פרק 10 – מסארייה לפורטומארין: חצינו את אבן ה-100 ק"מ לסנטיאגו!

החוויה המיוחדת שלנו היום בצעידה מסארייה לפורטומארין היתה חציית אבן הדרך 100, המסמנת כי נותרו לנו עוד 100 ק"מ עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, אין ספק, בהחלט חוויה מרגשת המשותפת לכל צועדי הקמינו. ובאותה נשימה אוסיף (בהמשך למה שכתבתי בסוף היום שעבר), כי אין ספק שיום ההליכה היום היה שונה לחלוטין מהימים שקדמו לו, ובשפה ציורית יותר אומר שהקמינו איבד היום את תמימותו. כן, כך בפירוש, איבד את תמימותו ואת האינטימיות שהיתה בינינו ההולכים בדרך, כאשר הכרנו את פניהם (ועם חלקם גם התחברנו) של כמעט כל הצועדים בקמינו. החל מסארייה הִצטרפו לקמינו הרבה חדשים שבאו לצעוד את 100 הק"מ האחרונים כדי לקבל את הקומפוסטלה, 'כתב המחילה', המוענקת למי שהגיע לקתדרלה בסנטיאגו דה קומפוסטלה והלך בקמינו לפחות 100 ק"מ. זה נחמד ומספק עבור המצטרפים החדשים, אך עבורנו הוותיקים זה משנה את כל מה שהיה עד כה. נכון, ההליכה בקמינו היא עדיין חוויה ייחודית ומיוחדת, אך מהיום זה 'קמינו דה סנטיאגו' שונה, פחות אינטימי, יותר המוני, אחר.

בואן קמינו! / צילום: איציק גונן

אחרי ארוחת בוקר ב-Meson O Tapas הסמוך, אנחנו יוצאים לדרך במעלה רחוב מאיור, בכיוון מערב, עוברים בין כנסיית סלבדור (Iglesia del Salvador) מהמאה ה-13 ובין בנין בית המשפט המחוזי, שעד המאה ה-19 עוד היה בית חולים לצליינים (Hospital de San Anton), פונים ליד שרידים של טירה מהמאה ה-13 (Fortaleza de Sarria y Torres), ועוברים בקרבת מנזר מגדלנה (Monasterio de la Magdalena) שיש בו גם אלברגה לצליינים. מכאן מתחיל הקמינו לרדת מעט עד לגשר אספירה (Ponte Aspera) שנבנה כאן בימי הביניים על הנהר סלריו (Rio Celerio), ואז מתחיל לטפס שוב דרך יער נאה. עדיין יש כאן ערפילי בוקר שהשמש מנסה לחדור ותוך כדי כך יוצרת מין מראה הזוי כזה, במיוחד כשאנו חוצים את האחו הפתוח דרך Vilei ועד ל-Barbadelo.

צועדים בערפילי הבוקר / צילומים: יואבי זוהר

ב- Barbadelo יש אלברגה וקפה די חדשים הממוקמים במקום עם נוף יפה לכיוון סארייה, נראה מקום מדליק לבלות בו את הלילה. אנחנו ממשיכים דרך אזור מיוער וחוצים את הכפרים Rente, Baxan ו-Pena, ובכפר Peruscallo עוצרים לקפה במסעדה ומתיישבים ליד שולחן עץ ארוך בחוץ. כבר הלכנו איזה 10 ק"מ מתוך ה-27 ק"מ שמצפים לנו היום, והגיע הזמן לאיזה קפה טוב. התור בשרותי הנשים כאן עולה על גדותיו, למרות שלאורך הדרך נראה לי שהרבה נשים, כמו הגברים, מעדיפות להיכנס לתוך החורש הסמוך ולא להתאפק עד לשירותים הבאים. בינתיים גם מגיעים יוטה והנס ומצטרפים אלינו לשולחן. הם מספרים לנו שיש אצלם שינוי בתוכניות, ומחר הם ייקחו אוטובוס מפורטומארין לסנטיאגו, כדי שיוכלו גם להיות כמה ימים עם חברה של יוטה במדריד, ויספיקו לרכבת שיש להם כרטיסים אליה חזרה לדנמרק. חבל בשבילנו, כי הם זוג מאוד נחמד.

התור לשירותי נשים / צילום: איציק גונן

תרומת הפרות לקמינו / צילום: איציק גונן

הקמינו ממשיך וחוצה שטחים חקלאיים, שטחי מרעה, ואזורי חורש ירוקים; זוהי גאליסיה הכפרית במיטבה, יפה, ירוקה ורעננה, עם הרבה כפרים קטנים שהכביש החוצה אותם מכוסה בגללי פרות ועליך לחשב היטב את צעדיך כדי לא לנחות על איזו עוגה שאחת הפרות השאירה מאחוריה... אנחנו חוצים את Cortinas, את Baxan, את Ferreiros, וקצת לאחר מכן, בפאתי עוד כפר קטון, Mirallos (ולפני A Pena) אנחנו מגלים, מעט חבויה, את אבן הקילומטר ה-100 המפורסמת. מכאן ועד לסנטיאגו עוד 100 ק"מ בדיוק! היה לנו מספיק זמן להתכונן לרגע ה'היסטורי' הזה, ועכשיו השמחה וההתרגשות גדולים, איזה כיף!. האבן הזאת צבעונית ומקושקשת (כפי שתוכלו לראות בתמונה למטה), ונראה שהיא משתנה מיום ליום כשצליינים המגיעים לכאן, לפעמים אחרי 700 ק"מ הליכה (או גם הרבה יותר), כותבים עליה את שמותיהם. אנחנו בארץ נלחמים נגד כתיבת שמות של מטיילים על אתרים היסטוריים או ליד מעינות, וגם כאן, אפילו שהאבן עצמה אינה אתר היסטורי, זה נראה לי מיותר לחלוטין ולא לעניין.

אבן דרך 100 ק"מ לסנטיאגו / צילום: צליינית אלמונית

מאבן דרך 100 אנחנו ממשיכים לצעוד בדרך, שעוברת עכשיו שיפוץ קל, ומגיעים לאחר כ-20 דקות למספר דוכני אוכל המצויים בתוך חצר מבנה (Special Countryside House) ומציעים אוכל ושתייה לצליין הרעב, תוך בקשה לתרומה (donativo). יש כאן משקאות מסוגים שונים, פירות, עוגות וגם אוכל מבושל כולל בשר, ואפילו שירותים. אנחנו אוהבים ומתכבדים, משאירים תרומה וממשיכים בדרך, שחוצה עכשיו יערות ומישורי אחו ומרעה פתוחים, ושוב מטפסת מעט אל הכפר As Rozas. תוך כדי הליכה אנחנו פוגשים מבנים צרים וארוכים עשויים עץ או אבן, מוגבהים ומורמים מהקרקע, חלקם עתיקים, הנקראים הוראוס (Horreos) ואופייניים לאזור גאליסיה (Galician granary). מבנים אלה, אותם רואים בעיקר בקטעי ההליכה שמסארייה לסנטיאגו, משמשים כמין אסמי תבואה לאכסון תוצרת חקלאית, בעיקר תירס אותו מגדלים כאן בכמויות כבר שנים רבות. המבנה המוגבה מעל הקרקע, מגן על התירס מרטיבות ומעכברים, ובכך יתרונו על מחסני אכסון אחרים. שמעתי גם כי בעבר היו משאירים במבנים אלה את מעשר היבולים לכנסייה, ופקידי הכנסייה היו עוברים ואוספים אותם, ולכן עד היום הם נחשבים לרכוש הכנסייה. סיפור מעניין שלא הצלחתי לאמת.

הוראו (Horreo) אופייני בגליסיה / צילום: גלי זוהר גונן

קצת אחרי הכפר As Rozas, בגובה 660 מטר, יש נקודת תצפית יפה מערבה (Pena dos Corvos). מכאן הדרך מתחילה לגלוש למטה לעמק הנהר מינו (Rio Mino) ואל הישוב הקטנטן Mercadoiro. כאן יש מסעדה וקפה פופולאריים עם שמשיות לבנות ושולחנות בחוץ, הכל בלבן, ויש גם אלברגה, ובין שתיהן יש דשא ענקי עם כמה כסאות נוח שמייד מושכים את עינינו. אנחנו מזמינים 'קלרה' לי וקולות לגלי וליואבי, חולצים נעליים, ומשתרעים על כסאות הנוח שמחכים רק לנו. ממולנו שטחי אחו ירוקים ומזמינים וכמה חורשות, מתחתינו מקצרת דשא רובוטית קטנה וחמודה שמסתובבת ומכסחת את הדשא, ומסביבנו הכל פתוח ומזג האוויר פשוט נהדר, כמו גן עדן!

סייסטה מקומית / צילום: גלי זוהר גונן

ממשיכים ללכת / צילום: גלי זוהר גונן

כן, קשה לקום ממקום כזה אבל אין ברירה, כי היום זה יום הליכה ארוך וכבר שלוש וחצי. אז אחרי איזה 45 דקות של סיאסטה אנחנו מתארגנים וממשיכים בדרך שיורדת עכשיו בנוף שהוא פתוח יותר לכוון נהר מינו והעיר פורטומארין. לאחר חציית הכפרים A Parrocha ו-Vilacha אנו מגיעים לנקודה שממנה צריך לבחור בין 3 דרכים אפשריות שאתן נרד לעמק הנהר מינוֹ, כאשר שלוש האפשרויות מוצגות על לוח בצד הדרך. האחת היא הדרך ההיסטורית שהירידה בחלקה התחתון תלולה מאוד ויורדת בערוץ צר. השנייה דרך שעוקפת מצפון את החלק התלול והקשה, והשלישית דרך שעוקפת מדרום. כאן אנחנו פוגשים גם את רבקה ובוב ידידינו שמתלבטים בשאלה איזו דרך לקחת, ומצטרפת לדיון גם מתיאה, מדריכה סלובנית נחמדה שמובילה קבוצה של כעשרה איש מסלובניה וכבר הלכה כאן. בסופו של דבר אנחנו בוחרים בדרך ההיסטורית, התלולה והצרה ואילו רבקה ובוב (והקבוצה הסלובנית) בוחרים בדרך העוקפת מצפון, וכולנו יוצאים לפורטומארין, כל אחד בדרכו.

עם רבקה ובוב, מתייעצים לגבי המשך הדרך / צילום: גלי זוהר גונן

יורדים בקטע התלול / צילום יואבי זוהר

אנחנו ממשיכים בירידה, שהיא בינתיים מתונה ומהנה, וממרחק כבר ניתן לראות את העיירה פורטומארין (Portomarin) אליה מועדות פנינו. לעיירה הזאת יש סיפור מאוד מיוחד ויוצא דופן, אך נחכה עם הסיפור הזה עד שנגיע אליה. בינתיים הירידה נמשכת, ולאט-לאט היא הופכת לתלולה יותר ויותר, כשההליכה בחלקה היא בין קירות אבנים הרוסים, מה שאומר שפעם גרו כאן אנשים. אנחנו יורדים בזהירות, נעזרים במקלות ההליכה, יהיה מיותר לשבור כאן איזו יד או רגל. כשיש כאן זרימה של מים (ולפי הסלעים החלקים שאנו דורכים עליהם נראה שמים זורמים פה חופשי), זה בטח סיוט לרדת כאן, אז באמת חייבים לקחת את הדרך העוקפת. בסוף קטע הירידה התלול הזה אנחנו מגיעים לכביש המלווה את נהר מינו (Rio Mino), ומכאן כבר ניתן לראות את הגשר הענק שמעל לנהר, שאין בו מים רבים בעונה זו של השנה, ואת העיר.

עשינו את זה / צילום: איציק גונן

הגשר על נהר מינו והעיירה פורטומארין / צילום: איציק גונן

כן, אז מה הסיפור של העיירה הזו? ובכן, העיירה העתיקה הזו, ששרידיה בתקופה הרומית, הוצפה כליל במימי הנהר Mino בשנת 1962, כאשר ביוזמת הגנרל פרנקו, שליט ספרד באותם ימים, הוקם על הנהר, לא הרחק, סכר בלזאר (Belesar) שנועד ליצור מאגר מים. התושבים עברו להתגורר על הגבעה ליד, ושנים לאחר מכן, כאשר יובשו שטחים של הנהר, החלו להעביר משם חלקים מהמבנים המרכזיים של העיירה, אבן אחר אבן, כדי לבנות מחדש אותם מונומנטים. הכנסייה הרומאנסקית היפה מהמאה ה-12, סן ניקולאס (נקראת גם San Xoan/juan עקב קשריה עם מסדר האבירים של סיינט ג'ון – Knights of Saint John) הוקמה כך מחדש, ועל חלק מהאבנים ניתן לראות את המספרים שנתנו להן כדי להבטיח שהבנייה המחודשת תהיה זהה לבנייה המקורית. הכנסייה עצמה, על ארבעת מגדליה ועמדות הירי שעל הגג, נראית יותר כמו מבצר, ואכן הכוונה היתה שתשמש גם ככנסייה וגם כמבצר. הכנסייה, ראוי לציין, תוכננה ע"י תלמידו של מתיאו (Mateo), שתכנן את אכסדרת La Gloria שבקתדרלת סנטיאגו.

כנסיית סן ניקולאס / צילום: איציק גונן

תוך כדי חציית הגשר אנחנו מצליחים לראות במי הנהר הלא-עמוקים שרידים של העיר שהוצפה לאחר בניית הסכר. הגשר הזה הוא ממש ארוך, וכשאנחנו מסיימים לחצות אותו יש מולנו מדרגות גבוהות שהיו חלק מהגשר שהוקם כאן בימי הביניים בעקבות הגשר הרומאי (מדרגות 'גברתנו של השלג' – Escalinasta de Nuestra de las Nieves). אנחנו עולים ומנצלים את התפאורה לצילום מסוגנן בבימוי יואבי (כ"א עומד על מדרגה אחרת). לאחר המדרגות יש קפלה עם שער מקושת יפה (Capela de Santa Maria de las Nieves), שגם היא הוצאה ממימי הנהר לאחר שהעיר הוצפה, ונבנתה כאן מחדש. 'אתר' נוסף המהווה במה לכישרונות הצילום שלנו היא הכתובת הגדולה 'Portomarin', אותה אנחנו פוגשים בהמשך הכניסה לעיירה, ואשר הופכת בעזרתנו למיצג אמנותי. אח"כ אנחנו מצלמים שם גם את רבקה ובוב, שבינתיים הגיעו והצטרפו לחגיגה.

מייצגי פורטומארין / צילומים: צליינים אלמונים

מכאן אנו חוצים את העיירה לאורך רחוב קומפוסטלה עד לכיכר Fraza Conde Febosa, שבצד אחד שלה ניצב בית העירייה, ובצד אחר כנסיית סן ניקולאס. יש כאן אווירה טובה במקום הזה, אני מציין לעצמי בזמן שאנו ממשיכים למקום בו נבלה את הלילה ונמצא לא הרחק, פנסיון מאר (Pension Mar). פנסיון 'הים' שלנו מתגלה כאחלה מקום. הבעלים/מנהל שמקבל את פנינו מציע לנו שני חדרים לבחירה ואנו בוחרים בחדר נחמד עם 3 מיטות בקומה הראשונה. מחוץ לחדר יש שירותים ומקלחת המיועדים לנו ולחדר נוסף, והכי חשוב, יש על שולחן בהוֹל הקטן של הקומה מגש עם כריכים ופירות, וגם שתייה, והכל חופשי. מעולה! חוץ מזה אשתו של המנהל הכינה לנו דמויות פילים מדליקות עשויות מהמגבות שלנו, פיל על כל מיטה. מה תגידו? אנחנו נכנסים להתקלח ובינתיים גלי אוספת את כל הכביסה אותה תכניס למכונה (3 יורו), ומאוחר יותר תתלה אותה אשתו של המנהל על חבלי הכביסה שבחצר הפנימית.

הפילים שלנו / צילום: איציק גונן

בשבע אנחנו יוצאים להסתובב קצת בעיירה הנחמדה, שאין בה יותר מדי פעילות. חיים כאן היום כ-2000 אנשים, וזו ירידה לעומת שנים קודמות (ב-1910 למשל חיו כאן למעלה מ-5000 איש), וכל האנשים שמסתובבים כרגע בחוץ הם צליינים כמונו, למעט כמה מזקני העיירה שיושבים על הספסל וצופים במתרחש. במסעדה סמוכה לכנסייה, אחת מארבע הממוקמות זו ליד זו, יושבים יוטה והנס ואוכלים, ובזמן שגלי ויואבי הולכים לבדוק כמה חנויות כדי למצוא מתנות לילדים/אחים שנשארו בארץ, אני מצטרף אליהם ואנחנו מדברים. מסתבר שהם חשבו בתחילה לישון מחוץ לעיירה, אך לא מצאו אלברגה, ובפורטומארין עצמה הם הצליחו בסופו של דבר (בסיוע המשרד שמסייע לצליינים שמגיעים לעיר) לשים את ידם על החדר האחרון שעוד נותר פנוי. וואלה. אין ספק שהזמנת החדרים המוקדמת של גלי מוכיחה את עצמה כמעט מדי יום.

זקני פורטומארין ורחוב קומפוסטלה / צילום: איציק גונן

"זהו", הם אומרים, "מחר אנחנו לוקחים אוטובוס לסנטיאגו, ומשם נמשיך למדריד", ונדמה לי שאני שומע נימה של עצב בדבריהם. יוטה אמנם כבר הלכה את הקמינו פעמיים, אבל עבור הנס זו פעם ראשונה. "חבל שלא נהיה יחד בסנטיאגו", אני אומר, "ואחרי המיסה בקתדרלה נלך לאיזו ארוחת פרידה, היה יכול להיות נחמד". "כן", הם אומרים ומניעים את ראשיהם. רבקה ובוב כבר אמרו לנו קודם שמחר הם לוקחים יום מנוחה ונשארים בפורטומארין, וזה אומר שבעצם ממחר אנחנו צועדים בלי שני הזוגות שהתחברנו אליהם הכי הרבה במהלך הקמינו. עצוב. אחר כך אנחנו מדברים קצת על עבודתו של הנס. הוא פנסיונר צעיר, ועכשיו הוצעה לו משרה כמורה מחליף ורוצים שכבר יבוא לעבוד. וזה מוביל אותנו לדבר קצת על חינוך, ועל תפקידו המורכב של המורה במיוחד בימים אלה ועל חשיבות עבודתו בתחום הערכים, ביכולתו להיות קשוב רגשית לילדים, וביכולת לעזור לילדים ליצור מעט סדר בחייהם מלאי הגרויים.

כנסיית פורטומארין, שעה לפני המיסה / צילום: איציק גונן

כשגלי ויואבי חוזרים, אנחנו מחפשים מסעדה לארוחת ערב, בודקים את רביעיית המסעדות הסמוכות כשבאחת מהן יושב ואוכל ויטאל, עם ג'ולי ועוד שתי נשים, ובסוף מחליטים על מסעדת Xoanes Raciones ומתיישבים ליד אחד השולחנות בחוץ. אחרי הזמנת האוכל אני קופץ לכנסיית סן ניקולאס הסמוכה לראות איך מתנהלת כאן המיסה שמיועדת לצליינים ומתחילה בדיוק עכשיו, בשעה שמונה. קודם כבר היינו כולנו בכנסייה כדי להחתים את הדרכונים שלנו, ועכשיו אני נכנס לבדי ומתיישב על אחד הספסלים. אין כאן יותר מדי אנשים, לא יותר מחצי אולם, וגם שיתוף הצליינים מוגבל (בהשוואה לאו-סבריירו), ובסך הכל מתנהלת כאן מיסה מאוד סולידית ולא יותר מדי מעניינת. אחרי כ-20 דקות אני חוזר לשולחן האוכל, שבינתיים הגיע, ומצטרף לארוחה. גם כאן אנחנו אוכלים ארוחת צליינים (אני כרגיל הזמנתי דג, מסוג לא ידוע), וגם הערב הארוחה שאנו אוכלים בהחלט טעימה. אחרי ארוחת ערב אנחנו מסתובבים עוד קצת בעיירה הנחמדה והשקטה הזאת, ואז הולכים לישון, מחר מצפה לנו עוד יום הליכה ארוך.

ערב עירוני בפורטומארין / צילום: איציק גונן