פרק 5 - מבורגטה לזובירי (Zubiri) – 1.9.2024
הבוקר קמנו עם אתגר: חייבים להגיע לזובירי (Zubiri), התחנה הבאה שלנו בקמינו פרנסס, עד שלוש אחה"צ, כדי שנספיק למשחק של 'אוסאסונה' בפמפלונה בחמש. אמנם אין לנו עדיין מונית שתיקח אותנו למשחק, אבל נעבוד על זה תוך כדי הליכה. בינתיים היתה לנו הבוקר במלון הכפרי שלנו (באופן די מפתיע) ארוחת בוקר, והיא היתה מעולה!בדיעבד אפשר לומר שלאורך כל ההליכה בקמינו הזה, מסט. ג'ין ועד לבורגוס, לא היתה לי ארוחת בוקרכזו עשירה וטובה, עם קרואסונים, יוגורט, ביצים, גרנולה, לחמים מסוגים שונים, ריבות, קפה, בקיצור, כל מה שעוזר לך לפתוח את היום כמו שצריך!
עקבות הלילה הגשום ניכרים בדרך כבר ביציאה מבורגטה, והדרך כולה מרוצפת בשלוליות מים, בעוד השמים השחורים מעל מרמזים כי הגשם תכף ישוב. אגב, החלטנו מראש שהיום גלי אספי ואני נלך עם החולצות של סיום קמינו פורטוגז - מסלול החוף (שהבאנו אתנו במיוחד), כמין אמירה שיש כאן קבוצת צועדים שכבר עשתה משהו... אנחנו חוצים את נהר אורובי (Urrobi) בדרך כפרית ודי מהר עוטים על עצמנו את המעילים והשכמיות כנגד הגשם שחזר, כפי שהבטיח. הדרך חוצה יער נחמד, ואחרי כ-3.5 ק"מ אנחנו נכנסים לכפר מסורתי קטן, אספינאל (Espinal). בכניסה לכפר כנסיה בעלת מראה מודרני (Iglesia de San Bartolome), ובהמשך Café-bar Keler שם אנו מחתימים דרכונים, חוצים את הכפר ומטפסים לנקודה הגבוהה של היום – Alto de Mezequiriz (955 מטר).
בהמשך אנו צועדים דרך יער עצי אשור עד לנהר ארו (Erro) אותו אנו חוצים על אבני בטון גבוהות, וממשיכים עד לכניסה לעיירה ויסקרטה (Viscarreta). ממש לפני הכניסה מושך את עינינו מין פונדק דרכים כזה ('הדרקון') עם חצר פתוחה ואווירה של סתלב'ט, בדיוק בשבילנו. כבר 11 בבוקר וזמן טוב לבירה וקפה. יושבים כאן גם שני ישראלים שהכירו בהליכה ("לא זוג", מבהיר לי הגבר בשיחתי עמו), ואלה הישראלים הראשונים שאנו פוגשים בדרך, חוץ משתי הישראליות הצעירות, מאיה ועלמה אותן פגשנו במשרד הצליינים בסט. ג'ין. הגשם פסק זה מכבר ופשוט כייף לתפוס פה קצת שלווה. חוץ מזה אספי הצליח לדבר (בספרדית משתפרת) עם מנהלת האלברגה בה נישן הלילה בזובירי, וזו מצאה עבורנו מונית שתיקח אותנו למשחק בפמפלונה ותחזיר אותנו לזובירי עם סיומו. הללויה!
לעיירה ויסקרטה אותה אנו חוצים לאחר שנפרדנו מה'דרקון' יש זכויות בקמינו פרנסס, לא רק בגלל כנסיית פדרו הקדוש (Iglesia S. Pedro) מהמאה ה-12 הנמצאת בה, אלא גם כיוון שהיא מסמנת את השלב השני בקמינו לפי קודקס קליקסטוס המפורסם (Codex Calixtinus). מכאן אנו ממשיכים לעבר הכפר לינזואין (Linzoain), צועדים באזור מיוער ויפה, ומתחילים לטפס למקום המכונה 'הצעדים של רולדאן' (Pasos de Roldan) ומכאן לפסגה Alto de Erro. יש לנו מכאן עוד כ-4 ק"מ עד זובירי, אך יש כאן גם קרון נייד (Kiosco) המציע מכל טוב ואנחנו עוצרים לבירה ובננות שקנינו בקיוסק. לקראת שתיים אנו זזים ומתחילים ירידה של כ-300 מטר במסלול הליכה לגמרי לא קל, במיוחד אחרי הגשם, זרוע במחשופי סלע חדים המחייבים הליכה איטית וזהירה והסתייעות במקלות ההליכה.
מסלול ההליכה המאתגר הזה די הפתיע אותנו, אני חייב לומר, אך בסופו של דבר וחרף הירידה האיטית הצלחנו להגיע לזובירי בשלוש, כפי שתכננו. בכניסה לעיירה חצינו גשר ימי-ביניימי מהמאה ה-12 שנקרא 'גשר הזעם' (Puente de la Rabia) מעל נהר ארגה (Rio Arga) אותו נחצה בהמשך הקמינו עוד מספר פעמים. ואם אתם שואלים למה 'גשר הזעם', שאלה שגם אני שאלתי, הרי האגדה מספרת, כך בריירלי, כי בעבר האמינו שכל בעל חיים שיובל 3 פעמים סביב הקשת המרכזית של הגשר, יתרפא מכלבת. הממ... מעניין. מכיוון שבכניסה לעיירה זובירי, ליד הגשר, היו ממוקמים ככל הנראה גם קפלות והוספיס שהוקדשו לסן לאזארוס (San Lazarus) וטיפלו במחלת הצרעת, ייתכן שהזעם והכעס היו על מי ומה שגרמו למחלות אלה. אגב, מקומות הטיפול במחלות הקשות מוקמו בד"כ בכניסות או ביציאות מהעיירות לאורך הקמינו. כך או כך, זובירי (Zubiri) היא עיירה עם כמה מפעלי תעשיה וחיים כאן כ-435 תושבים. העיירה מציעה שירותי צליינים טובים, וחוץ ממקומות לינה אפשר למצוא כאן גם ציוד לעולי רגל, חנות ירקות, בנק, וכנסיה קהילתית (Church of St. Stephen), ואפילו בר פופולארי על הנהר (Bar Valentin).
אנחנו ממהרים לאלברגה שלנו (Albergue Zaldiko, Puenta de la Rabia 1-31630, Zubiri), מיד אחרי הגשר, ופוגשים במשרד את מריה אתה שוחח אספי מוקדם יותר היום 3 פעמים (בפעם הראשונה הוא העיר אותה והיא ביקשה שיתקשר אחרי 12...) והיא זו שארגנה לנו את המונית. מריה, אשה נאה ואדיבה בת כ-60 לערך, רושמת ומלווה אותנו לחדרים שלנו שנמצאים כ-100 מטר ממשרד הרישום, לא לפני שמזכירה לנו שנהג המונית יגיע בשלוש וחצי. אחלה. ביחידת הלינה שלנו באלברגה יש לנו 2 חדרים ו-2 שירותים ומקלחות אותם אנו חולקים עם עוד 2 משפחות.
מפה לשם יש לנו 15 דקות להתקלח ולהתלבש, ובשלוש וחצי אנחנו כבר ישובים על הספסל לפני המשרד של מריה וממתינים למונית שלנו. כמה דקות מאוחר יותר מגיע אמיליו עם חיוך של גבּריאל מ'אמילי בפריז', מעמיס אותנו על המונית ויאללה לפמפלונה. המרחק בסך הכל לא גדול (מחר נצעד אותו ברגל), ואמיליו שם רגל כבדה על הגז ודוהר ב-130 קמ"ש. תוך כחצי שעה אנחנו בפרברי פמפלונה במקום בו ממוקם 'אל סאדאר' (El Sadar), ('בריאות' בשפה הבאסקית), אצטדיונה הביתי והיפה של אוסאסונה שבו 23,576 מקומות ישיבה. קבוצת הכדורגל 'אוסאסונה', או בשמה המלא: 'קלאב אתלטיקו אוסאסונה', המשחקת בליגה העליונה בספרד ('לה-ליגה'), נוסדה ב-1920 והיא מייצגת את העיר פמפלונה ואת כל יישובי הסביבה כאן בקהילה האוטונומית נווארה.
אנחנו סוגרים עם אמיליו נקודת איסוף אחרי המשחק וצועדים לאצטדיון. אדום הוא צבע חולצות הקבוצה, שכינויה 'האדומים' מתאים לי מאוד (בתור אוהד הפועל ת"א), ואכן האדום מתחיל למלא את כל השטח שסביב לאצטדיון. האוהדים שכבר הגיעו עומדים ומנהלים שיחות מעמיקות על הקבוצה וסיכוייה השנה בלה-ליגה שאך זה נפתחה. לפני שנה הקבוצה סיימה במקום ה-11, והשנה האוהדים מצפים כמובן להישג גבוה יותר. עמדות הבירה עמוסות עבודה כדי לתדלק את האוהדים, והחנות הרשמית של הקבוצה מוכרת חולצות, צעיפים, כובעים ושאר האקססוריס המזהים את הקבוצה. גם אספי ואני מצטרפים לחגיגה וקונים שני צעיפים בצבעי אדום וכחול, וכך במחי 15 אירו לצעיף הופכים לחלק אינטגרלי מאוהדי אוסאסונה. זהו, אנחנו שייכים!
כשאנו עולים למקומות הישיבה שלנו האצטדיון כבר די מלא. הכל אדום מסביב (למעט פינה קטנה אחת באצטדיון בה יושבים אוהדי סלטה ויגו), התופים הולמים והקהל שר שירי עידוד לקבוצה, בהחלט מרגש גם עבורנו, אוהדים שהצטרפו זה מקרוב. כבר בדרך לכאן ביקשנו מאמיליו שילמד אותנו שירי עידוד של הקבוצה, אך הוא התנצל ואמר שהוא לא כל-כך בעניניי כדורגל ויותר בספורט המוטורי. בסוף הוא נזכר באיזה שיר קצר ושר לנו אותו... המשחק עצמו היה אחלה, עם הרבה גולים, ו'אנחנו' ניצחנו 3:2! בויומו הבקיע עבור אוסאסונה את הראשון, איגלסיאס השווה לוויגו, דומינגו בשער עצמי העלה את אוסאסונה ל-2:1 וברטונס הגדיל ל-3:1, ואז שער עצמי של גומז בדקה ה-92 יצר מתח היסטרי עד לשריקת הסיום. זהו, ניצחנו! מה אגיד לכם, היתה אחלה חוויה להתערבב קצת עם התושבים המקומיים חובבי הכדורגל, וכל הכבוד לאספי שיזם וקנה את הכרטיסים ולכולנו שהיינו ספונטאנים!
אמיליו הגיע למקום שקבענו ואנו דהרנו חזרה לזובירי, חושבים על כך שמחר נגיע בהליכה לפמפלונה, ישר לעיר העתיקה, ולפי כל הסיפורים יהיה המון מה לראות שם. אין לי ספק שנצטרך לפחות עוד יום כדי לראות את מה שהעיר הזאת מציעה למי שעובר דרכה. בינתיים אנחנו מגיעים חזרה לזובירי, משלמים לאמיליו ונפרדים ממנו, והולכים לחפש איפה יש מסעדה פתוחה. מסתבר שממש קרוב לאלברגה שלנו יש הוסטל בשם סוסיה ((Hostel Suseia) ואפשר לאכול שם ארוחת ערב. כרגע אוכלת המשמרת הראשונה, ואנו מזמינים מקום ומשלמים למשמרת השניה ויוצאים להסתובב מעט בכיוון נהר ארגה ו'גשר הזעם' הסמוכים.
בשמונה וחצי לערך נפתחת המשמרת שלנו ואנו מוזמנים להיכנס. הארוחה כוללת מרק, סלט, מנה עיקרית שאף אחד מאיתנו לא זוכר מה היא היתה בדיוק, יין הבית ומִלון או גלידה לקינוח. היה בהחלט טעים והאווירה בארוחה היתה נחמדה, כנראה בגלל שזה הוסטל וכל, או לפחות רוב, האוכלים כאן הם צועדי קמינו. זהו, תם לו עוד יום מלא פעילות על הקמינו, ומחר צועדים לפמפלונה!
