פרק 33 – מה לימד אותי הגאנגס? מחשבות בדרך לאגרה

היום החבר'ה בגסט-האוס שלי ממש עיצבנו אותי. כשעליתי בתשע וחצי לאכול ארוחת בוקר, כמחווה של רצון טוב לקראת פרידה, אחרי שכבר לפני יומיים אמרתי להם שהיום אחר הצהריים אני עוזב, אומר לי ראג', אחד משני האחים שמנהלים את המקום, שאם ארצה להישאר בחדר אחרי שעת פינוי החדרים, אצטרך לשלם. אני שואל מתי פינוי חדרים, כי בדרך-כלל זה בצהריים, והוא אומר לי "עשר בבוקר", בּוּם!... אני אומר לו שאני לא מתכוון לשלם תוספת מחיר, עושה 'אחורה פנה', ויורד חזרה לחדר לארוז במהירות. עכשיו גם אין לי סיבה לאכול כאן, אני אומר לעצמי, בזמן שאני לוקח את כל הציוד, ויורד למטה לסגור חשבון. כשהוא רואה אותי עם 'הבית' על הגב, הוא אומר לי שאוכל להשאיר אותו בחדר שלהם בינתיים, טוב, לפחות זה. אני מכניס אותו פנימה, אחרי שכבר תכננתי לבקש את החבר'ה של 'ספארי', שהכרתי אתמול, לשמור את המוצ'ילה אצלם, ויוצא דרומה לכיוון אסי-גהאט. האזור הדרומי הזה שקט יותר, ואוכל לנוח קצת לפני השעות הארוכות שמחכות לי ברכבת, בדרך לאגרה. חוץ מזה מצאתי כאן אינטרנט נורמלי ולך דע מה קורה באגרה, אז כדאי לנצל אותו לפני שאני זז. והאינטרנט באמת משמח, תמונות ששלחתי לארץ הגיעו, והן יפות (כך כותבים גלי ויוֹרַי, ואפילו נועה), יופי, זה כבר מעודד את מצב רוחי, ששקע מעט... אני שולח כמה מיילים, אחד מהם לשימי, שיכין שטיח אדום, כי אני מתכוון להגיע לפושקאר בליל הסילבסטר, ואני מתכוון לחגוג כמו שצריך!

העץ עם הפירות האלה צומח ליד מסעדת 'חיפה' / צילום: איציק גונן

ארוחת בוקר מאוחרת אני אוכל במסעדת 'חיפה', שיש לה חצר פנימית נחמדה, פתוחה לשמש, עם עצים ומטפסים, וגם האוכל שלה טוב. כבר אכלתי בה פעם אחת, ואם היתה יותר קרובה אלי בטח הייתי הופך אותה למסעדת הבית שלי. הקֶרד שלה הוא קרד, כמו שצריך, ולא מין תערובת מימית, הביציות ההפוכות עשויות במידה, ולא שרופות, האורז מטוגן טוב, וגם השרות מהיר ויעיל, בקיצור, מסעדה שמצדיקה את שמה! טוב, עכשיו יש לי קצת זמן לשרוף, ואני מתנחל עם שקית בוטנים ביד בגהאט הכי שקטה והכי פחות מוטרדת בין כל הגהאטות כאן, בעיני לפחות, גהאט שאין עליה שם, והיא מדרום ל'צ'ט סינג גהאט'. עכשיו זה זמן טוב להתרגעות מול הגאנגס, זמן פרידה. יותר מחודש אני רואה את הנהר הזה יום-יום, צופה בו, הולך לאורכו, יושב לידו, שט בו, מתרחץ בו, מגיש לו מנחות ומבקש בקשות, יותר מחודש! כבר כל-כך התרגלתי אליו, שאני תוהה איך יהיו חיי בלעדיו? איך תראה לי עכשיו הודו בלי נוכחותו הצמודה של הנהר הזה, ובלעדי עשרות-אלפי עולי הרגל שמגיעים אליו מדי יום, מכל רחבי הודו, טובלים ורוחצים בו, שורפים את מתיהם על גדתו, מפזרים עליו את אפר יקיריהם, עורכים לו טקסי פוג'ה והגשת מנחות, ומרעיפים עליו כל-כך הרבה תפילות ובקשות...

פרֶאמדס אמר לי, כשנפגשנו לראשונה ברישיקש לפני איזה חודש, שהנהר הזה כל הזמן מלמד אותו דברים חדשים, וככה זה נמשך כבר שמונה-עשרה שנים, ואני? מה הנהר לימד אותי? אני מביט על הנהר, למלוא רוחבו, צפונה ודרומה, וחושב לעצמי שהנהר הזה לימד אותי קודם כל סובלנות; סובלנות לאנשים שהם שונים ממני במנהגיהם, באמונתם, בטקסים שהם עורכים, בלבושם, באוכל שלהם, בכל! אבל לא רק סובלנות, גם כבוד. כן, כי גם בלב הדלות והסבל הנורא של העוני ושל המחסור, לא יכולתי שלא להתפעל מיכולתם של האנשים האלה להאמין ולהמשיך הלאה עם מה שיש להם, ולחיות. כשראיתי אם וילדיה חיים בחדר אחד בבקתה, או במרפסת בית מכוסה פחים בעיר העתיקה, יחד עם עז, או פרה, התחלף די מהר הרצון לצחוק ולגחך, לפליאה ויראת כבוד, כאילו בקע מאותו מקום אור, שהפיץ את זוהרו למרחוק... כך גם היה כשהבטתי בילדים המשחקים לאורך הגהאטות, מפריחים עפיפונים, רודפים אחר כדור הקריקט, צווחים ומריעים עד לב השמיים, באושר שמזמנת לך רק הדלות…

פליאה ויראת כבוד... / צילום: איציק גונן

יהיו אולי כאלה שישאלו איזה טעם יש לחיים כאלה, ואותם אוכל לשאול חזרה מדוע הם כה בטוחים שחייהם טובים יותר, שווים יותר, ערכיים יותר? לא הכל גלוי וברור, והדברים החשובים באמת, כפי שכבר למדנו, סמויים מן העין, ואם כך מי אנחנו כי נשפוט? כן, גם צניעות הנהר הזה לימד אותי; צניעות בפני דתות ומסורות שונות מאלה שלנו, לפעמים שונות מאוד, שאם תהיה מוכן להקשיב להן ממקום של רצון ללמוד ולהכיר ולא ממקום מתנשא, תגלה פתאום עולם חדש ומרתק, עם הרבה אמונה ורגש, שיש בו הגיון וסדר לא פחות מאשר בעולמך 'המתקדם'. זה אמנם לא ההיגיון והסדר שלך, נכון, אך זה לא מונע ממנו לגרום אושר רב למי שהוא חלק ממנו...

בטח אחשוב בהמשך על עוד דברים חשובים שהנהר הזה לימד אותי, חלקם שטרם התבררו לי עצמי, ויידרש לי עוד זמן לעמוד עליהם, ואחרים שכמעט מובנים מאליהם, כמו אהבתי, בעקבות המילטון ואחרים, לכל מה שזורם, כי כל מה שזורם יש בו זמן, והתקדמות, המחזירים אותנו אל ההתחלה, שבה אף פעם אין סוף... טוב, אבל בינתיים מתקרבת השעה ארבע, ואני חוזר לגסט-האוס שלי לארגן את הציוד ולצאת, ואז מגיע ג'יי, האח השני, ואומר שעכשיו הוא בא מתחנת הרכבת; רכבת שהיתה צריכה להגיע הבוקר הגיעה רק עכשיו, בגלל ערפל בדרך, והרכבת שלי, שנוסעת לאגרה וג'ייפור, תצא באיחור רב, אולי רק מחר בבוקר... אני מעכל את החדשות הלא-מרנינות האלה, ובסוף העיכול מחליט לנסוע לתחנת הרכבת, כמתוכנן, לבדוק שם את המצב, כי תמיד טוב מראה עיניים, ולהחליט בהתאם.

תחנת הרכבת של ואראנאסי / צילום: איציק גונן

...בתחנת הרכבת מדברים על איחור של כמה שעות, ומפנים את כולנו לחדרי ההמתנה, תוך הנחייה להתעדכן מדי פעם במצב. הפעם נוסעים איתי ברכבת עוד מטיילים, איזה 15-10 חבר'ה מכל פינות העולם, מה שהופך את המצב להרבה יותר נוח, יש מי שישים עין על הציוד כשאתה יוצא לקנות אוכל, או לשירותים, או סתם להתאוורר על הרציף. באחד מקטעי ההתאווררות אני פוגש בחור אנגלי נחמד, ריאן, בן 25 לערך, שאמור להמשיך עם הרכבת עד ג'ייפור. הוא הגיע להודו לטיול של 3 שבועות, ובדרך מדלהי לואראנאסי הוא הספיק להיות באגרה 5 שעות... "זה לא מעט מדי?", אני שואל, והוא אומר שכן, אבל הוא באמצע לימודים, ורוצה להספיק לראות מה שיותר בשלושה שבועות. לפני חמש שנים, הוא מספר, הוא ביקר בארץ במשך שבוע, אחרי שבועיים במצרים, ולפני איסטנבול. את מרבית זמנו בילה בירושלים, ומאוד התרשם! מעניין, אני חושב לעצמי, הרבה מהמטיילים מאירופה שאני פוגש כאן בהודו הספיקו כבר לטייל בארץ...

...שמועה רודפת שמועה, ומשעת היציאה המקורית, שש ורבע, אנחנו מתקדמים לתשע, עשר, אחת-עשרה... אנחנו מאזינים בדריכות להודעות ברמקול התחנה, קודם בהינדית ואחר-כך באנגלית, ובינתיים מעבירים את הזמן בשיחות, קריאת ספרים, ומשחקים שמשחקת כאן לידי קבוצה של ארבעה דרום-קוריאנים שנוסעים לאגרה. חדר ההמתנה שלנו (יש עוד כמה כאלה בתחנה) מלא במשפחות הודיות שממתינות לרכבות שלהן; מדי פעם עוזבים כמה מהם לרכבות שהגיעו, אחרים באים, והיתר נשארים וממתינים לרכבת שלנו. חוץ מכל בני האדם שכאן, יש בחדר ההמתנה גם מלא חולדות, כן, חולדות! גדולות כאלה (אולי זה בכלל עכברושים, לא יודע), שכל פעם מגיחות מחדרי השירותים המחוברים לחדר ההמתנה, ומתחילות להסתובב לנו בין הרגליים, בלי לפחד, עד שמישהו מאתנו נותן שאגה, בלווי רקיעת רגל, ומבריח אותן חזרה לחדרי השירותים, וחוזר חלילה. ההודים לא מתרגשים מהן יותר מדי, וגם אתה מתחיל להתרגל, בלית-ברירה, ורק כשאתה הולך לשירותים אתה צריך להיזהר לא לדרוך בטעות על אחת מהן, כי הן ממש מסתובבות בכל פינה, בּיכס...

...קצת אחרי אחת בלילה מופיע קים, המנהיג של קבוצת הדרום-קוריאנים, ואומר שאמרו לו ללכת לרציף 9. אנחנו בודקים עם הודי נוסף, שמקשיב בעיון להודעות בהינדית כי באנגלית התוכן לא כל-כך ברור, והוא מאשר את השמועה, וגם מוביל אותנו, את כל החבורה, אל הגשר המחבר את הרציפים, ומשם לרציף 9, ולא להאמין, לרציף אכן מגיעה רכבת, ובערך בשתיים לפנות בוקר, באיחור של 8 שעות, אנחנו יוצאים לדרך... כולנו כבר מתים מעייפות, ומתארגנים במהירות על דרגשי השינה. כל-אחד מתקפל לו בחלק שנותר פנוי אחרי שהתרמילים תופסים נתח מהדרגש, וגם סימפוניית הנחירות לא מאחרת להגיע, כולל בחורה הולנדית בדרגש צמוד לשלי, מהצד השני של המחיצה הדקה, שבחלקה העליון יש רק רשת. החבר שלה שוכב בדרגש העליון ממול לדרגש שלה, אבל הוא דווקא שקט... שתי הצעירות בדרגשים מולי, עליון ואמצעי, שולפות שקי שינה, משתחלות פנימה, ותוך דקה כבר ישנות. אני בקושי מצליח לישון, ולא בגלל שאין לי שק שינה, לא נוח לי, ואני לא מצליח למצוא את התנוחה המתאימה, וכך אני כל הזמן מחליף בין גב לצד, ובלית ברירה מתנחם בכך שבלילה הבא אחזיר לעצמי את כל שעות השינה האבודות... ההליכה המאוחרת לישון גם משכימה את האנשים מאוחר, רק לקראת תשע, למרות שמוכרי הצ'אי 'תופרים' את הקרון בקריאות צ'אי, צ'אי, צ'אי כבר משש בבוקר, ואתם כל המוכרים האחרים, קופי, קופי, קופי, מים, עיתונים...

____________________________________

אולם קבלות הפנים הציבורי (דיוואן-אי-עם) במבצר אגרה, מתי אגיע לכאן? / צילום: איציק גונן

מתי נגיע לאגרה? המחשבה האופטימית שלי אמרה שאם יצאנו באיחור של 8 שעות, נגיע באיחור דומה, אבל המציאות מסתבר שונה, וכך יוצא שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לאגרה בשש בערב של יום שישי, באיחור של 12 שעות ואחרי 16 שעות נסיעה (ועוד 8 שעות המתנה), לא פיקניק, הא?... אבל אתם יודעים מה, בניגוד למה שאפשר היה לצפות, הנסיעה עברה בכיף, למרות הכל, ואם אתם מתפלאים ושואלים מה קרה? אז אני רוצה להזכיר לכם שבתוך המשוואה הזאת של החיים יש מלא דברים שיכולים להשפיע ולשנות את התמונה מקצה אל קצה; לפעמים אפילו דברים קטנים, ולא רק הדברים הגדולים כמו עייפות, רעב, אורך הנסיעה, או חוסר שינה... ובאמת, מה שהיה לי בנסיעה הזאת, ולא היה לי עד עכשיו בשום נסיעה ברכבת, זו החברה, כן החברה. זה התחיל בהודי בשם אג'אי, בן 45 לערך, שכששאלתי אותו מתי הוא חושב שנגיע, הוא התגלה כבקי ומתמצא, בנוסף להיותו אדם נחמד ולבבי, וגם דובר אנגלית טובה. מסתבר שהוא עובד סוציאלי במקצועו (הוּרֶה לכל העובדים הסוציאליים!), שגדל באגרה, וגר היום בעיירה בקרבת ואראנאסי. הוריו עדיין גרים באגרה, ועכשיו הוא בא לבקר אותם עקב מחלתה של אִמו, לעזור בבית ולקחת אותה לרופא. חיש קל לקח על עצמו להדריך אותנו, המטיילים, במהלך הנסיעה, ועשה זאת עם כל הלב, פשוט בן-אדם מקסים! החל משעות הבוקר המאוחרות הייתי קופץ אליו כל פעם ומתיישב לידו, ושנינו היינו שוקעים בשיחה על נושאים שונים, החל בעבודתם של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, מה דומה ומה שונה בישראל לעומת הודו (נראה לי, כפסיכולוג, שכאן יש לעובדים הסוציאליים יותר סמכויות, לפי אג'אי), וכלה באיך הוא חושב שאוכל להשיג את כתובתה של אהרונדטי רוי בדלהי... לאט-לאט החלו גם חבר'ה אחרים לשאול בעצתו, וכך הוא הפך למדריך הלא-רשמי של כולנו. הוא המליץ לנו לרדת בתחנת הרכבת של אגרה-פורט ולא באגרה-קאנט., הוא זה שיעץ לי להעדיף בעוד יומיים את הנסיעה באוטובוס מאגרה לג'ייפור, במקום ברכבת, כי זה פחות שעות ויותר נוח, ואפילו כמה צריך לשלם לנהגי האוטו-ריקשה מתחנת הרכבת לגסט-האוסים שבאזור הטאג'-מאהל, בקיצור, אדם יקר!

מנוחת הלוחם, נהג ריקשת אופניים תופס תנומה קצרה... / צילום: איציק גונן

...בנוסף לאג'אי היו שתי השכנות שלי בדרגשים ממול, שמטיילות יחד, לאוּרה מארגנטינה, בדרגש האמצעי, ומריה ממלזיה, בדרגש העליון. מסתבר ששתיהן לומדות בבית-ספר בינלאומי בפּוּנה (מזרחית לבומביי), הקולט תלמידים מכל העולם לשנתיים המסיימות של התיכון, בדרך-כלל אחד מכל מדינה, מדי שנה, וכעת הן מנצלות את חופשת סוף השנה לטיול קצר בהודו. לשתיהן סיפורים מעניינים על המבחנים שעברו עד שהתקבלו לבית-הספר (מבחני אישיות, יכולת, ומבחני מצב), על הלימודים בבית-הספר, ועל איך זה להיות בלי ההורים והמשפחה, ורחוק מהבית, בגיל כל-כך צעיר ("בהתחלה היה נורא קשה..." אומרות שתיהן). "איך זה ללמוד עם בני נוער מכל רחבי העולם?", אני שואל, והן עונות "נורא מעניין, זה הכיף של כל השנתיים האלה...". לשאלתי איך הן מתרשמות מהחיים בהודו, בכל התקופה הזאת, הן עונות בחצי חיוך שהן לא מתלהבות מההודים, וגם לא מהאוכל שלהם... אני אומר למריה, שנראית עוד ממש ילדה, שאומנם אין בין ישראל למלזיה יחסים דיפלומטיים, אבל אני מקווה שאנחנו יכולים לדבר... היא מחייכת חיוך רחב, ומספרת לי מעט על חייה במלזיה. לשאלתי איך הגיעה לבית-הספר הבינלאומי היא מספרת שבית-הספר שלה פנה ביוזמתו לתלמידים מצטיינים, והיא ביניהם, והציע להם להצטרף לתוכנית, וכך היא הגיעה. "איפה כבר טיילתם בהודו", אני שואל, ומריה מספרת שהן רק הספיקו לטייל 3 ימים בואראנאסי, אליה הגיעו ברכבת, מזה יום אחד בסארנאת. טוב, סארנאת מובילה אותנו לשיחה על בודהה והבודהיזם, ולאורה אומרת שהדת הבודהיסטית הרבה יותר מדברת אליה מאשר ההינדואיזם. אחרי הביקור באגרה הן מתכוונות לנסוע ל'מקדש המוזהב' באמריצר, ומשם לדהרמסלה ומנאלי. אני מספר להן קצת על החוויות שלי במקומות האלה, מכין אותם לקור שמחכה להן, וגם נותן להם את כרטיס הביקור של הגסט-האוס שבו גרתי במקלוד, וממליץ עליו, שווה בעיניי, עם נוף נהדר…

ארז ואני בפושקאר, כמה שבועות מאוחר יותר / צילום: אחד מהחבר'ה

...בתא שליד יש גם שני חבר'ה ישראלים, ארז, שאַרנו הצרפתי ערך בינינו היכרות בעיר העתיקה בואראנאסי (מי אמר שהעולם לא קטן?), ומיכל (מיכלוש), שניהם בני 26-25 לערך, שכרגע לפחות מטיילים ביחד, מאותן התחברויות שכבר פגשתי, לחסוך כסף בגסט-האוס וכל זה, שלפעמים גם מתפתחות למשהו יותר רציני. מעניין, בכל שעות ההמתנה לרכבת הם היו בחדר ההמתנה השני, ולכן לא נתקלתי בהם עד עכשיו. גם הם מתכננים להמשיך מכאן לג'ייפור, כנראה כבר מחר בלילה, ומשם לפושקאר, כמוני, וארז בא גם הוא לשאול את אג'אי כמה שאלות. חוץ מזה יש בקרון כמה חבר'ה דרום-קוריאנים נחמדים, וכמה יפנים (אקים וידידתו החייכנית והקומפקטית, ששמרה לי על 'הבית' בחדר ההמתנה שלנו), וזוג הולנדים, שהבחורה, יולאן, שכנתי (הנחרנית) מצידה השני של המחיצה, הצליחה לישון עם כל הרעש שמסביב רצוף עד שתיים בצהריים... מה תגידו? כשהתעוררה לבסוף, והציצה אלי מבעד לשבכה המפרידה בינינו, אמרתי לה שהיא 'הרביצה' חתיכת שינה; "כן, 12 שעות, הייתי צריכה את זה...", היא ענתה בחיוך, ואחר הביטה בבן-זוגה, בדרגש ממול, שהתעורר כבר כמה שעות קודם, וחיפש כל הזמן מקום לרגליו הארוכות. שניהם בסביבות ה-30, אולי מעט יותר, הוא ארכיטקט, והיא מזכירה בחברת מחשבים, נראית ממש הולנדית טיפוסית, כולל הבלונד ומבנה הגוף המוצק, ומרגע שהתעוררה, ניסתה לדובב בחן ובהתעניינות של ממש את ההודים שישבו לידה, לאחר שקופלו המושבים (עליון ואמצעי) ששימשו אותנו בלילה כדרגשי שינה.

זהו, אז אם הייתי צריך הוכחה שבסופו של דבר אנשים הם אלה שעושים את העולם והחיים בו למעניינים וראויים, הרי שקיבלתי אותה כאן פעם נוספת בשש-עשרה שעות נסיעה ברכבת 4863, מואראנאסי לאגרה, יחד עם עוד 8 שעות המתנה לִפני. 24 שעות, וחצי עולם מתגלה ונפרש לפניך, מזרח ומערב, צעירים ומבוגרים, בני כל הדתות, וקודם כל אנשים, בני-אדם, עם סיפורים שכל אחד מהם מעניין יותר מהשני, רק שתהיה לך סבלנות לשמוע, להקשיב, וללמוד… 

מבצר אגרה, לא הרחק מתחנת הרכבת / צילום: איציק גונן

...כשאנחנו מגיעים לתחנת אגרה-פורט ויורדים, נותן לי אג'אי את מספר הטלפון שלו, ומבקש שאתקשר אליו מחר, אולי הוא יוכל להצטרף לביקורנו בטאג' או במבצר אגרה. אחר-כך הוא יוצא אתנו החוצה ועוזר לארז, מיכל ולי להתמקח על מחיר טקסי-ריקשה, שלוקחת אותנו לחפש גסט-האוס באזור הטאג'. ב'הוֹסט גסט-האוס', השלישי שאנחנו נכנסים לבדוק, יש חדרים ב-100 רופי, עם מקלחות מים חמים, ואנחנו מחליטים ללכת עליו, במיוחד שהבחור בקבלה גם אומר שממסעדת הגג שלו אפשר לראות את הטאג'! אין לנו ברירה אלא להאמין לו, כי למרות שהטאג' מאוד קרוב אי-אפשר לראות אותו בלילה כי הוא לא מואר! אתם קולטים, הטאג' לא מואר בלילה!?! לא תגידו איזה בניין זניח ולא חשוב, הטאג'! בשבילי זאת הפתעה, איך לא דואגים להאיר בלילה מונומנט כזה?!?

...אנחנו גם מחליטים לציין את כניסת השבת, אחרי שנתקלח ונתארגן, גם אם זה יצא בעשר בלילה. ארז די שומר, כך הוא אומר, לא נוסע בשבת (חוץ מאיחורי רכבות וכאלה), והוא הביא אתו תנ"ך ויגיד את הקידוש, אפילו שהשבת כבר נכנסה, יופי, כי העיקר היא הכוונה שבלב, לא ככה? אני עוד לא מספיק להיכנס לחדר ונשמע צלצול בדלת (פעם ראשונה שאני בחדר עם פעמון כניסה, ולוקח לי קצת זמן לקלוט מה זה מצלצל...). אני פותח, ובדלת עומד 'שוטר עם הכובע ביד...', סתאאאאם, נזכרתי פתאום ב'מחכים למשיח'... כן, אז בדלת עומד הבחור שקיבל אותנו למלון, כבן 30 לערך, ושואל אם אני מעוניין ב'בהאנג-לאסי' (אני מניח שמי שקורא את זה לא צריך פירוט...). אני מודה לו על ההצעה, ואומר שלא, ואז הוא עובר להצעות של כל מיני סוגי צ'אראס וכאלה. אני אומר "לא תודה", והבחור ממשיך וממשיך להציע עד שהוא מבין שממש אין לי עניין. "אבל כל הישראלים מעשנים", הוא אומר לי בסוף ביאוש, "אולי", אני עונה לו, "אבל כשהגעתי אמרת לי שאני לא נראה ישראלי"...

כשאני מסיים להתארגן מיכל רק חוזרת, היא לקחה ממני קודם את ספר היוגה לצלם כמה עמודים, ולקח לה קצת זמן. בהזדמנות זאת אנחנו מחליפים ספרים, 'אוויר הרים צלול מנאלי' שלה עובר אלי, ואני נותן לה את 'שלושה סיפורי אהבה' (את 'אבנים מן הנהר' היא לא רצתה, ואני יכול להבין אותה).

שישי בערב, חתונה במרכז השכונה שלנו / צילום: איציק גונן 

בינתיים אני שומע קולות שמחה לא רחוק מהגסט-האוס, ויוצא לבדוק מה קורה, מסתבר שזו חתונה, במרכז השכונה, הטאג'-גאנג', ריקודים, תופים, זיקוקים, ואפילו יריות באוויר מרובה ציד דו-קני, בקיצור, שמייח! בתוך השמחה אני פוגש את קים הקוריאני, ושנינו מפלסים את דרכנו בתוך הרעש וההמולה, עד שאני רואה קפה-מסעדה קטנה עם שלט גדול בעברית 'אוכל מגניב רק אצל ג'וני', ובאנגלית Joney's place. בעוד אני עוצר לצלם את השלט, ניגש אלי בחור הודי, ומתחיל לדבר אתי בעברית ממש טובה! הוא מציג עצמו כג'וני, ומספר לי על המסעדה שלו, וכל החבר'ה שבאים לאכול אצלו, ואני מחמיא לו על העברית, ומתעניין איפה למד לדבר כל-כך טוב ("מכל הישראלים שמגיעים לכאן..."). בסוף אני מבטיח לו שאבוא מחר לפחות לטעום את השקשוקה שלו, שלדבריו יצאו לה מוניטין, ואפילו איל פלד המליץ עליה בזמנו, מה אתם יודעים!

'המקום של ג'וני' באגרה, מסעדה ומפגש לישראלים / צילום: איציק גונן 

אני חוזר לגסט-האוס, מיכל וארז כבר גמרו להתארגן, ובעוד אנחנו מתלבטים אם לשבת על מרפסת הגג הפתוחה והקרה, ועכשיו כבר ממש קר כאן, או בפנים, מתחיל לרדת גשם ומחליט בשבילנו. הבחור מהקבלה והסמים מארגן לנו לארוחה חדר עם שולחן בפנים, והולך למטבח להביא לנו את האוכל שהזמנו כבר קודם, כדי שיספיק להכין. ארז עושה קידוש, אני אומר אמן, וכולנו מתחילים לטחון, נהיינו מה זה רעבים, חבל לכם על הזמן... אנחנו מזמינים תוספות, מה שיש, אחר-כך מחפשים משהו מתוק, אבל אין בנופי, אז מסתפקים בפנקייק, וסוגרים ארוחה ב-600 רופי לשלושתנו, ארוחת שחיתות אמיתית, כיאה לערב שבת... בחצות הם שולחים אותנו לישון, נשבר להם, הם רוצים ללכת לישון ורק אנחנו תקועים להם פה. הם מציידים אותנו בנרות, כי בשעות האחרונות עובד כאן הגנרטור, כיוון שבכל האזור יש הפסקת חשמל, נחמד. עוד קודם הביאו לנו לחדרים מין ספירלות קטורת שבוערות לאט ומפיצות עשן וריח, שמבריחים את היתושים. באמת, עד עכשיו הם ממש בסדר, אפילו שאכזבנו אותם בעניין הסמים...

זהו, עכשיו זה באמת הזמן ללכת לישון, אחרי יום, ולילה, ויום כמעט בלי שינה, אבל הראש שלי כבר עסוק בטאג' מאהל, והלב שלי כבר מתרגש ודופק, הטאג' מאהל!!! הרבה אנשים מכל העולם מגיעים להודו רק בשביל לראות את הטאג', אפילו קסי אמרה לי שבשביל הטאג' היא מוכנה לבוא להודו (רק בשבילו)... זה משהו שאתה גדל עליו, מאז שאתה קטן, רואה תמונות שלו בלי סוף, מכיר אותו בעל-פה מכל כיוון, שומע עליו סיפורים, אחד משבעת פלאי העולם החדש, וכל זה, והנה, עכשיו אני כל-כך קרוב אליו, רק איזה 300 מאות מטרים, ומחר אני הולך לראות אותו, לעזאזל השינה, למי בכלל יש סבלנות לחכות?