פרק 34 – מבצר אגרה – Agra Fort

היום זה היום של הטאג' מאהאל, הללויה!!! זהו יום חג אמיתי בשבילי, ואני רק מתפלל בכל ליבי שלא אתאכזב, כי זה מה שקורה הרבה פעמים כשאנחנו קוראים ושומעים כל כך הרבה על מקום מרהיב, מעורר השראה ויוצא דופן כמו הטאג', והציפיות שלנו בשמיים. אני מתכנן לבקר היום כמובן גם במבצר אגרה המרשים שאסור לפספס, אבל הטאג' הוא גולת הכותרת!

כשאני מתעורר בבוקר אני שם עלי את מעיל הפליס, וממהר בתחתוני בוקסר וסנדלים לעלות למסעדת הגג, לראות מה רואים, כי אתמול בלילה הובטח לנו שרואים מכאן את הטאג'. בחוץ הכל רטוב וקר, ברררר... ומישהו אומר שכל הלילה ירד גשם, ולכן גם עדיין יש הפסקת חשמל, אבל אותי זה לא מעניין. אני מדלג בקפיצות על שורות המדרגות בחוץ ועולה עד לחלק העליון של המסעדה, ו... כן, רואים, רואים את הטאג'-מאהל, הטאג' במלוא הדרו!!! אומנם יש אובך, או עננות כזאת (אחר-כך יתברר לי שכך זה כל בוקר, ובמיוחד בחודשי החורף), אבל לי זה לא מפריע, לא מפריע לי לעמוד ולהתרגש! המבנה הזה נראה כל-כך יפה, ומושלם, ולבן, אפילו מכאן, ממרחק, ומבעד לאובך, ולמרות הקור אני נשאר לעמוד על המרפסת הריקה והרטובה עוד דקות ארוכות, להביט בפלא הזה, מנסה לקלוט, להכניס לעצמי לראש, שאני רואה עכשיו את הטאג'-מאהל…

הטאג' מאהאל כפי שראיתיו לראשונה מגג הגסט-האוס שלנו / צילום: איציק גונן

...מקלחת וגילוח (אני חייב להופיע בטאג' במיטבי) לאור נרות זה לא דבר חדש, ואני מתארגן במהירות ועולה למעלה לאכול משהו. במסעדת הגג הגבוהה אני יושב לאכול לבד, ומולי הטאג', וגם כמה קופים שנפשם חשקה בארוחת הבוקר שלי... המלצר מגיע עם מקל גדול ומתחיל לגרש אותם, ואני מצלם את הטאג', כמה תמונות, מה שבטוח, אם הראות תהיה אחר-כך פחות טובה. ארז ומיכל עדיין חורפּים, ואין לי שום כוונה לחכות עד שיקומו, אפילו לא שנייה אחת, אז אני משאיר להם פתק בקבלה, ויוצא. תוך כדי ההתארגנות אני מקבל שתי החלטות: הראשונה לבטל את הביקור שתכננתי להיום בפאטֶפּוּר-סיקרי, עיר רפאים שבה ארמונות ומסגדים נטושים, כשעה וחצי נסיעה מאגרה, בגלל האיחור בהגעה לאגרה והפסד של יום (ובגלל שאני רוצה להגיע לפושקאר בליל הסילבסטר, ולחגוג עם החבר'ה, סיבה חשובה, תודו...). ההחלטה השנייה: להתחיל את הביקור היום דווקא במבצר אגרה, בתקווה שעד שאגיע לטאג' מזג האוויר ישתפר ואז אוכל לראות את הטאג' במיטבו, ואולי בינתיים גם ארז ומיכל יתעוררו ונוכל לטייל שם יחד.

הטאג' ואני בארוחת הבוקר במסעדת הגג שלנו / צילום (עצמי): איציק גונן

ריקשה-וואלה (אופניים) לוקחת אותי דבר ראשון לתחנת הרכבת, שנמצאת ליד המבצר של אגרה, או כמו שהם קוראים לו 'אגרה פורט'. אני הולך לבטל, בעצת אג'אי (אני צריך להתקשר אליו, אני מזכיר לעצמי), את כרטיס הרכבת לג'ייפור שיש לי למחר בחמש בבוקר... בכלל, כשאני חושב על זה עכשיו, אני השתגעתי או מה, רכבת בחמש בבוקר?!? איך בכלל תכננתי דבר כזה, נראה לי שלא הייתי בהכרה... אגב, זו אותה רכבת שאתמול באנו אתה, ושאִם היתה מגיעה בזמן, היינו נוחתים כאן בבוקר ולא בשש בערב... על ביטול כרטיס רכבת יש לך קנס של 25% , אבל במחירי הרכבות מחלקה שנייה כאן זה ממש כלום, איזה דולר או שניים על הכרטיס הזה. נהג הריקשה-וואלה ממתין לי בחוץ, לא רוצה לאבד אותי כלקוח, וכבר ניסה לברר איתי את תכניותיי להיום, נראה לי שלא יהיה קל להיפטר ממנו... "יאללה, לאגרה פורט...", אני אומר לו, כשאני מסיים בקוּפּה, ומתיישב מאחורה, והוא מדווש את האופניים בעליה למבצר.

כולם מדברים על הטאג', ובצדק, אבל בדרך שוכחים את מבצר אגרה (Agra Fort) הענק, שהוא למעשה עיר מלכותית המוקפת בחומות באורך 2.5 ק"מ ובגובה של יותר מ-20 מטר, על גדת נהר יאמונה, אחד משבעת הנהרות הקדושים של הודו, ואשר מתחבר בהמשך אל נהר הגאנגס. המבצר, הידוע גם בשמותיו 'לאל קילה', 'מצודת רוּז', ו'המצודה האדומה של אגרה', מרשים ביופיו ועוצמתו, וכבר יצא לי לראות כמה מבצרים בחיי. הוא בנוי כולו אבן חול אדומה, ונחשב למבצר הכי חשוב בהודו כולה, כולל המבצר האדום בדלהי, ולכן גם העניקה לו אונסק"ו ב-1983 מעמד של אתר מורשת עולמית! כן, כן, שתדעו לכם.

הקיסר אכּבּר, הנחשב לגדול השליטים המוּגוֹלים ששלטו בהודו במשך כ-300 שנה, החל בהקמתו ב-1565, אך רק בתקופת נכדו, שאה ג'אהאן (מקים הטאג'-מהאל), הוא שימש גם כארמון, ולא רק כמבצר. טוב, כשאנחנו מגיעים למקום מנסה נהג הריקשה-וואלה לברר כמה זמן אשהה במבצר, אני אומר לו שאני לא יודע. "חצי שעה?...", הוא מנסה שוב במבט שואל, שגם מנסה אולי להעביר לי מסר על זמן הביקור המצופה ממני, ואני אומר לו שוב שאני לא יודע, אבל נראה לי שאשאר הרבה יותר. כשאני מציע לשלם לו עכשיו על מה שכבר נסענו, הוא אומר "לא, לא, אני אחכה לך..."; טוב, נראה מה יהיה, הסיכון שלו…

מבצר אגרה (Agra Fort), והכניסה דרך שער עמאר סינג / צילום: איציק גונן

אני נכנס פנימה דרך שער עמאר סינג (Amar Sing), לא לפני שאני מנהל משא ומתן עם כמה מורי דרך מקומיים שעטים עלי, ובסוף בוחר את מורארג'י, הודי קטן וחייכני, שעיר כמו קוף, עם זקן שחור ושפם וטורבן סיקי על ראשו, בן 40 לערך, שישמש כמורה דרך שלי בשעה הראשונה. מורארג'י מספר לי תוך כדי הליכה על ההיסטוריה של המבצר, ודבר ראשון שהוא מזכיר זהו אותו עמאר סינג (שעל שמו שער הכניסה בו נכנסתי למבצר), שהיה המהרג'ה של ג'ודפור וב-1644 בזז את אוצר הקיסר מאולם קבלות הפנים הציבורי במבצר (דיוואן-אי-עם), ובניסיונו להימלט קפץ עם סוסו מעבר לחומת המבצר, לא הרחק מהשער הנוכחי. עמאר סינג אמנם ניצל מהנפילה אך לא מחרון אפו וזעמו של שאה ג'אהאן, שהשליך אותו שוב מהחומות הגבוהות, והפעם כבר לא שיחק לו מזלו.

אולם הקבלה הציבורי דיוואן-אי-עם, מבט מבפנים / צילום: איציק גונן

התחנה הראשונה שלנו בסיור הוא אולם הקבלה הציבורי (Diwan-i-Am), שנבנה על-ידי שאה ג'אהאן. "כאן", מספר מורארג'י "היה הקיסר שאה ג'אהאן נפגש עם האזרחים, מאזין לבקשות, מכריע במחלוקות ופותר בעיות. כאן הוא גם נהג להיפגש עם פקידי הממשל ולדון עמם בנושאים השוטפים". אנחנו מטפסים במדרגות ונכנסים לאולם ענק, ריק, שבו יש שלוש שורות של עמודי שיש לבן, בשורה הראשונה עמודים כפולים, המחוברים בקשתות מעוצבות, וביניהם חלל עצום, מרשים בגודלו, ואני מיד מדמיין לעצמי את הקיסר יושב על כיסאו ומקבל את נתיניו, מאזין לדבריהם ופוסק את משפטו, ממש כמו השופט אצדק ב'מעגל הגיר הקווקזי' של ברכט.

מורארג'י ממשיך בסיפוריו תוך כדי סיורנו, וכשאנחנו מגיעים ל'מגדל המתומן', מוסאמאן בורג' (Musamman Burj), הנמצא ליד אולם הקבלה הפרטי (Diwan-i-Khas), הוא אומר לי "בוא תשמע סיפור מעניין". אני עוצר לשמוע, " מה?", אני שואל, ומורארג'י ממתין מעט, אולי כדי לשוות נופך דרמטי לסיפור, ואחר כך אומר שזה בקשר לשאה ג'אהאן. "זמן קצר לאחר שהסתיימה בניית הטאג', הדיח אותו בנו, אוראנגזֶב, וכלא אותו כאן, במוּסאמאן בוּרג'. שבע שנים הוא היה כלוא כאן עד שמת, וכל הזמן הזה הביט מרחוק בטאג', שם קבר את אשתו, ולא יכול היה אפילו לבקר את קברה, תאר לך, שבע שנים להביט מרחוק ולא להגיע!".

מה אני אגיד לכם, קודם מורארג'י סיפר לי שכששאה ג'אהאן עלה לשלטון הוא הוציא להורג את כל קרובי משפחתו שהתחרו אתו על תפקיד הקיסר, כך שאני לא ממש מרחם עליו, אבל בכל זאת, הבן-אדם מקים במשך 22 שנה יצירת פאר כמו הטאג' לזכר אשתו האהובה, ואז נכלא ע"י בנו שלא רק לוקח ממנו את השלטון, אלא גם כולא אותו במקום ממנו יוכל לראות את מקום קברה, אבל רק מרחוק... טוב, אבל אני בטוח שתסכימו אִתי שאם להיות בכלא, אז 'המגדל המתומן' הוא יופי של מקום, מרפסת עגולה בולטת החוצה מהמבנה, מרשימה ביופייה, מוקפת בעמודי שיש לבנים, עם תצפית נהדרת על נהר היאמונה, ועל הטאג'.

'המגדל המתומן' (מוסאמאן בורג') מאחוריי, ומימין נהר היאמונה / צילום: מורארג'י

"כאן נהג הקיסר לקבל פניהם של מכובדים, של שגרירים זרים, וראשי מדינות", אומר מורארג'י כשאנו מביטים באולם הקבלה הפרטי (Diwan-i-Khas), שלפניו חצר פנימית עם מדשאה ומסביב לה ריצוף יפה של אריחים מאבן חול אדומה, וכך גם בשערי הכניסה המרוצפים. "הקיסר ישב על כס-מלוכה שעל גבו היו דמויות טווסים משובצות באבנים יקרות, וכך קיבל את פני המכובדים", ממשיך מורארג'י, ואחר-כך מוסיף ש"אוראנגזב בנו העביר את הכסא לדלהי הבירה". "אז אפשר לראות את הכסא בדלהי?", אני שואל, "לא", עונה מוראג'י, כי מאוחר יותר נאדיר שאה, מלך פרס, כבש את דלהי והעביר את הכיסא לאיראן. אם תרצה לראות את שרידיו תצטרך לנסוע למוזיאון בטהראן". מורארג'י מהרהר מעט, מסדר את זקנו הסבוך, ואחר-כך מוסיף שדלהי נכבשה ונחרבה הרבה פעמים. שאה ג'אהאן הקים את דלהי בפעם השביעית, תארו לכם, (דלהי השמינית היא ניו-דלהי, שהוקמה על-ידי הבריטים), וכי ישנה אִמרה עתיקה ש"כל מי שיקים עיר חדשה בדלהי יהיה עד לחורבנה", והאִמרה הזאת התגשמה פעם אחר פעם.

החצר הפנימית של מבצר אגרה, בין אולמות קבלת הפנים / צילום: איציק גונן

..."הי!", אני שומע קול מאחורי, מסתובב, ורואה את קים, הדרום-קוריאני, שהגיע איתי אתמול ברכבת, ומבקר גם הוא במבצר, מחייך אלי. אנחנו לוחצים ידיים בשמחה, כמו ידידים ותיקים (24 שעות המתנה ונסיעה ברכבת לא הולכים ברגל), וכשאני שואל איפה שאר החבר'ה שהיו אִתו, הוא אומר שהם רק רצו לראות את הטאג' (ולישון עוד קצת), והוא יפגוש אותם שם מאוחר יותר. אני מזמין אותו להצטרף אלינו אבל הוא כבר מסיים את הביקור ובדרך לצאת, ואנו נפרדים, בטח ניפגש בטאג'. עכשיו אנחנו מגיעים לחצר פנימית נהדרת, סגורה בין שני אולמות הקבלה ובין 'גן הענבים' (אנגוּרי בּאג), ו'מסגד אבני החן' (נאג'ינה מאסג'יד) שמאחוריו באזאר הנשים, אליו נהגו להגיע סוחרות, בעיקר של בשמים ובגדים, כדי להציע לנשות החצר את מרכולתן. "הכניסה לבאזאר הנשים היתה אסורה על הגברים", מספר מורארג'י, "רק הקיסר עצמו יכול היה להיכנס", ולאחר היסוס קל הוא מוסיף שלפי אחד הסיפורים "הקיסר אכבר נהג לבקר במקום לא פעם בתחפושת של אשה". הממ... מענין.

טוב, בתום השעה הראשונה, אחרי שהספקנו להסתובב בכל האתרים החשובים במבצר, אני נפרד ממורארג'י, שמבקש שלא אשכח לבקר גם במקדש המוזהב באמריצר, שהוא המקום הקדוש ביותר לסיקים, ומתיישב לי לנוח בחצר הפנימית שבין אולמות הקבלה. החצר הזאת באמת יפהפייה, גם המדשאה המטופחת במרכז, גם שתי קומות המרפסות שמסביב עם העמודים המעוטרים והקשתות שמעליהם, וגם הניגוד בין השיש הלבן למעלה, ואבן החול האדומה למטה. עכשיו יש לי גם זמן להביט במבקרים שהגיעו לכאן, למרות מזג האוויר הקר והמאובך. חלקם מטיילים לבד, עם ספר או חוברת ביד, חלקם עם מדריך פרטי (כמוני בשעה הראשונה כאן), ויש גם כמה קבוצות תיירים, שמדריכיהם מריצים אותם במבצר ממקום למקום. ליבי, ליבי אל התיירים האלה שרצים מאתר לאתר ואין להם את האפשרות לעצור במקומות שמרשימים אותם ביופיים או באדריכלות שלהם, להתיישב לאיזה חצי שעה או משהו, להביט ולספוג אליהם את היופי הזה. בכלל, בתור מדריך ומלווה טיולים (בנוסף על עבודתי כפסיכולוג) קיבלתי כבר מזמן החלטה שלא אקח קבוצות להודו. כאן מדובר בתרבות ומסורות שונות לחלוטין מאלה שאנו מכירים, וכשאתה מטייל במזרח (לעומת המערב), אתה חייב כמה וכמה שבועות טובים כדי להיכנס לאווירה ולהתחיל להבין את המקום ואת אנשיו. הודו (בשונה מתאילנד למשל) קשה יותר ולא מתמסרת בקלות, ובטיול מקובל המוצע לתיירים של שבועיים גג אתה פשוט 'מתעלל' בהודו ובמה שיש לה להציע לתייר המערבי. ואני, אין לי עניין לתת לזה יד.

אגב, שמעתי מהרבה חבר'ה, גם ישראלים שמטיילים לבד, שהם לוקחים רכבת מדלהי לאגרה, שעתיים נסיעה ב'שטאבדי אקספרס' המהירה, באים לבקר את הטאג', וחוזרים לדלהי באותו יום. חלק מזה אולי גם בגלל שלאגרה יצא שם לא טוב, כמקום שכל הזמן כולם מנסים לעבוד עליך ולהוציא ממך כסף בכל מיני שיטות יצירתיות, מהרעלות מזון ועד לסיבובי חנויות אין-סופיים. טוב, היום תהיה לי הזדמנות לראות איך זה עובד…

בתוך מבצר אגרה / צילום: מורארג'י

אחרי איזה שעתיים וחצי של הסתובבות וניסיון לראות כל מה שיש במבצר אגרה, ויש המון, אני יוצא החוצה לחפש את נהג הריקשה-וואלה שלי, אבל הוא נעלם. מעניין, כנראה היתה לו הצעה כזו שהיה מוכן אפילו לוותר על מה שאני חייב לו, או שהוא מקווה שעוד יפגוש אותי בהמשך היום... נהג ריקשה אחר הולך אחרי מרגע שיצאתי מהמבצר, מנג'ס לי שאקח אותו, בזמן שאני מחפש אחרי הנהג שלי מהבוקר, בסוף אני אומר לו בסדר, מסכם על מחיר, מתיישב מאחור, ואומר לו "לטאג'!"... הנהג הזה בן 50 לערך, מתחיל לשאול אותי מאיפה אני, מה אני עושה, וכל זה, ופתאום אני שם לב שהוא עושה מין עיקוף כזה, ולא נוסע בדרך הקצרה לטאג', שכבר הספקתי לנסוע בה הבוקר. "הי, מה זה, לאן אתה נוסע?", אני שואל, והוא עונה "זה בסדר, אל תדאג...", ומיד אחרי זה מספר לי שיש כאן תכף בדרך חנות ממשלתית שמוכרת צעיפים, מטפחות, פסלים, ועבודות יד, ושאם אסכים לעצור שם ולהיכנס, ולהיות בפנים "רק 5 דקות", הוא יקבל 25 רופי, וזה חשוב לו מאוד, ואם אני מוכן לעזור, אני נראה לו איש טוב (תודה על המחמאה), אני משלם לו 10 רופי על הנסיעה, וככה הוא יוכל לקבל עוד קצת, גם הוא פעם היה מורה, "כמוך", אבל עכשיו הוא מובטל, אין לו עבודה... טוב, דבר ראשון אני כועס על העיקוף, אבל אחר-כך מתרכך ומסכים, וכשאנחנו מגיעים ועוצרים אני אומר לו, "אבל רק 5 דקות", ואז הוא אומר לי בשיא הרצינות "אולי 6?". "5 וזהו", אני אומר, ואני גם לא מתכוון לקנות כלום…

שטיח רקום בדיסקיות מתכת / צילום: איציק גונן

ובאמת המחירים בפנים בשמיים, כמו שידעתי, במאות אחוזים יותר מאשר בשווקים, ונראה לי שרק תיירים אמריקאים, או סתם כאלה שיש להם עודף כסף ומעדיפים לא להגיע לשווקים ולמקומות הזולים, יגיעו לכאן וייקנו, במיוחד שאומרים להם שאלה חנויות ממשלתיות עם מחירים בפיקוח (emporium). כשאני אומר לאחד המוכרים שמלווים אותי בחנות שהמחירים כאן נורא גבוהים, הוא עונה לי, "כן, אבל תראה איזו איכות מעולה!"; אני ממשש את הבד ואומר לו "נכון, אבל אני מחפש גם מחיר מעולה"...

כשאני חוזר לריקשה אחרי 10 דקות (5 דקות בונוס), אני אומר לנהג, "טוב, עכשיו בלי סיפורים, ישר לטאג'". עכשיו הנהג שואל אם ארצה לנסוע לשוק, שאלה שבהמשך יחזור עליה עוד כמה פעמים, אבל הפעם אני מתעקש ולא מוותר, ובסוף אנחנו גם מגיעים לשער הכניסה המערבי לטאג' מאהאל. הללויה!