מסע להודו 30 - הגאנגס, 'אמא גאנגה'

פרק 30 – נהר הגאנגס, 'אמא גאנגה'

...עכשיו אני יושב על מרפסת המסעדה של 'וישנו רֶסט האוס', הצופה אל נהר הגאנגס מלמעלה, מעל פאנדֶי גאט, שותה כוס צ'אי (בעזרת כמה זבובים), ונהנה מהתצפית הנהדרת שיש מכאן על מלוא רוחב הנהר, איזה יופי, פשוט אין מילים! ...וחוץ מזה אני גם קורא את 'אבנים מן הנהר'. מאז הנסיעה ברכבת לואראנאסי לא חזרתי אליו, ועכשיו אני קורא בו. מוזר, כשמיכל אמרה לי שזה ספר על המלחמה, והשואה, חשבתי לעצמי מה פתאום לקרוא ספר כזה בהודו, וגם, ואת זה אני יכול להגיד אחרי שכבר קראתי איזה שני-שליש מהספר הדֵי-גדול הזה, הספר הזה הוא לא משהו מיוחד; מעניין כן, במיוחד ככל שמתקדמים בו (גם את זה מיכל אמרה), וגם שונה, כי הוא מציג את הדברים מנקודת מבט של גרמנִייה חריגה, גמדה, אבל הוא לא כתוב מי-יודע-מה, לדעתי, וגם מאוד צפוי. ויחד עם זה, לקרוא ספר על השואה בואראנאסי, כשמהמרפסת נשקף נהר הגאנגס, התובע לעצמו מדי יום גופות מתים ואפר נשרפים, יש משהו קצת הזוי, תודו בזה... ובכל זאת, באופן מוזר ובלתי ברור, גם לי, מנקרת אצלי בראש כל הזמן המחשבה שאולי בכל זאת קיים קשר בין הספר הזה, 'אבנים מן הנהר', ובין העיר הזאת, ואראנאסי. אני מרגיש שיש קשר, ובמיוחד עכשיו, כאן, על המרפסת, ממש מרגיש את זה, אבל קצת קשה לי יותר לנסח מה זה הקשר הזה. אולי זה הנהר, כי הספר מספר על עיירה היושבת על נהר הריין, ועל מה שהנהר מהווה עבור העיירה, לטובה ולרעה, ואילו כאן זה הגאנגס. אולי זו האינטנסיביות הרגשית המלווה את השואה וכל מה שקשור בשואה, ולא מרפה ממך גם כאן, בואראנאסי, לאן שלא תלך. אולי זו התחושה שלמרות מה שקורה החיים נמשכים, לעיתים תוך הכחשה (שעוזרת לנו לשרוד), כאילו שום דבר חריג לא קורה, הכל כרגיל, ואולי עוד הרבה דברים אחרים שעדיין אינני מבין, בקשר הזה, ואולי גם לא אבין לעולם…

סירות שטות על נהר הגאנגס / צילום: איציק גונן

...בדיוק לפני שבוע, בקבלת שבת האחרונה ברישיקש, סיפרתי לטוני הגרמנייה, שישבה מולי וחלקה איתי את הסיגריות שלה, שאני קורא את הספר הזה, אתם בטח זוכרים, אלא שאז לא פרטתי את כל השיחה, כנראה כיוון שחיכיתי להזדמנות מתאימה יותר, והנה זה בא עכשיו. טוני רשמה אז את שם הספר והסופרת בפנקסה, ואמרה שתחפש אותו כשתחזור לגרמניה, וגם תשאל את סבתא שלה עליו. "...וחוץ מזה", הוסיפה, מביטה בי בפניה החמודים-צוחקים, שכעת הרצינו, "יש הרבה דברים שאתם הישראלים לא יודעים עלינו הגרמנים. אתם תמיד רואים אותנו כאילו כל הגרמנים היו אותו דבר, והתנהגו אותו דבר, אבל זה לא נכון". "...כן", אני אומר, "אבל לפי מה שאני יודע 90 אחוז מהעם הגרמני תמכו בהיטלר...". "...אני מציעה לך לא להסתכל רק על המספרים", היא עונה, "השאלה מה זה בדיוק תמכו, אולי הם פשוט פחדו ולא היה להם אומץ ללכת נגד הזרם, זה לא אומר שהם הסכימו, צריך לראות בדיוק", ואחר-כך מוסיפה: "...ותדע שהיו גם כאלה, כמו סבתא שלי, שסיכנו את עצמם כדי להציל יהודים ואחרים...". טוב, אני לא יודע איך נזכרתי שוב בשיחה הזאת, באופן כל-כך בהיר, כאילו היא התקיימה זה עתה, ומה זה בדיוק אומר על הקשר שאני פתאום מרגיש בין הספר 'אבנים מן הנהר', ובין העיר הזאת, ואראנאסי, וכל זה כשהערב נר ראשון של חנוכה, אבל מי שיגיד לי שהכל מקרי, מוזמן לקרוא את פול אוסטר...

...כן, אז יום שישי היום, וגם נר ראשון של חנוכה, ואני שואל את עצמי אם אחגוג את שניהם לבד (ממש לא בא לי), או שאמצא מישהו לחגוג איתו. וכאילו מישהו מקשיב לשאלתי, כשאני הולך מאוחר יותר לאורך הגהאטות צפונה, ומפגיש אותי עם שלושה ישראלים, ביניהם תום, שניגן בחליל צד בקבלת השבת הראשונה שלי ברישיקש... מה תגידו, מקרי? שלושת החבר'ה האלה עומדים בפתח חנות לכלי נגינה ומבקשים לשאול להערב כלי נגינה דוגמת אקורדיון (הרמוניום), שביד אחת אתה מנגן על הקלידים, וביד השנייה מניע את המפוח שמכניס אוויר ונותן לצלילים את קולם. הכלי הזה משמש בעיקר ללוי זמרים ששרים, וכבר ראיתי אותו בטקסי הפוג'ה בראם-ג'ולה. לשאלתי עונה תום שהערב, ב'פוג'ה גסט-האוס' בעיר העתיקה, הם מתכוונים לציין נר ראשון של חנוכה, ומסביר לי איך מגיעים; יופי, זה בדיוק מה שחיפשתי…

העיר העתיקה בואראנאסי, מימין נהר הגאנגס / צילום: איציק גונן

...על מרפסת הגג הפתוחה של 'פוג'ה' מנגנים כל ערב בין שבע וחצי לתשע, ואני מחליט להקדים ולהגיע, ולאכול ארוחת ערב לצלילי טאבלה, חליל, וכינור. בהמשך מצטרף אלי לשולחן אוסטרלי תושב מלבורן, ג'ים, בן 50 לערך או משהו כזה, שמספר לי שכל שנה הוא מגיע להודו לתקופת זמן: "...זו ההתרגעות שלי מחיי היום-יום הדוהרים...", הוא אומר, ומוסיף שעכשיו הוא גם לומד הינדית, "...סתם, בשביל העניין". ג'ים מתגלה כאדם פתוח ונחמד, ואנחנו שוקעים בשיחה על אוסטרליה (שם גרתי בעבר כמה שנים), על דתות, נצרות, בודהיזם, והינדואיזם, מקומות מעניינים לטייל בהודו, ועוד כל מיני. בינתיים מתחילים לטפטף למרפסת כמה ישראלים שגרים כאן בגסט-האוס, ונראה שעכשיו פחות או יותר התעוררו מהשינה, או ממשהו אחר... לאט לאט העסק מתארגן, במיוחד כשמגיע תום, לקראת תשע וחצי. טוב, זה לא מאורגן כאן כמו ברישיקש (שימי חסר...), וגם החבר'ה שונים, אבל זה עדיין נחמד ומאוד ישראלי; אנחנו מדליקים נר ראשון של חנוכה, מישהו מברך, ואחר-כך פורצים בשירי חנוכה. תום מנסה כוחו בהרמוֹניוּם, שהביא מהחנות, בהצלחה חלקית בלבד, וגם אני כנגן אקורדיון וותיק מנסה, בהצלחה עוד פחותה. חוץ מההרמוניום יש לנו בהרכב עוד שתי טאבלות ושתי גיטרות, וזו בהחלט תזמורת מכובדת! משירי חנוכה אנחנו עוברים לשירים אחרים, עברית (כמובן מאיר אריאל, שכאן בהודו שיריו מככבים), אנגלית, ואפילו ספרדית. חלק מאתנו מזמין אוכל או שתייה, חלק מעשנים או מעבירים צ'ילום, והשמחה רבה...

...כולם חוץ ממני גרים כאן ב'פוג'ה', אבל לי יש עוד הליכה חזרה לגסט-האוס שלי, ולקראת חצות אני מרגיש שאם אני לא זז עכשיו, אני לא זז בכלל. בשעות האלה כל הסמטאות הצרות של העיר העתיקה חשוכות וקודרות, וזה ממש לא נעים להסתובב כאן לבד, אפילו מפחיד. קל מאוד כאן גם ללכת לאיבוד, אפילו באור יום, ובטח בחושך. אני נזכר בפייר, הצרפתי, שעשה איתי יוגה ברישיקש, שאמר לי שהדבר הכי חשוב שיהיה לך כשאתה מסתובב בעיר העתיקה של ואראנאסי זה מצפן, כי גם את הנהר אי אפשר לראות מתוך סמטאות העיר, אלא רק כשאתה ממש מגיע אליו... טוב, בכל זאת אני יודע שהנהר במזרח, אז גם בלי מצפן כיוון כללי יש לי, ובסוף אני מגיע אל הנהר, ליד מאניקארניקה גהאט, ועכשיו נשאר לי ללכת דרומה לאורך הגהאטות, עד להארישצ'אנדרה. הכל שומם וחשוך, ומדי פעם אני נזקק לפנס שלי גם כדי לראות מדרגות או בורות, אבל בעיקר כדי לא לדרוך על חרא של פרות, שמפוזר כמעט בכל מקום אפשרי…

הלילה ירד / צילום: איציק גונן

ללכת כאן בשעה הזאת זה מוזר, מוזר מאוד. אף אחד לא רץ אחרי שאקנה משהו, שאקח מסאז', או שאשכור סירה, כלום. מדי פעם אני רואה אדם או שניים על החוף, ליד הסירות, אבל חוץ מזה הכל ריק, אפילו הפרות נעלמו... פשוט קשה להאמין איך כל הגהאטות האלה, השוקקות חיים במשך כל היום, התרוקנו פתאום מכל אדם ובהמה. אף סירה לא שטה במים, וגם נהר הגאנגס, סוף-סוף לבד, זורם בשקט, בשלווה, אוסף כוחות לקראת יום המחר. ...אבל מישהו בכל זאת אני פוגש, בפינת הגהאט, לא הרחק מהארישצ'אנדרה, ליד דוכן הצ'אי והעוגיות, שסגור עכשיו. זוכרים את הכלב החולה, שבקושי הולך, אבל יודע לשבת על התחת, ישיבה ישרה כזאת, ולהרים את שתי רגליו הקדמיות? ובכן הוא עדיין כאן, חצי שוכב חצי עומד, כאילו אין לו כוח לא לזה ולא לזה, וגם לא להרחיק מכאן, והוא נשאר בפוזה הזאת לשמור על הפינה שלו, עד לעוגיות של מחר. כשהוא רואה אותי, הוא משמיע מין נביחה יבבנית, יגעה, שיש בה מין הססנות, ומסכנות עלובה, והיא יוצאת לה לאיטה, מתוך מין הרגל כזה שכבר לא נשאר מאחוריו דבר, ומשאירה באוויר הד מרחף של היסטריה, ושל יגון עמוק, כמעט אנושי... 

___________________________________

...הרעש שמקדם אותי הבוקר, כמו בהרבה בקרים אחרים, הוא מין תערובת קולנית של רפת סמוכה עם פרות גועות, גן ילדים כשכל הילדים משחקים בחצר בחוץ, וחדר האוכל של הקיבוץ בימים הטובים והרועשים שלו; הכל מעורבב יחד, ובעוצמה, כאילו לקחו את הקיבוץ וכיווצו אותו לשטח קטן, וכל זה מזכיר לי ימים רחוקים, כשעוד הייתי בקיבוץ... אבל מה שיש פה בנוסף, ולא היה אצלנו בקיבוץ, זו מוזיקה, כן מוזיקה! כבר מוקדם בבוקר כל הרחוב שלידנו, ובעצם כל השכונה, מוצפת במוזיקה, שירה הודית שבוקעת מרמקול סמוך ומיועדת לכולנו, תודה, תודה, באמת לא הייתם צריכים... במקדש מתחת לחלוני מתפללים בקולות שיוצרים מין מוזיקה מונוטונית, שנשמעת כמו זמזום דבורים שאינו נגמר, ולפעמים מצטרפת למתפללים תזמורת של כמה נגנים, שמנגנים במשך חצי שעה או שעה, ממש מולי, וכל זה יושב לי על הראש כמו יציקה, עוד לפני שאני פוקח עיניים ויודע בכלל מי אני ומה אני עושה פה בתוך כל המהומה הזאת…

ארוחת טאלי צמחונית / צילום: ווקיפדיה

...הבוקר אני מתלבט לגבי ארוחת בוקר, ובסוף מחליט לאכול אצלנו בגסט-האוס, במסעדת הגג, לתת להם עוד הזדמנות. אתמול הלכתי לאכול ארוחת בוקר ב'bread of life', המסעדה בעלת השם הנוצרי כל-כך, שְקוֹלין המליצה עליה. הפעם מצאתי אותה, בעזרת הפתק של קולין, שכתב ידה הזכיר לי משפט מ'אבנים מן הנהר': "...הבתולה מריה שמחה לראות כתב יד נאה ומסודר...". כן, אז האוכל הוא בהחלט בסטייל אירופאי, מוגש יפה על-ידי מלצרים אדיבים ולבושים בחליפות, וגם כל הסועדים במסעדה הם תיירים, וזה נחמד, אבל המחירים, אלוהים ישמור! מחירים גבוהים, כפול ממה שבכל מסעדה הודית רגילה, ופי ארבע מהדהבות בעיר העתיקה, ואני מדבר אתכם על אותו אוכל בדיוק! אז נכון, נעים לשבת כאן, ושקט, והכל נקי ומסודר, ותרבותי כזה, אבל לא מצדיק את המחיר (חוץ מהשוקו החם...). אבל זה לא רק זה, המקום הזה הוא הכל רק לא הודי. איזה טעם יש לך לנסוע להודו ולשבת במקום שכולו מדיף ריח אירופאי-אמריקאי, ושמא אומר נוצרי? בשביל זה אתה יכול להישאר בבית (ואפילו למצוא מסעדה הודית טובה...). בהודו תשב עם המקומיים בדהבות, תשתה צ'אי בדוכנים, לא הכי נקיים אמנם, אבל שעושים צ'אי עם כל הלב, תאכל אוכל הודי (או לפחות טיבטי/נפאלי/סיני/תאילנדי), ותרגיש שאתה במקום אחר, שונה, שהאוכל שלו, והמקומות והאופן בו הוא מוכן ומוגש, הם חלק מכל מה שקורה מסביב, חלק מהאווירה, מהרחוב, מהתרבות, מהחיים, לא ככה?

ארוחת בוקר עם המנהל במסעדת הגג של מלון סונמוני / צילום: עובד במסעדה

כן, אז הבוקר החלטתי להפתיע את בעלי הגסט-האוס, שאולי כבר נואשו ממני, במיוחד אחרי שראו אותי כמה פעמים אוכל במסעדת הגג של מלון 'סוֹנמוֹני' הסמוך, ולהעביר להם מסר שלא הכל אבוד, ואם ישקיעו יותר אולי יקבלו אותי בחזרה, באופן קבוע... כשאתה גר בגסט-האוס שיש בו מסעדה, יש ציפייה שגם תאכל בו, לפחות ארוחת בוקר, וכשזה לא קורה יש אכזבה אצל הבעלים, ובדרך-כלל גם קשה להם להסתיר אותה, אין מה לעשות. העניין הוא שאם הם רוצים שאני אוכל כאן, הם צריכים להשתפר, לא ככה? וכדי להשתפר אני צריך להגיד להם במה להשקיע, משוב, אתם יודעים, וכאן אני כבר מתלבט מה להגיד מבלי לפגוע בהם: שהמפות על השולחנות מטונפות וצריך להחליף אותן? שהמנות קטנות מדי? שאין שרות שנותן ללקוח (לי) הרגשה טובה? שאני לא אוהב לשבת לבד במסעדה (כי גם האחרים מצביעים ברגליים)? שלפעמים אני צריך לחפש בגסט-האוס מי שיעשה לי אוכל כי למעלה, במסעדה, אין אף אחד, ואני לא מוצא? שאף פעם אין להם עודף, והם רק רוצים לרשום על החשבון (וכולנו יודעים למה)?...

טוב, אז על זה שהמנות שלהם קטנות מדי כבר אמרתי להם (במיוחד בהשוואה למנות בדהבות), וגם אמרתי להם כבר שהקֶרד שלהם (מין לֶבֶן הודי כזה) שאני אוהב לאכול בבוקר, מֵימי מדי, והבוקר אני אומר להם את זה שוב, שידעו, אבל לא ברור לי אם זה מזיז להם משהו. הבוקר אני גם מזמין טוסט, שלוש פרוסות לפי התפריט, ומקבל רק שתיים. כשאני מעיר להם הם כאילו עושים לי טובה ומביאים לי עוד שתי פרוסות מסכנות... נו, מה אני אגיד לכם, הם לא עושים לי חשק לאמץ את המסעדה שלהם כמסעדת הבית, והאמת שגם לא נראה לי שזה כל-כך אכפת להם, אולי הם בכלל כבר ויתרו עלי... אוקיי, די, מספיק עם הקיטורים על הבוקר, נכון? ג'ים האוסטרלי אמר לי אתמול בערב, בתשובה לשאלתי איך 'פוג'ה גסט-האוס', ואחרי שסיפרתי לו על הגסט-האוס והמסעדה אצלנו, "מה אתה מצפה כשאתה משלם 100 רופי לחדר??"…

ברחובה הראשי של ואראנאסי / צילום: איציק גונן

...אחרי ארוחת בוקר אני הולך לחפש טרנספורמטור למטען הבטריות של המצלמה. שלי התקלקל לפני יומיים, ובינתיים ניסיתי אתמול בטריות רגילות, שנגמרו לי אחרי כמה צילומים, ונשארתי תקוע... זהו, אז התחלתי לסרוק את הרחוב הראשי הסואן של ואראנאסי, עיר של יותר משני מיליון תושבים, נכנס לכל חנות צילום ואלקטרוניקה (מה שהזכיר לי את חיפושי השופין של שימי ברישיקש), ומסביר למוכר מה אני צריך. בדרך עוצר אותי מישהו, בחור בן 30 לערך, נראה בסדר, ושואל אם אני רוצה להחליף כסף. כבר שלשום רציתי להחליף, אבל השער היה קצת נמוך, 44 רופי לדולר, אז אמרתי נחכה; עכשיו אני שואל באיזה שער הוא מחליף טרבלרס והוא אומר 44.5. אני חושב רגע, ואומר אוקי, 100 דולר. הוא לוקח אותי לחנותו הסמוכה, שהיא בכלל נעולה, עם סורגים מתקפלים כאלה, ("יש עכשיו הפסקת חשמל, אז נעלתי את החנות..."), פותח אותה, נותן לי כסא לשבת, ודף עם פרטים למלא, שם, מספר דרכון, כתובת, לאן אני ממשיך מואראנאסי, כמו שמקובל בכל משרד או חנות שמחליפים כספים, עד כאן הכל כרגיל. אחרי שאני מסיים וחותם על הטרבלר הוא לוקח אותו, ואומר לי "חכה כאן, אני תכף חוזר...". עכשיו זה מתחיל להיות מוזר, כי בדרך כלל בשלב הזה הם מכניסים יד לכיס, או פותחים מגירה בשולחן, ושולפים משם את הכסף ההודי, נותנים לך ושלום על ישראל, וכאן הוא עומד להסתלק, עם המאה דולר שלי... כשהוא רואה את פני המודאגים, הוא ממהר להרגיע אותי ואומר: "אל תדאג, אני משאיר גם את החנות פתוחה", ונעלם לו...

עכשיו אני יושב על הכסא וממתין, סרט-סרט, הא? אחר-כך מתחיל לחשוב, זהו, הלך עלי, לקח את המאה דולר שלי ונעלם, ועכשיו לך חפש אותו (עיר של שני מיליון תושבים כבר אמרנו?)... טוב, האמת שלא הייתי יותר מדי מודאג בשלב זה, כי יש לי עכשיו חנות בואראנאסי בתמורה, ואולי זו ההזדמנות להחליף מקצוע, אלא שאז אני מביט סביב, ובאור הנר הקלוש, שעומד על המדף לא רחוק ממני, אני רואה שהחנות בעצם די ריקה. אני לא מצליח לזהות בה שום דבר בעל ערך, כלום, ואפילו לא יכול להחליט לְמה החנות הזאת בכלל, מה לעזאזל הוא מוכר פה?... טוב, אחרי איזה עשר דקות, שנראות לי ארוכות כמו הדקות על הכסא אצל רופא השיניים, אולי אפילו יותר, הבחור חוזר, וביד יש לו ערמה של שטרות, כולם של 100 רופי. האאאאא..., אני משחרר אנחת הקלה, בכל זאת לא יצאתי פראייר. אחרי שאני נרגע קצת, אני מנסה לברר אִתו למה לא שטרות של 500 רופי, כמו שבדרך כלל נותנים, כי אין לי חשק להסתובב עם כל-כך הרבה שטרות בכיס, ואז הבחור יוצא לי עם סיפור ש"מאות זה יותר בטוח, כי את החמש-מאות מזייפים...". טוב, שיהיה, עכשיו ממילא אין מה לעשות, אני חושב, ומתחיל לספור את ערמת השטרות שהבחור הגיש לי, 40 שטרות. אני מביט בו במבט שואל, והוא מגיש לי עוד 4 שטרות של מאות, ומשאיר אצלו את ה-50. כשאני מושיט יד לקבל גם את השטר האחרון, הוא עושה פרצוף מסכן, ומתחיל לדבר אתי שהוא התאמץ להביא לי את הכסף, וכל זה, ומגיע לו 50 רופי... נחמד, הא? טוב, זה בדרך-כלל השלב שאני אומר לעצמי יאללה, תן לו, שיהיה מבסוט, והפרצוף שלו, כמו עכשיו, עובר בשנייה מִמִסכנוּת לשמחה... האמת, לא אכפת לי גם שיעבדו עלי קצת, בקטנה, לקבל קצת פחות עודף, וכל זה, אתם כבר מכירים את המוכרים ההודים. אני גם מוכן לשתף עם זה פעולה, כן, בתנאי שזה יהיה נחמד, ועם חיוך, ששנינו נוכל ליהנות…

המקדש הנפאלי ליד מיר גהאט (Meer Ghat) / צילום: איציק גונן 

הילדים המשחקים ליד המקדש / צילום: איציק גונן

...כמה שעות אני לא ליד הגאנגס וכבר אני מתגעגע... ואני ממהר לחצות את העיר העתיקה דרך סמטאותיה הצרות והמפותלות, על שפע החנויות שבהן, הדהבות, ובעיקר דברי המתיקה שאני לא יכול להעביר את היום בלעדיהם, במסלול שמביא אותי עד למקדש הנפאלי שליד מיר גהאט. כאן יש מרפסת עם נקודת תצפית מצוינת על הנהר, וזו גם הזדמנות לבקר במקדש הנפאלי עצמו, שכבר עברתי לידו פעמים הרבה ועד כה לא התפניתי אליו. בחצר המקדש משחקים כמה ילדים, מלובשים יפה (אולי ממתינים לבקר במקדש אף הם), ואני מתיישב לא הרחק מהם, מביט בהם משחקים וממתין לפתיחת המקדש. תוך כדי המתנה אני שם לב שעל קירות המקדש מבחוץ מפוסלות תמונות קטנות של סצנות ארוטיות, כמו אלה שבמקדשים המפורסמים בקהאג'וראהו, כמה מאות ק"מ דרומית לאגרה... מה תגידו? אני קם ומתחיל להקיף את המקדש, מתרשם מה'קאמה סוטרה' הזאת שנפרשת מול עיני, בקטן אמנם, אבל בסטייל, ושמור יפה. פעם קראתי באיזה מקום שהחוקרים בעצמם לא יודעים להסביר את כל הפיסול האירוטי הזה. מישהו פרש את זה כמדריך לנערים המתבגרים שלמדו במקדש, אחרים אמרו שכל הדמויות האלה (בהודו לפחות), נועדו לפייס את אל הגשם, אינדרה, חובב הסקס, שבזכות הסצנות הארוטיות ידאג שהברקים לא יפגעו במקדשים, ויש גם חוקרים הסבורים שזה ביטוי לכך שלא רק באמצעות היוגה, אלא גם באמצעות ההנאה הפיזית (הבהוֹגה), ניתן להגיע למוקשה. מעניין שכאן זה על קירותיו של מקדש נפאלי, ואני כל הזמן חשבתי את הנפאלים לתמימים יותר... אגב, שמעתי גם השערה שהתמונות והפסלים הארוטיים פשוט תיארו את אורח החיים שהיה מקובל אז, באותם ימים, וזהו, בלי יותר מדי פילוסופיות…

המזבח שבמרכז המקדש הנפאלי / צילום: איציק גונן

...כשהמקדש נפתח סוף-סוף, ודלת העץ הכבדה והמגולפת מוסטת הצידה, אני מורשה להציץ פנימה, לאחר שאני חולץ את נעלי, כדי שאוכל לעלות במדרגות בין שני האריות המאיימים, ולהניח את ברכי על מפתן הכניסה. משני צדי הדלת נפתחים שני פתחים נוספים, ובפנים, בְמרכז חדר לא גדול, אני רואה מזבח שחור שבמרכזו מונח צֶלֶם יצוק מנחושת וסביבו מספר פעמונים המיועדים, כמו בטקסי הפוג'ה האחרים, להעיר את שיווה ופארוואטי כדי שיוכלו לברך את מי שהגיע. הצֶלֶם מכוסה פרחים כתומים שפוזרו סביבו ביד נדיבה, אותו סוג פרחים המוגש כמנחה לנהר. מעל המזבח, על מתקן מתכת המחובר בארבע שרשראות ברזל כבדות לתקרה, מונח כד מתכת גדול, ובצד יושב אדם אחד ומתפלל. זה הכל. קטן, צנוע, פשוט, מקדש נפאלי קטן בלב ואראנאסי, עם קצת פיסול אירוטי מעניין על הקירות, באחד ממקומות התצפית הכי יפים על נהר הגאנגס...