פרק 29 – קוֹלין יקירתי...

אחרי כל החוויה המתישה רגשית של שריפת הגופות, אולי זה הזמן הטוב ביותר לעבור לקוטב אחר לחלוטין של הקדושה והדת, המוזיקה. כן, כן, המוזיקה! ואראנאסי זה לא רק מוות ושריפת גופות, וחוויה דתית, ואראנאסי זו גם מוזיקה, ומסתבר שיש כאן בואראנאסי סצנה מוזיקלית ממש רצינית, והעיר נחשבת למרכז המוזיקה ההודית המסורתית, ומהווה מוקד עליה לרגל למוזיקאים מכל רחבי העולם. כן, אז אם ביאסתי אתכם קצת עם כל תיאורי השריפה, הרשו לי עכשיו לשמח אתכם עם מעט מוזיקה, וזה מה שאני עושה גם לעצמי אחרי ארוחת ערב במסעדת הגג של המלון הסמוך לגסט-האוס שלי...

...מוזיקאים רבים מגיעים לואראנאסי, גם לתקופות ארוכות, כדי להכיר וללמוד את המוזיקה ההודית הקלאסית וחלקם, אלה שנשבו בקסמה של המוזיקה ההודית הכה-מיוחדת, אף חוזרים לכאן מדי שנה, כל אחד אל הגורו (המורה המוזיקלי) שלו. "יש כאן בואראנאסי מורים גדולים ומפורסמים לסיטאר, לטאבלה, לחליל, לסאראנגי, לשנאי, וגם לריקוד ושירה", מספר לי אסף, ישראלי בן 25 לערך, אותו פגשתי אחר-הצהריים על מדרגות מיר-גהאט, ליד המקדש הנפאלי. אסף נמצא כאן כבר יותר מחודש, ואף שכר לעצמו בית לא רחוק מאסי-גאט, שהיא הגאט הדרומית ביותר. הוא לומד נגינה על סיטאר אצל מורה ממשפחת מישרא, שמקבל תלמידים רק על בסיס חודשי, אפילו שיש גם מורים שאפשר לקבל מהם שיעורים בודדים. "אני כאן לבד", הוא מוסיף בתשובה לשאלתי, "אין לי קשר עם אף ישראלי, ואין לי מושג כמה ישראלים לומדים כאן מוזיקה או דברים אחרים". אני שואל ואסף מספר לי על כמה מקומות בהם מתקיימים קונצרטים של מוזיקה הודית, ומסתבר שאחד מהם הוא ממש לידי, לא רחוק מהגסט-האוס שלי.

קונצרט לבנסורי וטאבלה בואראנאסי / צילום: איציק גונן

כן, אז עכשיו אני יושב כאן, על שטיח בחדר קטן, יחד עם עוד זוג יפנים צעירים, ומאזין לקונצרט של בנסורי (חליל במבוק הודי) וטאבלה. 'קונצרט' בואראנאסי, שתבינו, זה לא בדיוק הקונצרטים שאנחנו מכירים מהיכל התרבות או מקומות כאלה; קונצרט כאן יכול להיות הופעה של נגן או שניים לפני קהל של מאזינים בודדים, וזהו. וכאן, הנגנים הם שני חבר'ה צעירים ומוכשרים, שמנגנים בעיניי נהדר, ולפני כל קטע מוזיקאלי הם גם מסבירים מה אנחנו הולכים לשמוע. חלק מהקטעים שייכים למוזיקה הקלאסית ההודית, ואחרים למוזיקה העממית. המוזיקה הקלאסית ההודית, כמו שהסביר לי היום אסף, נועדה לקרב את האדם אל עצמו ואל הבריאה, באמצעות הצליל. הראגה ההודית, ש"צובעת את הנפש", היא חלק מהמוזיקה הזו, יש בה צלילים המושמעים בסדר מסוים, שאמור לקרב את המאזינים, ואת הנגנים אל עצמיותם ואל פנימיותם. ההתמסרות המוחלטת לצלילים מביאה לשכחה של האגו, ובעצם הנגנים לא יוצרים את המוזיקה, אלא רק חושפים אותה (בדיוק באותו האופן בו תיאר מיכלאנג'לו את עבודתו כפסל), וכך הם מגיעים להתעלות הנפש. הבחור שמנגן על הטאבלה, שגם זה שמסביר לפני כל קטע, פשוט מדהים, איזו טכניקה, איזו שליטה בצמד התופים, באמת מרשים! בסיום הקונצרט הם גם מוכרים דיסק שלהם, ומזמינים אותנו לקונצרט נוסף, מחרתיים בערב, יום שישי, שבו יהיו גם שירה וסיטאר. כן, אני חושב לעצמי, זוהי ואראנאסי, עיר קשה, סוחטת רגשית, עם אווירה כבדה ומעיקה, אבל גם עם המון מוזיקה, וריקוד, ושירה, ושמחה, ואת כל זה יחד אני מנסה עכשיו לעכל…

הליכה לאורך הגאנגס דרומה / צילום: איציק גונן

היום אני יוצא דרומה, לאסי-גהאט (Assi Ghat), שהיא הגהאט הדרומית ביותר כאן לאורך הגאנגס, וגם הגהאט הראשונה מבין חמש לטבול בה במסלול הטבילה הטקסי, הפאנצ'אטריתי יאטרה. נהר האסי שליד הגהאט גם נותן לעיר וארנאסי את שמה, שמשמעותו 'העיר שבין שני נהרות', וארונה הצפוני ואסי הדרומי. היו תקופות שקראו לעיר קאשי, וגם בֶנארֶס (האוניברסיטה כאן נקראת 'האוניברסיטה ההינדית בנאראס, BHU), אך ואראנאסי הוא השם העתיק שהעיר חזרה אליו. עד עכשיו טיילתי רק צפונה, דרומה עוד לא הלכתי, ונראה מה יזמן לי היום, והוא אכן מזמן. מפגש ראשון הוא עם אַרנוֹ, צרפתי קתולי כבן 60 לערך, שבעבָרוֹ גם 15 שנות מגורים בארה"ב, בניו-יורק ובקליפורניה, "ועוד מקומות", ושכבר פגשתי והחלפתי אתו כמה מילים אתמול, באותו מקום. אַרנו נוהג לשבת על מדרגות הגהאט הסמוכה לשלנו, ומזמין אותי להצטרף אליו לכוס צ'אי, שמכין בחור עם עגלת מכירה על מדרגות הגהאט. "האנגלית שלך מאוד אמריקנית", הוא קובע בפסקנות כשאנחנו מתחילים לדבר, "גרת פעם בארה"ב?" לְארנו אנגלית במבטא צרפתי כבד, והוא פריזאי בנשמתו, למרות שהגיע לפאריז עם הוריו רק בשנות העשרה שלו. בהתחלה היתה להם דירת סטודיו, לא רחוק מהסורבון, אבל בסוף הם נאלצו למכור אותה, מסיבות כלכליות. היום יש לו דירה ב'לה-מארה', ברובע הרביעי; "גרים שם הרבה יהודים", הוא אומר לי, "מה, לא ידעת?, גם ויקטור הוגו חי שם פעם, בכיכר הווז'". הוא עדיין מתרפק על איב מונטאן, שרל טרנה, ואפילו מוריס שבלייה, ועל סרטי אלן דילון, וז'אן פול בלמונדו. "אני לא אוהב את הסרטים הצרפתים החדשים", הוא אומר. אני מספר לו שמאוד אהבתי את 'אמלי', ואפילו ראיתי את הסרט כבר שלוש פעמים! כן, גם הוא ראה, אבל לפי הבעת פניו נראה שהתלהב פחות ממני. ידידתו הצרפתיה, וחברה איטלקית שלה שטות עכשיו בנהר, והוא יושב כאן ומחכה להן, וכבר אתמול, ברגע שראה אותי, ידע שהוא רוצה לדבר איתי... מה תגידו? תוך כדי שיחה אני מספר לו שלפני שנה ומשהו ביקרתי בפאריז, אותה אני אוהב, ואפילו הלכתי לבית הקברות פר-לאשאז לבקר שוב כמה אנשים חשובים לי, קודם כל מרסל פרוסט, ואח"כ בלזאק, איב מונטאן וסימון סניורה, אדית פיאף, ג'ים מוריסון סולן 'הדלתות', ועוד כמה, ושנינו שוקעים בשיחה על דמויות חשובות בתרבות הצרפתית, והעולמית, ובסוף אנחנו מגיעים אל התרבות ההודית והדת ההינדית…

ארנו ואני שטים על הגאנגס כמה ימים לאחר מכן / צילום: הנער מורי

לְארנו יש דעה נחרצת על הדת ההינדית ואלפי האלים שקיימים בה: "לכם היהודים ולנו הנוצרים יש אל אחד; למעשה אלה שתי דתות שיונקות מאותו מקור והן דתות מתקדמות, בגלל האמונה באל אחד. כאן הם מאמינים באלפי אלים, ועוד", הוא מוסיף, "אחד מהם הוא קוף", והוא מחווה בידו לעבר ציור של האנומן, האל הקוף, על קיר הגהאט לידנו, "ולאחר יש ראש של פיל... זה כל-כך ילדותי ולא רציני!". אני מצידי אומר שבסופו של דבר, מה שאני מבין הוא שכל האלים ההודים הם בעצם התגלמות של אל אחד, בראהמאן, "וחוץ מזה יש כאן יותר ממיליארד אנשים שמאמינים במשהו, ואי-אפשר לבטל את זה סתם כך; לא חייבים לקבל את זה, אבל צריך לכבד את האמונה שלהם ודווקא לנסות להבין אותה". בינתיים הסירה חוזרת, עם שתי הנשים ואנחנו עורכים היכרות, תרז, חברתו של ארנו, ורוברטה (רוֹבי) האיטלקית, שתיהן נראות בנות ארבעים ומשהו, והן מצטרפות אלינו לעוד כוס צ'אי וכמה עוגיות שאני קונה. העוגיות הן גם בשביל כלב חולה, מלא פצעים, שכבר בקושי הולך, אבל מישהו פעם לימד אותו לשבת על הישבן ולהרים את שתי רגליו הקדמיות ולחכות לפרס, ובטח עשה בעזרתו הרבה כסף, עד שהכלב הזדקן, ואז עזב אותו. עכשיו הכלב הזה מתיישב מאחורינו ועושה אותו דבר, וכשהוא רואה שאנחנו לא מתייחסים אליו הוא מלטף אותי בגב קלות עם אחת מרגליו הקדמיות, וחוזר לתנוחת הישיבה, עם הרגליים הקדמיות מקופלות, מביט קדימה במבט נוגה. אחרי שהוא מגרד לי בגב פעמיים אני נכנע והולך להביא לו כמה עוגיות. כשהוא מסיים את העוגיות שלי הוא עובר לארנו, וכך הלאה... לפני שאני נפרד מארנו וזז, הוא עוד מספיק לספר לי שהוא מתכוון להיות כאן לפחות עוד חודש; הוא הביא אתו הרבה ספרים, ועכשיו הוא עסוק בתרגום קטעים מהם לאיזשהו ספר שהוא עומד לכתוב, משהו בנושא ספיריטואליזם. וחוץ מזה הוא בטוח שאנחנו עוד ניפגש, אין לו שום ספק בכך, וכשהוא אומר את זה, תוך שהוא לוחץ בהתרגשות את ידי, עיניו מלאות אמונה תמימה כזאת, כמו של ילד קטן…

אני באסי גהאט, הגהאט הדרומית ביותר בואראנאסי / צילום: עובר אורח

באסי גאט אני מתיישב על המדרגות, לספוג קצת מאווירת הגאנגס כאן, שהיא שונה מאוד מהאווירה בגהאטות שנמצאות יותר צפונה. כאן הרבה יותר רגוע, יותר שקט, פחות אינטנסיבי ופחות מעיק; אין שום לוויות, ושום גופות או מדורות, ואפשר לנשום לרווחה וליהנות מהגאנגס (חוץ מהלִכלוך) בלי יותר מדי הטרדות. כשאני אומר הטרדות, אני מתכוון לכל אלה שנטפלים אליך כשאתה הולך לאורך הגאטות השונות והנהר באיזור גוֹדוּליה והעיר העתיקה: משיטי הסירות, מוכרי הגלויות (בדרך-כלל ילדים קטנים), המאסאז'יסטים למיניהם (בעיקר באיזור דאסאסמאווד-גאט), אלה שמנסים לשכנע אותך לעבור לגסט-האוס שהם מקבלים בו אחוזים, הילדים שמנסים לשכנע אותך לצלם אותם, ואחר-כך לתת להם כמה רופי בתמורה, וכמובן כל הקבצנים למיניהם, שנמצאים בכל מקום. אין ספק, צריך לפעמים עצבים מברזל כדי ללכת בין הגהאטות לאורך הגאנגס, והשיטה הנכונה יותר, בעיני, היא פשוט להחליט לקחת את הדברים בקלות, עד כמה שהדבר ניתן, לא להתרגש יותר מדי מכל ההטרדות האלה ולנסות אפילו ליהנות...

כשאתה עובר בין הגהאטות, אתה גם מגלה פתאום שיש לך המון חברים שלא ידעת בכלל על קיומם: "הלו מיי פרֶנד", "קאם היר מיי פרֶנד", "ליסֶן טוּ מי מיי פרֶנד", ג'אסט לוּק מיי פרֶנד", וגם "מיי פרֶנד – יוּ פרוֹם?", כי חשוב לכולם לדעת מאיפה אתה, כדי לנהל אתך את המשך השיחה בהתאם... (לפעמים אני בוחר לעצמי ארץ לא מוכרת כאן, כמו פינלנד, או איסלנד, ואז האדם ששואל אותי מביט בי במבט עם סימן שאלה גדול, מנסה לחשוב איך הוא קושר את עצמו לארץ הזו, שאף פעם לא פגש מישהו שהגיע ממנה, וגם לא מכיר אף מילה בשפתה...). כל הקוראים לך והמזמינים אותך, מתעניינים כמובן בשלומך, וחלקם גם מלווים אותך כברת דרך, עד ש'מעבירים' אותך למוכר הבא. אם אמרת לבעל סירה אחת שאינך מעוניין לשוט, זה לא מפריע לבעל הסירה הבא, שעומד עם סירתו ממש ליד, ושמע את שיחתך עם חברו, שוב להציע לך לשוט, וכך הלאה גם כל אלה שעומדים עם סירותיהם בהמשך הדרך, אולי בסוף תשבר. וגם כשלקחת שייט, וזה עתה חזרת, זה לא מפריע לבעלי הסירות האחרות מיד להציע לך שייט נוסף... גם עם ריקשות האופניים זה אותו דבר; עומדות 10 ריקשות אחת ליד השנייה, וכל בעל ריקשה ישאל אותך מחדש לאן אתה רוצה לנסוע, גם כששמע כבר את תשובתיך לכל אלה שלפניו, שאתה לא נוסע לשום מקום, רק מטייל לך וזהו…

מקדש לאלה דוּרגה מהמאה ה-18 / צילום: איציק גונן

מאסי גהאט אני הולך לבקר במקדש דוּרגה (Durga Temple), הידוע גם בכינויו 'מקדש הקופים', לאחר שקופים רבים אמצו לעצמם את המקדש כבית. דוּרגה, שמה הבנגאלי של האלה דֶווי, אם ההרס והכוח, היא ההתגלמות ה'נוראה' של פארוואטי, בת זוגו של שיווה. סיפורי המיתולוגיה ההינדים מספרים שדוּרגה (שפירוש שמה 'פורענות', 'קשה להשגה'), הכניעה שד בעל ראש תאו. סיפור זה, שלפיו טבחה דוּרגה את שד התאו מאהישה, מהווה את המוקד של פסטיבל הדוּסֶרָה, הנחגג בכל רחבי הודו מדי שנה בעת ראשית הקציר, ובו, כמו גם בפסטיבלים אחרים, מעלים קורבנות תאו ועיזים לכבודה. כאן במקדש, אחרי שחלצתי את נעלי, אני רשאי להיכנס רק לחצר המקדש, אך לא לחדר הפנימי, כיוון שאיני הינדי. אבל גם כך אפשר להתרשם מהעמודים המקושטים, והפעמונים התלויים ביניהם, מן הפעמון הגדול בצד, שנשים ניגשות אליו, מצלצלות בו ומבקשות בקשות, ומצריח המקדש (סיקהארה), שיש לו מספר קומות מעוטרות, וכולו בצבעי חום-אדמדם.

ממקדש דורגה אני ממשיך למקדש שכן, מקדש טולסי מאנאס (Tulsi Manas) זהו מקדש עשוי שיש שנבנה רק לפני כ-40 שנה, ועל קירותיו כתובה הגִרסה ההינדית של הראמאנאיה. מחבר הגִרסה הוא המשורר טולסי דאס, שהתגורר כאן בזמן שכתב אותה, וזו לבדה סיבה טובה לבקר במקום. אני נכנס לחדרים בקומה הראשונה, מביט בסיפור הראמאנאיה הכתוב על הקירות, ואחר-כך עולה לקומה השנייה, שם תמורת רופי וחצי, אתה מוזמן לראות סצנות מתוך המיתולוגיה ההינדית, דמויות מתנועעות בגרסת טרום דיסני, די נאיבי, אני מוכרח להגיד, ומאוד-מאוד הודי…

הכניסה (מבפנים) לאוניברסיטה ההינדית בנארס/ צילום: איציק גונן

...טוב, האתר השלישי שנמצא לא רחוק ורציתי לבקר בו היום הוא האוניברסיטה ההינדית בֶנַאֶרס (Benares Hindu University, BHU), שהוקמה ב-1917 כמרכז ללימוד אמנות, מוזיקה, תרבות ופילוסופיה הודית, וגם סנסקריט. אני לוקח ריקשת אופניים, שמכניסה אותי לשטח האוניברסיטה, המהווה משב רוח מרענן ורגוע לאווירה הדחוסה של העיר העתיקה והגהאטות לאורך הגאנגס. האוניברסיטה מחולקת על-ידי רשת כבישים, שמשני צדיהם שדרות עצים רחבות, ולאורכם צועדים, או נוסעים באופניים, כי שטח האוניברסיטה עצום, ויש הטוענים כי מבחינת שטחה היא הגדולה בכל אסיה! למעלה מ-30,000 סטודנטים הלומדים בה מתגוררים במגורי האוניברסיטה, וגם מבחינה זו היא נחשבת לגדולה באסיה. גם ריקשות אופניים, כמו זו שאני מגיע אתה, מסתובבות כאן למכביר, מסיעות את הסטודנטים ברחבי האוניברסיטה, ואפילו מכוניות ריקשה עומדות מוכנות במרכז, ליד שורת מסעדות וחנויות, והכניסה למקדש. כן, עוד מקדש... בלי להרגיש היום הזה הפך להיות יום של מקדשים. עכשיו זה 'מקדש וישוואנאת החדש', או 'מקדש הזהב הקטן', כפי שחלק קוראים לו, או גם 'מקדש בירְלָה', על שם משפחת התעשיינים ההודית העשירה שבנתה אותו. המקדש הזה פתוח בפני בני כל הקאסטות ובני כל הדתות, ובכך ייחודו. למעשה הוא נועד ליישם את חזונו של פנדיט מאלאבִיה, לאוּמן הודי שהתנגד למשטר הקאסטות ולדעות קדומות, והוא זה שתכנן אותו, ואף יזם את הקמת האוניברסיטה כולה. כשאתה מסתובב במקדש, אחרי שחלצת נעליים בחוץ, אתה מיד רואה שהוא חדש; יש כאן הרבה שיש לבן, יפה, מסוגנן, והכול נקי ומסודר, שונה לגמרי ממקדש דורגה למשל, לא רק בצבעים, אלא גם בסוג האנשים המגיעים אליו. גם המדשאה והפרחים מסביב משתלבים יפה באווירת האוניברסיטה, והכול כאן כל-כך רגוע ושליו, אולי שליו מדי…

משחקים קריקט, הספורט הפופולארי בהודו / צילום: איציק גונן

...באצטדיון המרכזי של האוניברסיטה מתנהל עכשיו משחק קריקט, שהוא, כידוע, הספורט הכי חשוב בהודו, ואני נכנס להתרשם מהאווירה החמה, ההתלהבות, וצעקות המחנות היריבים. המשחק כבר עומד לפני סיומו, כולם מתוחים, וממש נכנסים לתוך שטח המגרש, ומקטינים אותו יותר ויותר, וגם מסתירים למי שרוצה לראות משהו, מה שמחייב אותי להידחק פנימה, כשהאוהדים שביניהם אני נמצא מנסים להבין איזו קבוצה אני אוהד... כשמסתיים המשחק אני הולך לביקור במחלקה לאמנויות הבמה, סתם, כי זו נראית לי מחלקה מעניינת, ותוך כדי ביקור בחדרי הכיתות אני חושב לעצמי איך זה להיות סטודנט כאן, או מרצה. מעניין, בתור מרצה בארץ הייתי שמח אם הייתי יכול לבוא ללמד כאן קצת, זו בטח היתה חוויה מיוחדת...

...כמו שאני יוצא מהמחלקה, ועולה על הכביש המחבר, אני רואה ריקשת מכונית נעצרת בחריקת בלמים לא הרחק ממני, ושתי בנות מזנקות ממנה ומתקרבות אלי במהירות, אחת מהן בהתלהבות גדולה, קולין! כן, קולין! זוכרים? זאת עם החיוך הכי חמוד שיש, הניו-יורקית במקור (היום בקולורדו) שפגשתי ביום הראשון שלי כאן בואראנאסי? טוב, היא כל הזמן חשבה עלי, היא אומרת, והתפללה בשבילי, ופתאום היא רואה אותי הולך בכביש, מיד היא ביקשה מנהג האוטו ריקשה לעצור ובאה להיפרד ממני, כי היא עוזבת את ואראנאסי היום... מה תגידו, חמודה אמיתית לא? היא מציגה את חברתה אַנני, ועדיין כל-כך מתרגשת שפגשה אותי, לא יכולה לעצור את זה. "יש מישהו למעלה שמסדר את זה", אני אומר, והיא מחייכת ומתחילה לדבר על אמונתה הגדולה, ותוך כדי כך מתגלה כנוצרייה לא פחות אדוקה מחברתה אלישיה בפגישתנו הראשונה. כל הפנים שלה קורנים, ורואים שהיא ממש מאושרת לראות אותי ("אני מקווה שלא אכפת לךָ שאני מתפללת לישו בשבילךָ")... טוב, חוץ מלהסמיק אני גם נדבק בהתרגשות שלה, ומודה לה שהתפללה בשבילי, גם אם זה לישו. "אני מעריך ומוקיר כל תפילה, כי מה שחשוב היא הכוונה שבלב", אני אומר ומחייך אליה, והיא מחייכת חזרה, וגם מסמיקה…

כוס צ'אי על הגאנגס, לפרידה מקולין / צילום: המוכר בצ'אי שופ

...היא עדיין נורא נרגשת, ומספרת לי שעוד שעתיים הן יוצאות לדלהי, והיא שאלה את עצמה אם תצליח לפגוש אותי לפני שתעזוב. בשלושת הימים האחרונים היא אכלה ארוחות בוקר במסעדת 'bread of life', וקיוותה שתפגוש אותי שם, "זו מסעדה נהדרת", היא מוסיפה. "מעניין", אני אומר לה, "דווקא הבוקר רציתי ללכת לשם, לפי מודעות מודבקות שראיתי בכמה מקומות, אבל לא הצלחתי למצוא אותה"... קולין שולפת מיד פנקס קטן, ומציירת על אחד מדפיו איך להגיע למסעדה, מסבירה לי את הציור, ובסוף תולשת את הדף ונותנת לי. אחר-כך היא מספרת, בתשובה לשאלתי על תכניותיה, שהיא הגיעה להודו לשנתיים, כשדלהי היא הבסיס, וממנו תטייל בכל הודו. "וואו, שנתיים!?!", אני אומר, והיא מספרת שכבר החלה ללמוד הינדית וכולה נלהבת לקראת השנתיים האלה. בביתה בקולורדו היא הרגישה שהיא צריכה לעשות משהו אחר, שונה, וכך נולדה הנסיעה הזו להודו, בשיתוף עם הכנסייה המקומית. מעניין ומרגש, אני חושב לעצמי, היא בסך הכל בת 27-26, לא יותר, וכבר הרגישה שהיא חייבת לעשות שינוי בחייה, ואז היא קמה ויוצאת להודו לשנתיים (זה מזכיר לי סרט שראיתי פעם). תחשבו על זה, זה לא עוד טיול, זה שינוי משמעותי בחיים! ייתכן שהכנסייה מעורבת כאן יותר ממה שאני יכול לחשוב, אבל עדיין זו החלטה ורצון שלה! המחשבה השנייה שעוברת לי בראש, מיד אחר-כך, היא איך מכל האנשים שמסתובבים כאן בהודו יצא שבימים האחרונים כמעט כל האנשים שהגעתי אתם לשיחות יותר עמוקות, פַאל ההונגרי, אַרנו הצרפתי, אלישיה וקולין האמריקניות, הם נוצרים, מוזר לא? תגידו בעצמכם. טוב, בינתיים אני מציע לקולין חיבוק פרידה, והיא נענית בשמחה. אַנני מביטה מהצד, מחייכת, ושנינו, קולין ואני, עומדים מחובקים ותוהים, האם עוד נשוב וניפגש בהודו?