הודו אחרת 24 - השפיץ הדרומי של הודו

פרק 24 – השפיץ הדרומי של הודו

     יום ראשון היום ואַיידה ורוי מתלבשים יפה ומתארגנים ללכת לכנסייה. אני סוגר חשבונות עם רוי, ורואה שבסך הכל יצא לי טוב, שלושה לילות לבד בחדר גדול לארבעה, ורק 200 רופי ללילה. אַיידה מכינה לי כוס צ'אי ואני מתחמם בשמש על הכיסא, ומנצל את הזמן להחליף עוד כמה מילים עם ליהיא וגיא מהחדר למטה. גם ליהיא אורזת ועוזבת היום, להספיק לקבל את הוריה שמגיעים בטיסה ישר לגואה, והם ייפגשו באראמבול. "את לוקחת אותם ישר ללוע הארי", אני אומר לה, "תיזהרי שהם לא יחטפו שם שוק עם כל הצ'אראס והצ'ילומים". "הם צריכים להכיר גם את זה", היא אומרת ומחייכת. ליהיא עצמה, שכבר חצתה את מחסום ה-30, מתכוננת לחזור לארץ בקרוב, היא רוצה להמשיך ללימודי תואר שני ועדיין לא סגורה על עצמה במה להתמקד, ועכשיו זה הזמן לכל הבדיקות וההרשמות.

שי מגיע להגיד שלום, ומספר שהוא שוקל לרדת לטריבנדרום, אבל ממתין שהחבר'ה שבילה אתם כאן במונאר יתעוררו כדי שיוכל להיפרד מכולם. בינתיים מגיע גם חיים, מרצה בחופשת סמסטר שעושה טיול בזק בהודו ובשלושה שבועות הספיק מה שלי לקח 4 חודשים... גם חיים אהב את מה שכתבתי ב'למטייל', ועכשיו אני כבר ממש מסמיק. חיים שואל ואני נותן לו כמה טיפים לגבי טיולים באזור מונאר, מה שהספקתי ללמוד מג'וזף, ומאחל לו שלא יתמוטט בקצב הזה.

   זהו, אני מעמיס את ה'בית' ויורד ברגל עד לתחנת האוטובוסים המרכזית שמדרום. אווירת יום ראשון מורגשת היטב מסביב, והנוצרים של מונאר לבושים כולם במיטב מחלצותיהם, גברים, נשים, ילדים, משפחות שלמות, בדרכן לכנסייה ולפיקניקים בחיק הטבע. חלקם עומדים בנקודות ההסעה, ממתינים לג'יפים שיבואו וייקחו אותם לכנסיות וחלקם כבר יושבים דחוסים, 15-10 בג'יפ די קטן ולעיתים גם יותר, בדרכם לכנסייה... 

   בעשר בבוקר אני על האוטובוס שייקח אותי דרומה לטריבנדרום, בירת קראלה (9 שעות נסיעה). אחרי כל ההתלבטויות, יחד עם התחושה שאת מונאר די מיציתי, למרות שיכולתי להישאר כאן עוד כמה ימים ולטייל בנופים היפים שמסביב, הרגשתי שיותר נכון בשבילי לרדת חזרה לשפלת החוף של קראלה. זה יותר נכון קודם כל בגלל האתרים המופיעים ב'אלוהי הדברים הקטנים' ושאליהם עדיין לא הגעתי (בעיקר אלפי), וגם בגלל שאני רוצה כמה ימים על איזה חוף טוב, וגם בגלל שמשהו שאיני יכול להסביר אותו מושך אותי להגיע לנקודה הכי דרומית בהודו, לשפיץ של תת-היבשת הזאת. אני מת מסקרנות לראות איך נראה זה נראה שם בקצה, כשהיבשה נגמרת... כן, אז עכשיו אני בדרך חזרה לחום, ללחות וליתושים הטורפים של שפלת החוף הקראלית. הימים במונאר היו מצוינים כדי להתאושש קצת מכל זה ולהרגיש קצת קור, בלי להזיע, וגם להכיר קראלה אחרת, עם נוף הררי, מטעי תה ירוקים למלוא רוחב העין, והרבה שקט. עכשיו אני מוכן לקפוץ שוב לאמבטיית החום ולשחות בה עד הסוף.

   בינתיים האוטובוס הזה הוא כמו מאסף, עוצר בכל מקום ולוקח גם אנשים שנוסעים אתו 10 ק"מ ואחר-כך יורדים. בשעה הראשונה האוטובוס עדיין די ריק, אבל אחר-כך הוא מתחיל להתמלא, ותוך זמן קצר גם המעבר שבין הספסלים נהיה דחוס באנשים שיעמדו שם חמש שעות ואפילו יותר. מזלי שאני ליד החלון, ופחות מרגיש את הלחץ מכיוון המעבר. מלא, דחוס, מפוצץ, לנהג זה לא מזיז, ואנחנו דוהרים בירידה בשידור חוזר של רכבת ההרים אתה הגעתי לכאן, שעתיים וחצי של סיבובים מטורפים, שמסתיימים רק כשאנחנו מגיעים לחלק מישורי יותר. הכרטיסן עובד גם הוא כמו מטורף, דוחק ומשחיל עצמו בין כל הנוסעים הדחוסים במעבר כדי לגבות מהם כסף, וצריך לראות בכל עצירה ולזכור בראש מי עלה חדש ועדיין לא שילם, וגם למי הוא חייב עודף. כשעליתי במונאר נתתי לו שטר של 500 רופי (הנסיעה לטריבנדרום עולה 176 רופי), ורק אחרי איזה שעתיים, ואחרי שהזכרתי לו, הוא חזר אלי עם העודף, ועדיין נשאר חייב לי 10 רופי. זה יהיה הטיפ שלי בשביל העבודה הקשה שהוא עושה, אני אומר לעצמי, וגם תרומה למעמד הכרטיסנים ולכבודו של ת'אמפי הזכור לטוב.

   מזל שיש לי מוזיקה שתעזור לי להעביר את הזמן, כי לקרוא בסיבובים כאלה אין סיכוי. אני חוזר קצת אחורה בזמן, עם שירים ישנים וטובים, ומטפס חזרה עד לאחרון של הג'יראפות. אחרי שאיגי וקסמן לא מחכה לדוור, היא שואלת אם אקח אותה לאישה, בבקשה, והאמת שאני די מתקשה לסרב. חֶמי (רודנר) מחפש גאולה (מאיגי?), אבל גם הוא יודע ש"נשים הן מילים, הן מים חיים", ואני כמובן מסכים אתו לכל מילה, כמו גם כשהוא כותב "לא יכול לומר לאן אלך מכאן, נראה אחרי שנגיע, אין לי אשליות אני מחפש כמו כולם את האושר הזה הפגיע". א. א. שר ליקירתו "נמלטתי מבין זרועותייך רפה ותשוש", ואחר-כך ב'מנועים שקטים' המעולה הוא מוסיף ואומר שהיא "בסך הכל רוצה להיות אחת שיזכרו", ואני שואל למה זה בסך הכל, זה המון! "אני חם מנשיקות שפתייך הרכות, אני משתגע", שרים שוטי הנבואה בראשון שלהם, "זה מסוכן להתאהב ככה, לכן הפשרה באהבה" עונה ערן צור, ושלומי שבן מאשר ש"היא אומרת לי אין מה לדבר, האש בה כבתה ויש לה אחר...". זהו, עכשיו "היא עולה לגג באמונה שלמה...", כך גלעד כהנא והג'ירפות, אבל ענבל (פרלמוטר) מזכירה לי שהיא היתה שם קודם, "מעכבת את כל התנועה, על הגג יש רוח חזקה, הם יגידו מישהי נפלה, איך קרה שכך עשינו לה...", ואחר-כך "הרבה רגשות אשם, הרבה ייסורי מצפון, ובור של ריקנות" (א. א.). "משהו כאן שבור לרסיסים שרק השמש יכולה לאחות" (ערן צור), וחמי רודנר שואל "וכשנלך מי יתפלל על נשמותינו, מי ייזכר אז בשירנו, מי אז ירים כוס לזכרנו?", וככה כל השירים מתערבים ומתערבלים אצלי בראש, "רכבות של מילים חולפות כמו צללים מעלי" (א. א.), והאוטובוס ממשיך לדהור...

   בקוטאיאם שכה מוכרת לי, אחרי ארבע וחצי שעות, אנחנו עושים 5 דקות הפסקת פיפי, וכך גם באדוּר (Adur), אליה אנחנו מגיעים קצת אחרי חמש. האוטובוס מפוצץ מנוסעים, סיכה אי-אפשר להכניס, ובכל תחנה מרכזית בכל עיירה בה הוא עוצר מסתערים עליו נוסעים נוספים העומדים וממתינים בכיוון הגעת האוטובוס, ובקושי נותנים למי שרוצה לרדת. במצב כזה גם כשיש הפסקה של 5 דקות אתה לא קם מהכסא, כי פשוט לא יהיה לך לאן לחזור. ה'בית' שלי מונח מאחור, מוסתר מאחורי עשרות הנוסעים שבמעבר, וכבר שעות שלא ראיתי אותו. כל אחד יכול היה לקחת אותו ולרדת, ואני מאוד מקווה שאמצא אותו בסוף הנסיעה. ככה, בלי להרגיש, הנסיעה הזאת הפכה למין סיוטון שכזה, ואני כבר מת שנגיע...

   בשמונה בערב, 10 שעות מאז יצאנו לדרך, אנחנו מגיעים סוף-סוף לתחנה המרכזית של טריבנדרום, ששמה היום הוא תירובננתפוראם (Thiruvananthapuram). לתחת שלי יש צורה של מושב אוטובוס מקומט, ואיכשהו אני מצליח להפריד ביניהם וממהר לאחורי האוטובוס, האם ה'בית' שלי עדיין כאן? כן, הוא כאן, וכבר אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני מעמיס אותו מאחורה, את התיק הקטן מקדימה, וממהר החוצה להשתין ליד קיר חשוך, יחד עם עוד קבוצת גברים הודים שכמוני לא עזבו את מושביהם בחמש השעות האחרונות... אך, עכשיו כל העולם נראה טוב יותר, ואפשר לפתוח את ה'לונלי' ולנסות לאתר במפת העיר איפה אני בכלל נמצא. העיר הזאת, בירת מדינת קראלה, נראית ענקית (יותר ממיליון תושבים) וסואנת, ואחרי שאני דוחה ניסיונות של כמה נהגי ריקשות לבוא אתם למלון זול שהם מכירים, אני מתחיל לחפש בעצמי ולבדוק כמה גסט-האוסים בסביבה. שניים, שגם מומלצים ב'לונלי', מלאים, אבל בהמשך רחוב מאנג'אליקוּלאם אני מוצא מלון שיש בו חדרים. המחיר אמנם קצת יותר ממה שתכננתי, 350 רופי, אבל החדר ברמה גבוהה, הכי גבוהה שהיה לי בטיול הזה, נקי, יפה, עם מקלחת מים חמים, ובמצב העייפות המסויט שלי כרגע אני פשוט מפיל את ה'בית' על המיטה ואומר לבחור מהמלון שבא להראות לי את החדר: "אני לוקח את זה". זהו, אני עוד ממהר לצאת לאכול משהו, לפני שיסגרו לי את המסעדות, וחוזר למקלחת, הו אלוהים, איזה כיף...

_____________________________________

     הבוקר קמתי עם התרגשות קלה בלב, אני הולך לבקר בקצה של השפיץ הדרומי של תת-היבשת ההודית! זה המקום בו נפגשים מפרץ בנגל, האוקיאנוס ההודי והים הערבי, ואם היה הלילה פול מון של אפריל, הייתי יכול לראות מעל האוקיאנוס, כך אומרים, את שקיעת השמש וזריחת הירח בעת ובעונה אחת, תתארו לכם! כל מקום שהוא קצה, שפיץ, הכי-הכי (גבוה, נמוך, עמוק, צר...) עושה לי את זה, ופה זה משהו מיוחד. הודו הגדולה, הענקית, עם הרי ההימאלאיה, מדבריות ראג'אסטאן, נהר הגאנגס ושאר הנפלאות נגמרת גם היא איפה-שהוא בים, והאיפה-שהוא הזה הוא כאן, במדינת טאמיל נאדו השכנה, במקום שנקרא קאניאקוּמארי, או קייפ קומורין.

   אחרי ארוחת בוקר במסעדת מלון 'היילאנד פארק הסמוך', אני צועד ברגל לתחנת האוטובוסים המרכזית, שזה 5 דקות מהמסעדה. כן, אם לא הספיקו לי אתמול 10 שעות נסיעה באוטובוס, אני הולך להוסיף להם היום עוד 6 שעות, 3 לכל כיוון... אין מה לעשות, אם רוצים להגיע לשפיץ הדרומי צריך לנסוע. אפשר אמנם גם ברכבת, אבל זה בעייתי מבחינת הזמנים, אז אין ברירה, אוטובוס. לפחות אולי ייתנו לי בסוף את אות נוסע האוטובוסים המצטיין, ותחשבו שכל האוטובוסים האלה הם local ציבוריים, מאספים, כאלה שעוצרים בכל תחנה אפשרית להעלות ולהוריד נוסעים, חוצים את כל מרכזי הערים והעיירות בדרך, נכנסים לכל תחנה מרכזית בכל עיירה כזאת, בקיצור חוויה הודית לתפארת! האמת שבאוטובוסים האלה אני לא רואה זרים בכלל רק הודים מקומיים...

מנהל המשמרת בתחנה אומר לי שהאוטובוס יוצא בתשע ועשרה מרציף מס' 1, ואני הולך לשם להמתין. למזלי הקדמתי מעט, כי האוטובוס שהגיע לאסוף אותנו עזב את התחנה כבר בתשע. אני חייב לומר לכם שזה עוד לא היה לי כאן בהודו, אוטובוס שיוצא 10 דקות לפני הזמן... היתרון של לקחת אוטובוס בתחנת המוצא מוכיח עצמו שוב, כאשר די מהר האוטובוס מתמלא בנוסעים, גם במעבר, ואני שמח וטוב לב במושבי ליד החלון.

   שלוש שעות נסיעה, שעוברות די מהר, ואנחנו בקאניאקומארי (Kanyakumari) או קייפ קומורין שבמדינת טאמיל נאדו (Tamil Nadu) השפיץ של השפיץ של השפיץ. בספרים כתוב כי לקאניאקומארי חשיבות דתית מיוחדת עבור ההינדים, ואכן פעם ראשונה מאז שאני בדרום הודו אני רואה סאדואים לבושים כתום שהגיעו לכאן, וזה בהחלט אומר משהו על קדושת המקום. קאניאקומארי ('עלמה בתולה') הוא אתר עליה לרגל, מקום אליו באים המאמינים למלא את מצוות הדת – לבקר במקדש ולטבול במים הקדושים, כשבמרכזו המקדש קומארי-אמאן המוקדש לאלה דֶווי-קאניה, שהיא אחת מהתגלמויותיה של פארוואטי, בת זוגו של שיווה.

   אחרי ביקור קצר בלשכת המידע לתיירים, שבו אני לומד שהמקדש סגור כעת עד ארבע אחר-הצהריים, אני הולך לבקר באנדרטה לזכרו של מוֹהַנדַס קַרַמְצַ'אנד גנדי, או מהאטמה ('נשמה גדולה') גנדי, כפי שכולנו מכירים אותו, המקום שבו הוצג לציבור אפרו של גנדי טרם שפוזר בים, ועל מקום זה נבנה מאוחר יותר The Gandhi Mandapam. באתר גדול אחד לזכרו של גנדי, ראג' גאט, שגם בו נשמר חלק מאפרו, כבר ביקרתי בדלהי; שם גם המקום בו נשרפה גופתו של גנדי מיד לאחר שנרצח, ויש שם מוזיאון לזכרו, ועכשיו אני כאן, בשמחה ובכבוד ואין ספק, מגיע לאדם ולמנהיג דגול כזה שייזכרו אותו בכל מקום, בהודו ומחוצה לה.  גנדי מכונה בהודו עד היום בּאפּוֹג'י ('אבא'), אבי האומה, המנהיג שהִבנה את הזהות הלאומית ההודית, הצעיד את המוני העם ההודי אל שלטון עצמי ועצמאות, ותבע מכל אחד עבודה רוחנית עצמית ואחריות אישית.

   אחרי שאני מוריד את הסנדלים ומוסר אותם למשמרת, אני יורד במדרגות ונכנס לאולם הפנימי. גנדי ביקר כאן בקייפ ב-15.1.1937, ומתוך דברים שכתב בעת הביקור מופיעות על לוח שיש השורות הבאות: "אני כותב את זה כאן בקייפ, מול הים, במקום שבו שלושה ימים נפגשים ויוצרים מראה שאין דומה לו בשום מקום אחר בעולם. המים כאן אינם נמל לכלי שייט, הם בתוליים כמו האלות". ציטוט זה מופיע ליד ומתחת לתבליט שיש כהה של דמותו של גנדי, כשהוא יושב ופלג גופו העליון עירום. האנדרטה לזכרו של גנדי תוכננה כך, שביום הולדתו של גנדי, ה-2 לאוקטובר, יחדרו קרני השמש דרך חור מיוחד בתקרה וייפלו בדיוק על המקום בו הוצג אפרו של גנדי טרם שפוזר בים, מין מזבח שיש המוצב במרכז האולם, כשעל צידו מונחת תמונת גנדי מקושטת בפרחים. האנדרטה כולה פשוטה מאוד, צנועה, כמו דמותו של גנדי עצמו. עדות לצניעות זו ניתן למצוא גם בספרו האוטוביוגרפי 'סיפור ניסויי עם האמת' בו כותב גנדי: "...על המבקש את האמת להיות עניו מעפר. העולם רומס את העפר ברגליו, אך המבקש את האמת צריך להשפיל עצמו עד שאפילו העפר ירמסהו. רק אז, ולא עד אז, יזכה בהצצה בַאמת... אם משהו ממה שאכתוב בעמודים אלה יותיר בקורא רושם שנגעה בי גאווה, עליו להסיק כי הדופי הוא בחיפושי אחר האמת, וכי ההצצות החטופות שזכיתי בהן אינן אלא חזיונות שווא. ייכחדו מאות שכמוני, אך מי ייתן ותמשול האמת. מי ייתן ונדקדק באמת כחוט השערה בבואנו לשפוט בני תמותה תועים שכמותי".

   דרך נוספת להנצחת מורשתו של גנדי, מעבר לתמונות התלויות מסביב, היא באמצעות הדגמה של טוויה באמצעות מכונת טוויה. גנדי, כידוע, הטיף לאנשים לחיות בפשטות, להשתמש במוצרים ביתיים או כאלה המיוצרים בהודו, ואף לטוות לעצמם את האריגים מהם ייתפרו בגדיהם. ידוע כי בעת שניהל שיחות עם אנשים, כולל מנהיגים עולמיים, היה ממשיך במלאכת הטוויה, ובהמשך אף הפך גלגל הטוויה לסמלה של הודו לאחר קבלת עצמאותה. כעת כאן, באולם הפנימי של האנדרטה לזכרו של גנדי, יושבות כמה נשים ששתיים מהן מדגימות את תהליך הטוויה. המנהלת שלהן, הגב' אמבּיקה, לבושה בסארי ורוד בוהק, שמחה שאני מעוניין לצלם את הבחורות בעבודתן, ומיד נעמדת מולי בפוזת צילום (הי, אני רוצה לצלם אותן, לא אותך), ואחר-כך דואגת לרשום בפנקסי את כתובתה, כדי שאוכל לשלוח אליה את התמונות לאחר שאחזור לארץ...

   ביציאה, אחרי שאני מעלה תרומה לזכרו של גנדי ולטובת מעמד העובדות, אני רואה את אותן שתי נערות שראיתי גם כשנכנסתי, יושבות על ספסל ליד הכניסה. שתיהן יחפות ולבושות תלבושת תאומה, כתלמידות בי"ס, שילוב של תכלת ולבן נקי ויפה. אני מנופף להן לשלום והן מנופפות חזרה ומחייכות. אנגלית הן לא יודעות, אבל כשאני מצביע על המצלמה ושואל אם אפשר לצלם אותן הן אומרות עם הראש "כן". כשאנחנו נפרדים הן שוב מחייכות ואני מחייך אליהן בחזרה. גם בהמשך היום, כשאפגוש זוג הודי שבא אתי אתמול באוטובוס ממונאר, ומשפחה הודית שהיתה על האוטובוס היום בדרך לכאן, הם יביטו בי, יזכירו משהו זה לזה, ויחייכו. כן, ההודים יודעים לחייך, ובמיוחד אני אוהב לראות את חיוכי הנשים, משהו כזה ביישני, תמים, שמור, מרוסן, אף פעם לא מתפרץ וגם לא כופה את נוכחותו על האחרים. מין חיוך שהולך יותר פנימה, ומה שיוצא החוצה הוא רק זנבו של החיוך, צל חולף וכל-כך נשי.