזמן, כמוני. נוסעים יורדים, נוסעים עולים, ואני מנסה לברר אם זו הרכבת שלי. בחורה הודית שמדברת אנגלית הולכת לברר בשבילי וחוזרת, לא, זו לא הרכבת לפטנקוט. אני חוזר להמתין, והשעון מתקרב לשעת היציאה. קודם בדקתי וראיתי את שמי על הלוח הגדול עליו תלויים רשימות שמות הנוסעים, אז מה קורה כאן? 10 דקות לפני מועד היציאה המתוכנן אני כבר בלחץ אטומי, שוב שואל ומברר, בידיעה שכבר אין סיכוי שהרכבת הזו תזוז ואחרת תספיק להיכנס במקומה וגם לצאת בזמן, ואז אני מגלה שהרכבת שלי בכלל יוצאת מרציף 4, איזה באסה! אני אוסף את עצמי וטס לרציף 4 הסמוך, מחפש את הקרון שלי, S6 ומצליח לעלות עליו כמה דקות לפני שהרכבת זזה (באיחור קל, למזלי)... יוּ, כמעט פרחה נשמתי מהריצה המטורפת הזאת. הקרון עמוס וצפוף, חלקו מלווים שבאו להיפרד ויורדים רק כשהרכבת מתחילה לנסוע, ואני מפלס לי דרך עם ה'בית' על הגב ותרמיל הגב מקדימה, עד לדרגש העליון שלי, שלמזלי טרם נתפס ע"י מישהו אחר, זורק למעלה את התרמילים ומטפס אחריהם בסולם הקצר, ומשתרע על הדרגש, זהו הגעתי!

...אחרי שאני נרגע קצת אני מסתכל סביבי, הקרון עדיין מלא וצפוף, כל הנוסעים הודים, וכמה מהם מביטים בי בהשתאות מה אני בדיוק עושה כאן. כן את זה בדיוק גם אני שואל את עצמי... הציוד שלי תופס חצי דרגש, ואני מתמרן את עצמי למצב שכיבה בחצי מטר רווח שיש בערך בין הדרגש העליון עליו אני שוכב ובין תקרת הקרון שמעלי. ההודי בדרגש ליד עושה אותו דבר. גם הוא מקופל בגלל מזוודה שהניח על הדרגש, אלא שהוא הספיק בינתיים להוציא ולפרוש סדין ושמיכה דקה, ולהניח את שני כפכפיו על אחורי שבכת הברזל המכסה את שני המאווררים הקטנים המחוברים לתקרה ותקועים בינינו, כפכף על כל מאוורר. טוב, את זה אני צריך ללמוד לפעם הבאה, אני חושב לעצמי. אני נזכר שאמרו לי שאם אני רוצה להכיר את הודו כמו שהיא באמת, אני צריך לנסוע ברכבות מחלקה שנייה, ובאוטובוסים מקומיים, אז זהו, היום התור של הרכבת ומחר יגיע האוטובוס. בדרגש העליון בצד המסדרון (אַפֶר-סייד), מעט מתחתי בגובה, אמא עם ילד קטן, בערך בן 3. שניהם שוכבים על הדרגש ומנסים להירדם רק שהילד רוצה להמשיך לשחק, ומבעד לשמיכה אני רואה את שתי ידיו הקטנות טוֹוות קורים באוויר ומציירות ציורים דמיוניים, אחר כך נרגעות מעט, נחות, ושוב יוצאות למסע אווירי מעל ראשה של אימו…

שתי עלמות חן / צילום: איציק גונן

עכשיו מסדרים את שני הדרגשים הנפתחים שמתחתי ומתחת לשכני, ושתי עלמות חן הודיות צחקניות, בגיל לא ברור (עדיין לא למדתי להעריך את גילם של ההודים), משהו סביב עשרים נראה לי, פורשות עליהם סדינים, מוציאות שמיכות, ותוך כמה דקות הן כבר שקועות בעולם החלומות. יש כאן 6 דרגשים בתא הפתוח, 3 בכל צד, ועוד שניים במסדרון מולנו, וקצת יותר נוסעים שנדחקים בשכיבה וישיבה בדרגשים התחתונים, ועוד כאלה שממשיכים להסתובב במסדרון. בינתיים מישהו אצלנו כיבה את האור, אך עדיין מגיע אור מהתאים הסמוכים, שכולם פתוחים אל המסדרון הצר. כבר אחרי 11 בלילה, הרכבת דוהרת צפונה, ואני מצרף את המסטיק שלי לאוסף המסטיקים הדבוקים לתקרה, בצמוד לבסיס מנורת הניאון, שכמעט צמודה לי לראש, וכך כולנו שותפים לאיטום יפה ומסודר של החריץ שבין מנורת הניאון לתקרת הקרון, קו-פרודוקציה הודית-ישראלית... לפני שגם אני מנסה לישון, ואחרי שהקרון נרגע והשתתק והמסדרון העמוס התרוקן, אני יורד מהר לשירותים להשתין, מקווה שאף אחד לא ישים בינתיים יד על ה'בית' שלי, ששרוע לו בנחת בקצה האַפֶר-בּד שמחכה לי.

בערך בחצות נדלק פתאום האור בקרון, ומישהו עובר ומדגדג לכולם ברגליים ומעיר אותם, הכרטיסן ועוזרו. כל אחד מתבקש להראות את כרטיסו, ושניהם בודקים בקפידה ומסמנים סימון מיוחד על כל כרטיס שנבדק. ההודי בדרגש לידי מתקשה להתעורר, ועוזר הכרטיסן מדגדג את כפות רגליו שוב ושוב, עד שהוא מרים ראש, רוצה להבין מי מנסה להצחיק אותו באמצע הלילה... האמא שמולי, מצד המסדרון, מחייכת אלי חיוך טוב ומבין, כזה של 'אין מה לעשות, ככה זה עובד כאן'. הילד שלה כבר מזמן ישן ואינו מתעורר, אפילו שמנורת הניאון דולקת לו ישר בפרצוף, והיא, היא מזכירה לי את אהרונדטי רוי, רק שיש לה צמה שחורה עבותה, והתמונה היחידה שראיתי עד היום של אהרונדטי היא עם שיער קצר.

______________

…"קופי, קופי, קופי-קופי", "צ'אי, צ'אי, צ'אי" מעירות אותי בשש בבוקר קריאות מוכרי הקפה והתה, שעוברים במסדרון הרכבת חמושים במיכלי שתייה ממתכת וכוסות חד-פעמיות. אחריהם מגיעה מישהי שמוכרת כל מיני חטיפים, ומישהי שמוכרת כל מיני בגדים ומגבות קטנות, ואחריהן בחור שמוכר מים, ובסוף גם מישהו שמוכר עיתוני בוקר. הם הולכים וחוזרים, קוראים בקול, וממלאים את חלל הקרונות בקריאותיהם, וגם מי שהצליח לישון עד עכשיו חייב להתעורר. אשר לי, כל הלילה התהפכתי מצד לצד, ברגליים מקופלות, עטוף במעיל הפליס שלי, מנסה למצוא לעצמי תנוחה מתאימה וגם להתחמם קצת, אך ללא הצלחה רבה. ההודי בדרגש מולי ירד בלילה באחת התחנות ופינה את המאווררים, וכעת אני מזדרז להניח עליהם את הנעליים שלי, נעל על כל מאוורר, ומרגיש וותיק, כמו מישהו שכבר שנים נוסע בקרונות הלילה של המחלקה השנייה. גם האמא עם הילד ממול מתחילה להתעורר, וכפות רגליה נחשפות מתחת לשמיכה. היא מזיזה את כפות הרגליים, מעמלת אותן, ופתאום אני שם לב שהאצבע שליד האגודל, בכל רגל, עטופה במין סליל מתכת כזה, מעניין מה זה אומר? דרגשים ומושבים מחליפים בעלים, אנשים יורדים בתחנות וחדשים עולים, ואלה תרים בעיניהם אחר דרגש עליון פנוי, כיוון שאלה האמצעיים כבר קופלו והאנשים עברו למצב ישיבה על הספסל התחתון. כל דרגש עליון פנוי נתפס במהירות על ידי מישהו שמוציא שמיכה ומיד פוצח בשינה…

הבוקר עולה / צילום: איציק גונן

מוכרת גרביים, מטפחות אף, מברשות שיניים ומגבות קטנות מגיעה אלינו ופורשת את מרכולתה לפני יושבי הספסלים התחתונים ואנשים קונים, מגבות, גרביים. מרחוק נשמע קול שירה ובעקבותיו מגיעה אלינו גברת עם מגש קטורת, ששרה ומתפללת עבור כל אחד מאתנו, ומסמנת לו על המצח סימן אדום. שני מוכרי תה נפגשים במסדרון לידנו, כל אחד מגיע מכוון אחר, הם מחייכים אחד אל השני, אומרים משהו, צוחקים , וממשיכים כל אחד לדרכו, צ'אי, צ'אי, צ'אי... הבחורות בקרון מוציאות מברשות ומשחת שיניים, ומתחילות לצחצח את שיניהן, חלקן ללא מים, ואחרות הולכות לשירותים לצחצח עם מים. והגברים? מוזר, לא ראיתי אף אחד מהם הולך לצחצח שיניים… הקרון מתעורר לחיים, ואני יורד למטה ומנסה לקשור שיחה, להבין איפה אנחנו עכשיו, כי ממש אין לי מושג. עד כה לא ראיתי אף פרצוף מערבי על הרכבת, ואני מקבל על עצמי בגאון לייצג את התרבות המערבית כולה, וזה מחייב, כי כולם כאן בוחנים אותי במבטיהם ועוקבים אחר תנועותיי…

הרכבת הזאת, מסתבר, ממשיכה עד ג'אמו, קשמיר, למרות שחשבתי שהתחנה האחרונה שלה היא פטנקוט, ועכשיו המשימה שלי לרדת בתחנה הנכונה, וזה לא פשוט, כי שמות התחנות כתובים בהינדית, ואת הודעות הכרוז בשפה זו קשה לי לפענח. למרות ששעת ההגעה המתוכננת כבר מתקרבת אומר לי הודי אחד שיש עוד שעה וחצי, ואילו אחר אומר שיש עוד שלוש שעות; הם מתווכחים ביניהם בהינדית, אבל לא מצליחים להגיע להסכמה, ואני אומר לעצמי שצריך להיות מוכן לרדת החל מעוד שעה וחצי. בסוף, אגב, אנחנו מגיעים אחרי שעתיים וחצי... בינתיים מאמצים אותי שני הודים מבוגרים, שיושבים על הספסל במסדרון, ומפנים לי מקום ביניהם. הם מביטים בעניין במפה שהוצאתי מהתיק, מנסים למצוא עליה שמות מקומות שהם מכירים, ויחד אנחנו מסכמים עוד כמה תחנות נשארו עד פטנקוט. אני מרגיש שהביטחון חוזר אלי, אחרי הלילה ההזוי הזה, ואני יודע פחות או יותר מה קורה אתי, וזאת כבר הרגשה טובה.

אחד משני המאמצים שלי, שיודע כמה מילים באנגלית יותר מהשני, שלא יודע כלום, מנסה לקשור איתי שיחה, שמרביתה תנועות ידיים שביניהן משובצות מילה או שתיים באנגלית. הקרון כולו מקשיב, ואני מנסה להבין ולענות. עכשיו הוא שואל אותי בקשר למקצועי, אני מתלבט לכמה שניות, לא שיש לי משהו נגד מקצועי כפסיכולוג, ובסוף אומר שאני כותב (writer), אולי בגלל שזה מצדיק את העובדה שקודם ישבתי וכתבתי, וגם דרך טובה לשמוע מהאנשים סיפורים. ברגע שאמרתי 'כותב' כל הקרון מביט לעברי, וכולם מחייכים אחד לשני בהקלה(?) ובחיבה מופגנת. עכשיו יש להם הסבר למעשי, וגם, אולי, בכלל כתבתי עליהם... הבנות צוחקות במבוכה, הילדים הקטנים מביטים בהוריהם, מנסים להבין, וכולנו מחייכים אחד אל השני, ולרגע אחד משתררת בתא הפתוח ובסביבתו מין אווירה טובה כזו של חברים למסע, שעד עכשיו לא ידעו שהם כאלה, ופתאום הבינו, באמצעות הזר הזה שיושב כאן, שיש בין כולנו משהו משותף...

איחוד לבבות / צילום: איציק גונן

כשאנחנו מגיעים סוף-סוף לפטנקוט (Pathankot) אשר ב"ארץ מרבד השלג", הלוא היא מדינת הימצ'אל פראדש (Himachal Pradesh) שבהרי ההימלאיה ההודית, אני מעמיס עלי את ה'בית', נפרד מכל יושבי הקרון, לוחץ את ידי שני המאמצים שלי, ויורד בצעד עייף לרציף. די מהר אתה לומד שהזמן ברכבת (ובהודו בכלל) זה דבר גמיש, וככה, בלי הכנה מוקדמת, נסיעה של קרוב ל-12 שעות הופכת לנסיעה של 15 שעות ואף אחד לא עושה מזה עניין. ובאמת, מה הסיפור, מה בוער? קח את הזמן ותהנה ממה שקורה מסביב, תסתכל, תקשיב, תנסה להבין, תלמד. סוף-סוף מצאת את הזמן שכל כך חסר לך תמיד (אתה בעצמך אמרת) אז לך על זה, בשביל זה אתה פה, לא?

כן, בשביל זה אני פה, בדיוק בשביל זה, רק שכנראה ייקח לי קצת זמן להיכנס לזה, אתם יודעים, המעבר הזה מהריצה היום-יומית בעבודה, בלימודים, בבית, וכל זה... עכשיו צריך להוריד את השליטה, את הצורך להספיק, את הריצה, ופשוט לעצום עיניים, להירגע ולזרום, לזרום עם מה שאתה חווה, עם מה שקורה לך, עם הדברים הבלתי מתוכננים בחייך, עם הדברים שאתה לא מבין, אפילו שכולם חושבים שאתה מבין, עם עצמך. עכשיו הזמן להקשיב, בעיקר להקשיב, קודם כל לעצמך, ואחר כך למה שקורה סביבך. להקשיב לקולות החלשים יותר אצלך בפנים, הקולות הצנועים, הלא-צעקניים, אלה שנדחקים לאחור, שלא תמיד נשמעים ברעש העשייה היומי הדחוף והדוחק, אבל ברגעי אמת יש להם תמיד משהו חשוב לומר לך. זה הזמן להזמין אותם, את הקולות האלה, לפנות להם מקום, מקום של כבוד, ולהקשיב להם, לא תתחרט על זה.

עצור את המירוץ וקח את הזמן שלך / צילום: סנטוש

ביציאה מתחנת הרכבת כבר מחכים מלא טקסים וריקשות ממונעות, שנהגיהם מקיפים אותי בטבעת הדוקה ומציעים לקחת אותי לדהראמסלה. זה די מפתה, אני חייב להגיד, רק שזה פי עשרים או משהו יותר יקר מאשר האוטובוס, כן, כן. אז אני בוחר ריקשת אופניים, שנוהג אותה הודי שיכול להיות הסבא שלי, ובכל זאת לא מוותר וממשיך לסחוב, ואני מרגיש חובה לספק לו קצת פרנסה, והוא מביא אותי לתחנת האוטובוסים המקומית. בתחנה אני קונה כרטיס, וחצי שעה מאוחר יותר אנחנו יוצאים באוטובוס המקומי לדהראמסלה. חוץ מהודים מקומיים, שממלאים כל פינה שלו, אני מוצא כאן גם שני בחורים ארגנטינאים עטופים בשמיכות טיבטיות, ח'ברין וגיירמו, שניהם בני 27-26 שכבר מטיילים בהודו כמה חודשים והגיעו לכאן מקשמיר. לח'ברין זקן ושפם גזוזים ושיער בלונד-חום, והוא נראה ממש מרשים, ואילו גיירמו השמנמן, בשיערו השחור והמתולתל, נראה ישראלי לכל דבר. האוטובוס הוא מאסף, עוצר בכל תחנה, מוריד נוסעים ומעמיס נוסעים חדשים, גם בעמידה, כמה שרק אפשר לדחוס. נהג האוטובוס הוא סיפור בפני עצמו, הבחור לקח לו משימה להוריד מהכביש את כל מי שנוסע מולו (חוץ מאוטובוסים אחריםומשאיות, להן הוא נותן את הכבוד המגיע להן). בכביש הצר, שיש בו בקושי נתיב אחד, הוא דוהר במהירות שלא מביישת את מיכאל שומאכר בשיאו, וזה כולל גם את קטעי הטיפוס הגבוהים, כשבצד אחד פרושה תהום עמוקה... ח'ברין וגיירמו לוקחים את זה קשה, ועוצמים את העיניים בכל סיבוב מסוכן, מתפללים שזה ייגמר כבר (יש לנו 5 שעות נסיעה באוטובוס הזה), ואני? אני מוציא את הגרעינים שעוד נשארו לי מהארץ ('פיצוחי הירדן' ברמת גן, הכי טובים שיש!), ואומר לעצמי 'מה שיהיה יהיה', בוא נהנה מזה לפחות ונקווה לטוב, שהרי הכל נגזר מלמעלה...

בקטעי הנסיעה היותר רגועים מספרים לי ח'ברין (המנהיג) וגיירמו (הבשלן) על הטיול שלהם, ובכלל על חייהם בארגנטינה ואיך הגיעו לטיול הזה, ואני מספר להם על עצמי. אנחנו מדברים גם על המצב בארגנטינה ומגיעים עד לאוויטה פרון, אחרי שאני מספר להם ששתי סטודנטיות שלי עשו עבודה סמינריונית על המנהיגות של אוויטה... אחרי איזה שעתיים וחצי נסיעה, הנהג עושה הפסקה של כמה דקות בעיירה קטנה ולא ברורה, וכולנו יורדים להשתין, לקנות קצת פירות ושתיה, ולאסוף כוח (בעיקר נפשי) להמשך. אחרי עוד קרוב לשלוש שעות אנחנו בדהראמסלה. מכאן זה כבר קרוב, ואנחנו לוקחים עוד אוטובוס לנסיעה קצרה שמטפסת ועולה למקלוד-גאנג', שהיא מרכז הפעילות הטיבטית הגולה כאן בהודו, מרכז האקשן, הגסט-האוסים והמסעדות (יחד עם בהאגסו ודהראמקוט הסמוכות), ואפילו ביתו של הדלאי-למה נמצא כאן. כל-כך הרבה סיפורים שמעתי על המקום הזה ועל הטיבטים הגולים שברחו מסין וחיים כאן, חולמים על עצמאות, וכולי כבר נרגש וחסר סבלנות, יאללה, תעצור כבר! נראה לי שאני הולך לבלות כאן כמה שבועות, ואם יהיה לי ממש מתאים, אולי אפילו אשאר כאן כל הטיול, לך דע. כשיצאתי למסע אמרתי לעצמי שאני לא עושה יותר מדי תכניות, כמו שבדרך כלל אני נוהג לעשות, פשוט אנסה לזרום עם מה שאני מרגיש, ונראה לאן נגיע…

תחנת האוטובוס והמוניות במקלוד גאנג' / צילום: איציק גונן

בירידה מהאוטובוס אני נפרד מח'ברין וגיירמו, לא לפני שהחלפנו כתובות מייל והזמנות לבקר, אצלי בתמרת ואצלם בקורדובה. תראו מה זה, רק איזה שש שעות נסיעה ביחד, וכבר אנחנו מרגישים כאילו שאנחנו מכירים שנים. מכאן כל אחד מאתנו פונה לכיוון אחר, לפי המלצות על גסט-האוסים שקיבלנו, במקרה שלי זה 'האנטד היל האוס', שאמרו שיש ממנו נוף נהדר, יש לו חדרים גדולים, ובעיקר – מקלחת עם מים חמים! יופי, רק לא אמרו שצריך לחצות את כל מקלוד, ואפילו להתחיל לרדת לכוון דהראמסלה כדי להגיע לשם... אני הולך עם ה'בית' עלי, ומתלווים אלי שלושה חבר'ה שמנסים, כל אחד בתורו, לשכנע אותי לבוא לגסט-האוס שלו. בסוף אני לוקח מהם כרטיסי ביקור ומבטיח שאם לא אהיה מרוצה, אבוא לראות את שלהם. כן, בחירת גסט-האוס היא מין הימור כזה, אבל תמיד אפשר לעזוב אחרי לילה אחד ולחפש משהו אחר. כשמטיילים שניים יחד, או יותר, אפשר להשאיר מישהו עם התרמילים הכבדים, ולבדוק בנחת כמה מקומות, אבל כשאתה לבד, ועייף, והתרמיל לוחץ, אתה מהמר, ומקווה לטוב.

רכסי ההימלאיה ההודית / צילום: איציק גונן

הפיצוי להליכה הארוכה עם ה'בית' על הגב מתגלה אחרי איזה רבע שעה הליכה, בדמות נוף מרהיב של רכס דהולה-דהאר המושלג, עם האוכף של טריונד בצד, וגיא סמוך המכוסה כולו יער ומגיע עד לגסט-האוס, איזה כייף! יש כאן חדרים עם מרפסות ובלי שכנים, כי זה הגסט-האוס הכי קיצוני ברחוב, ופקידת קבלה טיבטית חמודה לאללה בשם טנזין, יופי. טנזין מראה לי כמה חדרים, ואני בוחר בחדר של 200 רופי, שזה לא זול, אבל זה מה שבא לי עכשיו, לפחות להלילה, חדר גדול עם מיטה כפולה, מקלחת ענקית עם מים חמים, אסלה שמזכירה לי את הבית, ומרפסת עם נוף שרק בשבילו היה שווה להגיע לכאן. אני משאיר בחדר את ה'בית', ועולה חזרה ללובי למלא את הטפסים. טנזין קהאנדו ("שם המשפחה חשוב, בגלל שלהרבה טיבטים, בנים ובנות, קוראים טנזין, כי זה שמו הפרטי של הדלאי-למה"), רושמת הכל בסדר מופתי, אומרת לי שלא צריך לשלם כעת, אלא רק לפני שאעזוב, מה שמאוד מפתיע אותי, כי בהרבה מקומות רוצים ממך תשלום מראש כל יום, כדי להבטיח שלא תברח בלי לשלם. אני יורד לחדר, מתארגן ויוצא חזרה למרכז, לראות קצת מה קורה מסביב, ובעיקר למצוא איזה אוכל. כבר תכף ערב וצריך לטרוף משהו, לפני שנמות ברעב.

שוק הירקות והפירות של מקלוד גאנג' / צילום: איציק גונן

מי רוצה ללמוד בישול טיבטי? / צילום: איציק גונן

העליה מהגסט-האוס למרכז מקלוד, דרך השוק, זו חתיכת עליה, נראה לי שזאת הופכת להיות התעמלות הבוקר שלי ממחר. שלט בעברית מזמין אותי לקורס בישול טיבטי מסורתי, במטבח של סנג'י, ובהמשך אני רואה שזה לא השלט היחיד בעברית שיש כאן, שלא לדבר על מודעות כתובות ומודפסות מכל סוג ומין, המודבקות על גזעי עצים, קירות בתים ולוחות מודעות, ישראל אימפריה, אין מה להגיד. אני יכול להתחיל להבין מה שהספקתי כבר לשמוע מכמה הודים בשלושת הימים האחרונים, שהם לא מאמינים שאנחנו מדינה קטנה של 6 או 7 מיליון תושבים בסך הכל, לא יכול להיות!

אחרי סיבוב של איזה חצי שעה או משהו בעיירונת הנחמדה הזו, מקלוד גאנג', אני מתביית על מסעדת 'צ'וּקיס', שגם עליה כבר הספקתי לשמוע, ובעיקר על כך שהיא מנוהלת ע"י בחורה ישראלית, ענבל, ובחור טיבטי, טנזין, וזה לבדו כבר מסקרן אותי מאוד. אני נכנס ועושה היכרות עם טנזין, שמספר לי שענבל נסעה לנפאל כדי להאריך את הויזה שלה להודו, ומארח לי לחברה ליד השולחן על שניצל, כן כן, וצ'יפס, שוב כן, כן, סלט ישראלי כמו שאני אוהב (חתוך דק), וצ'אי מסאלה, הללויה! רק שלושה ימים בהודו וכבר מתגעגע לאוכל ישראלי... ח'ברין וגיירמו, שהרעב כנראה תפס גם אותם, מציצים פנימה למסעדה, רואים אותי ונכנסים, בוחנים את התפריט, ומחליטים לחפש משהו אחר, לא לפני שמספרים לי באיזה גסט-האוס הם, ושהוא נראה טוב וזול ושכדאי לי לבוא.

אחרי כמה כוסות צ'אי בספלי חרס חמודים לאור נרות, אני מרגיש שהגיע הזמן לחרופ, אני כבר מת מעייפות. אני נפרד ב'להתראות' מטנזין, שמתגלה כבחור עלא-כיפק, ויורד לגסט האוס שלי. בדרך למטה אני פוגש כמה פרות, שיושבות להן באמצע הכביש, ולא מוטרדות במיוחד ממה שקורה סביבן. אחרי הפרות שראיתי בימים האחרונים, בדלהי, בפטנקוט, וגם כאן, אני מתחיל להבין שבהודו הפרות קובעות את הכל: את התנועה, ואת הקצב, את הצורה, את הסבלנות, ואת הריח, בעיקר הריח. הכל כאן הולך לפי הפרות, ואפילו הכלבים כבר דומים להן, עם אחוריים גרומים, מורמים למעלה, ועצמות בולטות, פרווה שחורה לבנה, ואוזניים מחודדות... טוב, יאללה לישון!