פרק 12 – מלוגרניו לנחֶרה (Najera) , 8.9.2024
את תיאור היום אתחיל הפעם מסופו.
והסוף הוא שבשעה שמונה בערב מצאתי עצמי יושב בכנסיה היפהפיה של מנזר סנטה מריה המרשים (Santa Maria la Real) שבעיירה נחרה (Najera), יחד עם אנשי העיירה, ומאזין לקונצרט של שירי גוספל (מוזיקה דתית נוצרית) ששרה מקהלה מפמפלונה (מקהלת Alkaikapela Abesbatza בניצוחו של Daniel Amatriain) והיה פשוט נפלא! באופן אישי יש בי אהבה מיוחדת לקונצרטים שמתקיימים בכנסיות ומנזרים ומדי שנה אני הולך לכמה כאלה בנצרת ובחיפה השכנות, במיוחד בסביבות חג המולד. השילוב של מוזיקה קלאסית וכנסייתית עם אקוסטיקה מעולה שמתקיימת בחלל הכנסייה יוצר אצלי תמיד חוויה מיוחדת, שמימית, והפעם החוויה היתה מועצמת עוד הרבה יותר אחרי יום ארוך של הליכה מלוגרניו לנחרה מחד, ומקהלה ששרה בהתלהבות אקסטטית, חצי רוקדת, בכנסיה ומנזר מאוד מרשימים ומיוחדים מאידך, נהדר, נהדר, נהדר!
עכשיו בואו נשוב לתחילת היום. אז ככה, בגלל אורך מסלול ההליכה הצפוי היום (כ-30 ק"מ) החלטתי לצאת כבר בשבע בבוקר. כשקמתי ראיתי שהחבר'ה הספרדים הקדימו אותי וכבר יצאו והותירו לי את המקלחת והשירותים לשימושי בלבד, אחלה. אני מתארגן בנחת ויוצא. בשבע בבוקר בחוץ עוד חושך והרחובות מוארים כאילו הערב רק מתחיל. כמה צועדים בודדים חצי מנומנמים שיצאו מהאלברגה שלנו וממקומות לינה אחרים צועדים ברחובות העיר הריקים והמראה מעט סוריאליסטי, על אף שהוא מתקיים כאן מדי בוקר כמעט לאורך כל השנה. הצועדים מנסים לאתר את סימוני הקמינו (החץ הצהוב והצדפה), ובאחת הכיכרות הקטנות בדרך אני רואה פסל ברונזה של צעיר וצעירה הצועדים בקמינו וכמובן מנציח אותם כחלק מהמראה המיוחד הזה של עיר על נתיב הקמינו המתעוררת משנתה ושולחת לדרכם את צועדי הקמינו שבילו אתמול בערב ובלילה ברחובותיה.
תמונה 699: פסל הצועדים בקמינו בכיכר בלוגרניו (צילום: איציק גונן)
בשלב מסוים מצטרפת אלי אשה הודית (במקור) בשם סונאם, כבת 60-50, שהיום היא תושבת קנדה ואנו משוחחים מעט על הודו, בעקבות התעניינות ושאלות שלי אותה. טיילתי הרבה בהודו, חודשים ארוכים, ומסתבר שמקומות רבים בהם הייתי היא מכירה רק בשמם אך לא ביקרה בהם מעולם. מעניין, חשבתי על זה כשהיא דיברה, ולא בפעם הראשונה. אנחנו רגילים מארצנו הקטנה שכל אחד שחי בארץ טייל בה לאורכה ולרוחבה וביקר באתרים ובערים המרכזיות. אלא שהודו היא תת-יבשת, ארץ ענקית, והמקומיים מכירים בעיקר את הסביבה בה הם חיים ולרוב גם כמה ערים גדולות כמו דלהי, מומבאי וצ'נאי (מדרס). אגב, גם בארה"ב נתקלתי בתופעה דומה שהתושבים המקומיים מכירים את ארצם הרבה פחות בהשוואה למטיילים ומבקרים שמגיעים מחוץ לארה"ב. כן. אט-אט אנחנו נפרדים מפרברי העיר וכשאנו מגיעים לפארק טבעי גדול אחרי כ-4 ק"מ (Parque de la Grajera) שותפתי להליכה מתישבת לנוח קצת ואני ממשיך.
בפארק, שנכלל עדיין בשטח המוניציפלי של לוגרניו, יש אזורי פיקניק ופינות משחק לילדים בינות עצי האורן, ויש בו גם מאגר מים גדול (Pantano de La Grajera) שנתיב הקמינו מקיף אותו בדרכו לפסגת Grajera. אבל לפני הפסגה אני פוגש את מרסלינו לובאטו כסוף השיער והזקן שיש לו מין צריף עץ כזה צבוע חום, ובו הוא מוכר בעיקר פירות ושתיה קרה וקישוטי קמינו למיניהם. אני קונה שתי בננות (הקדמה לארוחת הבוקר שלי) ומקשיב לשיחה באיטלקית של ידידי לוקה, שבינתיים הצטרף אלינו, עם מרסלינו. אחר-כך יתרגם לי לוקה חלק מהדברים ששמע ממרסלינו תוך שאנו הולכים וממשיכים את שיחתנו על הקמינו ועל ההיסטוריה המלווה את הצעידה בקמינו.
מנקודת הגובה Alto de la Grajera אליה אנו מטפסים יש תצפית נאה אחורה לכיוון לוגרניו ומאגר המים. מכאן ממשיך נתיב הקמינו דרך שדות וכרמים, כשבדרך ניתן לראות מדרום שרידים של מנזר מימי הביניים שהיה שייך למסדר של San Juan de Acre והוקם כאן בשנת 1185 ע"י הגברת מריה רמירז, אימו של מרטין בזטאן בישוף מחוז אוסמה (Osma), כדי לספק מחסה ולטפל בעולי הרגל בדרכם לסנטיאגו. אנחנו ממשיכים עד לעיירה ההיסטורית נבארטה (Navarrete), שבתיה הישנים מתוחזקים היטב, ועל חלקם ניתן לראות סמלים ומגיני נשק. יש כאן גם כנסיה יפה (Church of the Assumption) מהמאה ה-16, הממוקמת במקום בולט ושולט. יום ראשון היום והעיירה בה מתגוררים כ-2,900 תושבים די מנומנמת. ובכל זאת יש כאן קפה אחד פתוח (Bar Deportivo) וכולנו מנסים למצוא בו מקום, כשישיבה ליד שולחן בחוץ ברוח הקרה וגשם שהחל לטפטף היא לא ממש אופציה. אני מזמין קפה וסנדוויץ' ז'מבון, השלמה לארוחת בוקר, ומוצא לעצמי מקום ישיבה בקצה שולחן עץ המוקף בעולי רגל. עשר בבוקר ובעלי המקום, אשה ובעלה (ככל הנראה), עובדים בטירוף כדי לענות על ההזמנות ואין להם זמן אפילו לאסוף את הכוסות והתחתיות שנערמות על הדלפק בצד ולקחת לשטיפה. אנחנו מנסים לעזור ולרכז את הכל במקום אחד, שיהיה להם קל לאסוף ולקחת, ואני תוהה ביני לביני מתי תגמרנה להם הכוסות הנקיות...
בינתיים הגשם הולך ומתחזק וכולנו שמים עלינו את מעילי הגשם והפונצ'וס לפני שאנו יוצאים להמשך ההליכה מערבה. הדרך יורדת ומתפתלת עד שהיא עוזבת את אחרוני בתי העיירה, חוצה את הפלג של 'נהר המזרקה' (Rio de la Fuente) ומגיע לבית הקברות של העיירה. החזית הרומנסקית של בית הקברות נחשבת לאחד המונומנטים היפים ביותר בעיירה נאבארטה ובכל מחוז לה-ריוחה. חזית זו לא נבנתה במקור עבור בית הקברות אלא הועברה לכאן בשנת 1887 ממקומה המקורי, אכסניית San Juan de Acre שאת שרידיה ראינו קודם לכן כ-2 ק"מ ממזרח לנאבארטה. אין ספק, חזית בית הקברות הזאת מרשימה ביותר, וכך גם העיטורים המכסים חלק מקיר החזית. רוב הצועדים חולפים על פני בית הקברות ולא עוצרים, אך אני מסתקרן ונכנס דרך השער הפתוח להסתובב מעט ולהתרשם מבית הקברות המיוחד הזה.
הדרך ממשיכה בינות לשטחי כרמים עמוסים באשכולות ענבים בשלים ליין והפיתוי לקטוף ולאכול גדול. אשה אחת שצועדת כמה עשרות מטרים לפני עושה מדי פעם גיחות לתוך הכרם ומצטיידת באשכול אותו היא זוללת בהנאה, ואילו אדם מבוגר שהולך לא הרחק ממנה מעיר לה בכעס ובקול רם ואומר שאסור לקטוף, אך היא בשלה. הוא מביט בי חסר אונים ומסמן עם הידיים: "מה אני יכול לעשות"... הדרך הולכת מעט במקביל לכביש A-12, כשמשמאל במרחק של ק"מ אחד הכפר ונטוסה (Ventosa) על 170 תושביו. מכאן אנו מטפסים מעט לכיוון פסגת סן אנטון (Alto de San Anton) שגובהה כ-670 מטר, וממשיכים ועוברים דרך מקום המכונה Poyo de Roldan. כאן לפי האגדות התקיים העימות ההיסטורי בין האביר רולאן ובין הענק הסורי פראגוט (Ferragut), כאשר רולאן מנצח אותו בעזרת אבן קלע, ממש כפי שעשה דוד לגולית. בניצחון זה שחרר רולאן את תושבי העיר בה שלט פראגוט ושחרר גם את האבירים מצבאו של קרל הגדול שהיו שבויים בידי פראגוט. ראוי לציין כי אגדה זו נשמרת ומסופרת מדור לדור על ידי הצליינים הקתולים הצועדים בקמינו דה סנטיאגו. כן, לא רק בברית הישנה יש סיפורי אגדות אלא גם בזו החדשה...
ומאגדות למציאות, ובמציאות הזו אנחנו יורדים וחוצים את נהר ילדה (Rio Yalde), וסמוך לנקודת החציה ישנו שטח פיקניק נחמד עם דשא וכמה ספסלים ומעגלי בטון לישיבה, ואנו עוצרים למנוחה. אמנם יש רק עוד כ-3 ק"מ עד נחרה, אך ביום כזה עם הליכה ארוכה טוב לעצור מדי פעם. אני מתיישב על אחד ממעגלי הבטון ואחרי כמה דקות מצטרפת אלי בחורה בלגית נאה כבת 40-35 בשם ג'ניפר שלא ראיתי עד כה בין הצועדים לא בימים קודמים ולא היום. היא מורידה נעליים כדי לתת מנוחה לרגליה, ולשאלתי מאיפה היא צועדת היום, היא מספרת לי על עצמה. ככל שהיא ממשיכה לדבר ולספר, כך היא נשמעת לי יותר כמו איזו 'נשמה תועה' שמחפשת מישהו שיפרוש עליה את חסותו, ואני תוהה האם זה מה שהביא אותה לצעוד בקמינו? אגב, מאוחר יותר, כשכבר הגענו לנחרה, ראיתי שהצטרפה לאיזה בחור אותו ראיתי מוקדם יותר צועד עם חבר, וחשבתי לעצמי שאולי מצאה מה שחיפשה, מי יודע? אחרי הכל זוהי 'דרך סנטיאגו', ואנשים רבים מוצאים תוך כדי הצעידה בה תשובות לשאלות שונות המעסיקות אותם ואת עולמם. ובאורח פלא, ממש באותם רגעי הליכה לכיוון נחרה הופיעה פתאום בצד הדרך כתובת גרפיטי, שיר שנכתב על קיר בית חרושת לקמח בשנות ה-80 על ידי מרפא מהכפר הסמוך אזופרה, ואשר מתחיל בשאלה: "צליין, מי קורא לך?" (Pilgrim, Who Calls You?). כן, ועכשיו גם מי שאינו צליין נוצרי, כמוני וכמוכם קוראיי, מוזמן לחשוב על התשובה שלו לשאלה זו...
אנחנו מתקרבים לעיירה נחֶרה (Najera). שם העיירה ערבי, זכר לשלטון המוסלמי שהיה במקום עד לכיבוש הנוצרי בשנת 923. פירוש השם: 'עיר בינות לסלעים' ('Town between rocks'). במאות 12-11 שמשה נחרה כבירת חבל נווארה, ותמיד היה לה קשר חזק לקמינו ולצועדים בדרך לסנטיאגו, שעצרו כאן למנוחה. חיים כאן היום כ-8,500 תושבים, והעיירה מסמנת את תחילת שלב 5 בקודקס קליקטוס. ראוי לציין כי החל מהמאה ה-10 ועד לגירוש ספרד חיה בעיירה קהילה יהודית משגשגת. בכניסה לנחרה אנשים לוקחים כוון לאלברגות שלהם ומתחילים להתפזר. אני לא מוצא את שלי ב-Mapy ושואל כמה אנשים עד שמישהי, 'אחת שיודעת', אומרת לי "לך עד לנהר, אבל אל תחצה את הגשר אלא קצת לפניו תפנה שמאלה ותלך עם הכביש עד שתגיע". וכך אני עושה ואכן מגיע ל-Hostel Hispano. והנה גם סיפור קטן: למעשה הזמנתי כאן (דרך בוקינג) הוסטל אחר, ואז אתמול שלח ג'אקו שמעביר לי את התיק הגדול הודעה לגלי בתי (שסגרה את כל ההזמנות שלנו מולו), שההוסטל המיועד נסגר והוא לא יודע לאן להעביר את התיק. גלי עדכנה אותי (ואת בוקינג, שלא ידעו מכך), וחיפשה אלטרנטיבה, ובסוף מצאנו דרך בוקינג הוסטל שנשאר בו רק עוד חדר אחד... די מלחיץ. כך או כך, בסוף הכל נפתר (עם נקודה שחורה גדולה לבוקינג והרבה נקודות בוהקות לג'אקו, שעד היום הוכיח את יכולתו בכל הפעמים בהם נזקקנו לשירותיו), וכמובן הרבה תודה לגלי! מסתבר שההוסטל הזה קצת יותר יקר מההוסטל שנסגר אבל שווה בהרבה, עם חדר שהוא עבורי בלבד, בלי שותפים. טוב, נתפנק קצת...
בקבלה של הוסטל היספאנו המתינה לי מרתה, כבת 50 לערך, שדי מהר התגלתה כאשה נחמדה, יעילה ויודעת דבר. אז שאלתי אותה מה ההמלצה שלה, איפה כדאי לבקר כאן בעיירה? מרתה היתה נחרצת מאוד כשאמרה לי: "לך לבקר במנזר, זה האתר השווה היחיד שיש כאן". הממ... חשבתי, עם המלצה חד-משמעית שכזו ברור שאלך למנזר ואזיז הצידה אתרים נוספים שחשבתי לבקר כאן. עליתי לחדר להתקלח (השעה שלוש לערך), ויצאתי למנזר לפי המסלול שסימנה מרתה על המפה שנתנה לי. הדרך הובילה אותי לגשר להולכי רגל איתו חציתי את הנהר נחרייה (rio Najerilla) ואחריו את כיכר ספרד וכיכר נווארה הסמוכות, והנה לפני מנזר סנטה מריה דה לה ריאל (Monasterio Santa Maria de la Real) המרשים כבר מבחוץ. שילמתי בכניסה 5 אירו (מחיר מוזל לעולי רגל) ונכנסתי פנימה ומה אגיד לכם, המנזר הזה הוא אחד האתרים המרשימים ביותר בהם ביקרתי בקמינו פרנסס עד כה, כולל הקטע מאסטורגה לסנטיאגו! ואם לצטט את מה שנכתב בברושור אותו קיבלתי בכניסה, הרי "מנזר סנטה מריה לה ריאל בנחרה הוא אחד האתרים הסמליים ביותר של לה-ריוחה, משום שמלבד הערך האמנותי המהותי שלו הוא מהווה ביטוי נאמן לחשיבותו ההיסטורית הגדולה של אזור זה כזרע שהוליד את ממלכת ספרד בימי הביניים". לא פחות.
המנזר הזה כולל מספר חלקים. בראש ובראשונה יש כאן כנסייה בסגנון גותי מאוחר שנבנתה במיקומה הנוכחי סביב שנת 1422 בעקבות אגדה. האגדה מספרת כי בשנת 1044 יצא דון גרסיה (בנו של המלך סנצ'ו הגדול וזה שירש ממנו את ממלכת פמפלונה), לצוד כאן באזור וראה חוגלה. הוא שלח את הבז שלו כדי לתפוס אותה ושתי הציפורים עפו לתוך מערה. דון גרסיה מיהר אחריהן ונכנס למערה, ואז בעומק המערה הוא ראה את דמותה המפוסלת של הבתולה מרי, עם פעמון בצידה האחד ומנורה בצידה השני, ובמרכז אגרטל ובו חבצלות לבנות. הגילוי הזה הביא אותו בהמשך כמלך להקים במקום מנזר ואכסניה לעולי הרגל לכבודה של הבתולה מרי. מהאכסניה והמנזר שהוקמו אז לא נשאר כמעט דבר, ובהמשך הוקם המבנה שעומד היום. פסלה של מרי שמוצג היום במערה (כפי שצילמתי אותו, למטה) ואשר מכונה 'בתולת השושנה' (Virgin of the rose) הוא בסגנון גותי מהמאה ה-13 והובא לכאן מהארמון המלכותי בנחרה.
בנוסף יש במנזר פנתיאון מלכותי, שנבנה בשנת 1556 וקבורים בו מלכים, מלכות, אבירים ואנשים חשובים מריוחה, נווארה וארץ הבסקים, חלקם שנפטרו הרבה קודם והסרקופגים שלהם הועברו לכאן מאוחר יותר. בין השאר קבורה כאן במרכז חלקת בני המשפחה והילדים גם דונה בלנקה דה קסטיליה ונווארה (Blanca of Navarre), שהיתה אשתו של סנצ'ו הרצוי (the 'Desired') ואמו של המלך אלפונסו ה-8. היא נפטרה בעת הלידה, כשהיתה בת 18, בשנת 1156, ובעלה הזמין עבורה את הסרקופג ממנו נותר רק חלקו העליון. הסצנות המתוארות על הסרקופג כוללות את מותה של דונה בלנקה ואבלו של בעלה, וכן תמונות מהברית הישנה והחדשה כולל דמותו של ישו המלווה ע"י השליחים.
במנזר יש גם קלויסטר מרשים שנבנה בשנים 1518-1517 וגם סביבו יש מספר קברים וקפלות קטנות. חלק מהמקום נפגע והושחת במהלך מלחמת העצמאות של 1809. בסביבות 1835 גורשו מהמנזר הנזירים שהיו פה והמקום שימש למטרות שונות, ביניהן בית כלא, זירה למלחמת שוורים, תיאטרון, בית ספר ועוד. בשנת 1889 המקום הוכרז כ'אנדרטה לאומית', ו-6 שנים לאחר מכן הגיעו לכאן נזירים פרנציסקנים שחיו כאן עד 2017. יש עוד דברים רבים לתאר ולספר על מנזר סנטה מריה דה לה ריאל, אך ברשותכם אעצור כאן.
כשסיימתי את הביקור במנזר, כולל גלריית צילומים ישנים בכניסה סמוכה, ראיתי דף ניר לבן שמחובר לגדר המנזר ועליו כתוב משהו בספרדית עם תאריך של היום. בטקסט זיהיתי את המילה 'קונצרט' אז חזרתי למנזר לשאול את הבחורה בכניסה מה זה, יש כאן קונצרט? הבחורה השיבה בחיוב ואמרה לי: "כן, הערב בשמונה". "ואני יכול לבוא? שאלתי. "כן", השיבה, "הכניסה בחינם". הללויה, את זה אני אוהב, אני 'מת' על קונצרטים בכנסיות! טוב, עכשיו צריך לאכול משהו לפני הקונצרט, אמרתי לעצמי, ומיהרתי חזרה לצידו השני של נהר נחרייה לפיצרייה שמרתה סימנה לי כמקום מומלץ לאכול. הזמנתי פיצה גדולה וחיסלתי אותה בלי לעצור (היתה עסיסית טובה), יחד עם קלרה, וכשחזרתי לכיוון המנזר עוד הספקתי להחליף דברים עם אנה האיטלקיה ובעלה אלוורו שישבו בקפה בכיכר ספרד יחד עם כלבם אפריקוט, וגם עם בחור הונגרי שהולך איתי בקמינו ונפגשנו היום כמה פעמים. לכולם סיפרתי על הקונצרט במנזר והצעתי להם לבוא, אך הם לא התלהבו יותר מדי. מה לעשות.
זהו, על הקונצרט כבר סיפרתי לכם בפתיחה, ולאחר שהסתיים חציתי שוב את הנהר והכיכרות ושבתי למלון, שעכשיו כבר היה די חשוך ונעול, שלפתי את המפתח שקיבלתי ממרתה והיידה לחדר ולישון. לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי שההליכה היום במסלול ארוך שאין בו יותר מדי אטרקציות ומקומות היסטוריים, ובחלקים הוא אפילו די משעמם, היה בה בכל זאת משהו מיוחד. מה בדיוק? אני עדיין לא יודע, אצטרך להמשיך לחשוב על זה מחר...
