פרק 31 – מותה של אַמוּ היפה

     ...המואזין במסגד הסמוך מתחיל לקרוא ברמקול ואני נקרע משנתי, מה השעה עכשיו? אני מחפש את השעון שלי ובסוף מוצא, ארבע בבוקר, מה, הוא השתגע לגמרי? אחרי כמה דקות הוא מפסיק ואני חוזר לישון, אבל בחמש הוא שוב חוזר לדרוש, וּואי, איזה בלגאנים, בסרט כזה כבר מזמן לא הייתי; לזה כנראה התכוונו ב'לונלי' כשכתבו "קרבה מציקה למסגד רועש". לא רק מציק, גם מעצבן! לפחות עכשיו אף אחד לא מתרגם את השטויות שלו לאנגלית, כי זה כבר היה מוגזם, גם להעיר אותי וגם להטיף לי לא לחטוא...

   דרך החלון נראה לי שהולך ומתפתח יום יפה, ואני מתהפך במיטה וחושב לעצמי שהמסע הזה שלי לגואה ולקראלה מתחיל להתקרב לסיומו, ואני כבר מתגעגע ומצטער שאין לי יותר ימים. הייתי בקלות יכול להשקיע כאן עוד כמה שבועות, גם בחופים, כולל אום-ביץ' בגוקארנה, איזה שבוע בהאמפי, לקחת את הטרק ממונאר לקודאיקאנאל, ולהמשיך בטאמיל נאדו למדוראי, ו... כן, אין לזה סוף, רק שמתישהו צריך לחזור לעבוד ותכף מתחיל סמסטר ב', אין מה לעשות. הדבר היחידי שמרגיע אותי קצת זה שלמשימה שלקחתי על עצמי, מסע בעקבות הספר 'אלוהי הדברים הקטנים', היה לי כל הזמן שהייתי צריך. כן, ועכשיו, כאן באלֶפּי, יש למשימה הזאת טעם כואב ועצוב במיוחד.

   אז ככה, לאלֶפּי הגיעה אַמו, אמם של התאומים בני השבע רהל ואסתה, (זוכרים?) לראיון עבודה כמזכירה של מישהו, וכאן, בחדר מזוהם באכסניה בשם Baharat Lodge, היא סיימה את חייה, לגמרי לבדה, בלי ילדיה לצידה, בלי בני משפחה, ובלי חבר או מכר, לבדה. אַמו היפה, החושנית, המרדנית, שבתוכה התחבטו "הרוך האינסופי של אמהות והזעם חסר המעצורים של מפציץ מתאבד", ושהיתה לפעמים "האשה היפה ביותר שאסתה ורהל ראו מעודם, ולפעמים לא". היא היתה בת שלושים ואחת כשמתה, "לא זקנה, לא צעירה, אבל בגיל שהוא בר-חיים ובר-מוות".

בת דמותה של אַמוּ, "האשה היפה ביותר שאסתה ורהל ראו מעודם, ולפעמים לא" / צילום: איציק גונן

   בארוחת הבוקר אני חוזר לקרוא בספר 'אלוהי הדברים הקטנים' את 15 העמודים האחרונים, ושוב אני בוכה, כל-כך עצוב. כן, תסלחו לי על הרגשנות, אבל הספר הזה מצליח לרגש אותי כל פעם מחדש, גם אם אקרא אותו מאה פעמים, וגם להראות וללמד אותי שוב כמה דברים, אם במקרה הספקתי לשכוח: מה קורה למי שפוגע בסדר החברתי, בכל מקום, לא רק כאן בהודו; מה קורה במאבק בין הציוויליזציה לטבע, ומהו הפחד הזה של בעל הכוח בפני חסר הכוח. מהו הדחף שיש באדם להרוס את מה שהוא לא מצליח להכניע, איך הטבע האנושי הורס את הרעיונות והמסגרות שהמוח האנושי מקים, ומהם חוקי האהבה שקובעים את מי צריך לאהוב, כיצד וכמה...

   וכמובן גם מותה של אמו, כאן באלפי, המוסיף לעיר הזאת נופך מעט מבלבל עבורי, איזו מין עיר זאת שנותנת למישהו למות ככה? בשני משרדי אינפורמציה אליהם אני נכנס מאוחר יותר ומנסה לברר, אומרים לי באופן נחרץ שאין באלפי שום אכסניה הנקראת Baharat Lodge, פשוט אין. טוב, אז שם האכסניה הוא פשוט המצאה מדמיונה של הסופרת (שלא כמו שם הקולנוע, אבהילש סינימה, שקיים במציאות רק נמצא בקוטאיאם במקום בקוצ'ין). ואולי בעצם זו לא המצאה מקרית, כיוון שבאהאראט (baharat) בהינדית משמעותו הודו, וזה אומר משהו על כל הספר.

אלפי, רחוב מולאקאל במרכז העיר / צילום: איציק גונן

   מה שכן נמצא באלפי, לפי מה שאני מברר, זו המשרפה החשמלית שבה נשרפה גופתה של אַמו, לאחר שהכנסייה סירבה לקבור אותה. צ'אקו, אחיה של אַמו (ואתו גם רהל בתה), שכר מכונית מסחרית והוביל את הגופה למשרפה החשמלית, מונחת על אלונקה ומכוסה בסדין מלוכלך. במשרפה, שבה שרפו רק קבצנים, חסרי בית ועצירים מתים, עמד אוויר רקוב ודלוח של תחנת רכבת, אלא שהיא היתה שוממה, שום רכבות ושום אנשים. "דלת הפלדה של המשרפה התרוממה, והנהימה המהוסה של האש הנצחית הפכה לשאגה אדומה. החום זינק עליהם כמו חיית פרא מורעבת. ואז הזינו אותה באַמוּ של רהל. בשערה, בעורה, בחיוכה, בקולה...". כמה עצוב.

   טוב, למשרפה אני לא הולך, זה כבר יותר מדי בשבילי. במקום זה אני יוצא לטייל מעט בעיר שזה עתה קמה לבוקר חדש, מנסה לעודד את עצמי בדברים יפים יותר.

באופניים וברגל בדרך לבית הספר, אלפי, קראלה / צילומים: איציק גונן

     מולאקאל רואד (.Mullackal Rd.) הומה וסואן ממאות הולכי רגל, רבים מהם תלמידות ותלמידים בתלבושות ססגוניות הממהרים לבית הספר ברגל או עם אופניהם. חמודות במיוחד נראות הבנות, כשהן מסיעות-מתמרנות את אופניהן, וחוצות את התנועה הסואנת בדרכן לבית הספר. רואים גם אבות המסיעים את ילדיהם על אופנועיהם, לעיתים שניים או שלושה ילדים מקדימה ומאחורה, חלקם גם הם לבית-הספר ואחרים, קטנים יותר, אולי לגן. על האופנוע מאחורי הבעל יושבת לעיתים גם האשה, בדרכה למקום עבודתה, תמיד שתי הרגליים בצד אחד, ולא תראה כאן באלפי, ובקראלה בכלל, את הנשים של פאנאז'י ושל גואה דוהרות על הטוסטוסים שלהן, רגל בכל צד, מוכנות להתחרות בגברים. חוץ מאופניים ואופנועים למיניהם מלא הרחוב גם בריקשות, מכוניות ואפילו אוטובוסים עמוסי נוסעים, והכל מתנהל במין 'סדר' הודי שכזה, חייכני ורגוע. יום חדש שאך החל, יום חדש שמביא עמו תקווה חדשה לכל אחד, גם אם אין לו הרבה, או שאפילו אין לו כלום.

מוכר האננס מכין את מרכולתו, אלפי, קראלה / צילום: איציק גונן

   מוכר האננס לא הרחק ממני מסדר ערמה גדולה של אננסים בפאתי הכביש, מוכן להתחיל למכור, ואכן מיד מתחילים להיעצר לידו אנשים, לשאול על המחיר, ואחר-כך גם לקנות. אלפי ידועה כעיר שוק, עוד מתקופות קדומות (יוון ורומי), וחוץ מאננס אפשר למצוא כאן הרבה אגוזי קוקוס (כמובן!), אורז, פלפל אדום חריף, ג'ק פרוּט, ענבים, תבלינים למיניהם, ועוד מלא פירות. בעיר הזאת ובסביבותיה חיים קרוב ל-300,000 תושבים, 50% מהם הינדים, והשאר נוצרים (26%), ומוסלמים. חוץ מהיותה מרכז לתעשיות העושות שימוש בסיבי קליפת הקוקוס, היא גם מהווה מרכז תיירותי לטיולי שייט בתעלות המים המקיפות וחוצות אותה. אלפי היא גם מקום לבוא לראות בו את מירוץ סירות הנחש המפורסם על גביע נהרו בשבת השנייה של אוגוסט, מרוץ המעלה על נס את מסורות הספנות והלחימה של קראלה העתיקה, ויש כאן עוד הרבה אטרקציות של חגיגות ואירועים במקדשים, כולל הדורגא-פוג'ה שנחגג לכבוד האלה (דווי) במשך תשעה לילות רצופים.

מקדש שרי באהובאנשווארי, אלפי, קראלה / צילומים: איציק גונן

   חסר לי איזה מקדש לקינוח, לפני שאעזוב את אלפי בדרך לקוצ'ין (משם יוצאת מחר הטיסה שלי לסרי-לנקה, ויום אחרי לבנגקוק), אז אני שואל אנשים ברחוב איפה יש כאן מקדש קרוב, והולך לבקר בשנים מהם. לראשון שבהם, מקדש שרי באהובאנשווארי, המוקדש ככל הנראה לאלה בדמותה של שרי, אשתו של וישנו, יש צריח גבוה ומרשים המקושט בתבליטים רבים ויפים של האלים, בתמונות שונות הלקוחות מהראמאיאנה ומהמאהאבאראטה. המקדש ועץ הבאניאן הגדול שלידו נמצאים במרכז מגרש חול, אבל מה שמעניין הוא שכמעט ואין כאן מאמינים שמגיעים למקדש, והמקום ממש ריק לחלוטין. מוזר.

   המקדש השני, מולאקל דווי (Mullackal Devi), שוקק חיים ופעילות, ואפשר לראות כאן הרבה בחורות צעירות, אמהות, וזוגות הורים צעירים שמגיעים, לפעמים עם ילד קטן אחד, לקבל את ברכת הפריון והשפע מהאלה דווי. בכניסה למקדש עצמו עומד פסל גדול של פרה לבנה, מכוסה פרחים, ועל שער הכניסה אפשר לראות את תמונותיהם הגדולות של שיווה, פארוואטי וגאנש בעל ראש הפיל, בנם הבכור של שיווה ופארוואטי, הידוע כאחד האלים האהובים ביותר בכל הודו. את הסיפור יוצא הדופן של לידתו של גאנש כבר סיפרתי בפרק אחר, ולכן רק אציין כי גאנש ידוע בכוחו להסיר מכשולים ולהבטיח הצלחה, ועל כן עובדים אותו כשפותחים במשימה כלשהי, למשל כשמניחים אבן פינה לבניית בית, או כשפותחים עסק חדש, או כשיוצאים למסע. ידוע כי פולחנו של גאנש בעל ראש הפיל מקובל במיוחד בקרב תלמידים וסטודנטים, סוחרים, ואנשי עסקים, לתשומת לב כל מי שמחפש סעד במרומים כדי להצליח בלימודים או בעסקים...

מקדש מולאקאל דווי, אלפי, קראלה / צילומים: איציק גונן

   בצהריים אני אורז את עצמי, הולך לתחנה המרכזית, ולוקח אוטובוס local  לארנקולם (Ernakulam)שהיא חלק מהעיר שנקראת היום קוצ'י (קוצ'ין). אני מסתכל סביב, אולי אפגוש במקרה את ת'אמפי הכרטיסן, בתחנה או על אחד מהאוטובוסים שנכנסים לתחנה או יוצאים ממנה, אבל הוא לא כאן ואני עולה לאוטובוס, ואחרי שעה וחצי מוצא את עצמי בתחנה המרכזית של ארנקולם. לא הרחק מכאן נמצא הגסט-האוס של YMCA, לשם אני צועד ברגל כדי למצוא חדר ללילה אחד, אלא שהמוסד הזה מארח היום ומחר כנס של להקות ריקוד מבתי ספר תיכון ממדינת קראלה, ואין כאן אף חדר פנוי לרפואה. טוב, לפחות אפשר להתיישב במגרש המופעים המוצל בחוץ, וליהנות קצת מריקודים. אחרי המנוחה האמנותית אני מעמיס את הבית ויוצא להמשיך בחיפושים, ובסוף מוצא חדר ב-Sapphire Tourist Home, חדר זוגי ליחיד ב-250 רופי, והחדר הזה הוא באמת ברמה גבוהה. בלי להתכוון יצא לי החדר הכי מפואר עד עכשיו בטיול, חדר הולם ללילה האחרון שלי בהודו, בטיול הזה כמובן.

פינת מתקני הילדים בפארק, קוצ'י (קוצ'ין) / צילום: איציק גונן

   אחר-הצהריים אני יוצא לטייל קצת בעיר, ומגיע לפארק עם אזור משחקים לילדים, לא הרחק מהטיילת היפה שלאורך אגם ומבאנאנד (Vembanand Lake). הפארק יחסית גדול, והוא מלא במשפחות צעירות, הורים וילדיהם הקטנים, שהגיעו הנה לבלוי משפחתי של אחר-הצהריים, ועכשיו הם עסוקים בסולמות, נדנדות ומגלשות. בהמשך הפארק יש מגרש אספלט עליו מתקיים כעת שיעור גלגיליות, והילדים הקטנים, בגילאי 7-5, מסובבים את המגרש בהתלהבות, כשבמרכז המגרש עומד המדריך, ומעיר לכל אחד מהם על הטעויות ואיך לשפר את השליטה. מדי פעם מתרסק אחד הקטנים האלה על המשטח, אבל אין בכי, או חיפוש היסטרי אחרי אבא-אמא, והקטנים האלה קמים, מתאוששים במהירות, וחוזרים לקבוצה. אני קונה לי ארטיק ומתיישב ליהנות מהחבר'ה הקשוחים האלה, מהפארק, ומאווירה רגועה ועצלנית של סוף טיול.

חוג גלגיליות בפארק, ולמטה חלק מהטיילת לאורך אגם ומבאנאנד, ארנקולם (קוצ'י) / צילומים: איציק גונן

   היום בגסט-האוס בררתי שוב, כדי להיות בטוח באלף אחוז, ואכן הסתבר לי שמה שרג'י אמר היה נכון, בית קולנוע בשם אבהילש סינימה אין בקוצ'ין (למרות שזה מה שמופיע בספר), אלא רק בקוטאיאם, ואליו, כזכור לכם, הגעתי. טוב, אז עכשיו נשאר לי לראות רק עוד דבר אחד: את שדה התעופה של קוצ'ין, אליו הגיעו אַמו, צ'אקו, בייבי קוצ'מה והילדים אסתה ורהל, כדי לפגוש את סופי מול ואמה שהגיעו בטיסה מלונדון. הרצון שלי לראות את שדה התעופה הזה של קוצ'ין בעצם גרם לי לתכנן את הטיול כך, שאקח מכאן את הטיסה לבנגקוק, מה שגם יחייב אותי לבלות חצי יום ולילה אחד בסרי-לנקה, אבל זה כבר יהיה שייך לסיפור אחר. 

   בינתיים אני עוד בסיפור של הודו, ושל קראלה, ושל קוצ'ין, ושל 'אלוהי הדברים הקטנים', ואני ממשיך מהפארק לטיילת שלאורך האגם, וצועד לאורכה כשממול השמש הולכת ושוקעת, והצבע הצהוב-כתום-אדמדם שוב חוזר ומשתלט על מימי האגם. במרכז הקניות הגדול GCDA, שנמצא על הטיילת, חצי מהחנויות מוכרות טלפונים סלולריים, והחצי השני אלה מסעדות, מכל סוג ומין. אני נכנס לאחת מהן, לאכול דג עם צ'יפס ולשתות מילק שייק, תופס שולחן ליד חלון גדול המשקיף על השקיעה ועל הסירות השטות במים, ורואה מרחוק את פורט קוצ'ין שם ביליתי ארבעה ימים רק לפני שבועיים. כן, שבועיים שנראים לי עכשיו כמו חודשיים או שלושה לפחות, כל-כך הרבה חלף מאז!

שקיעה על אגם ומבאנאנד, ארנקולם (קוצ'י), קראלה / צילום: איציק גונן

   אני יושב ואוכל, לאט-לאט, עד שהשמש נעלמת בים והחושך יורד על העיר, ומדליק אותה כאן מסביבי בשלל נורות צבעוניות ושלטי פרסומת מוארים. האזור הזה ליד הטיילת מלא בחנויות ומרכזי קניות, ובכל מקום אנשים נכנסים ויוצאים, רובם חבר'ה צעירים, ורק סיפור הטלפונים הסלולריים נשאר חידה בעיני, מה זה הסיפור הזה של עשרות חנויות, זו ליד זו, שכולן מוכרות טלפונים סלולריים, מישהו יכול להסביר לי?  בדרך חזרה לגסט-האוס אני נכנס לכמה חנויות בגדים ברחובות צדדיים, לחפש מה אפשר להביא כמתנות, בדים צבעוניים, חולצות, שאוולים וכל זה, ומסיים את הסיבוב ב- Coffee Beanz לכוס קפה טוב לפני השינה, ויש כאן באמת קפה טוב! ארנקולם ופורט קוצ'ין, שתיהן חלק מקוצ'ין, קוצ'י של היום, אבל איזה הבדל בין השתיים: פורט קוצ'ין קטנה, נחמדה, אינטימית, מלאה אתרים מעניינים, מטיילים מכל העולם ואווירה של כיף ושל fun, ואילו ארנקולם גדולה, עם מרכזי קניות גדולים וסואנים, רועשת, ממהרת ומנוכרת, ללא אינטימיות. ורק יתרון אחד יש בעיני לארנקולם, היתושים כאן רגילים, נורמאליים, ולא כמו הטורפים האלה של פורט קוצ'ין...