פרק 25 – רגעי התעלות במקדש קומארי אמאן

     אני נפרד מהאנדרטה לזכרו של מהאטמה גנדי, וממהר וחוצה את הבזאר הסמוך, שכרגע אין בו קונים רבים, ויורד לחוף הים דרך הגהאט המחברת בין מקדש קומארי אמאן לים, בשביל שעובר ליד אנדרטת הגל הכחול לזכרם של הנספים באסון הצונאמי, 26.12.2004, שפגע בחוף הדרום-מערבי של הודו, בעיקר במדינת טאמיל נאדו.

   הינדים רבים מגיעים לקאניאקומארי (קייפ קומורין) כי המקום הוא אתר עלייה לרגל, ויש לו חשיבות דתית עצומה עבור ההינדים. הם מגיעים לכאן כדי לבקר במקדש, ובאותה עת גם כדי לפזר על המים את אפרם של בני וקרובי משפחתם שנפטרו, וכדי לנקות עצמם משאריות המוות, על מנת שיוכלו להמשיך לחיות את חייהם. על סלעי השפיץ הגדולים של תת-היבשת ההודית עצמם אסור אמנם לעלות, כפי שכתוב עליהם באותיות אדומות גדולות, אבל בין הסלעים שלידם אפשר לרחוץ ולהתנקות, או להסתפק בטבילת רגליים, כפי שעושים רבים מעולי הרגל.

   זהו, אז הגעתי לכאן, אני אומר לעצמי, לאחר שגם אני נכנס למים ליד סלעי השפיץ ונעמד לא הרחק מהם. עכשיו הכל מתרכז ומצטמצם לשפיץ הזה, ובעומדי כאן, במים, אני מרגיש את כל עולה וכובדה של הודו נדחק ויושב על כתפי הצרות: האלים, האמונה, המקדשים, הפרות ברחוב, הקופים, התאלי, ההקרבה, הצניעות, הדלות, העוני, המחסור, הלכלוך, הקאסטות, ילדי הרחוב של הודו, יותר ממיליארד אנשים, הכל! אני עומד לי ככה ומביט, סוקר בעיני את שלושת הימים המתחברים ביניהם כאן ממש ואת הסלעים הגדולים המהווים את קצה היבשת, ומנסה לגמוע ולהכיל את המראה. עכשיו אני נזכר גם בפעמים הרבות מאז שאני ילד, שראיתי את הנקודה הזאת על הגלובוס הגדול והמפות שהיו תלויות אצלנו בכיתה על הקיר, וחש לרגע איזושהי תחושה היסטורית מרגשת, המלווה אותי כל פעם כשאני נמצא במקום שמעורר בי זיכרונות מיוחדים, או שיש בו משמעות מיוחדת עבורי.

סלעי קצה היבשת הגדולים, ועולי רגל הטובלים רגליהם במפגש שלושת הימים, קאניאקומארי, טאמיל נאדו / צילומים: איציק גונן

   לא הרחק, מכאן, מעט צפונה, אני לוקח את המעבורת (20 רופי) ושט אתה כמה מאות מטרים לאי הראשון מבין שניים, הקרוי סרי פאדאפאראי. האגדות מספרות כי על אי סלעי זה נמצאה טביעת רגלה של האלה הבתולה פארוואטי, ושכאן, על האי הזה, היא עמלה בסיגופיה כדי להשיג את ידו של שיווה ולהתחתן עמו. על האי הזה הוקמה ב-1970 אנדרטה לזכרו של סוואמי ויוֶוקאנאנדה (שאת פסלו פגשנו לראשונה בבומביי, ליד שער הודו, זוכרים?), פילוסוף הודי שפיתח אמונה המשלבת בין עיקרי ההינדואיזם ובין תפיסות של צדק חברתי. הסיבה להקמתה של האנדרטה לויווקאנאנדה דווקא כאן, נעוצה בכך שבשנת 1892, לפני צאתו להשתתף בפרלמנט העולמי של הדתות בשיקאגו, הוא הגיע לאי הסלעי הזה בשחייה, ועשה עליו מדיטציה במשך 3 ימים. מאוחר יותר הוא סיפר שזו היתה מדיטציה שהוקדשה כולה לעבר, להווה ולעתיד של הודו. בעקבות המדיטציה שערך כאן שונה שמו של האי ל-Vivekananda Memorial.

האי עם ביתן העמודים (משמאל) והאנדרטה לזכרו של סוואמי ויווקאנאנדה, קאניאקומארי, טאמיל נאדו / צילום: איציק גונן

   על האי עצמו עומד ביתן עמודים (מאנדאפאם) שנבנה לזכרו, ועוד מבנה גדול יותר אליו מטפסים במדרגות נוספות, ובו ניצב פסלו של סוואמי ויווקאנאנדה עצמו. במבנה זה, מעט מאחור, ישנו בין השאר גם אולם למדיטציה, וכשאני נכנס פנימה לאולם החשוך, שרק מעט אור כחלחל מאיר אותו מכיוון הקיר הקדמי, מיד מהדהדת באזני ברקע המילה 'אוֹם', 'אומממממ....'. אני מצטרף לעוד כמה אנשים שכבר נמצאים שם לחצי שעה של מדיטציה, וההרגשה נהדרת, אם היה לי יותר זמן הייתי יכול לשבת כאן גם כמה ימים, נשבע לכם! באתר נמצאות גם כמה וכמה חנויות ספרים המוכרות את הגותו ומשנתו של ויווקאנאנדה בענייני יוגה, וודנטה ועוד, ומסתבר שהוא הספיק בחייו הקצרים (39 שנים בסך הכל) לכתוב הרבה, וגם אחרים כתבו עליו. מאז שנתקלתי בדמותו של ויווקאנאנדה בבומביי, והסתקרנתי, חיפשתי עליו באינטרנט בימים שלאחר מכן, ובהזדמנות זו אני שמח לחלק אתכם (בקיצור, אני מבטיח) כמה מהדברים שמצאתי. ובכן, הרעיון המרכזי של אסכולת הוודנטה (Vedanta), שנוסדה ע"י הפילוסוף ההודי הדגול שאנקרה, שיש הרואים בו את גדול ההוגים הדתיים של הודו, והפכה להיות הזרם המרכזי של הדת ההינדית במאות שלאחר מכן, הוא שהקיום כולו חדור באחדות יסודית בין היסוד הרוחני שבאדם הבודד (ה'אטמן'), ובין הרוחניות הקוסמית של היקום כולו (ה'בראהמן'). האחדות הזאת נקראת 'אדוואיטה', כלומר – חוסר שניות. המשמעות היא שרוחניות האדם והרוחניות הקוסמית אינם שני דברים נפרדים אלא אותו דבר. לפיכך, ע"פ שאנקרה, "שיווה, המואר, זה אני".

פסלו של סוואמי ויווקאנאנדה בפארק בקוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

   ויווקאנאנדה לוקח את החשיבה הזאת קדימה וגם הופך אותה למעשית ובעלת משמעות בחיי היומיום. במאמר מ-1896 הוא כותב: "הוודנטה מטיפה לאידיאל, והאידיאל תמיד רחוק מהמציאות, מהקיים או כפי שאנו נוהגים לכנות זאת: מהמעשי. אצל בני האדם קיימות שתי נטיות: הראשונה – לעשות הרמוניזציה עם החיים הקיימים, והשנייה – להעלות את החיים לרמת האידיאל... הוודנטה, הגם שהיא מעשית כשלעצמה, יש לתפוס אותה תמיד גם במובן של האידיאל. היא אינה מטיפה לאידיאל שאינו בר-ביצוע, יהיה נעלה ככל שיהיה. במילים אחרות, הרעיון הוא שאתה עצמך אלוהי. 'אתה הוא זה' – זו מהות הוודנטה... הרוח מעולם לא נולדה ולעולם לא תמות. רעיונות כאלה, שאנו הולכים למות ופוחדים למות, הם אמונות טפלות בלבד. כמותם גם רעיונות אודות יכולתנו לעשות או לא לעשות דברים. יש ביכולתנו לעשות הכל. הוודנטה מלמדת את האנשים, בראש ובראשונה, לפתח אמונה בעצמם... לא תמצא אישה, ילד או גבר, מכל גזע ומין, שמשהו ניצב בדרכם כמכשול למימושו של הרעיון, כיוון שהוודנטה הוכיחה שהמימוש קיים זה מכבר". טוב, תודו שזו חשיבה מעניינת, ואני מתנצל אם הארכתי מעט בציטוט מתוך המאמר והרדמתי מישהו מכם...

פסלו של ת'ירובאלובאר, ברקע האי עם אנדרטת ויווקאנאנדה, קאניאקומארי, טאמיל נאדו / צילום: איציק גונן

   על האי השני, הסמוך, אליו שטים במעבורת מהאי עם האנדרטה לזכרו של ויווקאנאנדה, ניצב פסלו הענק של ת'ירובאלובאר (The Thiruvalluvar Statue), משורר טאמילי מפורסם הנחשב לקדוש בטאמיל נאדו. מעט מאוד ידוע על חייו של ת'ירובאלובאר, כנראה שנולד וחי במדוראי, היה אורג במקצועו, וחי במחצית הראשונה של האלף הראשון. האנדרטה הוקמה בשנת 2000, גובהה 29 מטר ועם הבסיס מעט מעל 40 מטר, והיא נחשבת לאחת מהאנדרטאות הגבוהות באסיה. לרוע המזל, לדעתי לפחות, אין בדיוק שילוב בין שתי האנדרטאות על שני האיים הסמוכים. הפסל הגבוה של ת'ירובאלובאר בולט למרחוק, אבל לא משתלב באווירה הכללית הצנועה של המקום, וגם מאפיל, אולי בלי כוונה, על האנדרטה לזכרו של ויווקאנאנדה, וחבל. שניהם היו אנשים גדולים וצנועים, כך אני לומד, ומשהו כאן בתכנון התפספס. כך או כך השמש הקופחת מעל מייבשת לי את המוח ומבריחה אותי לתפוס מחסה על הרצפה, בתוך אחד החללים המוצלים של בסיס הפסל. בשבילי זו הזדמנות נוספת, אחרי המדיטציה, לעצור לעוד רגע ולחשוב מעט על עולמנו, על כל היקום המופלא הזה שמקיף אותי מסביב, ועל מקומי הזעיר בעולם זה, אבל עדיין מתוך החשיבה ש"שיווה, המואר, זה אני"!

ראשו המפוסל של ת'ירובאלובאר, וכף רגלו השמאלית... קאניאקומארי, טאמיל נאדו / צילומים: איציק גונן

     לקראת ארבע אחר-הצהריים כבר צובאים רבים על שער הכניסה למקדש קומארי אמאן (Kumari Amman), ואתה יכול לחוש התרגשות ומתח באוויר, נראה שעבור ההינדים הביקור במקדש הוא חווית שיא. מושך את עיני שמרבית הממתינים הן בעצם ממתינות, נשים, והסיבה לריבוי הנשים אינה מקרית. מקדש קומארי אמאן הוא מקדשה של האלה דֶווי. כאן המקום לציין כי לצד מאמיני שיווה ומאמיני וישנו, יש הינדואים רבים המזהים את האלוהות העליונה עם דמות נשית, האֵלָה. כדי לכלול את כל הדמויות והשמות השונים בהם היא מוכרת, כמו דוּרגא, קאלי או לאקשמי (ואחרים), משתמשים בשם 'דֶווי' ("האלה"), או 'מהאדווי' ("האלה הגדולה"). בקרב מאמיני שיווה ווישנו ניכרת המגמה להמעיט בחשיבותה של האלה, ולזהות אותה כבת זוגו של אחד האלים: פארוואטי רעייתו של שיווה, לאקשמי (או שרי), רעייתו של וישנו, וסרסוואטי רעייתו של ברהמה. לעומת זאת בעיני אוהביה ועובדיה נתפשת דווי (המכונה גם בְּהָגָוָוטי, "גבירת העולם"), כאלוהות שאין למעלה ממנה, זו שבוראת, משמרת ומחריבה את העולם, ומובילה את חסידיה הנאמנים לישועת עולמים.

   האגדה מספרת שהאלה דווי הצליחה במו ידיה להכניע את השדים ולשחרר את העולם, וזו הסיבה המרכזית שמביאה הנה את כל עולי הרגל, להודות לה על הביטחון והחופש שהעניקה להם. ישנם כמה סיפורים/מיתוסים בהם האלה, בדמותן של דורגא או קאלי, מנצחת את השדים, כשהנפוץ והאהוב ביותר בחלקים גדולים של הודו הוא המיתוס שבו היא קוטלת את מָהישה, השד בעל דמות התאו. מדי שנה, בעונת הסתיו, חוגגים בכל רחבי הודו את חג הדורגא-פוג'א, הנמשך 9 לילות. למרות שהחג מבטא, לכאורה, את צידה הקטלני של האלה, הוא מציין גם את ראשית הקציר, וקושר את הקורבנות שמעלים לה עם פריון ושפע. טוב, עכשיו כשברור הקשר בין האלה דווי ופריון, אפשר גם לשער שזו הסיבה לכך שיש כאן בקהל המאמינים הרבה יותר נשים (גם אלה אשה, גם פריון, וגם ביטחון).

דווי בדמותה של דורגא הרוכבת על אריה, מוכנה להילחם במהישה בכלי מלחמתם של האלים / צילום הכרזה: איציק גונן

   בינתיים אני מוריד את הסנדלים ונותן למשמרת, ואחר-כך מוריד גם את החולצה, לפי הנחיית אחד מאנשי הדת שעומד בחוץ, ומכניס לתיק. בין כל ההודים השחומים שמסביב אני הלבנבן היחיד, ואני משתדל להבליט את החזה, להכניס את הבטן, ולייצג אותנו, הלבנים, בכבוד... בארבע בדיוק נפתח השער וכולם, ואני בתוכם, מנסים להיכנס-להידחק פנימה. לא נעים לדחוף את כל הנשים ההודיות שסביבי ואני מפנה להן דרך, עד שבסוף כולנו נכנסים לתוך מבנה המקדש, למין אזור המתנה פנימי כזה ומסתדרים בתור שיוביל אותנו לתוך המקדש עצמו. התור מתקדם אט-אט, וטרם שניכנס אוספים מצלמות ממי שיש לו (בעיקר כמה נערות הודיות), וממני לוקחים את כל תיק הגב, עם המצלמה והכל, למשמרת. אני מביט אחרי התיק הנעלם בצער ודאגה (אין לי אפילו אישור שנלקח, וגם לא אוכל עכשיו לצלם), ומאמין שהמקום הקדוש ישמור לי עליו ועל תכולתו.

   זהו, נכנסים פנימה. האור בתוך המקדש עמום, ולוקח קצת זמן להתרגל ולהתחיל לראות משהו. אנחנו צועדים בזה אחר זה, מקיפים את לב המקדש בכיוון השעון (פארקראמה), כשברקע קורא מישהו פסוקים במיקרופון בקול עמוק, המהדהד בין הקירות הכהים, מקיף את העמודים הרבים בינם אנו הולכים ומכניס אותי בהדרגה למין תחושה מיסטית כזאת, שמתחילה להשתלט עלי. התחושה המיסטית הזאת, שכל-כך מוכרת לי מהמקדשים בצפון, סוחפת אותי לקצב קולו העמוק של הקריין, כשהאפלה שמסביב מוסיפה אף היא, ואני ממש חש את האנרגיות האלה שמתחילות ליצור הרגשה של אקסטזה, יש חשמל באוויר! במקום מסוים במסלול ההליכה שלנו אנו פונים פנימה ונכנסים ללב המקדש. בתוך הלב הזה נמצא המקדש הפנימי (גארבְּהָגְריהה), ובמרכזו, בתוך חדר אפל המואר באור נרות, נמצא קודש הקודשים (הדֶאול), וכאן גם יושב הכהן הגדול. אם המקדש כולו משקף את היקום, הרי המקדש הפנימי הוא 'מערת הרחם' שממנה הגיח היקום. בחלל זה ניצב פסלה של האלה, שלה מוקדש המקדש כולו, כאשר הצריח המתנשא מעליו (וימאנה) מסמל את הר מֶרו, ההר הקוסמי המהווה את ציר העולם ונושא עליו את השמיים.

פסל האלה דווי, טאמיל נאדו / צילום: איציק גונן

   מחוץ לחדרון בו יושב הכהן הגדול יושב איש דת נוסף המעביר פנימה את המנחות אותן מביאים אתם עולי הרגל. הכהן הגדול מברך את המנחה, שחלק ממנה מוּצא החוצה ומוחזר לְמביאה. איש הדת שיושב בחוץ גם מחזיק בידו צלחת גדולה עליה מונחים שטרי כסף, ובידו השנייה הוא זורה אבקת טיקה אדומה על ידו של מביא המנחה. אבקה זו מיועדת לצייר על מצחו של ההינדי המאמין סימן אדום, עדות לאמונתו. אני שם בצלחת 60 רופי, ומקבל לכף ידי השמאלית את אבקת הטיקה האדומה, יחד עם מבט בוחן של הכהן, שאני מרגיש שהוא אומר לי שהוא מכיר בכך שאני, הזר, באתי אליו, והוא גם מכבד זאת. ההרגשה שלי מאוד מיוחדת, קשה להסביר אותה בדיוק, ולמרות שאינני הינדי אני חש מין התעלות מיסטית-רוחנית כזאת. מפגש העיניים שלי עם אלה של הכהן הגדול של מקדש קומארי אמאן, שאִפשר לי להגיע עד לקודש הקודשים של המקדש ולהיות שותף לטקס הבאת המנחה, אפילו שאני זר ודתי שונה, יש בו עבורי מסר מאוד משמעותי ליכולתה של דת לדעת לקבל גם אחרים ושונים, ולשתפם בכל, גם בטקסים האינטימיים ביותר שלהם, בשונה מאוד מכל הדתות המונותאיסטיות ה'מתקדמות', היהדות שלנו, הנצרות והאיסלאם.

גם העורב בא לבקר את האלה דווי בפתח מקדשה, קאניאקומארי, טאמיל נאדו / צילום: איציק גונן

   מקודש הקודשים אני ממשיך ללכת בין העמודים, כשברקע ממשיך להדהד קולו של הקריין, עד שאני מגיע לפסל נוסף בדמותה של האלה דווי. כל מי שמגיע לכאן מדליק לה נרות, מגיש לה אותם ומודה לה על הביטחון, על השחרור מהרוע, ועל החופש שהעניקה לכולנו, וגם אני מצטרף ומודה למישהי שניסתה לעשות את העולם שלנו טוב יותר, וראוי יותר, גם כשהאמונה הזאת מגיעה מדת אחרת וממקום אחר. נוח לי בין כל הקהל ההודי הזה, נשים וגברים, שמקיף אותי מסביב, ושתוך כדי הצעידה וקיום כל מצוות הטקס רואה אותי פחות כזר, כך אני מרגיש, ויותר כמי שבא ללמוד ולהכיר טוב יותר אותם, את אמונתם ואת דתם.

   בדרך חזרה באוטובוס אני חושב לעצמי שבלי להתכוון יותר מדי היום הזה היה עבורי אחד הימים היותר מיוחדים במסע, ואם הבוקר יצאתי לחפש אתונות בקצה שבו מסתיימת היבשת, הרי בסופו של יום מצאתי מלוכה במקדש היושב באותו קצה, ושאליו עולים לרגל מאמינים מכל רחבי הודו. הכניסה למקדש וההשתתפות בטקס הבאת המנחות המתקיים בו, היו עבורי חוויה מיסטית-רוחנית מרגשת, מיוחדת במינה, חוויה שנתנה לי הזדמנות להכיר טוב יותר ובאופן בלתי אמצעי את הדת והמסורת ההינדית, להרגיש ולו לרגע חלק מאמונה ותרבות של למעלה ממיליארד הודים, ולהיות שותף למאמץ להוקיר את מלחמתו של הטוב ברע, והיכולת להכריע את הרע. על כל אלה ועוד אני אומר עכשיו בקול: תודה לך הודו!

דהאבה על אם הדרך, טאמיל נאדו / צילום: איציק גונן

   הנוף ההררי של טאמיל נאדו ('ארץ הטמילים'), שהוא חלק מהרי הגהאטים המערביים שנמשכים לאורך כ-1400 ק"מ, מצפונית למומבאי  ועד לדרום טאמיל נאדו הולך ונעלם לו, ואנו חוזרים למישורים הדרומיים של מדינת קראלה. שוב מתחילים לראות פה ושם כנסיות לאורך הדרך, והודו הנוצרית שהרביתי לראות בגואה ובקראלה במהלך כל ימי המסע עד כה, חוזרת להופיע, מזכירה לי שגם היא קיימת. אז נכון שיש בהודו גם למעלה מ-20 מיליון נוצרים, אבל עדיין האמונה והמסורת ההינדית הם אלה שמטביעים את חותמם על המבקר בהודו, והם גם אלה שמספקים לי את החוויות המשמעותיות ביותר של ביקורי בהודו, בעבר ובהווה.