פרק 10 –גואה הולכת ורוני באה
מבזיליקת בּוֹ-זֶ'זוּש אני ממשיך לכנסיית ומנזר סנטה מוניקה, שמשמשים היום מנזר לנזירות, ומטפס עד לכנסיית 'מריה של מחרוזת התפילה' (Church of Our Lady of the Rosary), שעומדת על 'הגבעה הקדושה', ומהדשא שמאחוריה נשקף מראה יפה של נהר מאנדובי לכיוון העיר פאנאז'י. על גבעה זו עמד אפונסו דה-אלבוקרק, האדמירל הפורטוגזי הראשון שהגיע לגואה, וצפה בכוחותיו מנצחים את חייליו של אדיל שאה, סולטן ביג'אפור, ב-1510. אפונסו נשבע להקים במקום כנסייה, כאות תודה לניצחון, וכנסייה זו אכן הוקמה לאחר מותו, ב-1544-9. מספרים כי בכנסייה זו, 'מריה של מחרוזת התפילה', לימד פרנסיסקו ז'אבייר בערבים נצרות בשיטת 'שאלות ותשובות', כשלפני תחילת השיעור היה מצלצל בפעמון הכנסייה ומזמין את האנשים לבוא. כאן בכנסייה גם השיא פרנסיסקו את דונה קטרינה עם המשנה למלך, הנציב הפורטוגלי באותה עת, גרסייה דה-סה. אכן כנסייה עם היסטוריה נאה משלה.
מ'מריה של מחרוזת התפילה' אני ממשיך ומטפס לעבר שרידיה של כנסיית אוגוסטינוס הקדוש (Church of St Augustine) הבולטים למרחוק, בדמות אותו חלק של מגדל הכנסייה שעדיין נשאר עומד, ומתנשא לגובה של 46 מטר, לאחר שחציו האחר יחד עם החזית קרסו ב-1931. הכנסייה שפעם עמדה כאן נבנתה ב-1602 ע"י נזירים מהמנזר האוגוסטיני, וננטשה ב-1835 בשל מדיניות הדיכוי של הממשלה הפורטוגלית, שהביאה לגירושם של מסדרים דתיים רבים מגואה, ביניהם גם המסדר האוגוסטיני. אומרים כי בשעתו, כשעדיין עמדה על תילה, היתה זו הכנסייה הגדולה ביותר בגואה!
כיום מתקיימות במקום עבודות ארכיאולוגיות, לשימור חלק ממה שנותר מהכנסייה, וניתן לסייר בין השרידים המשוחזרים ולראות את עבודת השחזור. תוך כדי שיטוט בין שרידי הכנסייה אני גם קורא שהפעמון היפה שהיה כאן הועבר ב-1871 לפאנאז'י, ונקבע במגדל של כנסיית 'מריה של העיבור הקדוש', שם הייתי אתמול, הממ... מעניין, לא?
הרעב כבר מתחיל לכרסם בי בכל פה ועל מים לבד, עם כל הכבוד, קשה להתקיים. זה הזמן לקנות קצת אוכל (מסעדה של ממש לא ראיתי כאן), ולחפש איזה מקום נחמד להתנחל בו, לאכול ולנוח. אני מעיין במפה ובוחר בשפת נהר מאנדובי, במקום בו יוצאת המעבורת שחוצה את הנהר לאי דיבאר, שיהיה גם קצת אקשן. בדרך לנהר אני מתעודד עם כוס מיץ קנה סוכר וארטיק, ויחד אנחנו עוברים ליד כנסיית ארמונו של אדיל שאה, ומתחת לקשת המשנה למלך (Viceroy's Arch), שנבנתה כאן ב-1597 כדי להנציח את הגעתו של ואסקו דה-גמה להודו. הקשת נבנתה ע"י פרנסיסקו דה-גמה, נכדו של המגלה הגדול, בעת שכיהן כמשנה למלך, ולאחר מכן החלה מסורת שכל משנה למלך (נציב) חדש המתמנה לתפקידו מקיים תהלוכה מתחת לגשר ושם, במהלך הטקס, הוא מקבל את מפתח העיר גואה.
כעת, בעת שאני יושב ואוכל, אני מנסה לדמיין את מה שמספרים הספרים, שפעם המקום והרחובות שמסביב לקשת היו המרכז והמוקד של השוק של גואה, שוק רחב ידיים ומלא פעילות. בשוק זה נמכרו סחורות מכל סוג ומין, בדי משי ושטיחים, אבנים טובות, קופסאות לתכשיטים, גלימות, תבלינים, ועוד הרבה, ולפי הסיפורים גם התקיימו כאן בשוק הימורים על תוצאות של מרוצי סוסים, כן, כן.
אחרי האוכל אני צועד לי להנאתי לכיוון המדשאה של הקתדרלה. כבר אחר-הצהריים והשמש עושה דרכה מטה, לכיוון השקיעה, פחות לוהטת ומרוככת יותר, כמי שעשתה את שלה וסיימה את מלאכתה להיום. השמיים מתחילים לקבל גוון אדמדם יפה המשרה אווירה רגועה ושלווה יותר מסביב, ודוק של קסם הולך ויורד על עיר הכנסיות הזאת. מכיוון בזיליקת בּוֹ זֶ'זוּש נשמעת שירת מקהלה, ואני ממהר ונכנס פנימה, סקרן לראות מה זה. מסתבר שמתקיימת כאן תפילה עכשיו ואני מתיישב על אחד הספסלים, בין עשרות גברים שחלקם לבושים חולצות לבנות, וכמה נשים, הממלאים את ספסלי הכנסייה. בצד הבמה, לא הרחק מהכומר הנושא את התפילה, עומדת מקהלה של גברים ונשים, ביניהם כמה בני נוער, שמדי כמה דקות פוצחת בשיר מזמור. שירת המקהלה צלולה ויפה ופשוט כייף להאזין, וכך אני נשאר לשבת, נהנה מכל דקה. אכן סיום הולם ליום גדוש כנסיות וסיפורים על הנצרות...
אחרי שש, כשמתחיל להחשיך, אני יוצא לכביש ועוצר אוטובוס חזרה לפאנאז'י. הפעם האוטובוס הגיע לכאן כבר מלא ואני נאלץ לעמוד כל הדרך, מזל שזה רק 20 דקות. תוך כדי נסיעה אני חושב לעצמי שיש לי עדיין שאלה אחת שנשארה פתוחה: על מה ולמה איבדה אולד גואה את בכורתה? מה קרה שגרם לכך שבשנת 1843 הועבר כתר עיר הבירה של גואה לעיר פאנאז'י? ידוע כי עוד לפני בואם של הפורטוגלים להודו היתה גואה העתיקה עיר שוקקת חיים ומשגשגת עם כ-200,000 תושבים (1543), ואף שימשה כבירתה השנייה של שושלת אדיל שאה מביג'אפור, אז מה קרה לה לעיר הזאת שהפכה לעיר רפאים ועד היום היא נשארה ריקה? ובכן, מה שהצלחתי למצוא בספרים (ובאינטרנט) זה שבמהלך המאה ה-17 התפשטו באולד גואה מגיפות של מלריה וכולירע, אשר גרמו לתושביה לנטוש את העיר. ב-1775 נותרו בעיר רק כ-1500 תושבים, וגם אלה עזבו מאוחר יותר כתוצאה מרדיפות דתיות של הממשלה הפורטוגלית, שמדיניות הדיכוי שלה הביאה לגירושם של מסדרים דתיים רבים מהעיר, כפי שגם עלה בגורלם של נזירי המסדר האוגוסטיני, שאת שרידי כנסיית אוגוסטינוס הקדוש שהקימו ראיתי היום. כן, אכן סיפור מעניין ועצוב גם יחד, וטוב לפחות שחלק מהכנסיות שנבנו אז, באותם ימים, שרדו עד היום כדי להראות לנו את יופיין, וללמדנו על תקופה יפה בתולדות העיר אולד גואה, תקופה שחלפה ללא שוב...
אחרי מקלחת מרעננת בחדרי אני יוצא לארוחת ערב של פרידה מפאנאז'י. מחר אני מתכוון לעזוב, והערב אני הולך לחגוג ב-Hotel Venite המסעדה הביתית שלי. כל המרפסות הקטנות כבר תפוסות, ואני מתמקם ליד שולחן פנימי והולך על המנה שאהבתי בערב הראשון כאן, דג גואה בְּקַרי עם אורז, ירקות ופאפאד, בננה לאסי וצ'אי לקינוח. המסעדה עמוסה ומלאה, ובחוץ כבר יש ממתינים רבים, אבל לי הערב יש זמן. סושיל מחייך אלי מרחוק, בעת שהוא מפנה כלים משולחן שסיים לסעוד, ואני מסמן לו שמחר בבוקר אבוא לארוחת בוקר. הראש שלי כבר טרוד במחר, אני על רשימת ההמתנה לרכבת הלילה ממדגאון לארנקולם (קוצ'ין), וחשוב לי להגיע בהקדם לקראלה, מטרת ביקורי הפעם בהודו. ואם לא יהיה מקום על הרכבת? משום מה אני בטוח שאמצא פתרון כלשהו, אולי בסליפר, או ברכבת אחרת. במקרה הגרוע אני יכול לנסוע להאמפי לכמה ימים, או אולי לארמבול או פאלולים. מבחינת חופים אני דווקא מתכנן בהמשך על ורקאלה, אבל קודם כל אני רוצה לסיים את המשימה שלשמה הגעתי לכאן, ואשר אם תהיו סבלניים עוד מעט, תוכלו לשמוע ממני מהו הדבר שהוביל אותי עד לכאן. טוב, בואו נקווה לטוב (עם הרכבת) ונחזיק יחד אצבעות, קצת מחשבות אופטימיות לא יזיקו...
_______________________________
בוקר חדש מפציע על העיר פאנאז'י, ועל חודש פברואר שמתחיל היום. פברואר הוא החודש שלי (יומולדת, מזל דלי וכל זה), ונראה מה יביא אלי בכנפיו. אני מתקלח, אורז, נפרד מבעל הגסט-האוס ויוצא ל-Hotel Venite לארוחת בוקר אחרונה כאן. היום אני מנסה את המרפסת הצדדית (השביעית), נראה איך הדברים נראים מכאן. אני מזמין מסושיל גם פורידג', שזו מין דייסת חלב וסולת, תחליף לקרד האהוב, אבל זה לא זה, אפילו די מגעיל. בצפון מצאתי קרד בכל מקום ואילו כאן – נאדה, נקווה שבהמשך עוד אגלה משהו. אחרי הארוחה אני נפרד מסושיל, ומברר איפה יש חייט קרוב, כי המכנסיים שלי נקרעו. מסתבר שיש אחד ממש כאן ברחוב, לא רחוק מהמסעדה, ואני יורד אליו. על כיסא קטן בכניסה לחנות יושב ומתחמם בשמש אחד הבטלנים המקומיים; כשהוא רואה שאני מתכוון להיכנס פנימה הוא קם ממקומו ומפנה לי את המעבר. בתוך החנות הדהויה והמרוטה יושב חייט כסוף שיער ושפם, כבן 65 לפחות, ליד מכונת תפירה DURBY, ותופר משהו בבד תכלת, ואני נזכר באמי, התופרת, ובמכונת ה-ZINGER עליה תפרה שמלות ערב לכל נשות הקיבוץ... החייט בוחן את המכנס הקרוע, שהבד שלו כבר הולך ומתפורר, ואני שואל אם יוכל לתקן את זה. "ממה שאני יודע", אני מוסיף, "נראה לי שצריך לשים מאחור חתיכת בד ולתפור, כי רק תיקון של הקרע לא יחזיק". החייט מרים ראשו אלי, ומחייך, מה שגורם לי מיד להוסיף "טוב, אבל אתה המומחה"... החייט לוקח את המכנסיים ושואל אם יש לי 20-15 דקות להמתין. במבט שלו אני רואה שהוא עדיין לא קולט את זה שפתאום נכנס אליו לחנות איזה זר שמבקש ממנו לתקן את המכנסיים שלו, ותוהה בינו לבינו אם זה אמיתי. "אין בעיה", אני אומר, "ממילא הרכבת שלי יוצאת רק בערב", ומתיישב על הכיסא שהתפנה בינתיים בפתח החנות. עכשיו תורי להתחמם בשמש ולצפות בעוברים ובשבים, ואני שם לב שהם די מתפלאים לראות אותי יושב בכיסא הזה. בינתיים החייט, שעכשיו אנחנו עושים היכרות מסודרת, והוא מספר שקוראים לו מאניל, מתחיל לעבוד על המכנסיים שלי.
דבר ראשון הוא בוחר את חוט התפירה, שיהיה בצבע המתאים, ולאחר שהוא משווה בין מספר סלילי חוטים שנמצאים במגירת שולחן התפירה הוא הולך לאחורי החנות הקטנה ושולף משם סליל חוטים נוסף ושוב משווה, עד שמוצא את מה שביקש. עכשיו הוא מחפש פיסת בד שתהווה את החיזוק האחורי; רגליו היחפות מטופפות לעבר הארון הצדדי, שמעליו תלויים זוגות מכנסיים על קולבי מתכת דקים, והוא פותח אותו ומחפש שאריות בד; גם כאן חשוב לו שהצבע יתאים, למרות שלא יראו את זה. משמצא את מבוקשו הוא מתיישב ליד המכונה, שם את הסליל עם החוט במקום המיועד, משחיל את החוט במחט, ומתחיל לתפור. אני שואל אותו אם אפשר לצלם והוא שוב מחייך. מה זה אומר? אני מפרש את זה כהסכמה ולאחר הצילום אני מרגיש צורך לספר לו שגם אימי היתה תופרת. מאוורר התקרה הלבן מסתובב במרץ ומסיט מעט את שערו הכסוף בעת שהוא מביט בי, ובעיניו עדיין אותה השתאות על כך שהגעתי לחנותו ועל עצם השיחה המתנהלת בינינו... התיקון שהוא עושה ממש רציני, הוא מסובב את המכנסיים מצד לצד, כפי שאימי היתה עושה כשתיקנה איזה קרע בחולצתי או מכנסי, תופר שתי וערב, ועוד פעם, בקיצור – משהו חזק שיחזיק טוב, עד לקרע הבא, שיהיה כמובן ממש על יד התיקון הזה, כי ככה זה עובד כשהמכנסיים שלך כבר במצב התפוררות, אבל משום מה אתה כל-כך אוהב אותם ולא מוכן לוותר עליהם, גם אם יהיו עליהם מיליון תיקונים!
כשמאניל מסיים הוא מראה לי את עבודתו ומצפה לשמוע מה אומַר. "יופי!", אני אומר לו, "תפרת את זה יופי, ממש חזק!". הוא מחייך בהכרת תודה, ואני לוקח את המכנסיים ודוחק אותם לתיק הגב. "כמה לשלם לך?", אני שואל. הוא מביט בי, חושב רגע ארוך, ובסוף אומר: "כמה שאתה רוצה...". הממ... אני תוהה מה יכול להיות תשלום סביר עבור תיקון כזה, ואומר לו "תגיד לי בערך, כי ממש אין לי מושג". מאניל חושב שוב, ובסוף אומר: "20 רופי". אני נותן לו 30, לוחץ את ידו ונפרד ממנו לשלום. אין מה להגיד זה חייט אמיתי, מהסוג שלא מייצרים כבר.
טוב, לפני האוטובוס אני עוד עוצר בסניף הדואר המרכזי הסמוך, כדי לשלוח כמה גלויות. כן, נכון, גלויות זה כבר משהו שעבר מהעולם, מי בכלל שולח גלויות? ובכל זאת, ילדים קטנים תמיד שמחים לקבל גלויה צבעונית מחוץ לארץ, וגם לאחיות של מרפאת 'למטייל' בלב המפרץ הבטחתי גלויה לאוסף גלויות המטיילים שלהם... את הדרך לתחנת האוטובוס אני עושה ברגל, עם הבית על הגב. זה גם די קרוב, וגם, באופן מפתיע למדי, אף ריקשה או אופנוע לא נעצרים לידי ומציעים את שרותם, אולי פשוט כי אני הולך בצד ימין וכולם נוסעים בצד שמאל, לך תדע.
לאחר שאני קונה 2 כרטיסים אותם מגיש לי המוכר בדלפק, אחד של 15 רופי והשני של 4 רופי (מעל חלון המכירה כתוב במפורש שלכל נוסע צריכים להיות 2 כרטיסים, וכי המחיר מפאנאז'י למרגאו הוא 19 רופי), ועדיין מתחבט בשאלה ההודית הגורלית למה שני כרטיסים?!?! אני עולה לאוטובוס ומתיישב ליד בחורה שאתמול ראיתי לכמה דקות באולד דלהי (אחר-כך יסתבר לי שהרגישה לא טוב וחזרה מוקדם לפאנאז'י), ובארוחת ערב היא ישבה במרפסת הצדדית של Hotel Venite. כשראיתי אותה בפעם הראשונה חשבתי שהיא ישראלית, אבל בערב במסעדה היא ישבה וכתבה, והיה נדמה לי שהיא כותבת משמאל לימין. אנחנו מתחילים לדבר באנגלית, ואז היא שואלת אם אני מדבר עברית?!? כן, אז למרות המבטא האוקספורדי שלי (סתם, סתם...) הוא נשמע לה קצת ישראלי והיא מאוד מופתעת, כי אני הישראלי הראשון שהיא פוגשת בפאנאז'י, ואם היא לא היתה ישראלית היא בטח לא היתה מזהה שאני מישראל... וואלה, איזו התרגשות של שנינו (גם שלי, מודה). כן, ככה זה כשאתה מסתובב לך לבד, ואומר את הדברים הכי משמעותיים שיש לך ליומנך, ודברים קצת פחות משמעותיים (עד שתכירו) למטיילים פולנים/בריטים/צרפתים/גרמנים/פיניים, כמו אלה שפגשתי עד כה. עם הישראלים אין מעצורים, הכל נשפך מיד החוצה, לטוב ולרע.
טוב, אז קוראים לה רוני, היא בת 26 (לא מזמן חגגה יומולדת), ומטיילת כבר חודשיים בגואה, לבדה. היא הספיקה כבר להיות בהאמפי ובכמה חופים (אראמבול, פאלולים), וכעת היא מתכננת לנסוע לאוֹם ביץ', ליד גוקרנה, "שמעת על המקום?" בטח שמעתי, יוֹרַי אפילו השביע אותי שאסע לשם ואמסור לביק בגסט-האוס נירוונה ד"ש ממנו, ושיש שם אחלה חוף, שעדיין לא התקלקל... כן, עכשיו הדרך מפאנאז'י למרגאו (פחות משעה) חולפת לה במהירות, כשאנחנו מפליגים בסיפורים וגילויים הדדיים. ואז, לקראת ההגעה למארגאו, אני מספר לה את הסיבה האמיתית לבואי הפעם להודו.
רוני נשבית בקסם הסיפור עד כדי כך, שכאשר אנו מגיעים לקאדאמבה, תחנת האוטובוסים המרכזית של מארגאו, ויורדים מהאוטובוס עם כל הציוד, היא שואלת אם תוכל להצטרף אלי... נו, מה תגידו? בבוקר שאלתי מה יביא פברואר בכנפיו אז הנה, הגיעה רוני, הפתעה ראשונה. מהשיחה באוטובוס רוני נשמעת לי מעניינת, מישהי שמחפשת את דרכה ואת קולה הייחודי, רצינית, מתעניינת ביוגה ובדברים שחלקם גם מעניין אותי, וכייף לדבר איתה. עכשיו אני רק תוהה אם היא תצליח להתמיד בדרך שלי, אליה היא מבקשת להצטרף, אולי זו רק התלהבות של רגע? זה לא קל לעשות מסע של מישהו אחר. וכמובן מיד גם מתגנב ללב החשש אולי לא נסתדר יחד וזה סתם יעיק על שנינו, מה אז? כן, אני עונה לעצמי, תמיד אפשר להגיד שלום ולהיפרד ובינתיים, לפחות ברגע זה, אני שמח לקראתה. אני מחייך אליה ואומר: "יאללה, בואי!"