קמינו פורטוגז 1 - חוזרים לקמינו

קמינו פורטוגז מסלול החוף (Camino da Costa) - מסע גונן-זוהר, 30-14 מאי 2022

פרק 1 – געגועינו ליעקב הקדוש

אולי לא תאמינו לי, אבל כבר כשסיימנו (גלי, יואבי ואני) את ההליכה בקמינו הראשון שלנו בסוף ספטמבר 2018 (http://www.lametayel.co.il/קמינו+דה+סנטיאגו+1++הדרך+שלנו), וחגגנו מרוגשים כולנו ב'כיכר הסדנא' רחבת הידיים (Praza do Obradoiro) אל מול הקתדרלה המפורסמת והמרשימה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, היה ברור לנו שעוד נחזור לכאן. לא ידענו מתי, ואיך בדיוק, ולמה, פשוט הרגשנו את זה. זה היה חזק מאתנו.

אז חזרנו!

הפעם כבר לא היינו צריכים את פאולו קואלו ('יומנו של מכשף') שיעורר את סקרנותנו, וגם לא את כל התמונות וסיפורי הדרך של עמיתינו בקבוצות הקמינו השונות בפייסבוק (תודה ניתאי!), כדי לדעת שאנחנו רוצים ללכת שוב בקמינו. החוויה עבורנו בקמינו הראשון בו הלכנו (קמינו פרנסס) היתה חוויה רוחנית, היסטורית וחברתית, ובעיקר משפחתית. ההזדמנות לצעוד שלושתנו יחד, שלושה דורות (אבא, בת ונכד), שעות וימים ארוכים, ולדבר כמעט על כל דבר שבעולם, היא הזדמנות שלא חוזרת יותר מדי פעמים בחיים, אם בכלל, וכדי שהיא תתרחש צריך ליצור תנאים שיאפשרו אותה.

גם המפגשים עם עולי הרגל שהולכים אתנו בדרך (ואת חלקם, שתוכנית וקצב ההליכה שלהם דומה לזה שלנו, יצא לפגוש פעמים רבות), הם מפגשים מרתקים מאין כמוהם. צועדי הקמינו מגיעים לכאן מכל מקום בעולם, שהרי דרך צליינית זו על מסלוליה השונים היא השלישית בחשיבותה בעולם הנוצרי, אחרי ירושלים ורומא. מדי שנה מגיעים לכאן מאות אלפי עולי רגל, רובם כמובן נוצרים קתולים אבל לא רק, יש גם אחרים (כמונו), ולכל אחד יש סיפור משלו שהביא אותו לצעוד בקמינו, מעבר לקבלת תעודת המחילה (קומפוסטלה) בסופו. בסיכום מסע הקמינו הראשון שלנו הבאתי כאן בבלוג סיפורים אישיים של אנשים שפגשנו, שעם כמה מהם נשארנו בקשר עד היום, וגם הפעם יש בכוונתי לשתף אתכם הקוראים בסיפורי כמה וכמה מעמיתינו להליכה במסלול הקמינו.

למעשה רצינו לצאת לדרך עוד קודם, כשהסתבר לנו ש-2021 הולכת להיות 'שנה קדושה' (שנה בה יום השליח יעקב, 25 ביולי, מתרחש ביום ראשון, ואז גם המחילה הניתנת מוגדרת כ'מחילה מלאה'), אך הקורונה, כן הקורונה, דחתה את תכניותינו. פורטוגל וספרד סגרו את שעריהן בגלל המחלה, ואז בספטמבר לפני שנה כשהכל נסגר שוב, החלטנו להמר וקנינו כרטיסי טיסה זולים יותר (בגלל ההזמנה המוקדמת) באיבריה למאי השנה, בתקווה שעד אז העניינים יסתדרו, וכך אמנם היה. ראוי לציין כי גם האפיפיור היה איתנו כאשר הכריז בוותיקן כי השנה הקדושה תימשך גם ב-2022, לאור מגבלות ההליכה שהתקיימו במהלך 2021.

בחודשים שחלפו בין מועד רכישת הכרטיסים והיציאה לדרך העמקתי בספרו של בריירלי (Brierley) ובאתר Gronze.com ובחנתי תכניות ההליכה לפי ימים, אתרים ומרחקי הליכה, אחרי שהחלטנו יחד שהפעם הולכים בקמינו פורטוגז-דרך החוף, מפורטו לסנטיאגו. גלי מצידה, שכבר הפכה למומחית בקמינו הראשון, עשתה הזמנת אלברגות ומקומות לינה לפי מיקום, תנאי לינה ומחיר; לאחר שהיו לנו שתיים ולפעמים שלוש הצעות בכל מקום, ישבנו יחד כדי להחליט. הבחירה הסופית של מקום הלינה הושפעה מאוד ממיקומו בעיירה/עיר, עם עדיפות למקומות שממוקמים בחלק ההיסטורי והמעניין של אותו מקום. בינתיים גם אספי, בני הצעיר, הצטרף אלינו ל'שלישיית הקמינו', ועכשיו היינו כבר ארבעה בהרכב שדמה לזה כשטיפסנו על הקילימנג'רו, למעט יורַי שחסר לנו מאוד (ילדים קטנים). יואבי שהצטרף להרפתקה כבר בקמינו הראשון, לפני הגיוס, היה הפעם כבר אחרי השירות, כולל מסע של כחודשיים וחצי ב'שביל ישראל' אותו סיים כשבועיים לפני היציאה לקמינו...

כן, אז אחרי שצעדנו בעבר בקמינו פרנסס (Camino Frances) הקלאסי והפופולארי, בו הלכו לפני ימי הקורונה (2019) כ-55% מצועדי קמינו דה סנטיאגו, החלטנו שהפעם נצעד בקמינו פורטוגז (Camino Portugues), שהוא הקמינו השני מבחינת כמות ההולכים בו מדי שנה (כ-27% ב-2019). מסלול הקמינו פורטוגז המלא מתחיל בליסבון בירת פורטוגל, ומשם כ-640 ק"מ הליכה עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד. ישנן שתי תחנות מרכזיות להצטרפות לקמינו פורטוגז, קוימברה ופורטו, אך בפועל ניתן כמובן להצטרף אליו בכל מקום, כמו בכל אחד ממסלולי הקמינו. הסייג היחיד, לגבי עולי רגל המבקשים לקבל את תעודת הקומפוסטלה (מחילה על החטאים), הוא שהם חייבים ללכת במסלול הקמינו לפחות 100 ק"מ; זו אגב גם הסיבה שבכל מסלולי הקמינו השונים עולה מאוד מספר הצועדים במאה הק"מ האחרונים. בקמינו פרנסס הקלאסי למשל כ-50% מכלל הצועדים (96,124 צועדים ב-2019) התחילו לצעוד בסאריה, כ-115 ק"מ לפני סנטיאגו.

אז למה בחרנו הפעם בקמינו פורטוגז? ובכן יש לכך כמה תשובות. הראשונה והחשובה היא שאני באופן אישי רציתי מאוד לצעוד דרך העיירה פאדרון (Padron) אליה הגיע השליח סנטיאגו עוד בחייו כדי להפיץ את עיקרי הנצרות, ולשם גם הגיעה גופתו לאחר מותו. הסיבה השניה היא שזה המסלול השני מבחינת מספר ההולכים בו, אחרי הקמינו פרנסס, ויהיה מעניין להכיר אותו. הסיבה השלישית היא השילוב שבין הליכה גם בפורטוגל וגם בספרד, וניסיון ללמוד מה דומה ומה שונה, ומה מייחד כל מדינה. והסיבה הרביעית היא האפשרות לצעוד לפחות בחלק מהמסלול לאורך האוקיאנוס האטלנטי; בדיוק מסיבה זו בחרנו ללכת בתת-המסלול שהולך לאורך החוף (Camino da Costa) ובהתפצלות העוד יותר מערבית שלו (Senda Litoral), והוא ארוך יותר בכמה עשרות ק"מ ממסלול הקמינו פורטוגז המרכזי (Camino Central).

את צעידתנו בקמינו פורטוגז בחרנו להתחיל בעיר פורטו (Porto), בירת הצפון והעיר השניה בגודלה וחשיבותה בפורטוגל, בעיקר לאור מספר הימים שעמדו לרשותנו וחיבתנו לעיר היפה והמעניינת הזאת. ואם אקפוץ ברשותכם לרגע לסיום המסע ואסכם את הליכתנו בקמינו פורטוגז, הרי בסופו של דבר ועם כל העיקופים שעשינו בדרך כדי לבקר גם באתרים מעניינים שהיו מעט מחוץ למסלול, צעדנו כ-320 ק"מ ב-13 ימי צעידה, 5 מהם בפורטוגל ועוד 8 בספרד. כלומר, כמחצית מאורכו של קמינו פורטוגז כולו.

בשמונת החודשים מאז הזמנת הטיסות ספרנו את החודשים, השבועות, ובסוף גם את הימים. כבר רצינו נורא לצאת. עשינו ביטוח, סגרנו את העברת המוצ'ילות לאורך מסלול ההליכה ממקום לינה אחד לבא אחריו, סגרנו מונית משדה התעופה בפורטו לדירה שהזמנו בעיר, בדקנו ציודים קיימים והשלמנו ציודים חסרים תוך דגש על מעילי גשם ושכמיות, בהנחה (שאכן התאמתה בהמשך) שהגשם ילווה אותנו לפחות בחלק מימי ההליכה. זהו, היינו מוכנים, ובשישי בליל 14-13 למאי היינו כבר בדרכנו לנתב"ג דרוכים ונרגשים כשאני מהרהר שוב בדברים שכתב קואלו ב'יומנו של מכשף': "חשבתי רק על כך שבתוך יומיים אני עתיד לחוות מחדש, בעיצומה של המאה ה-20, שמץ מן ההרפתקה האנושית הגדולה שמצא יוליסס מטרויה, שליוותה את דון קיחוטה בלה-מנשה, שנשאה את דנטה ואת אורפאוס אל השאול ואת קולומבוס עד אמריקה: ההרפתקה שבמסע אל הלא נודע"...

מור (בעלה של גלי ואבא של יואבי) הוריד אותנו בשדה, וכשעמדנו בתור לצ'ק אין באיבריה אספי הגיע מגבעתיים והצטרף. הבידוקים למיניהם עברו חיש-קל חרף העובדה שהשדה היה עמוס בנוסעים גם בשעת לילה/בוקר זאת של שבת. כוס קפה, קצת דיוטי-פרי וזהו, מוכנים להמריא למדריד ומשם, אחרי קונקשן די לחוץ, לפורטו ולקמינו פורטוגז!

כן חברים, אנחנו מוכנים, אך רגע לפני שנמריא חשוב לי לעצור ברשותכם ולהרחיב כאן מעט יותר על הקמינו דה סנטיאגו, מה בדיוק הסיפור של הקמינו הזה? מה ההיסטוריה והפרטים המסתתרים מאחוריו? ומה גרם לו להיות מסלול העלייה לרגל השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי?

ובכן, הכל התחיל עם דייג טברייני בשם יעקב בן זבדי, שהיה מתלמידיו של ישו ובהמשך אחד מ-12 השליחים. כשישו עבר להתגורר בכפר נחום וקבע שם את מרכז פעילותו למשך תקופה ארוכה, התגוררו אתו במקום גם כמה מ-12 השליחים ובהם יעקב בן זבדי, שהיה אהוב על ישו במיוחד, ואחיו יוחנן, וכן פטרוס הקדוש ואחיו אנדראס. בהמשך, כשיצא ישו למסעו לירושלים לאורך בקעת הירדן עד לקסר אל יהוד (שם הוטבל ע"י יוחנן המטביל) ומשם דרך יריחו לירושלים, היו אתו השליחים, וכך גם בהמשך ב'סעודה האחרונה' המפורסמת, הנחשבת לאירוע מכונן בנצרות, כשישו סעד בפעם האחרונה עם תלמידיו טרם שנשפט למוות ע"י הסנהדרין (כיוון שאמר/רמז שהוא המשיח ובן האלוהים), ונמסר לנציב הרומאי, פונטיוס פילטוס שהורה לצלוב אותו. לאחר שישו נצלב ומת (ולאחר מכן עלה השמיימה), יצאו 12 השליחים להפיץ את תורתו של ישו באירופה. יעקב בן זבדי, שנקרא בהמשך במקומות שונים גם יעקב הקדוש, סנט-יאגו, סנט ג'יימס, סן ז'אק, יקובוס ועוד שמות, יצא לאי האיברי כקדוש נוצרי כדי לנצר את התושבים הפאגאנים, בני התרבות הדרואידית-קלטית של מחוז גאליסיה באזורים של פאדרון (Padron) ופיניסטרה (Finisterre). שהותו של יעקב-סנטיאגו באי האיברי (עליה אין בידינו עדויות היסטוריות ברורות) לא נחלה הצלחה רבה, ככל הידוע, ולאחר תקופה בה שהה שם (חודשים או שנים, לא ברור) הוא שב לארץ.

   השליט בארץ באותה עת היה אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, ואגריפס זה רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה כיוון שהיו מעורבים במהומות משיחיות. בין הנרדפים היה גם השליח יעקב בן זבדי אותו ציווה אגריפס בהמשך (שנת 44 לספירה) להוציא להורג ולערוף את ראשו במכת חרב, וכך הפך אותו למרטיר הראשון מבין 12 השליחים. ראשו של יעקב-סנטיאגו נקבר בקתדרלת 'יעקב הקדוש' ברובע הארמני של העיר העתיקה ואילו גופו הונח ע"י שניים מתלמידיו על סירת אבן שהגיעה בדרך נס, ללא משוטים או מפרשים, לעיירה פדרון במחוז גאליסיה שבצפון מערב ספרד, אליה הגיע כמה שנים קודם לכן כדי להפיץ את הנצרות. כשהוא התגלה, מספרות האגדות, היה גופו מכוסה בצדפות, אשר הפכו מאז לסמלו של הקמינו. אגב, גרסה אחרת מספרת כי תלמידיו הם שהעבירו את גופתו לחצי האי האיברי. ליד חופי ספרד נקלעה ספינתם לסערה חזקה והגופה נפלה למי האוקיאנוס. מאוחר יותר נשטפה הגופה לחוף כשהיא מכוסה בצדפות...

   כך או כך, גופתו של יעקב-סנטיאגו הגיעה לנמלה של העיירה פדרון, הסמוכה לחוף האוקיאנוס האטלנטי, בצפון מערב ספרד, ומשם נלקחה ע"י מאמינים נוצרים לכוון פיניסטרה/פיסטרה, שנחשבה אז ל"סוף העולם" – Finis Terre) במטרה לקברה שם. מכשולים שונים בדרך גרמו לכך שבסופו של דבר נקברה הגופה באזור ליברדון (Libredon), היא העיר סנטיאגו של היום. רק בשנת 813 לספירה התגלו שרידי הגופה, כאשר נזיר בשם פלאיו (Pelayo) חווה התגלות לילית בשמים זרועי הכוכבים של גאליסיה, ומכאן גם השם קומפוסטלה, "שדה כוכבים" (Campus Stela), אשר הובילה אותו בעקבותיהם של כוכבים מנצנצים עד לעצמותיו של יעקב-סנטיאגו. עצמות אלה זוהו לאחר מכן בוודאות ע"י הבישוף תיאודומיר, וכך נולד המיתוס של סנט-יאגו. אלפונסו השני מלך אסטוריאס, שביקר במקום מספר שנים לאחר מכן, הכריז על סנטיאגו כקדוש הפטרון של ספרד והורה לבנות כנסייה במקום, הלא היא הקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה.

חשוב לומר שיש גרסה נוספת לחשיבותו וקדושתו של סנטיאגו, פחות דתית ויותר פוליטית-מדינית, והיא שייכת לתקופת הרקונקיסטה ('הכיבוש מחדש') בספרד במאות ה-9-8, כאשר הנוצרים נלחמו בפולשים המוּרים (בפיקודו של המצביא המוסלמי טאריק בן זיאד) שהם בני שבטים ברברים שמוצאם מצפון מערב אפריקה ובהמשך התאסלמו, שהגיעו מדרום וכבשו חלקים גדולים של ספרד. מלחמה זו הוגדרה כמלחמת קודש והיה צורך בקדוש מקומי שיעניק חסות ראויה למלחמה הזאת ובהזדמנות זאת גם יאחד את נסיכי הממלכות הצפוניות ובראשן גליסיה לממלכה אחת הנלחמת מלחמת קודש. סנטיאגו, המופיע אז בקרב הלוחמים בקרב קלאוויחו (Clavijo) כשהוא רכוב על סוס לבן וחרב שלופה בידו, ומכריע את המערכה לטובת הנוצרים הוא האיש, וכך גם זוכה לשם 'סנטיאגו מטאמורוס' (הורג המוּרים). מאז חזר סנטיאגו והופיע בעוד קרבות רבים וסייע לנוצרים לנצח. בהמשך, וכדי לבסס את מעמדו כקדוש מרכזי בעולם הנוצרי כולו, היתה נחוצה תנועה של המונים, שיכבשו את הדרך במו רגליהם ויביאו את הבשורה לכל אירופה וכך נולד וחוזק הקמינו דה סנטיאגו.

קמינו דה סנטיאגו הוא למעשה שם קיבוצי לעשרות דרכי עליה לרגל (שרק מיעוטן נחשבות לראשיות), המתחילות בצרפת, ספרד, אנגליה, פורטוגל, גרמניה, איטליה ומדינות נוספות באירופה, ומובילות לקברו של השליח הנוצרי סנטיאגו, הלא הוא יעקב בן זבדי מיודענו. העלייה לרגל לסנטיאגו החלה עם גילוי שרידי גופתו של יעקב, ונמשכת ברציפות עד היום, כבר למעלה מאלף שנה. ההנחה הרווחת היא שהעלייה לרגל מבוססת על מסורות פגאניות קדם נוצריות שראו בהליכה זו עד לפיניסטרה, שנחשבה באותם ימים ל"סוף העולם" - נקודת היבשה המרוחקת האפשרית, גם חלק מפולחן פוריות פגאני, וגם כעין "מסע אל המוות" בכיוון השמש השוקעת (החוף בפיניסטרה גם נקרא "חוף המוות" – Costa de Morta). הנחה זו מבוססת בין השאר על כך שלאורך השנים סמל הקמינו היא הצדפה המתולמת, אשר מייצגת במסורות שונות הן פוריות והן את השמש השוקעת.

ראוי לציין עוד כי מסורת דרואידית-קלטית נוספת ייחסה לדרך זו משמעות של "טקס קבלה" או "טקס חניכה". דרואידים צעירים היו יוצאים לבדם למסע המפרך ואלה שסיימו אותו ושבו בשלום לביתם זכו להתקבל לחברה לאחר ש"נפטרו" מחוליי החיים הקודמים ויצאו לדרך חדשה. לפי תפיסה זו חולקה הדרך לשלושה שלבים מרכזיים: השלב הפיזי (עד לעיר בורגוס), השלב המנטאלי (מבורגוס דרך המישורים הצחיחים ועד לאסטורגה), והשלב הספיריטואלי-רוחני (מאסטורגה ועד לפיניסטרה). השלב האחרון הוגדר כשלב המשמעותי ביותר בדרך.

במהלך ימי הביניים פקדו את הדרכים עולי רגל רבים, שמספרם פחת בתקופת המגפה השחורה. התיעוד ההיסטורי המוקדם לעלייה לרגל לקברו של סנטיאגו הוא מהמאה ה-9. במהלך הזמן שופרו הדרכים המובילות לעיר סנטיאגו ומספר עולי הרגל עלה בהתמדה. בשנת 1140 פרסם נזיר צרפתי בשם איימריק פיקו (Aymeric Picaud) שצעד בקמינו, מדריך לצליין בן חמישה ספרים בשם "קודקס קליקסטוס" ("Codex Calixtinus"), על שמו של האפיפיור קליקסטוס השני, שהיה מתומכיה הנלהבים של העלייה לרגל לסנטיאגו, ובו תיאורי עבודות אמנות אותן ניתן לראות לאורך הדרך, 22 סיפורי ניסים המיוחסים לסנטיאגו-ג'יימס ואופן הגעת גופתו מירושלים לקברו בגליסיה, ציורים, תווי נגינה וסיפורים בהם הוא מתאר את תלאות הדרך, הנופים והאנשים. המדריך כולל גם עצות מעשיות והמלצות על איפה כדאי לישון, מה כדאי לאכול, איפה יש חנייה נוחה לסוסים, באילו אזורים יש להיזהר משודדי דרכים, מזאבים, מבני המקום או מאדמות ביצה טובעניות... ראוי לציין כי מדריך זה משנת 1140, המתמקד בארבע דרכי העלייה המתחילות בצרפת ומשתלבות בהמשך ל'קמינו פרנסס' (הנחשב לקמינו הקלאסי), עדיין משמש כמקור למדריכי טיולים בקמינו דה סנטיאגו. יפה, לא? רוצים עוד אנקדוטה קטנה? ובכן, המדריך "קודקס קליקסטוס" המקורי נגנב מהקתדרלה של סנטיאגו ב-3 ביולי 2011 למרות אבטחה של 5 מצלמות. שנה מאוחר יותר הוא נמצא במוסך של עובד הקתדרלה לשעבר שפוטר לאחר 25 שנות עבודה והיה בסכסוך משפטי עם מעסיקיו...

צרכיהם היומיומיים של הצליינים לאורך הדרך לסנטיאגו הצמיחו שורה של מוסדות נותני שירותים החל ממנזרים שהוקמו במרחקי הליכה של יום אחד זה מזה ובהם אכסניות לינה (חינם) ואוכל, דרך בתי מחסה, בתי חולים, פונדקי דרכים, ושווקים, כאשר סביב הצורך בבניית מוסדות אלה התפתח סגנון האדריכלות הרומנסקית. הדרך לסנטיאגו, שנמשכה לעיתים חודשים רבים באותם ימים, הסתיימה בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. ראוי לציין עוד כי החל מהמאה ה-12 חיברה הכנסייה הקתולית את מנהג העלייה לרגל לסנטיאגו כאפשרות של האדם הנוצרי לכפר על חטאיו. אדם אשר סיים את מסע העלייה לרגל מביתו ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, קיבל מהכנסייה אישור כתוב – כתב מחילה ('קומפוסטלה') על כך שקיים מצווה זו. הצגת אישור זה בפני איש הדת במקום מגוריו של הצליין היתה פוטרת את בעליו מהעונש הצפוי לו בשל חטא שביצע. נוצרים שהיו זקוקים לכפרה, ולא היו מסוגלים מסיבות שונות לעלות לרגל, היו משלמים לאדם אחר על מנת שיעלה לרגל במקומם וימסור להם בסוף המסע את כתב המחילה, שנרשם על שמם.

   כיום צועדים מדי שנה מאות אלפי עולי רגל נוצרים ואחרים בקמינו דה סנטיאגו; הצועדים מגיעים מכ-140 מדינות שונות. בשנת 2019 צעדו במסלולי הקמינו השונים, או בחלקים מהם (לפחות 100 ק"מ), 347,578 אנשים! מעניין לציין כי בשנה המוגדרת כ'שנה קדושה', שנה בה מתאחד 'יום השליח יעקב' (25 יולי) עם יום ראשון, עולה בהרבה מספר הצליינים העולים לרגל לסנטיאגו. ב'שנה קדושה' כזאת מוגדרת המחילה הניתנת בסוף המסע כ"מחילת עוונות מלאה". באירופה של ימי הביניים די היה בהכרזות כאלה בנושא המחילה כדי לשלח מאות אלפים אל הדרך. היתה זו תקופה של התעוררות דתית גדולה. באוויר עדיין עמדה אווירת סוף האלף, ועִמה חרדה גדולה מפני סוף העולם הממשמש ובא. מטיפים בכנסיות איימו על צאן מרעיתם כי אם לא יגאלו את נפשם החוטאת, דינם להיצלות בגיהינום לנצח נצחים בחביות של זפת רותחת. המאמינים יצאו לדרך בהמוניהם, והאדוקים שבהם אף עשו אותה על הברכיים, להגברת הסבל והענווה הנוצרית. בשנות השיא, המאות ה 14-13 עלו לרגל מדי שנה כחצי מיליון צליינים, בעת שאוכלוסיית אירופה מנתה לא יותר מ-60 מיליון נפש!

חלק מעולי הרגל, המכונים בספרד 'Peregrinos' ('עולים לרגל'), יוצאים לקמינו דה סנטיאגו מנקודות מפתח מוכרות לאורכה (כמונו), וחלקם מתחילים את מסעם מפתח ביתם, לעיתים במרחק אלפי ק"מ מנקודת הסיום. מרבית הצליינים, גם היום, צועדים ברגל, אך ישנם גם כאלה העושים זאת באופניים (כ-8% ב- 2016), או כשהם רכובים על סוסים או חמורים.

   טוב, בואו נעצור כאן, לפני שתירדמו. נראה לי שאלה עיקרי הדברים שחשוב לדעת על הקמינו דה סנטיאגו לפני שמתחילים לצעוד בו. ישנם דברים מעניינים נוספים שלמדתי במשך השנים על הקמינו ואנסה לשלבם בהמשך בפוסטים שיוצגו כאן בבלוג שלי ב'למטייל' ('הבלוג של גונני'), אבל עכשיו בואו נצא לדרך!

   ההמראה שלנו מנתב"ג התאחרה מעט, אך הטיסה בת ה-5 שעות היתה מהירה מהמתוכנן וגם לא מלאה מדי (אספי ויואבי מצאו מקום לישון על מושבים ריקים), והגענו למדריד אפילו מעט מוקדם מהצפוי. צלחנו בהצלחה את הקונקשן הלחוץ והצורך לעבור בצעידה וברכבת פנימית בין טרמינל אחד לשני, ואפילו הספקנו לשתות קפה טוב ומעורר זיכרונות בסטארבקס, איזה כייף! לקחנו את השעון שעה אחורה, ולאחר טיסה קצרה בת כשעה לפורטו הזזנו את השעון שעה נוספת אחורה, והנה לכם רווח של שעתיים כבר על ההתחלה... כל המוצ'ילות שלנו הגיעו בשלום, איזו הקלה, וגם נהג הטקסי שהזמנו המתין לנו ביציאה, והיידה לפורטו!

כן, פורטו, פורטו, היתה ונשארה עיר יפהפיה, ובשל כך מקום מעולה להתחיל לצעוד בו את מסלול הקמינו פורטוגז. המיקום הטופוגרפי שלה על הר היורד ומשתפל אל נהר הדורו (Douro) שמדרום לה, ואל האוקיאנוס האטלנטי שממערב, מעניק לה יופי מיוחד שובר לבבות. בגדה הדרומית של הנהר, ממש מול פורטו, שוכנת העיר וילה נובה דה גאיה, או בקיצור גאיה (Gaia), והשילוב של שתיהן עם נהר הדורו באמצע הוא חלומי! מכיוון שידענו כמובן שנתחיל לצעוד מפורטו, החלטנו להוסיף יום ולנצל את הזדמנות שהייתנו בעיר למטרה מלהיבה נוספת, אך על כך בפוסט הבא.