מסע להודו 31 - עפיפונים מעל לגאנגס, וחוויה בודהיסטית בסארנאת

פרק 31 – עפיפונים מעל הגאנגס, וחוויה בודהיסטית בסארנאת (Sarnath)

שעת אחר-הצהריים כבר הגיעה, ואני מחליט לקחת שיט על הנהר, כדי לראות את טקס הפוג'ה מכיוון המים. מבין כל חותרי הסירות שמציעים לי את שרותם, אני בוחר באחד שדווקא יותר שקט מהאחרים, ולא צועק, נכנס לסירתו הירקרקה, ויאללה לדרך. השמש עדיין לא שקעה, ואנו עולים מעט צפונה, ואחר-כך פונים ושטים לאיטנו דרומה, לכיוון דאסאסמאווד גאט, צופים בהכנות האחרונות לטקס. הרבה סירות נאספות כאן, לראות את הטקס מכיוון הנהר, ואנו מצטרפים. עכשיו אפשר לראות על שני הצריחים מימין למקום הטקס, את דמויותיהם המצוירות של שיווה ופארוואטי, גדולות וצבעוניות, ויפות. זה משהו שלא רואים מהיבשה, משהו שממחיש לנהר ולכל מי שנמצא בו את מקומו של 'הזוג המלכותי' הזה בהוויתה של ואראנאסי, עירו של שיווה.

שיווה ופארוואטי, 'הזוג המלכותי', על נהר הגאנגס / צילום: איציק גונן

השעה הזאת, שעת בין הערביים, כשהשמש מסתלקת לאיטה בסיומו של יום, היא שעת החסד האהובה עלי, שעה של רוך, של שלווה, שעה של הנפש והנשמה, שעה שמושבה הוא במקום שהעולם הפנימי והעולם החיצוני נוגעים זה בזה, "משום שאיש אינו מכיר את עצמו", כמו שכתב נובאליס, "אם הוא רק עצמו, ולא גם מישהו אחר באותו זמן…". דמדומי בין הערביים הולכים ויורדים על העולם, תופסים את מקומה של השמש, ולאורם נראית ואראנאסי נשגבת ומעוררת יראת כבוד אף יותר מכפי שדמיינתי אותה עד כה, כמעט על-אנושית. אט-אט השמש שוקעת, ונעלמת, ואם עדיין נשאר ממנה משהו, הריהו קרוב עכשיו להיעלם לחלוטין מעינינו. קולות מלמול שקטים ורחוקים נשמעים מהסירות בהם יושבות קבוצות של אנשים, ומהגהאט שבה החל כבר טקס הפוג'ה, וכל אלה אופפים אותי כמין דומיה שלווה שירדה זה עתה על הארץ, הארץ הקשה הזו, המתישה, הכבירה, שעומדת נשענת, גחונה מעלי, ונשימתה נעצרה לשעה קלה בטרם תשחרר אותי מאחיזתה…

דומיה שלווה הולכת ויורדת על הארץ הקשה הזאת / צילום: איציק גונן

___________________________________

...הבוקר הוצאתי את עצמי מהמיטה מוקדם, אחרי מאבק לא קטן, ובשש בבוקר כבר הייתי בסירה ששייטה במורד הנהר, מקדמת את השחר העולה על ואראנאסי, מבעד לערפילי הבוקר המכסים את הגאנגס. מתפללים משכימי קום כבר רחצו בנהר, והגישו לו מנחות, וגם אל סירתנו הִתְחברה, בתִזמון לא מפתיע, סירה עמוסת 'סירות' מנחה קטנות עשויות עלים, נושאות פרחים צהובים-כתומים ונר דולק במרכזן. בעל סירת המנחות מושיט לי 'סירונת' כזו, שאגיש מנחה לנהר, לשלומי ולשלום משפחתי, ואני מבקש עוד אחת, ומשיט את שתיהן במים, בזהירות, כדי שלא תתהפכנה, ועד מהרה הן מתרחקות מהסירה, מקפצות להן בקלילות על אדווֹת הנהר...

...בשעה זו רבות הסירות המשייטות בנהר, חלקן קטנות, כמו זו שלי, עם נוסע אחד או שניים, ואחרות גדולות יותר, עמוסות בעשרה או יותר נוסעים, מרביתם הודים, שהגיעו לכאן כעולי רגל ויותר מאוחר גם יטבלו במימי הגאנגס. כמו בשעת בין הערביים, ממש לפני השקיעה, כך גם שעת בוקר מוקדמת זו היא שעה של שקט, שעה של רצון, בטרם הכל מסביב יתחיל לבעור, יחד עם השמש. וכך, גם אלה שכבר רוחצים עצמם בנהר, תוך שהם עומדים על מדרגות הגאט התחתונות, גם הטובלים בשחיה במים, גם הכובסים והכובסות, שכבר החלו במלאכת יומם, וגם מוכרי הצ'אי, הגלויות, והמנחות, כולם עושים את שלהם בשקט, עדיין מבלי להרים את קולם, ובאיפוק שעד מהרה יחלוף ויהפוך למלחמת קיום רועשת, עקשנית, בצד צער והשלמה עם המוות. הדומייה שירדה על העיר עם השקיעה הולכת ונעלמת, עשן מדורות השריפה מתערבב עם ערפילי הבוקר, והעיר מתעוררת לעוד יום של חיים ושל מוות, כשמעליו מרחפת לה הידיעה המנחמת שאם נגזר עלינו למות, הרי אין מקום ראוי לכך יותר מהעיר הזאת, ואראנאסי…

עוד סירה שיצאה לגאנגס עם הזריחה / צילום: איציק גונן

את ארוחת הבוקר אני אוכל בדהבה בעיר העתיקה, שגם היא כבר ניעורה לחיים, ובשעות האלה של היום היא הרבה יותר ידידותית מאשר בשעות הלילה המאוחרות. בדרך לאורך הגהאטות אני עוקב בעניין אחר משחקי הילדים והנערים כאן בואראנאסי. טוב, זה לא חדש שהמשחק הכי פופולארי כאן הוא הקריקט, מורשת של 300 שנות שלטון של הבריטים כאן בהודו. כמעט בכל מקום שיש בו מגרש, או שאפשר להפוך אותו למגרש, בכל מקום בהודו, תראה ילדים ונערים משחקים בקריקט, וכך גם כאן, כאשר חלק מהגהאטות הופכות למגרשי קריקט מאולתרים, וסביב כל מגרש כזה שורה של צופים שנוטלים חלק פעיל בעידוד, קריאות שמחה ואכזבה. ומה חוץ מקריקט? טוב, תחזיקו חזק, במיוחד אתם הירושלמים, כי המשחק השני הכי פופולארי כאן בואראנאסי הוא הדוּחלֶה! כן, כן, הדוחלה, המשחק אותו שיחקנו בחצר ביה"ס כל הפסקה גדולה, עם אותו כפיס עץ מחודד משני קצותיו, שאתה מכה עם מקל באחד הקצוות המחודדים, כדי שכפיס העץ יקפוץ למעלה, ואז מנסים להכות בו רחוק ככל האפשר ולרוץ סביב התחנות. אלינו לקיבוץ המשחק הזה הגיע עם כמה 'ילדי חוץ' שהביאו אותו מירושלים, וזכה לפופולאריות סוחפת. אין לי ספק שהדוחלה הוא אביו הקדמון של הבייסבול האמריקני, או לכל הפחות של משחק ההקפות ('כדור הקפה'), אותו היינו משחקים עם מקל וכדור טניס על הדשא של בית-הספר.

...ואחרי קריקט ודוחלה, עפיפונים! כל שמיה של ואראנאסי מלאים כל יום עפיפונים צבעוניים, מרובעים ומעוינים, די פשוטים ולא גדולים, אותם מעיפים ילדים ואבותיהם ממרפסות וגגות בתים, וממשטחי הגהאטות עצמם, כשהם מחזיקים סלילי חוט ענקיים, המאפשרים לעפיפונים לעוף גבוה-גבוה מעל לגאנגס. לא פעם ניתק החוט המחזיק את העפיפון, וזה מסתחרר לו כלפי מטה. לרגע הזה מחכים כל רודפי העפיפונים: הילדים, אם העפיפון עושה דרכו ליבשה, ומשיטי הסירות, אם הוא נופל במי הנהר. גם אתמול אחר-הצהריים הביט משיט הסירה שלי כל הזמן לשמיים, מחפש עפיפון מסתחרר בדרכו למטה, וכשגילה אחד כזה, חתר עם הסירה במהירות למקום נפילתו המתוכנן, וכשנפל למים משה אותו ואסף אותו לסירתו. מעניין מה הוא עושה עם כל העפיפונים שהוא אוסף, אני תוהה ביני לביני, אולי מביא אותם לילדיו?

אבות וילדים מעיפים עפיפונים מעל הגאנגס / צילומים: איציק גונן

וחוץ מזה גיליתי היום דבר ממש מעניין, יש כאן ג'מוסים (תאו)! כן, אלה שהיו פעם בהמוניהם באגם החוּלה שלנו עד שייבשו אותו, ועכשיו נותרו רק מעטים, לאחר חידוש השמורה. ובכן זה כך, חלק מאלה שחשבתי מרחוק שהן פרות, הם בעצם ג'מוסים, עם שיער על הפנים, מבנה גוף יותר כבד ומלא, אוזניים יותר ארוכות, וקרניים ארוכות ומתעקלות, בקיצור ג'מוסים שההודים כאן קוראים להם באפאלו. הג'מוסים האלה התנחלו כאן בכמה גהאטות, אחת מהן היא 'שיוואלה גהאט', שהיא בבעלותו של המהאראג'ה של ואראנאסי, מה שלא מפריע להם לרבוץ על מדרגות הגהאט, או לשכשך במים להנאתם. מיותר לומר שהגהאט הזאת, שבמקור היא בהחלט גהאט יפה, הפכה לרפת אחת גדולה (כמו אצלנו בקיבוץ), ולחצות אותה כשהולכים בדרך לאורך הגהאטות והנהר זה מסלול מכשולים אמיתי, הדורש מיומנות רבה ויכולת תמרון משובחת, איך לדלג בהצלחה בין כל ערמות החרא הפזורות בכל פינה ולהישאר נקיים…

הג'מוסים (תאו) שהתנחלו בשיוואלה גהאט ונהנים לרחוץ בגאנגס / צילום: איציק גונן

...בערב אני במסעדת הגג של 'פוג'ה גסט-האוס', מאזין למוזיקה הודית ואוכל ארוחת ערב. השילוב הזה של ארוחת ערב עם נגנים שמנגנים מוזיקה הודית ברקע פשוט מושלם! הערב מנגנים כאן שני הנגנים שהיו ביום שישי, אחד על טאבלה והשני על כינור וחליל, ואליהם מצטרף נגן שלישי, בכלי שנקרא שֶנאי, ודומה לאבוב, ואני מקשיב ונהנה. ברור לכם שגם לאוכל יש טעם הרבה יותר טוב, ולא חשוב אם זה ארוחת תאלי או מאסאלה דוסה או אורז מטוגן. בערך בתשע, לפני שיהיה ממש לא נעים להסתובב לבד בעיר העתיקה, אני יורד למטה, חותך מזרחה לכיוון הגאנגס, עד למאניקארניקה, ומתחיל ללכת דרומה לאורך הגהאטות המתרוקנות. לא רחוק מהגסט-האוס שלי אני רואה מרחוק דמות מוכרת, ארנו! כבר לא התראינו איזה שלושה ימים, וארנו כל-כך שמח לקראתי ואומר לי "בוא, אתה חייב לשתות אתי צ'אי...". גם אני שמח לפגוש אותו, ואנחנו מתיישבים על ספסל ברחוב, ליד דוכן עץ קטן, לא רחוק מערמת עצים לשריפה, ומזמינים כוס צ'אי, ועוד אחת, ועוד אחת…

חגיגה הודית בעיר העתיקה בואראנאסי / צילום: איציק גונן

כל הרחוב לידנו מואר בטירוף, ברקע מוזיקה רועשת למרות השעה המאוחרת, ונראה שחוגגים כאן היום חג לאחד האלים ההודיים, מעניין. אני מספר לארנו שמוקדם יותר ראיתי את תרז ורוֹבי יושבות בגאט, איפה שישבנו בפעם הקודמת. "הא, הן...", מגיב ארנו, ואחר-כך מספר לי איך כל יום הן שוכרות סירה ליום שלם, ושטות הלוך וחזור, ולפחות פעמיים הן קנו אלף (1000!) מנחות להשיט בנהר... "תאר לך, אלף מנחות באלף רופי, והסירה שהן שוכרות, פשוט יש להן כסף והן לא יודעות איך לבזבז אותו...", ואת זה הוא אומר לי במין בוז כזה, כאילו מה לי ולהן... הנאיביות הזו של ארנו היא משהו, אתה ממש יכול לקרוא אותו כמו ספר פתוח, לא סתם ספר, אלא ספר שנכתב באותיות גדולות במיוחד, שיהיה קל לקרוא. כל רגשותיו חשופים בפניך, אהבה, שנאה, קנאה, עצב, תסכול, הכל... כל מה שהוא חושב ומרגיש אתה מיד רואה עליו, אין שום הסוואה או כיסוי, וכך גם הסיפורים שהוא מספר לי על עצמו, חלקם מדהימים, עד שאני עצמי מתקשה לדעת אם הם מציאות או דמיון. גם הרגשות אצלו מאוד ברורים, תמיד זה שחור או לבן, כן או לא, בלי אפור או אולי, ומה שיותר חשוב זה היכולת ללכת עם הרגשות האלה עד הסוף; אין אמצעי זהירות, אין רשת ביטחון, ואין תגבורת שתגיע במקרה של הסתבכות. אם הוא אוהב, אז הוא אוהב, עד הסוף, עם כל הלב... מעת לעת אני מקנא באנשים כאלה, על יכולתם ללכת עם הדברים עד הסוף, בלי חשבון. נכון, לא פעם הם נופלים, וצריכים לאסוף את כל הכוחות כדי להתארגן, לקום, ולהמשיך, כי הנפילה שלהם אף פעם לא קלה, בלי רשת ביטחון וכל זה... אבל הנאיביות הזו, וההליכה עד הסוף, יכולות גם להביא אותם להישגים בלתי רגילים שאנחנו, הזהירים והשקולים, כנראה לעולם לא נשיג…

ארנו ואני על הגאנגס / צילום: משיט הסירה

...אחר-כך ארנו מביט עלי בחיוך, כמו אבא טוב, עם המבט הנאיבי הזה שלו, ומתעניין מה עשיתי בשלושת הימים האחרונים. אני מספר לו קצת, וכשהוא שואל כמה זמן עוד אשאר כאן, בואראנאסי, אני אומר לו שכנראה לקראת סוף השבוע אני נוסע לאגרה. "הא, הטאג' מאהאל...", הוא אומר, ומביט לשמיים. "כן", אני עונה, "הדבר הנפלא הזה שהוקם בשם האהבה...", אבל ארנו קוטע אותי ושואל: "אתה יודע מה עלה בגורלו של הקיסר שבנה אותו?". "מה?", אני שואל, "הוא המשיך להתייסר, וסופו שמת, וזה כדי להגיד שאסור לאהוב אף אחד, גם לא את אשתך, יותר ממה שאתה אוהב את אלוהים!...". אחר-כך הוא מוסיף, "כמו שכתוב בדיבר הראשון בעשרת הדיברות, אתה יודע, נכון?". "כן, אני יודע", אני אומר, ומסביר לו גם, בהקשר לאהבת אלוהים, שאינני דתי, אני לא הולך לבית-כנסת ולא מתפלל... ארנו מנסה בכל-זאת להציל את נפשי החוטאת, ואומר, "...אבל אני בטוח שגם אתה מאמין שיש אלוהים, שם למעלה...". אני מתלבט מה לענות לו, ובסוף אומר שאני מאמין שיש משהו או מישהו, שם למעלה, שמכוון את דרכינו ואת מעשינו, וכראייה אני גם מספר לו על הפגישה שלי עם קולין, באוניברסיטה של בנארס... רווח לו, אני יכול לראות את זה, והוא מחייך, וחוזר לביקורתו על הודו ועל ההינדואיזם. הוא אומר שהמצב בהודו דומה לזה שהיה באירופה בתחילת המאה ה-19. הבעיה היא לא רק מאות-אלפי ואולי מיליוני האלים בהם הם מאמינים, "ואתה ואני יודעים שיכולה להיות אמונה רק באל אחד, אפילו שניים זה יותר מדי", אלא זה שהרבה ילדים ונערים לא הולכים כאן לבית-הספר, חלקם מתחיל לעבוד בגיל מאוד צעיר, לעזור להורים שלהם, ואילו רבים אחרים בכלל לא עובדים, וכל היום מתבטלים, או מקבצים נדבות...

___________________________________

בודהה נושא כאן את דרשתו הראשונה בפני חמשת תלמידיו / צילומים: איציק גונן

...שעת צהריים עכשיו, ואני יושב על הדשא, מתחת לעץ ענֶף, שעליו מזכירים קצת את האזדרכת שלנו, בלבה של סארנאת (Sarnath) העתיקה לא הרחק מואראנאסי, המקום הכל-כך חשוב לדת הבודהיסטית ולמאמיניה. לצדי על הדשא יושבת שרה, מדריכת תיירים הודית מובטלת ("לא הגיעו בינתיים תיירים היום") שפגשתי בכניסה למקום, והיא שמחה להצטרף אלי ולחלוק עמי מעט מהידע שלה. "בודהה הגיע לכאן", היא מספרת, "אחרי שזכה בהארה בבוֹדגאיה (Bodhgaya), כדי לשאת את דרשתו הראשונה בפני חמשת תלמידיו על 'דרך האמצע' להגעה לנירוואנה. 'פארק האילים' קראו אז לעיר, על שם דרשתו הראשונה של בודהה שנִתנה ב'פארק האילים', ועסקה ב'הנעת גלגל הדהרמה' ('The Wheel of Law'). בודהה ('המואר') עצמו, אז הנסיך סידהארתה גואטאמה", היא מוסיפה, "יצא בגיל 29 למסע חיפוש אחר הארה ושחרור מעולם הסבל, ובגיל 35, בהיותו שקוע במדיטציה תחת עץ הבוֹדְהי בבודגאיה, הצליח להגיע לנירוואנה. בעקבות ההארה לה זכה, גיבש לעצמו בודהה את תפיסתו הפילוסופית בדבר הסיבות לסבל ולאומללות בעולם, וקבע כי ניתן להשתחרר מהסבל על-ידי כך שנשתחרר מהכמיהה שיש בנו לדברים גשמיים. הדרך לעשות זאת היא 'הדרך האצילה' לשלוות הנפש, הדרך בת שמונת הנתיבים: הבנה נכונה, גישה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, דרך-חיים נכונה, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ומדיטציה נכונה...

טוב, עכשיו אתם בטח שואלים מה אני עושה בסארנאת העתיקה, ואיך עברתי מהינדואיזם, המאפיין את הודו מבחינה דתית, ו-80% מתושבי הודו מאמינים בו, לבודהיזם שיש לו בעולם אמנם כ-700 מיליון מאמינים, אך רק כמה מיליונים מהם חיים בהודו? כן, אז באמת נכון שבהודו אין הרבה בודהיסטים, בהשוואה לרוב ההינדואיסטי, אבל מה עם הטיבטים ממקלוד ודהרמסלה, שכחתם אותם? כי אני לא, אצלי הם כל הזמן בלב. כן, אז הטיבטים הם בודהיסטים מהפלג הצפוני של הבודהיזם (שייך לאסכולת המאהאיאנה), כך שרה המדריכה, שנוצר מהחיבור בין הבודהיזם הקלאסי, שהביא לטיבט במאה השביעית המלך סרונג-צן-גמפו, בהשפעת שתי נשותיו, נסיכה נפאלית, ונסיכה סינית, ובין דתה המקורית של טיבט, הבוֹן. וחוץ מזה אסור לשכוח שהבודהיזם, לאסכולותיו ופלגיו השונים, שולט במרבית המדינות שמסביב להודו: תאילנד, בורמה, לאוס, טיבט ההיסטורית ועוד. מעניין גם לראות, וזה אני מוסיף על הסבריה של שרה, שהבודהיזם, כדת שהגיעה מהמזרח, יצר השפעה רבה הרבה יותר על החשיבה המערבית, בהשוואה להינדואיזם השולט בהודו. חוץ מזה סארנאת נמצאת איזה 10 ק"מ מואראנאסי, והיא נחשבת לאחד מארבעת המקומות החשובים ביותר לבודהיסטים, יחד עם לומביני, בנפאל, שם בודהה נולד, בודגאיה, בה זכה להארה, וקושינאגאר, שם מת, ותסכימו אתי שזו סיבה ראויה להגיע לכאן, הלא כן? והכי חשוב זה שהבטחתי לקסי שאבקר בסארנאת, גם בשבילה, זו הסיבה הכי חשובה...

פסל בודהה במקדש מולגאנדהה קוטי ויהאר ב'פארק האיילים' / צילום: איציק גונן

...זהו, אז הבוקר לקחתי מונית ריקשה לתחנת הרכבת, ומשם אוטובוס עירוני מפוצץ בנוסעים, שהוריד אותי בסארנאת אחרי 50 דקות דחוסות ו-6 רופי, והמשיך לדרכו. לפי שרה, בחורה הודית בעלת תווי פנים יפים ורציניים, מדריכת תיירים בת 35 לערך, עם תג של מדריכה ושיער שחור ארוך שמגולגל יפה על הראש ושמחה להתלוות אלי כששמעה שאני מישראל, סארנאת היתה בשיאה בראשית המאה ה-5 לספירה, כאשר אשוקה (Ashoka), הקיסר הגדול שהפך לבודהיסט, הקים במקום סטופות ומנזרים שמספרים שהיו מרהיבים ביופים (סטופה אחת הגיעה כמעט ל-100 מטר גובה, אתם קולטים?). היו כאן גם 1500 כוהני דת, ופעילות בודהיסטית ענפה, שבהמשך הלכה ודעכה, ועם פלישת המוסלמים, שהרסו וחיללו את מבני העיר, לא נותר דבר מחשיבותו של המקום. עכשיו יש כאן בעיקר הריסות, שמזכירות לי במשהו, אני אומר לשרה, את שרידיהן המרשימים של סוקותאי ואיותאיה, שתי בירותיה לשעבר של תאילנד. לזכותם של הבריטים ייאמר, אומרת שרה, שכבר ב-1835 הם החלו כאן בחפירות ארכיאולוגיות, ואף הקימו במקום מוזיאון לארכיאולוגיה, ובכך הצליחו להחזיר לעיר מעט מכבודה וחשיבותה. היום מקיפים את שרידי העיר דשאים ועצים, ואחרי ההמולה של ואראנאסי אני מרגיש שזה המקום לתפוס קצת שלווה ושקט. נראה שלא רק אני חושב כך, כי המקום הפך לאתר מקלט לאוהבים, ובכל פינה בפארק אפשר לראות זוג שמתבודד, וכששרה ואני מסתובבים בין השרידים, אנחנו משתדלים לא להפריע…

סטופת דהאמק ב'פארק האיילים', סארנאת / צילום: איציק גונן 

...כשאנחנו עוצרים ליד סטופת דְהאמֶק (Dhamekh Stupa) המסיבית, שגובהה 34 מטר, אומרת שרה שהסטופה הזאת ניצבת במקום המדויק, כך מאמינים, בו נשא בודהה את דרשתו הראשונה והמפורסמת באוזני חמשת תלמידיו. לפני ששרה צריכה לעזוב, כי מגיע אוטובוס של תיירים, אנחנו עוד מספיקים לבקר במקדש מוּלגאנדְהָה קוּטי, שלידו גדל עץ פיקוס הודי גדול. "לעץ הזה יש סיפור מיוחד", היא אומרת, כשאנחנו עוצרים ליד העץ, "הוא צאצא של העץ המקורי תחתיו ישב בודהה בבודגאיה כשזכה להארה". "איך?", אני שואל, מביט בה ותוהה, "אז ככה", היא אומרת, "ייחור מעץ הפיקוס המקורי הובא לאנוּראדְהאפורה שבסרי-לנקה על-ידי בתו של קיסר אשוקה, סאנגמיטה, והעץ הזה עדיין חי שם. כשהעץ המקורי בבודגאיה מת, הובאו ב1931- שני ייחורים ממנו וניטעו, אחד בבודגאיה, והשני כאן"... מה תגידו? טוב, הודו היא ארץ של הרבה סיפורים, וזה אחד מהם. שרה ממש מאמינה בסיפור הזה, רואים את זה על הפנים שלה, ואחרי שאנחנו נפרדים, וקובעים להיפגש שוב אחרי שתסיים, ונלך לאכול משהו (אני מזמין), אני חוזר אל העץ, מתיישב לא הרחק ממנו, ומביט בו, וכל מה שעולה לי בראש זה השורות שכתב ערן צור בשיר 'הילד נעלם' ('תכלית בתחתית'), שמספר על המזרח הרחוק: "...אנשים שחיים במקום סיפרו לי את הסיפור / הם מספרים אותו בלהט, בהתרגשות / לא מביעים דעה, רק מספרים עובדה / אם תאמין או לא – זה כבר עניין שלך"...