הודו אחרת 8 - פאנאז'י: שולות הצדפות

פרק 8 – פאנאז'י: שולות הצדפות בנהר מאנדובי (Mandovi)

     ...מאוורר התקרה הגדול והחום שבחדרי עובד כמו טרקטור, בסיבובים מהירים ורועשים, ורק כשאתה מכבה אותו אתה שם לב כמה רעש הוא עושה. אלא שאסור לך לכבות אותו, כי מיד אתה מרגיש את החום והלחות שמגיעים מבחוץ, גם בשעת בוקר זו כשאני מתעורר, עדיין לפי שעון הארץ. תקרת החדר היא למעשה גג הרעפים של הבניין, והמאוורר תלוי לו ככה מהגג/תקרה משופעת, שאינה צמודה ממש לקיר החיצוני של החדר, ואתה מקווה שהמאוורר הגדול הזה שכל גופו מתפתל ומתייסר תוך כדי סיבובי הכנפיים הגדולות, יישאר צמוד לתקרה ולא ינחת עליך במקרה... בלילה מתישהו שמעתי פרץ של יריות, ממש קרוב אלינו, מישהו פשוט רוקן מחסנית שלמה, נשבע לכם, וזה נשמע ממש קרוב. מעניין שאחרי זה הקשבתי טוב ולא שמעתי שום צעקות או משטרה, כאילו זה רגיל כזה. מוזר, אולי תומאס יודע משהו על זה.

קצת אחרי תשע אני כבר ב-Hotel Venite לארוחת בוקר. שלוש מרפסות כבר תפוסות, אפילו שהם פותחים רק בתשע, ואני מתנחל ברביעית. משטחי השולחנות הקטנים במרפסות מרוצפים במוזאיקה, וגם זה עושה לך חשק לשבת ולקבל את האוכל מוגש עליהם, וכמובן זה שאתה יכול להביט לך למטה, על הרחוב, ולראות איך העיר מתעוררת לבוקר חדש. כמה דקות קודם, אחרי שנפרדתי מתומאס וקיבלתי ממנו את ה-100 רופי ערבון שהשארתי אצלו, סגרתי על חדר די דומה, ב-300 רופי, בגסט האוס ממש ליד המסעדה שקורא לעצמו Elite Hotel, לא פחות. בדקתי שהכל עובד: מים, שירותים, מקלחת, מאוורר, מנעול על הדלת, כל זה כמובן עד שאגלה מאוחר יותר מה לא עובד... נרשמתי, שילמתי ללילה אחד, ויאללה, לאכול.

   אחרי ארוחת בוקר טובה אני יורד עם החלטה להקדיש את היום להיכרות עם פאנאז'י, ותחנה ראשונה אני עושה בלשכת המידע לתיירים של גואה, לא רחוק מגשר פאטו הישן. אולם כניסה ענק עם תקרה גבוהה וכמה כסאות מחוברים זה לזה ליד הקיר ממתינים לבאים. במרכז האולם מונח שולחן שנראה די אבוד בחלל העצום, ולידו יושבת נציגת 'גואה תוּריזם', אשה כבת 45 לערך, שחורת שיער ופנים די סתמיים, שכל תנועותיה ודיבורה מלמדים על ענייניות ותכליתיות בנוסח 'גומרים הולכים'. האשה מקשיבה לשאלותיי, חלקן נוגעות לסיבת הגעתי לדרום מערב הודו, ומסבירה לי שְמַפָה של גואה ופאנאז'י ב-15 רופי, וברושור על טיולים שהם מארגנים, זה פחות או יותר מה שאוכל לקבל ממנה. זהו. אני קונה את המפה, לוקח את הברושור ונפרד ממנה כידיד, כי כפי שכבר אמר המלך בספר 'הנסיך הקטן', "מכל אחד יש לדרוש את מה שהוא יכול לתת". 

   מלשכת המידע אני ממשיך לרציף סנטה מוניקה הסמוך, על נהר מאנדובי, חוצה את גשר פאטו החדש והעמוס, ומכאן לאורך הנהר, ואחר-כך דרומה ברחוב המטפס לכנסיית מריה של העיבור הקדוש (Our Lady of the Immaculate Conception), הכנסייה הראשית של פאנאז'י.

   לא רק השם של הכנסייה הלבנה והמרשימה הזאת מדליק, גם מיקומה, בראש גבעה הצופה על הכיכר ועל חלקה המערבי של העיר, יפה ונראה למרחוק. מריה עצמה, הילה לראשה, מקדמת את פניך כשאתה מטפס במדרגות הרחבות המעלות אותך אל הכנסייה, וזו כבר קבלת פנים מכובדת וראויה. ב'לונלי' כתוב שפאנאז'י היתה הנמל הראשון אליו הגיעו הספינות שיצאו מליסבון, והמלחים הפורטוגלים היו מגיעים לכנסיה זו, שהמבנה המקורי שלה הוקם ב-1541, כדי להודות על השייט הבטוח ולפני שהמשיכו בנהר מאנדובי לאולד גואה. בשתים-עשרה, כשנפתחות דלתות הכנסייה לתפילה עם צלצול הפעמון המרשים שבמגדל, אני נכנס פנימה ומתיישב על אחד הספסלים. הכנסייה יפה ומרשימה גם מבפנים, והתפילה נמשכת כמה דקות. אנשים לידי מצטלבים ומתפללים, ואני תוהה מה אומרת הכנסייה על היהודי הזה (אני) שהצטרף והגיע היום לתפילת הצהריים. בכל מקרה חשוב לזכור כי בהבדל מהיהדות, שעושה את המוות לכל מי שרוצה להתגייר, הנצרות היתה מאז ומתמיד דת מיסיונרית שניסתה בכל דרך, גם בכוח ובכפייה, להפוך את האנשים לנוצרים, כך שאני בטוח שהכנסייה ופרנסיה בהחלט שבעי רצון משחקן החיזוק שהגיע...

     בחוץ חם ולח (כמו ת"א בקיץ), וכל המטיילים והמבקרים שמסתובבים כאן באזור הכנסייה והכיכר מחפשים להם פינת צל. ישראלים עדיין לא ראיתי כאן, כולם כנראה מבלים עכשיו בחופי גואה, וגם לא ראיתי שלטים בעברית וזה בכלל טוב, כי אני לא צריך את ישראל בהודו. אני תופס לי מנוחה על ספסל, בפארק סמוך, אוסף קצת מרץ להמשך היום. נימפה חשופת חזה עומדת במרכזה של בריכת מים מוריקים, מחזיקה בידה צינור מים מברזל וממתינה בסבלנות שכבר יגיעו המים, שכולם יראו כמה היא יפה מתחת למזרקה. עובדת ניקיון עם מין מטאטא קצר כזה אוספת לסל נצרים גדול את פריחת העצים שנשרה לדשא. היא עובדת בשיטתיות, לאט-לאט אבל בלי להפסיק, ומנקה את המדשאה פינה אחר פינה. אני עוצם את העיניים ומדמיין לעצמי פארק נקי, מזרקה מתיזה מים מעל ראשה של נימפה שחורת שיער, ובריכת מים שמימיה נקיים, וכבר אני מחייך לעצמי, וטוב לי.

   בחנות ספרים ליד הפארק אליה אני נכנס כדי לחפש כמה ספרים, עוזרת לי אחת המוכרות, בחורה הודית נחמדה ורצינית כזאת, כבת 28-26, לבושה שמלת תכלת עם קישוטים לבנים וצעיף לבן על צווארה, ובסוף אנחנו מוצאים ספר אחד. אני שואל אותה על מדינת קראלה הסמוכה ועל העיר קוטָיַאם אליה אני מתכוון להגיע. לא היא לא היתה שם, היא אומרת ומזיזה הצידה את שיערה השחור הארוך שמסתיר חלק ממשקפיה המוכספים, אבל אם אני מחפש אז הכי טוב לגשת ללשכת התיירות שם. אני מנצל את ההזדמנות ושואל אותה על שיחת הטלפון לתחנת הרכבת, כשארצה לברר אם יש לי מקום, והיא מסבירה לי איך עובד המענה האוטומטי שלהם, ותוך כדי הסבר היא אשכרה משמיעה קולות של טלפון ממתין, טלפון מצלצל, וטלפון תפוס, איזה חמודה?! אני מודה לה, משלם על הספר, ויוצא מערבה, אל השוק העירוני המקורה של העיר פאנאז'י.

   שוק מקוּרֶה זה בעיניי אחרת לגמרי משוק פתוח. לכאורה הכל ישנו, כל הדוכנים, הפירות, הירקות, הצבעים, המוכרים, אבל משהו בשוק כזה הולך לאיבוד. זה יותר מדי מסודר, יותר מדי נקי, אני חושב לעצמי כשאני מסתובב בין הדוכנים ומחפש מה כדאי לקנות. כאילו לקחו כלב שאוהב לרוץ ולהשתולל וסגרו אותו במלונה, או חבורת ילדים שמכניסים לכיתה ועכשיו הם צריכים לשבת ולשתוק עד שהמורה ייתן להם רשות דיבור. כמעט דבר והיפוכו...

   השוק עצמו בהחלט מרשים, לא רק במושגים של הודו, ואת האולם המרכזי שלו מעטרים שני ציורי קיר ענקיים. האולם המרכזי של השוק משמש גם כדרך מעבר לכל מי שהולך לכיוון הנהר, וממש עכשיו הוא מתמלא בילדי בי"ס (בנים) סמוך שסיימו את לימודיהם וחוצים את השוק, בתלבושתם האחידה ובילקוטיהם, בדרך לאוטובוס הסמוך. הדוכנים בשוק מסודרים בכמה מפלסים, משני צדדי אולם הכניסה, ואני מסתובב לי בין ערימות אגוזי קוקוס, אורז, בצל, אבטיחים, ענבים, בננות, תפוזים וכל שאר הירקות והפירות, ובין דוכני הפרחים, שחלקם כבר שזורים במחרוזות, ממתינים למי שייקחם לטכסי הפוג'ה בנהר, מנחה לאלים. בסוף אני קונה פאפאיה אחת גדולה, קצת ענבים וכמה תפוחי עץ, ויוצא החוצה לכיוון הנהר, לחפש לי מקום יפה ומוצל לארוחת הפירות מעוררת התיאבון הזאת.

   בנהר מאנדובי הסמוך, בקטע מסומן לאורך הגדה הדרומית שלאורכה אני הולך, עומדות נשים במים הרדודים, גופן כפוף למים, והן אוספות צדפות. ידיהן מגששות במים, מחפשות את הצדפות, וכשהן מוצאות הן מזדקפות מעט ומכניסות אותן לשקיות פלסטיק ובד הקשורות למותניהן מקדימה ומאחורה, ומיד מתכופפות שוב וממשיכות לחפש. אחת מהנשים משיטה לידה ארגז, אליו היא אוספת את הצדפות, ואילו אחרת מושכת אחריה שני סלים לאיסוף צדפות, הצפים על המים. בפינה אחת עובדות יחד אם ובתה הצעירה, בת עשר לערך, והתמונה הזאת של הנשים הכפופות במים, ששערן השחור אסוף מאחור, שולי שמלותיהן מקופלים וחולצות הבטן שלהן מבליטות את גופן השחום, יחד עם ארשת פניהן ומבט עיניהן, מחזירה אותי אל מה שכתב הנרי מילר על הנשים ועל אותה סגולה טמירה שלהן שהנציח בעבר דה-וינצ'י, "סגולה שאתה מוצא בכל מקום באמנות הבודהיסטית, במערות הגדולות של הודו ועל חזיתות מקדשיה... סגולה הנראית באמת כפסגת ההישג הרוחני של המין האנושי, אך נעדרת היום כליל מארשת פניה של האִשה המערבית ...".

     את סעודת הפירות שלי אני אוכל על ספסל בגינה משולשת קטנה, לא הרחק מפסלו השחור של אבֶּה פאריה, מהפנט מפורסם יליד גואה, השולח בפסל את ידיו ומהפנט את העוזרת שלו. הפאפאיה מצוינת (את הענבים כבר גמרתי בדרך), ואחרי האוכל אני תופס קצת שלווה עם ספר שהתחלתי לקרוא ברכבת, 'אהבה' של טוני מוריסון. לא ברור לי למה לקחתי אתי להודו דווקא את הספר הזה, אולי בגלל ששכב אצלי בבית יותר מדי זמן ולא הצלחתי להגיע אליו, בכל אופן אם היו לי תקוות בגלל טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות, ובגלל שם הספר, 'אהבה', הן התבדו די מהר. נכון, הכתיבה מעניינת, אם כי לא יותר מדי יצירתית, אלא שרק בעזרת קפיצות בטקסט בין הווה ועבר קשה לעשות את זה כשהסיפור עצמו הוא, איך נאמר, לא משהו מיוחד, ואין בו קסם או עניין שיימשכו אותך לרצות לקרוא בו עוד ועוד.

   לקראת שש בערב אני הולך לרציף סנטה מוניקה (Santa Monica Jetty) ולוקח שייט של שעה אל השקיעה בנהר מאנדובי (Mandovi). אני לא מצפה ליותר מדי בשייט הזה, אבל זו תהיה הזדמנות לראות את פאנאז'י מכיוון הנהר, וליהנות מרוח קרירה של אחר-הצהריים, וזה לבדו שווה ביום חם ולח שכזה. את ההפלגה הזאת מארגנת לשכת המידע לתיירים של גואה, והיא מומלצת יותר מההפלגות של החברות הפרטיות, שספינותיהם גדולות, מוארות וסואנות יותר, והן יוצאות רק לאחר רדת החשיכה. מרבית האנשים על הספינה הם הודים שמבקרים בעיר, ורק בודדים הם תיירים ומטיילים כמוני. למרות זאת מתקיימת על סיפון הספינה הופעת ריקודים תיירותית של 4 רקדנים צעירים, שתי בחורות ושני בחורים, הרוקדים ריקודים אופייניים של גואה, בתלבושות שונות, משהו שמזכיר הופעות במתנ"ס המקומי. הספינה מפליגה עד למפרץ אגואדה, שם מתחבר נהר מאנדובי לים הערבי. מצפון מנצנץ המגדלור של מבצר אגואדה, ומצפון לו כל החופים הצפוניים של גואה, ביניהם קאלאנגוט, אנז'ונה ואראמבול הצפוני. מדרום לשפך הנהר נמצאים חוף מיראמר הסמוך לפאנאז'י, וחוף דונה פאולה. מכאן מתחיל מפרץ מורמוגאו שמדרום לו נמצאת העיר ואסקו דה גמה עם נמל התעופה שלה, אליו מגיעים כל אלה שטסים לגואה. הספינה מסתובבת ומתחילה לחזור, השמש נעלמה זה מכבר, והחושך יורד אט-אט. רוח קלילה המגיעה מהים מלווה אותנו כל הדרך עד לרציף סנטה מוניקה, מביאה עמה ערב הודי נעים ומלא שלווה, פשוט כייף.

   כשאנחנו יורדים לחוף אני מתלבט איפה לאכול ארוחת ערב, ומחליט לנסות מקום חדש, בר-מסעדה בשם Quarterdeck ('סיפון עליון'), שהיא מסעדת גן פתוחה במיקום מצוין על שפת נהר מאנדובי, בצידה המערבי של העיר. המקום לא מלא ונראה שגם אין בו אווירה מיוחדת, אבל הגינה נחמדה והאוכל ממש טוב, ואלה יחד עם הבריזה הנושבת מהנהר מצדיקים בעיני את הבחירה. אני מתיישב בשולחן סמוך לנהר, וצופה בספינות הטיולים המוארות שהולכות וחוזרות בנהר, כשקולות המוזיקה בוקעים מהן בעוצמה, ואורות צבעוניים מאירים את הרוקדים המבלים על סיפונן. אם לא הייתי יודע שאני בהודו, הייתי יכול לחשוב שאני בכל מקום אחר בעולם, מה גם שעל אחת הספינות כתוב שהיא ספינת קאזינו, וזה הקאזינו היחיד בהודו. סחתיין!

   באווירה הרומנטית הזו של נהר, וספינות, ומוזיקה, זה הזמן לחזור לטוני מוריסון ול'אהבה', וכשאני מסיים עכשיו לקרוא את הספר אני מרגיש שלא נשאר לי ממנו הרבה, גם לא מחשבות שאחרי, ובשבילי זו אכזבה, במיוחד אחרי 'חמדת' ו'ג'אז'. אם הייתי ממשיל ספר לאשה, הייתי משתמש במשפט מתוך הספר הזה עצמו, משפט שהולך כך: "...אשה היא מישהי חשובה מאוד, ולפעמים אתה זוכה בכתר המשולש: אוכל טוב, סקס טוב, שיחות טובות. רוב הגברים מסתפקים בכל אחד מהשלושה, והם מרוצים עד הגג אם הם מקבלים שניים...". ואז הייתי אומר שאני מתלבט אם קיבלתי מהספר 'אהבה' אפילו אחד מהשלושה...