מסע להודו 16 - סוף-סוף רישיקש!

פרק 16 – סוף-סוף רישיקש! (Rishikesh, at last!)

תראו מה זה, דווקא במיטה הקטנה, בחדרון העלוב הזה במלון בצ'אנדיגאר ישנתי הכי טוב, ממש כמו איזה פרעוש שבע במזרון (כמאמר בוקובסקי)... אולי זה היה בגלל הכרית הרכה, אולי בגלל המזרון, אולי... לך דע. בשש וחצי בבוקר קמתי, וכעבור שעה כבר הייתי על האוטובוס לאמבאלה. החלטתי לקחת קצת ספֶּרים, עדיף להמתין בתחנת הרכבת מאשר להילחץ בדרך, לא ככה? כל הדרך באוטובוס עקבתי במתח אחרי שלטי הישובים, לראות שלא אפספס את אמבאלה במקרה של תנומה קלה (לא היה ברור לי מה גודל המקום), ורק כשהגענו ראיתי שזו עיר גדולה שאי-אפשר לפספס... גם אי-אפשר היה לפספס שהנהג והכרטיסן באוטובוס, כמו עמיתיהם באוטובוסים האחרים בצ'אנדיגאר, לבושים כולם אותה תלבושת, מכנסיים בצבע חום-בז', וסוודר דק בצבע חום-צהבהב. התלבושת האחידה הזאת שונה מהצפון, שם כל-אחד לבוש איך שבא לו וגם האוטובוסים שם הרבה יותר מקושטים, כי כל נהג מקשט איך שבא לו, ובטח יש קשר בין השניים. נראה לי שזה חלק מהתכנון והסדר של צ'אנדיגאר, ואולי של מדינת האריאנה המודרנית כולה, שהוקמה כאמור רק ב-1966.

בתחנת האוטובוסים מציע לי זקן עם אופני ריקשה, שכבר ידעו ימים טובים יותר, הסעה לתחנת הרכבת הסמוכה. כשנדמה לו שאני לא מבין את המילה רכבת, הוא מתחיל לעשות לי קולות של רכבת נוסעת על הפסים, צ'יק-צ'יק-צ'יק, וגם עושה תנועות עם הידיים, להבטיח שאבין... אני מחייך אליו, מצא חן בעיני הרעיון, והוא מחייך בחזרה, מבסוט לאללה, ותוך 5 דקות ו-10 רופי, הוא מקפיץ אותי לתחנת הרכבת של אמבאלה (Ambala). בדלפק May-I-help-you? בתחנה יושבת אשה הודית בגיל העמידה, וכשאני מראה לה את הכרטיס, ומנסה לברר לאיזה רציף תגיע הרכבת שלי, היא מביטה בכרטיס כאילו פעם ראשונה בחיים היא רואה כרטיס כזה... אני חוזר ושואל באיזה רציף, ולבסוף היא עונה "2". למוד ניסיון (מר) מהתחנה בדלהי אני מחפש ומוצא לוח מרכזי ועליו אינפורמציה על הגעת הרכבות, ושם כתוב שהרכבת תגיע לרציף 3... כמו שאמרתי, שווה לבדוק. עכשיו יש לי עוד שעה בערך עד ליציאה, ואני קונה סנדוויץ', כוס צ'אי חם, ובקבוק מים, והולך להתנחל באחד מחדרי ההמתנה.

בתחנת הרכבת של אמבאלה / צילום: איציק גונן

... טוב, ראשית אני חייב התנצלות לגברת בדלפק May-I-help-you?, כי בסופו של דבר הרכבת באמת הגיעה לרציף 2, למרות לוח המודעות ומסך המחשב, מה שאומר שכנראה כאן בהודו אי אפשר ללמוד מכלום, כל דבר הוא סיפור בפני עצמו, ואתם יודעים מה, אני חושב לעצמי, כנראה הבלאגן הזה הוא גם חלק מהקסם ההודי. כשהרכבת מגיעה, בחצי שעה איחור, אני עולה לקרון שלי במחלקה שנייה, ומגלה לשמחתי שהקרון די ריק, ויש לי ספסל משלי, וגם על הספסל ממולי לא יושבים. יופי, אני כבר מבסוט, אפשר לשים את ה'בית' על הספסל ממול, ולהוריד נעליים (בעניין הגרביים אני מתאפק הפעם...). הרכבת יוצאת לדרכה, וברכבת כמו ברכבת, השוּק מייד מתחיל לעבוד; "צ'אי, צ'אי, צ'אי", צועקים מוכרי התה שחולפים במעבר הלוך וחזור, מוכנים ומזומנים למזוג לך כוס ברגע שרק תעשה סימן, והצ'אי שלהם, ייאמר לזכותם, תמיד חם. אחריהם מגיעים מוכרי חטיפים למיניהם, בקבוקי מים, עוד חטיפים, עוד פעם צ'אי, ובסוף גם בוטנים לא מקולפים, שזה משהו שאני מת עליו כאן, במיוחד כשהם מחממים אותם. אני מזמין את מוכר הבוטנים אלי ל'קנייה גדולה', כמה שקיות כאלה שהוא מכין לעצמו מניירות עיתונים מלאים בוטנים, צריך לכרסם משהו בדרך כי יש כמה שעות עד שנגיע...

אחרי שלוש שעות נסיעה נעימה ושאנטית ברכבת אנחנו נכנסים בשערי הארידוואר, ה"שער אל האלים". העיר הזאת, הארידוואר (Haridwar), היושבת על נהר הגאנגס הקדוש, היא אחת הערים הקדושות והחשובות להינדים בגלל מיקומה, המקום שבו מגיח נהר הגאנגס מבין הרי ההימאלאיה, ומתחיל את זרימתו האיטית אל המישורים שמדרום. במשך כל השנה נוהרים לכאן עולי רגל מכל רחבי הודו כדי לרחוץ בגאנגס (כמו גם ברישיקש הסמוכה), מתוך אמונה שכוחו של הנהר לטהר חטאים גדול במיוחד במקום בו הוא יוצא מההרים, ומימיו עדיין נקיים וצלולים. אני בינתיים שומר את חטאי אתי, עד שאגיע לרישיקש (שנמצאת צפונית מזרחית מכאן וסמוכה עוד יותר לרכס ההימלאיה), והולך ברגל לתחנת האוטובוסים הסמוכה, לחפש את האוטובוס לרישיקש. הכרטיסנים עומדים מחוץ לאוטובוסים, וקוראים בקול את יעדי הנסיעה, וכך אני מוצא את האוטובוס שלי די בקלות, עולה ומתיישב קדימה, ושם את ה'בית' שלי ליד הנהג, איפה שיש מקום מיוחד לחבילות ותיקים גדולים. הכרטיסנים לא מתעייפים, וגם כשהאוטובוס שלהם כבר בנסיעה הם עומדים על המדרגות וממשיכים לקרוא שוב ושוב את יעד הנסיעה, מוכנים לעצור ולהעלות כל נוסע שמסמן להם, וגם לדחוס כשהאוטובוס מלא. נראה כאילו הם מקבלים אחוזים על כל נוסע שהם לוקחים, מעניין, צריך לשאול מישהו איך זה עובד. טוב, זהו, אנחנו בדרך, ועוד איזה שעה נסיעה או משהו אני ברישיקש…

עושים כביסה על אם הדרך / צילום: איציק גונן

האוטובוס הזה שלנו נראה, מבפנים ומבחוץ, כמו אחד שעכשיו יצא מהמוזיאון, ואני לא מגזים, אני רק מתפלא איך הוא עדיין נוסע. ידית ההילוכים הענקית שלו, למשל, היא שני מוטות ברזל בצורת 'ר', המולחמים באמצע, כל צלע באורך של איזה מטר... גם שאר החלקים לא נראים יותר טוב, כולל מצבר שחור, ענק וישן המחובר בכבלים למערכת ההתנעה, ומונח בתוך האוטובוס, ממש לידנו. לעומת מראהו הדל, יש לאוטובוס הזה צופר, אלוהים ישמור, חזק, תובעני, חסר רחמים, בקול באס מעצבן שאינו מרפה ממך ומהדהד בתוך ראשך גם שעה ארוכה לאחר הצפירה. הנהג מפעיל את הצופר הזה כמעט באופן רצוף, מה שמזכיר לך מייד חוויה של תזמורת חתונות באולם סגור, כשהאוזניים שלך מתפוצצות... בכלל, הצופרים כאן בהודו זה סיפור. לכל אוטו יש צופר עם צליל שונה לחלוטין, לפעמים צרוף של כמה צלילים, או חלק ממנגינה, ולפעמים יש לרכב כמה צופרים, שיהיה יותר מעניין. הנהגים ההודים, כידוע, אוהבים לצפור וכך, כשאתה הולך ברחוב ראשי, אתה שומע תזמורת שלמה ש'מנגנת', קקפוניה אמיתית, שלא חדלה לרגע, ולפעמים זה ממש מעצבן. הנהג שלנו הוא גם טיפוס, בחור גברתן ומשופם, רציני להפליא וללא שמץ חיוך, שלפלא בעיני איך הוא מפעיל את ידית ההילוכים מבלי לשבור אותה. הוא נוהג ומנסה להראות לנו ולנהגים האחרים, כך נראה לי, שהאוטובוס שלו בעצם לא כמו שהוא נראה. וכך הוא חותר דרכו על הכביש, מסתער עליו כאילו שזה יעד מבוצר, מגרש לצדדים כל רכב שמעז להתקרב, ומלווה את כל המתקפה הזו בצפצופים מאיימים, בלתי פוסקים, עד שאנחנו יוצאים מהעיר, ורק אז הוא נרגע מעט...

הדרך עצמה כבר מכניסה אותך לאווירה הנכונה, כשרובה עוברת לאורך חורש מוצל, לא הרחק מנהר הגאנגס, ולאורכה דוכני פירות, אנשים הולכים, פרות, קופים, בקיצור, הודו האמיתית שאותה באנו לראות, כמו שהיא, ולא איזה ניסיון מודרני זר ומנוכר (ע'ע צ'אנדיגאר). האוטובוס נוסע, ואצלי ההתרגשות עולה וגואה, ותכף יהיה פיצוץ. עוד מעט אני מגיע למקום ששמעתי עליו הכי הרבה סיפורים לפני שיצאתי לדרך, האם אתאכזב בגלל הציפיות הגבוהות שיש לי, או שמה שאמצא יהיה אפילו יותר מכל מה ששיערתי? האם זה יהיה המקום שיחבר לי את כל חלקי הפאזל ההודי יחד, אחרי חודש שאני כאן, ויעזור לי להבין מהי הודו, או שרק יגביר את המבוכה והשאלות? האם אוהב אותו? האם ארגיש שזה המקום בשבילי? המון שאלות מתרוצצות לי בראש, ואין לי עם מי לחלקן. הלב דופק בהתרגשות, העיניים בולעות הכל, וכל החושים מחודדים ודרוכים, הנה-הנה אני עומד לפגוש את הכלה, רישיקש!!!

במרכזה של העיר רישיקש / צילום: איציק גונן

... האוטובוס עוצר בתחנת האוטובוסים המרכזית, במרכז העיר, בגדה המערבית של הגאנגאס, ואני חוטף את ה'בית' ומזנק למטה. ברור לי בדיוק לאן אני רוצה להגיע, אחרי התדרוכים המפורטים והשרטוטים של מאיה, שאחד מהם אני שולף עכשיו, וכולי קצר-רוח למצוא איזה משהו שייקח אותי לשם. מגיעים כמה נהגים, ואני בוחר אחד עם אוטו-ריקשה, עולה עם הציוד וזורק לו, כאילו זו כבר הפעם ה-800 שאני כאן, "לאקסמאן-ג'ולה". כן רבותי, לאקסמאן ג'ולה, ולא שום מקום אחר, מאיה השביעה אותי... הכביש מטפס לאורך גדתו המערבית של הגאנגס, עובר את 'ראם-ג'ולה', הגשר התלוי הדרומי להולכי רגל החוצה את הנהר, מסתובב ליד 'הגדה הגבוהה' (העליה ל'סוויס קוטג'), ולבסוף עוצר ליד הירידה ללאקסמאן ג'ולה, הגשר התלוי הצפוני על הגאנגאס, גם הוא להולכי רגל. אני משלם, מעמיס את ה'בית' על הגב, התרמיל הקטן מקדימה, והיידה, מתחילים לרדת ברגל, דרך הכביש והמדרגות, לגשר…

גשר לקסמאן והמקדשים עם הזריחה, למטה נהר הגאנגס / צילום: איציק גונן

טוב, את התמונה הזאת של גשר לאקסמאן, שני המקדשים הענקיים שמאחוריו, ונהר הגאנגס הזורם מתחת אני בטח לא אשכח כל עוד הזיכרון שלי ימשיך לזכור. זה מסוג התמונות שנצרבות לך במוח, וכל מה שיקרה לך אחר-כך מתייחס אליהן כאיזה נקודת ציון. זה לא שזה הדבר הכי מיוחד שראיתי בחיים שלי עד עכשיו, ובכל זאת, התמונה הזאת, בשעת בין הערביים, כשהשמש כבר עושה דרכה מערבה, לכיוון השקיעה, ואורה הופך בהדרגה לרך יותר, מרגיע, מקבל, ומֵי הגאנגס הכחולים זורמים למטה, החזירה לי בבהירות מפחידה דברים שנשתכחו ממני לפני זמן רב... הגאנגס, כמה זיכרונות מעורר אצלי הנהר עם השם הזה, ואיני בטוח אם אני נזכר בדברים שקראתי ושמעתי כילד, בכל הסיפורים על הודו, או שינקתי מהזיכרון האוניברסלי של המין האנושי. העובדה שהנהר הזה עדיין קיים, ושהוא עדיין נושא את שמו העתיק והישן, נראית פתאום בעיני מדהימה, כמעט תחיית המתים…

שקיעה על נהר הגאנגס, מבט מלקסמן ג'ולה דרומה / צילום: איציק גונן

... כשאני חוצה את הגשר, יחד עם עוד כמה קופים שמלווים אותי, ומקווים לקבל משהו לאכול, אני עוצר באמצע הגשר ומביט שוב בנהר, אשר על פי המסורת ההודית נובע מרגלו של וישנו, האל המשמר והמקיים. למטה, כמעט מתחתי, ישנה ירידה במדרגות עד למים (גאט), עם חוף חולי קטן, ומספר אנשים עומדים שם ורוחצים בנהר, טובלים את ראשיהם פעם, ועוד פעם, וממלאים כדים קטנים במי הנהר, ואני מחליט שאני חייב למצוא גסט-האוס עם ירידה לנהר, חייב. טוב, מאיה אמרה לי לחפש את הגסט-האוס של כמאל שנמצא צפונית לגשר, סמוך לנהר, ואני מחפש אותו, בתקווה שיש בו ירידה למים. למרות כל התרשימים והסימנים אני לא מוצא את כמאל, ואחרי שאני כבר הולך כמה מאות מטרים במעלה הנהר ולא מוצא אותו, אני מחליט לחזור לכיוון גשר לאקסמאן ולבדוק ביסודיות, אבל גם זה לא עוזר, לא שלט של גסט-האוס או של כמאל, וגם לא הצבעים בהם היה אמור להיות מסוייד קיר הגסט-האוס. טוב, אני חושב לעצמי, בוא נמצא משהו אחר, ומחר יהיה לי יותר זמן וכוח לחפש, בלי כל ה'בית' עלי. אני ממשיך לכיוון גאט הרחצה הקטנטונת והחוף החולי שראיתי מהגשר למעלה, יורד במדרגות, ומגלה את גסט-האוס 'גאנגה' (Ganga), שזה שמו של הגאנגס בפי ההודים, ויש בו גם מקדש קטן (Babaji Temple), ובחור צעיר בשם בירוּ, שמנהל את המקום.

גסט-האוס גאנגה, המקדש משמאל / צילום מגשר לקסמאן: איציק גונן

בירו עושה לי סיור קטן, מראה לי שני סוגי חדרים, ומציע לי חדר מהיותר יקרים ב-150 רופי, עם דלת וחלון לכיוון הנהר. החדר בסדר, לא משהו מיוחד, עם שירותי 'בול-פגיעה', ומקלחת מים קרים. מים חמים בדלי אפשר למלא בחדרון סמוך, שם יש דוד מים חמים. טוב, כבר ראיתי חדרים טובים יותר, אבל אני שבוי זה מזמן במיקום הגסט-האוס, בתמונת גשר לאקסמאן שממש מעלי, בירידה לנהר הגאנגס, בחוף החולי הצמוד, במסעדות הקטנות והפעילות שמסביב, בכמה חבר'ה נחמדים שכבר הספקתי לראות בגסט-האוס, כולל זוג ישראלים, מושבניקים, מיכל מנהלל (שכנה שלי), ואיתַי מפארן, בקיצור אין שאלה, אני חייב לקחת את החדר! עכשיו צריך לראות איך מורידים קצת את המחיר, ונשארים בחדר היותר יקר (ומשא ומתן על כסף זה לא החלק החזק שלי...). "תראה", אני אומר לבירו, "אני מתכוון להישאר כאן לפחות שבוע, אז תוריד את המחיר...". בירו חושב לרגע, מסתכל עלי, מודד אותי בעיניו, ובסוף אומר, "בסדר, 125 רופי". זהו, בשבילי זה מספיק. גם ב-150 (שזה בערך 15 שקלים) הייתי לוקח, אבל עכשיו אחרי ההנחה אני לא חושב פעמיים ואומר לו יאללה, סגרנו. בירו מזמין אותי למשרדון שלו, למלא פרטים, מכבד אותי בכוס צ'אי, ואני לוקח את הכוס, יוצא החוצה ויורד לנהר, לגאנגס, מתיישב על אחד הסלעים שבצד המדרגות, מביט במים ובשמש השוקעת, ואומר לעצמי, זהו, הגעתי לאן שחלמתי…

החוף החולי שלנו אל נהר הגאנגס, והמאמינים הטובלים במים / צילום: איציק גונן

אני ברישיקש! יוֹ, כל-כך רציתי להגיע לכאן, ופתאום עכשיו, בשעת בוקר מוקדמת זאת אני מתחיל לקלוט שזהו, הגעתי... משום מה רישיקש התקבעה אצלי במוח כמקום שמייצג אולי טוב יותר מאחרים את הודו כפי שראיתי אותה בדמיוני. הודו עם התרבות והמסורת שלה, המנהגים, הדת ההינדית, העליה לרגל למקורות הגאנגס היוצא כאן מההרים עוד אפילו לפני הארידוואר הקדושה, והמוני הסדואים והבאבות שמגיעים אליה ומתנחלים בה לאורכו של הנהר. רישיקש, 'בירת היוגה העולמית', מרכז רוחני ומקום אליו הגיעו הביטלס בשנות ה-60, לפגוש את הגורו שלהם, רישיקש... בחודש ויותר שאני מטייל בהודו הביאו לי דהארמסלה ומקלוד גאנג' את סיפורם של הטיבטים, ומאבקם לשחרור מהכיבוש הסיני. עמקי פארוואטי וקולו, יחד עם מנאלי, הביאו לי את נופי צפון הודו, יחד עם סיפורם של הצעירים הישראלים אחרי צבא, ושל הסמים. שימלה הביאה לי את זיכרון השלטון הקולוניאלי הבריטי, ועכשיו רישיקש, עם הסיפור ההודי. את הסיפור הזה אני רוצה עכשיו ללמוד, להבין, ויחד עם ההתרגשות והשמחה שאני כאן, אני מרגיש כבר קצר רוח, יאללה, בוא כבר החוצה, בוא נראה מה זה...

...אחרי מקלחת בוקר עם דלי מים חמים וארגון החדר, אני יוצא והולך דרומה, לאורך צידו המזרחי של הגאנגס, למצוא מקום טוב לארוחת בוקר. בקומה השנייה של אחד הבתים אני רואה את הג'רמן בייקרי 'מון לייט קפה', ועולה אליו כדי לתת לו את הזדמנות הפתיחה של ארוחות הבוקר ברישיקש. אם יהיה טוב אחזור לכאן שוב, ואם לא אז זה שני ביקורים במכה אחת, ראשון ואחרון... בקפה יושב כרגע עוד זוג אחד, שנראים ונשמעים בריטים, וזהו. אני לעומת זאת נשמע לעצמי כמו סאלי (מהסרט 'כשהארי פגש את סאלי'), כשאני מזמין דברים שלא מופיעים בתפריט, ומסביר להם איך לטגן לי שתי ביציות הפוכות שתהיינה גם מטוגנות טוב, אבל לא יותר מדי, ו... התוצאה בכל מקרה ראויה לציון, ארוחת בוקר טובה, שמזמינה עוד ארוחות, ואולי לא רק בוקר (רק שלא אתאכזב כמו ב'קפה אמיגוס' במנאלי), טוב, עוד נראה.

גם הקופים על גשר לקסמן רעבים... / צילום: איציק גונן

אחרי האוכל אני הולך למקום שעושים כביסה, ממש ליד, שהמלצר במסעדה הראה לי, ופוגש שם בחורה נחמדה וצחקנית, מוניקה, שנראית לי בת עשרים ומשהו, מעט שמנמונת, עם שיער שחור חלק, שאסוף מאחור, וכפות ידיים מקומטות של בת ארבעים לפחות, כנראה מרוב כביסה. אני מברר מתי תהיה הכביסה מוכנה אם אביא אותה תכף, והיא אומרת שמחר בבוקר. "זה מאוחר לי", אני אומר למוניקה, "כי אין לי עוד מגבת או ציפה, וגם הלבנים והגרביים נגמרו לי...". אחרי לחץ פיזי מתון, חיוך שלי, צחוק שלה, ומבט של מוניקה לשמיים, לראות שצפויה היום שמש טובה שתייבש את הכביסה, אנחנו מסכמים על שבע בערב. אני ניגש לגסט-האוס, מארגן את כל הכביסה בשקית הפלסטיק מהמכבסה במקלוד, והפעם זה כמעט כל הבגדים שהבאתי לטיול, וחוזר למכבסה. עכשיו נמצאת שם אמא של מוניקה, והיא אומרת תשע בערב, רק בתשע בערב הכביסה תהיה מוכנה. אני אומר לה שזה מאוחר מדי, היא חושבת קצת, ובסוף מתפשרת איתי על שמונה. בזמן שהיא מוציאה את כל הבגדים מהשקית כדי לחשב את המחיר (כאן משלמים מראש), מופיעה מוניקה ומציגה אותה בפני. "אתן מאוד דומות", אני אומר לה, ושתיהן מחייכות, מרוצות. אני משלם להן 220 רופי, ומוניקה מזמינה אותי פנימה, הביתה, לכוס צ'אי. בזמן שאנחנו מחכים שהצ'אי ירתח, היא מראה לי את החדר שבו הן גרות, עם עוד אח קטן שלה, מייד מאחורי חזית המכבסה, עם מיטה זוגית שממלאת את החדר וטלוויזיה. אחר-כך אנחנו עוברים לראות את החלק האחורי של המבנה, "כאן בונים עכשיו גסט-האוס", היא מספרת, "עם שלושה חדרים למטה, ושלושה בקומה השנייה". "מתי זה יהיה גמור?", אני שואל אותה, והיא עונה, "אמצע ינואר". "גדול!", אני אומר, "ואיך אתן הולכות לקרוא למקום?", "עוד אין שֶם, לא חשבנו", היא עונה; "היי, מה דעתך על 'מוניקה גסט-האוס'?", אני שואל, מביט בה. מוניקה מייד מתלהבת, עם כל הגוף, ועם החיוך הגדול והשמח שלה, איזה חמודה, ותכף תספר על הרעיון לאִמה, ואילו אני מבטיח שכשאבוא לרישיקש בפעם הבאה (ואני כבר בטוח שאבוא לכאן שוב, כמו גם למקלוד), אחפש את הגסט-האוס שלהן.

קבוצת סאדהואים על גדת הגאנגס ברישיקש / צילום: איציק גונן 

מהכביסה לאינטרנט, לקרוא ולשלוח כמה מיילים, אחרי שחמישה ימים לא היה לי אינטרנט, וזהו, עכשיו אפשר להתחיל לגלות את העיר. אני יורד דרומה לאורך הנהר, לכוון ראם ג'ולה, הגשר הדרומי, חותך בדרך קיצור, דרך צמחיה טבעית, עצים ושיחים, וחוצה שטח שנראה כאילו לא שייך לעיר בכלל. יש כאן המון סאדהואים, לבושים בכתום, הבגד הקדוש, המסמל על-פי האמונה את דמה של פארוואטי, בת זוגו של שיווה. הסאדהו, למי שלא בקי, הוא אדם שיצא לחיי פרישות ועזב לנצח את משפחתו ואת חייו הקודמים מאחוריו, וויתר על כל רכושו החומרי במטרה להתמסר לחיפוש רוחני באמצעות מדיטציה, תפילות, לימוד של כתבים עתיקים, סיגופים, ומסעות עליה לרגל. חלקם של הסאדהואים מתבודדים בפינות שונות בין העצים, בתוך חושות קטנות או סתם ישובים ליד שיח או עץ, חלקם ממתינים לחלוקת תאלי, כשסיריהם הקטנים בידיהם, ואחרים יושבים על שפת הגאנגס. עכשיו, רק שתבינו, שפת הגאנגס כאן, במקום הזה, הוא חוף חולי לבן, משטחי חול עצומים שנראים כמו חוף ים לכל דבר! החוף והחול הזה ממש מזמינים רחצה ושיזוף, אני חושב לעצמי, אם כי המים בטח קרים. אני חייב להגיע הנה לכמה שעות טובות עם ספר, לתפוס שלווה, פשוט אחלה של חוף. בתוך כל הצמחייה שמסביב, חוץ מאנשים, אני גם מגלה סוג חדש של קופים, קצת יותר גדולים, שלא ראיתי עד עכשיו, עם פרווה אפורה, פרצוף שחור, וזנב ארוך. התחת שלהם פחות אדום מזה של הרזוס, ויותר מאוחר יסתבר לי שאלה קופי לאנגור.

כשאני מגיע לראם-ג'ולה וגומר להתפעל מהגשר, אני עולה עליו, ונעצר בחצי הדרך, צופה אל הגאנגס. כאן הנהר רחב יותר, ויש בו כמה איים יבשים שכנראה מתכסים במים כשהזרימה בנהר מתחזקת, לקראת הפשרת השלגים בתחילת האביב ובוא המונסונים, שמתחילים בדרום ומגיעים לכאן, כך אומרים, בתחילת יולי. ממול, במרחק, חוצה סירה את הנהר מצד לצד, מעבירה עולי רגל לגדה המזרחית, והכל נראה כל-כך ציורי, כמו תמונה רחוקה שראית תמיד בדמיונך.

'דוכן אוכל' ליד ראם ג'ולה / צילום: איציק גונן

ליד הגשר מוכרים אם ובנה פאפאד ובוטנים, ואני קונה קצת בוטנים חמים, וממשיך ללכת דרומה לאורך 'סווארג אשראם', שבשטחו נמצאים אשראמים רבים ללימוד יוגה, בחלקם יש גנים, מדשאות קטנות, ופסלים המתארים תמונות מהאפוסים ההודים, הראמאיאנה, המאהאבאראטה ואחרים. באשראם 'סְרי וֶד ניקֶטאן', שצבוע כולו בגווני כתום, אני נכנס פנימה לברר אם יש להם חדרים פנויים, כמה זה עולה, ואיך נראים החדרים. אני מקבל מפתח, חוצה את החצר המרובעת והגדולה, שסביבה נמצאים החדרים, ונכנס לבדוק את החדר. מה שאני מוצא זה חדר מינימלי, פשוט מאוד, עם מיטה ומזרון קשה, ומאחור חלק נוסף עם שלושה כוכים פתוחים, אחד למקלחת מים קרים, השני לשירותי 'בול-פגיעה', ובשלישי יש כמה מדפי בטון לבגדים, וכל זה ב-70 רופי ללילה. לא מלהיב, אבל אפשר לשלב כאן מגורים עם שיעורי יוגה, ואז זה יכול אולי להיות שווה...