פרק 2 – בשערי מומבאי

     ...בּראוּני, כלבתנו האהובה, קופצת עלינו ולא נותנת לנו להיכנס לאוטו, בטוח היא מרגישה שאנחנו הולכים להיעלם לה עכשיו להרבה זמן. לפחות אנחנו משאירים אותה בידיים טובות, נועה ויוני יטפלו בה באהבה עד שנחזור, אבל קסי כבר מתגעגעת, וגם אני. חמש וחצי בבוקר, ואנחנו בדרך לשדה התעופה. בת"א, בפינת שוק הכרמל, אנחנו אוספים את מאיה שלנו, שמגיעה טרוטת עיניים אבל עומדת בגבורה בשעה המוקדמת ואפילו מצליחה להישאר ערה בדרך. בשדה התעופה אנחנו מתחבקים ומתנשקים, "תעשו חיים!" היא אומרת, ומפליגה עם האוטו חזרה לת"א בים הערפילים של הבוקר.

   יום שישי מוקדם בבוקר, השדה די ריק והכול הולך במהירות. בתור לטורקיש אנחנו פוגשים את רמי ואסתי, זוג בסוף שנות העשרים שלהם שנוסעים ("קצר") לדרום הודו, גואה. מקשקשים קצת, וכבר יש חברים לבלות את ההמתנה הארוכה שמצפה לנו בשדה התעופה של איסטנבול. הטיסה עוברת טוב, ושדה התעופה על שם אתאטורק, מייסד תורכיה המודרנית, מקבל אותנו בברכה. אחרי הנחיתה אנחנו מתמקמים על הכורסאות של סטארבאקס, בקצה אולם היציאה, זה המקום הכי טוב בסביבה, ומכאן אף אחד לא יזיז אותנו. יש לנו 6 שעות לחכות עד הטיסה שלנו למומבאי (בומביי), לאסתי, רמי ולי, ולקסי, שטסה ישר לבנגקוק יש 10 שעות המתנה, מסכנה...

נהר הגאנגס בואראנאסי, הנהר שמתפללים לו ומגישים לו מנחות, רוחצים בו וגם עושים בו כביסה / צילום: איציק גונן

את הודו קסי לא אוהבת ("איך אפשר לא לאהוב את הודו??", אני עדיין ממשיך לשאול אותה, מאז המסע הקודם, ולא מקבל תשובה הגיונית), ולעומת זה יש לה תכניות בתאילנד (משפחה, חברים), אז מה שנשאר לנו זה שבסוף המסע ניפגש ונבלה שבוע בחופים של קו-צ'אנג, לא הרחק מהגבול הקמבודי. בינתיים אנחנו מזמינים קפה, ועוד קפה, קצת ממתקים מהדיוטי-פרי, משהו מהבורגר קינג בקצה השני של האולם ("מי מתנדב ללכת?"), ומדברים. מדברים על הקיבוץ (רמי ואסתי מרגבה ושבי ציון), ועל השינויים שהוא עובר בשנים האחרונות. האם הערבות ההדדית היא עדיין ערך מרכזי בקיבוץ, ואיך לא משאירים מאחור את אלה שהם יותר חלשים, מבוגרים, מוגבלים, וכאלה שלא יצליחו כבר להסתגל לשינויים? וכמובן מדברים על הודו. לרמי ואסתי יש רק איזה שבועיים, והם מתכוונים להתנחל באחד החופים של גואה. אני מספר להם על המלצת יוֹרַי לנסוע לאוֹם-ביץ', ליד גוֹקארנה, ואומר להם ששמעתי שבגואה הכול מלא וצפוף, ואפילו חוף שקט כמו ארמבול נהיה נורא מסחרי. בכל מקרה אנחנו מסכמים שאם הם יגיעו לאום-ביץ', שישלחו לי מייל איך החוף כי אם יישאר לי זמן אני מתכנן להגיע לשם, או לחוף וארקאלה, דרומה יותר.

החוף של וארקאלה בקראלה, אחד הטובים שיש / צילום: איציק גונן

     איכשהו הזמן עובר ובשש אנחנו הולכים לשער היציאה. קסי מלווה אותנו, ושוב פרידה, חיבוקים, נשיקות, כמה דמעות חרישיות שמתייבשות בדרך למטה, והבטחה הדדית שעוד חודש לערך ניפגש בשדה התעופה של בנגקוק, כשהיא תבוא לאסוף אותי.

   הדיילות התורכיות מחייכות אלינו בעליה למטוס, ואני מתנחל ליד החלון. השכנה שלי בטיסה היא הלן, נעים מאוד, אשה פולניה, כבת 60 לערך, נמוכה ושמנמונת, צ'אבי כזאת, לבושה בטריינינג אפור, ביתי, ונראית כאילו הגיעה לטיסה בדרכה למכולת השכונתית. יש לה שיער שטני חלק, פרוע מעט, עיניים ערניות ופניה נעימים. היא מאוד נלהבת לדבר, ודי מהר אנחנו שוקעים בשיחה.מסתבר שהיא מרצה לכלכלה באוניברסיטת לודג', וכעת היא מנצלת את חופשת הסמסטר יחד עם קבוצה של 18 איש שיצאו לטיול בדרום הודו, 20 יום. אחרי כמה ימים במומבאי הם מתכננים לנסוע מזרחה דרך פוּנה להיידראבאד וצ'נאי (מאדראס), ומשם דרומה במדינת טאמיל נאדו, וחזרה צפונה למומבאי דרך קראלה וגואה. אחלה טיול, אני אומר לה, רק שנראה לי שעשרים יום זה קצת מעט בשביל סיבוב כזה.

   היא התאלמנה מבעלה לפני כמה שנים, ולכן כעת היא יוצאת פחות לטיולים, היא אומרת, ואם טיולים אז בקבוצה מאורגנת. גם ילדיה כבר עזבו את הבית, היא מוסיפה אחרי הפסקה קצרה, והיא מרגישה מאוד לבד. לפני שמגישים את ארוחת הערב היא עוד מספיקה לספר לי שאתמול, באיסטנבול, גנבו לה את הארנק עם כרטיס האשראי שהיה בו וקצת כסף, והיא מה זה התבאסה. אני מספר לה שגם לי פעם גנבו ארנק עם כל התעודות וכרטיסי האשראי, וכסף, אז אני יכול להבין איך היא מרגישה. אני שואל אותה על אוניברסיטת לודג', והיא מספרת, ואומרת גם שיש אצלם איזה 50 סטודנטים ישראלים. אני מספר לה שעכשיו הרבה חבר'ה ישראלים ממוצא פולני מוציאים דרכונים פולניים. "מה תגידי", אני שואל, "לפני 60 שנה או משהו, במלחה"ע השנייה, היהודים ברחו מפולין, ועכשיו בניהם ונכדיהם רוצים לחזור ולהיות פולנים?". היא מחייכת בתנועת ראש, משהו כמו 'כך דרכו של עולם', ובינתיים מגיעה העגלה עם האוכל. הדיילת מציעה לנו גם יין, יחד עם הארוחה, ואנחנו לוקחים יין אדום ושותים לחיים! (אחר-כך יסתבר לי שהגברת לא רק פולניה, אלא גם יודעת לשתות). כשהדיילת חוזרת מאוחר יותר הלן מזמינה עוד בקבוק בשבילה, וגם אחד בשבילי (לא נעים לסרב כשהיא שואלת אם גם אני רוצה), אבל כשהיא מזמינה את הבקבוק השלישי אני פורש, די, מספיק לי. עכשיו אני כבר ממש הרוג, אחרי כל האוכל והיין הזה, שם עלי שמיכה ויאללה לחרופ...

מלון טאג' מאהאל ההיסטורי שבמומבאי / צילום: איציק גונן

     בסביבות חמש בבוקר אנחנו נוחתים במומבאי, וכבר ביציאה מהמטוס לשרוול חוזרת אלי הודו בבת אחת, עם נענועי הראש של ההודים מצד לצד (שזה אומר כן), כמו נדי מסיפורי הילדים וצוואר הקפיץ שלו. בהמתנה לתיקי הגב שלנו, שלא מאכזבים ומגיעים בשלום, יופי, אני עומד עם אסתי ורמי, וכאן כבר מציפים אותנו מסביב כל הריחות ההודים המוכרים המגיחים מהרחוב דרך דלתות האולם, ריחות שהם תערובת של זיעה חמוצה, אשפה שממתינה בפח קצת יותר מדי זמן, חריפות של קארי ומעט עשן בלתי נראה המעורב בריח קטורת מתקתק. "זהו, הגענו להודו!", מחייך ואומר רמי, שטייל כאן לפני 7 שנים, ורואים שהוא נהנה לחזור. אנחנו אוספים את התיקים, ואחרי שמחליפים קצת כסף אנחנו נפרדים; רמי ואסתי ייסעו מכאן לשדה התעופה לטיסות פנים הסמוך, סנטה קרוז, כדי לקחת טיסה לגואה, ואילו אני הולך לחפש רכבת. כן, ככה זה כשאתה אוהב את הרכבות של הודו, אפילו שהן מאחרות, צפופות, רועשות ומלוכלכות. אני מרגיש שבשבילי הרכבת היא דרך טובה להיכנס לעניינים ולהשתלב באווירה ההודית, וגם הזדמנות ליהנות מהנוף המשתנה בהדרגה במעבר מחבל ארץ אחד לשני. ובמילים אחרות - לגמוע מכוס החוויה ההודית לאט-לאט וליהנות מכל לגימה.

אני יוצא החוצה מהטרמינל ותכף זורמות אלי ההצעות מכל כיוון: לסדר לי מלון במחיר ממש טוב כי ממילא לא אספיק לרכבת, לקחת מונית מיוחדת כי זו נסיעה ארוכה לעיר, ובכלל עדיף לנסוע באוטובוס לגואה ולא ברכבת ובוא ניקח אותך לתחנת האוטובוסים המרכזית... אני מודה לכולם על ההצעות, וקונה בדלפק להזמנת מוניות כרטיס למונית (390 רופי, כולל המטען), שתיקח אותי לתחנת הרכבת ויקטוריה (VT) שבאזור הפורט של מומבאי. ריקשה אמנם זולה יותר, אבל לריקשות, כך קראתי, אסור להיכנס למרכז העיר. בשעת בוקר מוקדמת זו (06:30), מומבאי עדיין די חשוכה, והרחובות ריקים, מה שהופך את הנסיעה למהירה, ואחרי פחות משעה אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת. העובדה שאין כמעט תנועה לא משפיעה על נהג המונית שלי בכל מה שנוגע לשימוש בצופר, והבחור נוסע וצופר על כל מה שזז בסביבה. בוקר טוב הודו, כבר כמעט שכחתי את השיטה ההודית בכל הנוגע לשימוש בצופר. הצפירות שלו נשמעות עמומות כאלה, כאילו לא אנחנו אלא מישהו מאחורינו צופר, מה שגורם לי מדי פעם להפנות מבט אחורה, רק שאני לא רואה אף אחד צמוד אלינו...

משכנות העוני בכניסה למומבאי מצפון / צילום: איציק גונן

   בדרך אנחנו נוסעים לאורך קילומטרים רבים של שכונות עוני, ברחובות שמשני צדדיהם גרים אנשים בפחונים וחושות עלובים בני קומה וחצי, הצמודים זה אל זה כמו קרונות ישנים ודהויים של רכבת שירדה מהפסים לפני זמן רב והשאירו אותה ככה לנפשה, כמו שהיא, ולאף אחד לא אכפת. מחוץ למבנים עומדים צמודים סולמות עץ פשוטים לטיפוס לחצי הקומה העליונה, המשמשת כנראה לשינה. הכול כאן מרופט, עלוב, עני ומלוכלך. אנשים רבים גם ישנים על מיטות בחוץ, בסמוך לכביש, ובשעה זו הם מתחילים להתעורר. חלקם נשארים במיטות, צופים בתנועת המכוניות והריקשות החולפות על פניהם, ואילו אחרים מבעירים כמה עצים למדורה קטנה שעשן לבן מסתלסל ממנה אל השמים, ושמים סיר עם מים לחימום. פה ושם עומדים אנשים ומתרחצים עם דלי מים וקערה קטנה אתה הם מתיזים מים על פניהם, שערם ופלג גופם העליון. מישהו מתגלח בצד, ואחרים שכבר קמו מתגודדים בקבוצות קטנות בצד הכביש ומדברים.

החיים במשכנות העוני של מומבאי (שכונת דהארווי) / צילום: וויקיפדיה

   מומבאי היא עיר ענקית, וחיים בה, עם הפרברים, יותר מ-18 מיליון תושבים, נכון ל-2011 (הספירה האחרונה), העיר הגדולה בהודו. פעם קראו לה בומביי ובשנת 1996 הוחזר לה שמה המאראתי המקורי מומבאי, על שמה של האלה מוּמבָּה, בניסיון להחזיר לעיר את מורשתה ולסמל את השתחררותה מעברה הקולוניאלי. עכשיו העיר הענקית הזו מתעוררת לבוקר חדש, ובהבזק אחד מתגלה לך הודו המלוכלכת, המוזנחת, הרעבה, הודו של מקבצי הנדבות ושל החיים בניוול ובחוסר כול, הודו הענייה.

כן, אלא שהודו הרבה יותר מורכבת ועשירה ממה שתוכל לראות בהבזק אחד או שניים, כפי שלמדתי בחודשים הארוכים שלי בצפון הודו. דרושים כאן עוד הרבה הבזקים, ועוד הרבה זוויות ונקודות מבט, ובעיקר הרבה סבלנות ואורך-רוח. רק אם אתה מצויד בכל אלה ובעיקר אם יש לך מספיק סבלנות להקשיב וללמוד, תגלה הודו נוספת ושונה, הודו שבצד ההשלמה עם הגורל גם אינה מוותרת ומרימה ידיים. הודו שמאמינה בחיים ובכך שאדם נולד שוב ושוב, כשהתנהגותו במהלך חייו (הקארמה שלו) יכולה להשפיע על סיכוייו להיוולד בגלגול הבא אל קאסטה גבוהה יותר ולחיות בנסיבות חיים מוצלחות יותר. כן, זוהי הודו שגורמת לרבים להירתע מפניה ולהעדיף את העולם הנקי, המסודר, המטופח, ולאחרים לעומתם היא מהווה מקור כוח והשראה. כיצד היא עושה זאת לא אדע, לפלא הוא בעיני. אולי חלק מהתשובה נמצא בדברים שכתב הנרי מילר כי שם, בהודו, "בלב אותה כוורת רוחשת של בני אדם נמצאים שרידיו המפרפרים של עולם אשר היה ויהיה תמיד מהמם"...