פרק 27 – האל קרישנה בוארקלה

     ...כשהתעוררתי הבוקר לקול נביחות כלבים, ראיתי ורוד מול העיניים. מה זה הורוד הזה לכל הרוחות, שאלתי את עצמי, ולקח לי קצת זמן עד שקלטתי שהורוד הזה זו הכילה הגדולה שסוגרת מסביב למיטה שלי. כמה חבל שבפורט קוצ'ין לא היתה לי אחת כזו... כשאני ישן עם כילה זה מיד מחזיר אותי לימי גן הילדים בקיבוץ, אם כי אצלנו אז הכילות היו לבנות. כל קיץ, כשהחום הבלתי ייאמן של עמק בית-שאן היה יורד ואופף את העמק כולו ועולה מעליו כמו אד מהביל, לוהט ובלתי מתפשר (45 מעלות ממוצע בקיץ, ועדיין לא שמעו על מזגנים), היו המטפלות והגננות מוציאות את כל המיטות שלנו, הילדים, החוצה לחצר הגן, תוקעות ברזלים במקומות שהוכנו לכך מראש במיטות הברזל שלנו, ופורשות מעליהם כילות לבנות. וכך היינו מבלים את כל לילות יולי-אוגוסט, מיטה ליד מיטה בחצר הגן, כשמעלינו הכילות ומעליהן שמים זרועי כוכבים שמשגיחים עלינו מלמעלה...

   מחוץ לכילה, על הקיר שליד השירותים, מתנהלת לה שיירת נמלים. לאן הן הולכות, מה מוביל אותן, אני שואל את עצמי, ולא נאלץ להמתין יותר מדי עד שמגיע ההסבר: בראש השיירה נמצאת קבוצה גדולה של נמלים היורדת בזהירות במורד הקיר כשהיא נושאת במאמץ משותף זבוב גדול, שסיים את חייו בנסיבות לא ברורות. כנראה שתנועותיי על המיטה הבהילו אותם, כי בבת אחת משא הזבוב כבַד עליהם, וכל קבוצת הנמלים, יחד עם הזבוב, איבדה את אחיזתה בקיר ונחתה לתהום הרצפה, כחצי מטר למטה. עכשיו דמיינו לעצמכם מה זה בשביל נמלה זעירה ליפול חצי מטר למטה, זה כמו בשבילנו ליפול איזה 400 מטר אני חושב, או משהו כזה. ובכל זאת, הנמלים התאוששו מהנפילה במהירות מפתיעה, והחלו לחפש על הרצפה היכן נחת טרפם... בשלב זה, ולפני שהן ממשיכות ישר לתוך ה'בית' שלי, החלטתי לעשות סדר בברדק והפניתי אותם אחר כבוד החוצה, לכו חפשו את החברות שלכן...

ארוחת בוקר אצלנו בשיוואסמון, וארקלה, קראלה / צילום: איציק גונן

   את ארוחת הבוקר אני אוכל במסעדת שיוואסמון (Shivasmoon) שלנו. המוזלי כאן טוב, אם כי מעט פחות מזה שאכלתי בגואה, ואני מחליט שמחר אנסה את המוזלי עם דבש שלהם, נטעם איך הוא. בחוץ כבר מתחיל להיות חם, אפילו לוהט, ואני הולך לסבב חנויות קצר, לחפש רעיונות מה להביא לחבר'ה שלי בארץ, לקנות כרטיס לסירה מקולאם לאלפי ליום שישי (300 רופי), ולצ'וטט קצת ברשת. רוני עדיין בקוצ'ין, כך היא כותבת לי, לוקחת שיעורי שירה, לומדת, ונהנית מהמקום. עכשיו אני קצת מסמיק כשהיא כותבת שהיא מבקשת להודות לי שהייתי עבורה בזמן הנכון ובמקום הנכון, ואילולא נפגשנו אולי גם לא היתה מגיעה לקוצ'ין, שכה מיטיבה אתה. חוץ מזה היא גם מתכננת מתישהו לרדת דרומה לוארקלה ולקאניאקומארי, אם כי טרם החליטה מתי.

   הבחור ההודי המשופם שמנהל את חדר האינטרנט הזה מזכיר לי משהו שרציתי לכתוב, על נושא השפמים בהודו, כן, כן, שפמים. שמתם לב (אתם שהייתם בהודו) שלמרבית הגברים ההודים יש שפם? וכשאני אומר מרבית, אני מתכוון ל-99.99% מהם, אם לא יותר... אתמול, בעת ההמתנה הארוכה לאוטובוס בטריבנדרום, החלטתי לעשות סקר שפמים. בחנתי את כל מאות הגברים שעברו על פני ברציף התחנה, ורק שניים מהם היו ללא שפמים: אחד נער צעיר, בן 16 לערך, ששפמו טרם צימח ועדיין קשה לקבוע לאיזה קבוצה ישתייך, והשני איש מבוגר, כנראה מורד שנותר משנות ה-60 העליזות. למען הסדר הטוב ראוי לציין כי גם אצל חלק מהנשים ההודיות ניתן לראות חתימת שפם, מין פלומה רכה של שיער שחור אותה הן נושאות בגאווה, אולי כדי להציג תחרות לגבר שלהן... עכשיו אני מיד רואה בדמיוני הפרוע מצב שבו בלילה, במיטה, האשה והבעל משווים שפמים, של מי גדול יותר. וגם כשהבעל מנצח, וגם זה בטח קורה ב-99.99% מהמקרים, עדיין האשה יכולה להרגיש טוב, שהצליחה להתמודד עם בעלה במגרש שלו ולסמן לו שכאן, בבית הזה, מתקיים מאבק לגיטימי על זכויות, ושום דבר לא יינתן בקלות וללא קרב, ככה סתם...

משפחה הודית משופמת (הגברים)... / צילום: איציק גונן

   עד שיתקרר קצת ואלך לים, אני חוזר לגסט-האוס לשבת במסעדה שלנו בצֶל, לשתות מיץ פאפאיה קר ולקרוא קצת. זה גם זמן טוב לשמוע מ'רביבה וסיליה' שלנו איך הן מנהלות כאן את העסק. ובכן, אחת מהשתיים, צ'אמֶלה, שהיא גם דוברת אנגלית טובה יותר מחברתה, מתיישבת לידי ומספרת שהמבנה החד-קומתי שבו יש חמישה חדרים (כולל שלי) והמסעדה, הם שלה, ואילו המבנה הדו-קומתי הצמוד אליו, עם כניסה משותפת דרך חצר המסעדה, שבו יש ארבע חדרים יקרים יותר, שייך לגיסתה, צ'אנדריגה, אחותו של בעלה. "המממ..." אני אומר לה, "עסק משפחתי הא?", "כן", היא מחייכת. צ'אמלה מספרת שהיתה צריכה לקחת הלוואה בבנק כדי לבנות את המקום, אותו הקימה לדבריה "במו ידיה". בניהול היום-יומי הן עוזרות אחת לשנייה, וכשמגיע מישהו שמחפש חדר הן הולכות לפי המחיר. אם הוא מוכן לשלם יותר עבור חדר קצת יותר חדש וטוב, הוא ילך לבניין של צ'אנדריגה, ואם הוא מחפש יותר זול (כמוני למשל), הוא יתנחל אצל צ'אמלה. "מה עם ישראלים", אני שואל, "מגיעים הנה גם ישראלים?". "עכשיו אין", היא אומרת, "אבל לפני חודש, בתקופת הכריסטמס, היו המון. הם נהגו לשבת ליד שולחנות המסעדה בחוץ ועשו רעש עד מאוחר בלילה". "ואיך הם?", אני שואל, "יש שני טיפוסים של ישראלים", היא עונה לי בביטחון של מישהי שכבר הספיקה לצבור מספיק ניסיון אתנו, "אלה שהם מאוד רועשים, ואלה ששקטים. אין באמצע...". מה תגידו, אבחנה מעניינת, הלא כן?

החוף הצפוני של וארקלה, קראלה / צילום: איציק גונן

   טוב, כבר ארבע ואני מתארגן והולך להתרחץ בים. אחרי הרחצה של אתמול ברור שאני הולך לקטע החוף הכי הצפוני, אין שאלה בכלל. זה הכי חוף פרטי שאפשר לחשוב עליו בכלל. גם היום המים נהדרים, חמימים, עם גלים שאפשר לתפוס, ומסתבר שגם אורסולה כאן, משזפת את עורה הלבנבן. במשך היום אתה רואה כאן הרבה אירופאים לבנים ששרפו את עורם בשמש החזקה, מרביתם גרמנים וצרפתים, וקצת פחות בריטים, והם נראים כמו עגבניות אדומות ונוצצות מהמשחות והשמנים בהם מרחו אותן, כדי להקל על כאבן. אורסולה אומרת שהיא נזהרת לא להישרף, אחרי שאני מתמקם לידה ושואל לשלומה ולשלום עורה האדמדם. יש לה ניסיון מר בעניין, אז עכשיו היא נזהרת, ובשעות החמות היא לא הולכת לים. יש לה פנים מעט עגלגלים, מלאים, שער בלונד לא ארוך ולא קצר, משהו באמצע, עיני תכלת וגוף צ'אבי כזה, ויש לה חיוך נחמד, צחקני. האנגלית שלה טובה והיא בחורה אינטליגנטית שנחמד להיות בחברתה ולקשקש איתה על כל דבר.

השמש שוקעת לים בחוף וארקלה, קראלה / צילום: איציק גונן

   כשהשמש שוקעת אנחנו הולכים יחד לאכול ב'איטליאנו קפה'. בא לי פיצה עם קפה לאטה ומילק-שייק, וחוץ מזה האוכל ההודי מתחיל לתת בי את אותותיו וצריך להרגיע את הקיבה שלי קצת עם אוכל מוכר... אורסולה כבר אכלה כאן פעם, ולא ממש משנה לה, ככה היא אומרת. "איך האוכל כאן?", אני שואל לפני שאנחנו נכנסים, והיא אומרת שבסדר, לא משהו אבל בסדר. אחרי האוכל, על כוס צ'אי, אני מספר לה על קסי, איך היכרתי אותה וכל זה, ועל החתונה שלנו בלוס-אנג'לס. לה אין עכשיו חבר, היא אומרת-מתנצלת, והיא מאוד עסוקה בזה. כשהיא הגיעה לכאן היה איזה בחור הודי צעיר שחיזר אחריה במרץ, אבל די מהר היא הבינה שזה לא זה. היא לא יודעת, 28 זה אמנם כבר לא ילדה, אבל נראה לה שעוד יש לה קצת זמן לפני שהיא תצטרך ממש להתחיל לדאוג, היא אומרת, ומחייכת מין חיוך כזה שמנסה להיות עליז וחסר דאגות, אבל יש בו גם כמה סימנים של עצב. "בחורה כמוך בטוח תמצא בסוף מישהו טוב", אני מנסה לעודד אותה, "את נראית טוב, אינטליגנטית, יודעת לצחוק, פשוט תהיי מי שאת, אל תתפשרי ותראי שבסוף יהיה לך מישהו שיתאים לך". היא עושה לי בראש מין תנועה כזאת של תודה, ומבקשת שאספר לה איך זה לעבוד כפסיכולוג. אחרי עוד איזה שעה של דיבורים, שלי על פסיכולוגיה ושלה על ההורים שלה, על האח שלה, שגדול ממנה בחמש שנים וגם עוד לא התחתן, ועוד כל מיני, ועוד נגלה של פיצה ושתייה, אנחנו נפרדים בחיבוק. מחר היא עוזבת חזרה לטריבנדרום, ומשם תטוס הביתה אחר-הצהריים, דרך מומבאי, ואני מאחל לה דרך צלחה ומבטיח לענות על כל מייל שתשלח לי, כמו שהיא מזהירה אותי.

___________________________________

    יום חדש. בספרים כתוב שוארקלה היא בראש ובראשונה עיירה של עולי רגל הינדים, עיירה של מקדשים, וכמו שבטח הספקתם להכיר אותי, אני לא אוותר על ביקור במקדש מעניין, גם כשהחוף המצוין והים קוראים לי. חוץ מזה יש היום סיבה מיוחדת למה חשוב לי ללכת למקדש, מישהי מאוד יקרה לי בארץ חולה מאוד, ובימים האחרונים הורע מצבה, אז אולי תפילה שלי במקדש הינדי תוכל לעזור במשהו? אני חייב לנסות.

מקדש לאלה דורגה (דֶווי) בוארקלה, קראלה / צילום: איציק גונן

   המקדש הראשון בו אני מבקר הוא מקדש לאלה דורגא, שהיא אחת מדמויותיה של האלה דֶווי. דורגא, כזכור לכם בטח מביקורי במקדש קומארי אמאן, היא זו שהכניעה את השדים, לאחר שקטלה את מהישה, שד התאו, ושחררה את העולם. לאחר שאני מוצא את המקדש בסבך הרחובות הצרים שמזרחית לחוף, אני שואל ומקבל אישור להיכנס פנימה. כאן זהו מקדש קטן וצנוע, אם כי החצר שמסביב גדולה ורחבה. האלה עצמה נמצאת במבנה קטן וסגור שאי-אפשר להיכנס אליו. שתי נשים יושבות בכניסה ומכינות זרי פרחים לטקס פוג'ה כלשהו שמתקיים כאן, ומלבדן ומלבד האחראי למקום אין כאן מבקרים (חוץ ממני כמובן). אני נושא תפילת החלמה לחולה, ומבקש מדורגא שתשלח את כוחותיה עד לישראל לטפל במישהי שזקוקה לעזרתה. אחרי התפילה אני משאיר תרומה במקדש, וממשיך מכאן למקדש אחר, חשוב ומרכזי יותר, מקדש ג'אנארדהאנה לאל וישנו. 

   בדרכי אני חוזר למנחת המסוקים שליד החוף, ומשם יורד דרומה, לחלק הדרומי של חוף וארקלה. החלק הזה של חוף פַפַנאשאם, הוא חוף וארקלה, מיועד בעיקר לעולי הרגל המגיעים הנה עם אפר יקיריהם שמתו, אותו הם מפזרים בים. כאן, בים, הם גם שוטפים מעל גופם את שאריות המוות של בני משפחתם וקרוביהם המתים, כדי שיוכלו להמשיך הלאה עם חייהם. יש כאן כמה וכמה בתי מלון המיועדים לכל אותם עולי רגל, וכך בעצם נחלק חוף וארקלה לשניים: החוף הדרומי לעולי הרגל, שבאו לבקר במקדש ולהיפרד מבן או בני משפחה שנפטרו, והחוף הצפוני למטיילים שבאו לחפש ים, שמש, ועוד כל מיני.

הנשים ההודיות המגיעות לחוף הים של וארקלה כדי להיפרד מבני משפחה שנפטרו ולבקר במקדשים במקום / צילום: איציק גונן

   אני מטפס מהחוף למעלה, ואחרי  איזה רבע שעה הליכה מגיע לפתחו של מקדש ג'אנארדהאנה סוואמי (Janardhana Swami Temple), ונכנס אל החצר. המראה מסביב מאוד צבעוני ומלא פעילות, יש כאן עשרות רבות של מאמינים שהגיעו לכאן, אפילו מאות, מרביתם נשים (מעניין למה, אני צריך לנסות לברר את זה), ואני כבר יכול להתרשם שהמקדש הזה הוא מקום חשוב מאוד מבחינה דתית, ואולי במיוחד לנשים. מספרים שמקדש לזכרו של וישנו-קרישנה הוקם כאן כבר לפני 2000 שנה. לפי האגדה, המקדש המקורי שהיה כאן נשטף בנחשול מים אדיר שהגיע מהים הערבי הסמוך (אולי צונאמי של אז?), ונסחף לתוך הים. שנים לאחר מכן הגיע לכאן מלך משושלת מלכי פאנדיה, שמלכה בדרום הודו, כדי לעשות סיגופים ולהביע חרטה לברהאמה על חטא שחטא. ברהאמה סלח למלך, ובתמורה ביקש ממנו לבנות מקדש חדש בדיוק במקום בו עמד המקדש הקודם. האגדה ממשיכה ומספרת שהמלך הפנדיאני חלם באחד הלילות היכן בדיוק על קרקעית הים מונח פסלו המקורי של וישנו-קרישנה שהיה במקדש ונשטף לים, ובעזרת דייגים הוא הצליח למשותו ולהביאו למקדש החדש. מה תגידו? לפי האגדה ברהאמה בעצמו הגיע לכאן לטקס שבו נפתח המקדש מחדש. לפסל המרכזי המוצב בלב המקדש יש ארבע ידיים, עם המאפיינים של וישנו-קרישנה. בתוך המקדש עצמו, לפי מה שאני מצליח לשמוע, ישנם גם שני פסלים של האלה, דווי, וזה כנראה מסביר את מספר הנשים הגדול שמגיעות למקדש הזה.

קבוצת נשים לפני כניסתן למקדש ג'אנארדהאנה, וארקלה, קראלה / צילום: איציק גונן

   ככל הידוע המקדש הנוכחי נבנה לפני כ-800 שנה, והוא מוקדש לקרישנה, שהוא אחד מגלגוליו של וישנו. ראוי לציין כי ג'אנארדהאנה הוא שמו העממי של קרישנה, וזה המקדש היחיד בשם זה המצוי בדרום הודו. לזרים אסור להיכנס לתוך המקדש, רק להסתובב בחצר, אך לעומת זאת תמורת 100 רופי מותר לך לצלם בחצר המקדש, אבל בחצר בלבד. טוב, ברור שאני משלם, יש כאן כל-כך הרבה פעילות והתרחשויות מעניינות, עולי רגל שבאו לכאן, נשים שממתינות להיכנס למקדש הראשי, מקדשונים קטנים שנמצאים בחצר ומוקדשים להאנומאן, לאיאפן, ולאלים הינדיים אחרים, ועוד כל מיני, ובשביל מי שאוהב לצלם כמוני זה ממש לחם. עולי הרגל עוברים בחצר ממקדשון אחד למשנהו, מתפללים, משאירים כמה מטבעות או מנחה שהביאו, מבקשים ברכות ובקשות, ובסוף נכנסים למקדש הראשי. בחלק האחורי של החצר עומד עץ באניאן (פיקוס הודי) ענק, המזכיר לי את עץ הבאניאן שראיתי בסארנאת, ואשר נחשב לצאצא של העץ המקורי תחתיו ישב בודהה כאשר זכה בהארה. העץ מוקף בגדר אבן צבועה עם עמודים מעוצבים, כאשר בחזית העץ נמצא מקום תפילה נוסף, ולידו עומדות שלוש נשים המחזיקות מין כלי נגינה הדומה למנדולינה, עם מיתר אחד בלבד, עליו הן מנגנות עם קשת קטנה כמו של כינור, וגם שרות, ותמורת 25 רופי הן גם מברכות אותך ברכה מיוחדת. היותר נחמדה מבין השלוש, כבת 30 לערך, רזה ושחומה, לבושה בסארי תכלת עם קישוטים לבנים ומרכיבה משקפיים במסגרת מוזהבת, קוראת לי בחיוך זהיר, שואלת לשמי, ואחר-כך שואלת אם אני רוצה ברכה. אני אומר לה "בטח!", והיא מזמינה אותי לעמוד לידה, ומתחילה לשיר ולנגן, ולמרות שלכלי הזה יש רק מיתר אחד, היא מצליחה להפיק ממנו צלילים שונים בתוך המנגינה והשירה המונוטונית, בה היא משלבת את הברכות, ומזכירה מדי פעם את שמי. אני עומד לידה ומביט בה, מעט נבוך, וניכר בה שגם היא די נבוכה, למרות שהיא היתה זו שפנתה אלי. בינתיים גם נאסף סביבנו קהל של נשים, מחייכות ומתלחשות ביניהן, ונראה שהן נהנות מההצגה. אני מבקש ממנה גם לשלב ברכות לחולה מישראל, והיא חוזרת על כל השירה והברכות גם עבורה. כשהיא מסיימת אני משלם לה, ואחר-כך גם מנציח אותה בעת שהיא שרה ומברכת אשה מבוגרת יותר שהגיעה לכאן עם בעלה, והוא גם זה ששכנע אותה לגשת ולקבל ברכה.

עץ הבאניאן בחצר המקדש, ובתמונה למטה נגנית המיתר האחד מעניקה ברכה לאשה הודית (אחרי שברכה אותי), וארקלה / צילומים: איציק גונן

   אני מקיף את המקדש המרכזי בכיוון השעון וחוזר לחלק האחורי שלו, אין ספק, המקדש הזה באמת מרשים, ויחד אתו מרשימה גם התמונה הזאת של עשרות ומאות עולי הרגל שנמצאים כאן, וכאלה שממשיכים להגיע, וכל זה ביום חול רגיל ולא בחג או איזה אירוע מיוחד. חבל רק שאיני יכול להיכנס פנימה לקודש הקודשים, כמו במקדש קומארי אמאן.

ואם אנחנו כבר כאן, במקדש הזה, אז הנה עוד סיפור מעניין מהמסורת ההודית שקראתי בספר 'המיתולוגיה ההודית' של עמרם פטר, ואשר מתייחס לארץ פאנדיה ולמלכי פאנדיה ששלטו כאן בדרום הודו, ואחד מהם גם בנה את המקדש הזה. הסיפור הוא על מינאקשי, בתו של אחד ממלכי פאנדיה, שהיה חשוך בנים. לאחר פולחן וטקס מיוחד שערך אביה המלך, כדי שיוולד לו בן זכר, עלתה מלהבות הפולחן פעוטה בת שלוש ולה שלושה שדיים. מינאקשי, כך נקראה הפעוטה, גודלה כנסיך וחונכה כבן זכר. היא למדה את תורת המדינה והלכות המלחמה, וכאשר אביה מת היא עלתה על כס המלוכה ויצאה לכבוש את העולם. לאחר שהכניעה צבאות רבים היא הגיעה להרי ההימליה, מקום משכנו של שיווה. צבאו של שיווה הוכה שוק על ירך ע"י צבאה של מינאקשי שבע פעמים, אך כששיווה עצמו ירד לשדה הקרב ומינאקשי ראתה אותו, מיד נעלם השד השלישי שלה והיא החלה להתנהג ברוך ועדינות, וסומק עלה בלחייה. או אז נזכר אחד ממפקדי צבאה בנבואה שנמסרה לאביה, שכאשר היא תפגוש בבעלה יעלם שדה השלישי. ואכן, כמה ימים לאחר שמינאקשי חזרה עם צבאה למדוראי, היא נישאה לשיווה בטקס מפואר, ושניהם משלו יחד על ארץ פאנדיה באושר ועושר. יפה, הא?

עולי רגל מתפללים בחצר מקדש ג'אנארדהאנה, וארקלה, קראלה / צילום: איציק גונן