פרק 19 – רישיקש ממלכת היוגה ( breathe in, breathe out…)

טוב, היום אני הולך להשתזף קצת על חוף הגאנגס. כבר סיפרתי לכם שלאורך הנהר יש מפרצים נהדרים ומפתים של חול לבן ונקי, כמו בשפת הים, אז זהו, היום אני הולך לתפוס קצת שלווה וצבע על אחד החופים האלה, בקטע שבין שני הגשרים. המים אמנם קרים מאוד, ובשביל להתרחץ אצטרך לחכות לשעות הצהריים המאוחרות, אבל מה רע בלשכב על החול, להשתזף ולקרוא ספר? כן, זה הזמן לגמור את 'מחזיר אהבות קודמות', של יהושע קנז, שזה כמה ימים אני תקוע בערך באמצע שלו, ועדיין לא הצלחתי לגבש לעצמי עמדה כלפיו. בזמנו, כשהוא יצא לאור, התלהבתי וקניתי אותו, אבל לפני שהספקתי לקרוא הוא נעלם לי, כנראה נתתי למישהו שלא החזיר לי, ממש לא זוכר, וזהו. כל הזמן היה לי בראש שבסוף הוא יחזור אלי, ואז אקרא אותו, אבל זהו שלא, הוא לא חזר אלי, ועכשיו לקראת הטיול החלטתי לקנות אותו שוב, וסוף-סוף לקרוא אותו. מוזר, יש לי איזו תחושה שהספר קצת התיישן. לא בכל ספר אתה מרגיש בדיוק מתי הוא נכתב, אבל כאן זה בולט, כך אני מרגיש, ואולי זה משהו אחר בכלל, לא יודע. בכל אופן היום אני הולך לגמור אותו ונראה באיזו תחושה אצא.

מדי פעם מגיע ומתיישב לידי על החול איזה הודי ומבקש תרומה. פעם זה סאדהו, נושא את סיר המתכת שלו, פעם זה איזה באבא, שמנגן לי במין חליל כזה, שמנגנים לנחשים, ופעם אחת גם מגיע מישהו עם נחש קוברה ממש... לפעמים זה ילד, שמבקש רופי או שניים, או מישהו שהגיע לרחוץ בגאנגס, דווקא לידי, ומעת לעת גם משפחה שלמה שהגיעה לטבול בנהר ועושה בהזדמנות פיקניק על החוף, כשהילדים בונים ארמונות בחול וגם באים להתעניין מה אני עושה. העיר כולה מלאה בעולי רגל, שמגיעים לטבול בנהר הגאנגס הקדוש, עם בני משפחותיהם, בדרך-כלל הם שוהים כאן מספר ימים ואז חוזרים למקומותיהם, אבל לפעמים הם גם נשארים יותר.

ילדים משחקים על 'אי' קטן בגאנגס / צילום: איציק גונן

לפני יומיים בדרך לטקס הפוג'ה, ליד רציף המעבורת, ירדתי למרפסת כדי לצפות בסירות המאמינים השטות בנהר. בעוד אני מביט בסירות השטות, ומקשיב לקריאות ההידד של יושביהן כשהן מגיעות לחוף, ניגשה אלי אִִשה הודית די מבוגרת, מלאה, והתעניינה מה מעשי כאן בהודו. התחלנו לשוחח, והסתבר לי שהיא תושבת כלכתה, ומלמדת בבית-ספר לילדים מוגבלים, שלומדים שם בעיקר דרך עבודות יד בעץ, ובחומרים נוספים. לפני כמה ימים היא הגיעה עם קבוצת תלמידים לדלהי, לתחרות בין תלמידים מוגבלים. התלמידים חזרו לדלהי לאחר התחרות, עם מורה אחרת, ואילו היא עם בני משפחתה הגיעו אתמול ברכבת להארידוואר, והבוקר לרישיקש. "הארידוואר מסחרית מדי והמונית מדי", היא אומרת, "ולכן המשכנו לרישיקש, שגם היא קדושה". איפה בני משפחתה, אני שואל, והאִשה, מַהימה שמה, אומרת שכולם, עם בעלה, הלכו לצד השני של ראם-ג'ולה, לטבול בנהר, והיא נשארה כאן, כי הברך שלה כואבת וקשה לה ללכת. "איך אתה מתרשם מהודו?", היא שואלת אחרי כמה דקות, בעת ששנינו מביטים בעוד סירה אחת שמגיעה לחוף. את השאלה הזו כמעט כל הודי שאני מדבר אתו שואל אותי, ונראה כאילו מאוד חשוב להם לשמוע מה חושבים עליהם הזרים שמגיעים לכאן. אני אומר לה שהודו ארץ מאוד מעניינת ושונה מכל מה שהכרתי עד היום, אבל למרות שאני כאן כבר יותר מחודש, עדיין קשה לי להגיד משהו ברור יותר על ההודים עצמם, "אני צריך עוד זמן". "כן", היא אומרת, "גם לי זה קשה, ואני נולדתי וגדלתי פה", והיא מחייכת. "יש שונות עצומה בין ההודים בדרום, לאלה שחיים בכלכתה, או בצפון. שפות שונות, אמונות ותתי-אמונות, מנהגים, והתנהגות שונה". היא מביטה בנהר, חוזרת אלי ואומרת: "הודו זו מדינה ענקית, וצריך הרבה זמן כדי להכיר ולהבין אותה". עוד סירת מאמינים מגיעה לחוף, ושוב נשמעות קריאות ההידד של יושבי הסירה, ומהימה שואלת אותי איפה עוד אני מתכוון לבקר. אני מספר לה על תכניותיי להמשך הטיול, והיא נאנחת, ומציינת בצער שהיתה רוצה להישאר כאן יותר, אבל מחר הם כבר צריכים לחזור לדלהי, ומחרתיים לכלכתה, כי ביום שני מתחדשים הלימודים...

אני עדיין בתוך 'מחזיר אהבות קודמות' של קנז, ותוך כדי קריאה יש לי יותר ויותר תחושה שיש משהו משותף לספר הזה, ול'שלושה סיפורי אהבה' של יעל הדיה, שקראתי לפני איזה שבועיים. אולי זו ת"א (האהובה) שעושה את החיבור, אולי הכתיבה המדווחת, המרוחקת, המנוכרת, שיש בה, אין ספק, כדי להדגיש את מצבם של גיבורי הסיפורים בעיר הגדולה, את חייהם, ואת בדידותם, ואולי משהו אחר שטרם עמדתי על טיבו. מעניין איך בין כל הספרים שלקחתי אתי לטיול יש שניים שיש ביניהם כה הרבה מן המשותף... טוב, אז מה בעצם אני אוהב? מה אני מחפש? איזה ספר 'עושה לי את זה?', לא יודע, באמת, קשה לי להגדיר בדיוק, אני רק יכול לומר שלא מזמן קראתי את החלק הרביעי והאחרון שפורסם (בינתיים) של 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט, בתרגומה הנהדר של הלית ישורון, וזה ספר שבהחלט עשה לי את זה, כמו גם שלושת חלקיו הראשונים. בעיניי 'בעקבות הזמן האבוד' הוא אחד הטובים ביותר שקראתי אי-פעם, אם לא הטוב שבכולם!

לקראת טקס הפוג'ה בראם-ג'ולה / צילום: איציק גונן

לקראת אחר-הצהריים אני הולך לראות עוד טקס פוג'ה, זה שמתקיים קרוב אלינו, ליד ראם-ג'ולה. כבר אמרו לי שזה טקס שמיועד יותר לתיירים ומבקרים שגרים בגסט-האוסים כאן בצפון רישיקש, אבל עדיין שווה לראות, כך אמרו. טוב, אז באמת מיד רואים את ההבדלים, גם בהכנות לפני וגם בטקס עצמו. מקום הטקס יפה ומסודר, כשמדרגות הגאט יורדות עד למים, ולקראת הטקס פורשים עליהם שטיחים, כדי שכל האורחים יוכלו לשבת בנוחיות... ואכן המדרגות מתמלאות באורחים רבים, חלקם הגדול תיירים, כולם עם המצלמות ביד (ולפעמים איזה סנדוויץ' ביד השנייה), מוכנים לצלם... אני נזכר בטקס בגאט טריבאני, הגאט המרכזית של רישיקש, שחוויתי לפני יומיים. טקס פשוט מאוד, על חוף הגאנגס, כולם עומדים על החול, אף אחד לא יושב, אולי כדי שלא יהיה נוח מדי, אין תיירים (כולם כנראה בטקס הזה של ראם-ג'ולה...), אין מצלמות, אין הבזקי פלאש, והטקס כולו קצר ואינטנסיבי, ומאוד עמוס רגשית. כאן, לעומת זאת, הטקס ארוך, נמתח ונמתח כמו מסטיק (יותר משעה!), בעוד כולם יושבים, נינוחים, כמו בהצגה, והבזקי מצלמותיהם מהווים תאורת רקע קבועה (גם שלי, אני מודה)... כאן גם משתתפת בטקס קבוצה גדולה של ילדים חמודים, לבושים בצהוב-כתום, חלקם עם כובעי צמר על ראשם, ששרים ומלווים את הטקס לכל אורכו, יחד עם תזמורת של כמה מנגנים וזמר. לקראת סיום הטקס עוברים הבראהמינים עם מנורות האש בין הקהל, על המדרגות, ומזמינים כל אחד לנענע אותן, ולשים ידיו מעל הלהבות. טקס יפה, מתוכנן, אבל ללא התרגשות אמיתית. זה יותר כמו לצפות בהצגה שיכולה להיות טובה ומרגשת יותר או פחות, אבל היא תמיד נשארת הצגה, ואתה תמיד נשאר צופה. בקיצור, טקס תיירותי למהדרין. אין ספק, דרך ארוכה עבר טקס הפוג'ה כאן, בראם-ג'ולה, ממצב שהיה קיים בעבר, שהכניסה לגאט היתה אסורה על מבקרים שאינם הינדים, ועד לשותפות פעילה ומלאה של הזרים והתיירים בטקס. ואם נשמעת נימה של ביקורת בדברי, אז כן, אני לא בדיוק אוהב את זה, ויסלח לי עמית (מחבורת קבלות השבת שלנו כאן), שהולך כל יום, באדיקות, לראות את הטקס הזה כאן בראם-ג'ולה…

טקס פוג'ה בראם-ג'ולה / צילומים: איציק גונן

זהו חברים, היום התחלתי את שיעורי היוגה שלי! לקח לי 4 ימים כדי לשאול, לברר, לבדוק, לשמוע מהחבר'ה כאן, ישראלים ואחרים, מה יש ומה מומלץ, לגלות שיש הרבה סוגי יוגה (מה שלא ידעתי, בוּר שכמוני), והרבה מקומות שמלמדים יוגה, ולהחליט. אמנם אף פעם לא הייתי בענייני יוגה, אני חייב להודות, אבל רישיקש ידועה כבירת היוגה, וזוהי ההזדמנות לנסות משהו חדש, בשביל זה אני כאן! האמת שבהתחלה בכלל חשבתי לגור באיזה אשראם, ושם גם ללמוד יוגה, אבל אחר-כך ירדתי מזה, מכל מיני סיבות, והעדפתי להישאר בגסט-האוס שלי, ולקחת שיעורים פעמיים ביום (שמונה וחצי בבוקר, וחמש אחר-הצהריים, כל שיעור 50 רופי), עם מורה שימצאו חן בעיני, ובקבוצה קטנה.

המקום שבחרתי הוא 'Omkarananda Yoga Academy', ('אקדמיית אומקאראנאנדה ליוגה'), מצידו המערבי של גשר לאקסמאן, ממש מעל לגשר. כאן מלמדים האתה יוגה, הנחשבת לקלאסית ולמרכזית מבין סוגי היוגה השונים. זהו גם סוג היוגה הנפוץ במערב, עם דגש חזק על ההיבט הפיזי ועל כל נושא הנשימות (פראנאיאמה). האתה יוגה מבטאת איחוד הרמוני בין היבט השמש בהוויתנו (הא = שמש) להיבט הירח (טא = ירח), והיא כוללת כמה סוגי יוגה מוכרים למי שבעניין כמו: איינגר יוגה, אשטנגה יוגה, שיוואננדה יוגה, ביקראם יוגה ועוד.

האקדמיה שבה אני לומד יוגה / צילום: איציק גונן

מקורה של היוגה לפני אלפי שנים, יש האומרים 5000, והיא החלה כאחת המסורות הפילוסופיות של הודו, והתפתחה במשך דורות רבים, וכך גם נוצרו לה ואריאציות שונות. בעצם פרוש המילה יוגה הוא אחדות, ובתרגום חופשי "חיבור חוטי המחשבה זה לזה", וכל סוגי היוגה, בסופו של דבר, עוסקים בחיבור שבין הגוף לנפש ומימוש העצמי, באמצעות תנוחות ונשימות. את הידע הזה מספר לנו קאראנפאל יוגי, המורה שלנו ליוגה, בתחילת השיעור הראשון, כשאנו עומדים בתוך אולם גדול, בקומה השנייה של האקדמיה. אחר כך הוא שואל אם יש לנו ניסיון קודם, ואני אומר שבשבילי זו הפעם הראשונה. יחד איתי משתתפים בשיעור עוד שניים, ג'יימס, בחור מניו-זילנד, שמסתבר שיש לו הרבה ניסיון ביוגה, ופייר, בחור צרפתי, שגם לו יש ניסיון. כל אחד מאתנו מקבל שמיכת צמר, פורס אותה על הרצפה, ויאללה לעבודה... בלי הרבה הסברים אנחנו עוברים לשכיבת פרקדן, על הגב, והמורה אומר "relax...", ולאחר שהייה קלה, "breathe in, breathe out...", ואחר-כך הוא מוסיף "slowly...", ואז, לאט-לאט הוא מתחיל עם כל מיני תרגילי מתיחה, שמפעילים אצלי שרירים שכבר מזמן שכחתי על קיומם (או שאף פעם לא ידעתי...). טוב, גמיש במיוחד אף פעם לא הייתי, ואם היה צורך בהוכחה נוספת לכך אז אני מקבל אותה עכשיו, אבל אני משתדל, באמת... בשלב העמידה על הראש אני לא כל-כך מצליח עד שהמורה בא לעזרתי. יש לו נגיעת יד רכה, וכל פעם שהוא מגיע לתקן לי את התנועות, להפעיל עוד קצת לחץ על השרירים שלי, ולמתוח לי עוד יותר את הגב, הבטן, הצוואר, וכל שאר החלקים, הוא עושה את זה בעדינות, אבל בכוח, והשרירים שלי צורחים וזועקים מרה....

לקאראנפאל יוגי יש קול סמכותי, המלווה בפנים רציניות מעוטרות זקן מטופח, ולמרות הופעתו המעט שמנמנה הוא מתגלה כבעל יכולת וגמישות מפתיעים. מה שטוב אצלו במיוחד זה שהוא עושה הרבה תרגילי הרפיה ונשימה, שגם עוזרים לגוף כל פעם להתרגל למצבו החדש לאחר כל סדרת מתיחות, ("breathe slowly in and out…"), תוך ויסות השאיפה (דרך האף), הנשיפה (דרך הפה), עצירת הנשימה ושליטה בה, שהרי לפי היוגה הנשימה היא המחברת בין הגוף לנפש. בתרגילי ההרפיה והנשימה האלה אנחנו שוכבים על הגב, מרוקנים את כל האוויר מהריאות, אפילו מה שכבר אין, והבטן נדבקת לגב, ואחר-כך מנפחים את הריאות, עוד ועוד, דוחפים את הסרעפת למעלה, עוד קצת, עוד קצת, ושוב, מרוקנים את האוויר, וחוזר חלילה... בסוף השיעור אנחנו מקבלים שמיכה נוספת, כדי לשמור על חום הגוף, ועושים הרפיה לצלילי המנטרה 'אוֹם', המבוטאת בצורה ממושכת (אוֹמממממממ...) וחוזרת על עצמה שוב ושוב בטייפ של קאראנפאל יוגי. ה'אום', יש לדעת, הוא אחד הסמלים החשובים בהינדואיזם המסמל את המוחלט והאינסופי, והמילה 'אום' נחשבת למנטרה (מילה מקודשת) חזקה במיוחד שביכולתה להסיר מכשולים בהתפתחות הרוחנית של המאמין. ה'אום' מורכב מצורה שמזכירה את הסיפרה 3, ומסמלת את השילוש הטרימוּרטי של בריאת העולם, שימורו, והחרבתו. חצי הסהר (צ'אנדרה) מסמל את התודעה חסרת המנוחה, והנקודה שבתוכו (בינדוּ) מסמלת את בראהמאן, האחד שבתוך התודעה, מקור הקיום כולו.

המילה 'אום', המנטרה המרכזית בדת ההינדית / וויקיפדיה

בסוף השיעור כל-אחד ניגש ומשלם למורה, מבררים שהשיעור הבא אכן מתקיים בחמש אחר-הצהריים, ונפרדים; 'שלום' ולא בהכרח להתראות, כי יש כאלה שמגיעים רק לנסות, אחרים לוקחים רק שיעור אחד ביום, ויש גם כאלה שמחליטים שהמורה לא מתאים להם. ביציאה החוצה אני מחליף התרשמויות עם ג'יימס, בחור רזה, שרירי, קצת יותר גבוה ממני, שיער בלונד ארוך קשור מאחור, בן 25 לערך, שיש לו לדבריו הרבה ניסיון ביוגה. הוא וחברתו גרים באשראם מבודד איזה 4 ק"מ מצפון ללאקסמאן ג'ולה, ויש להם אופניים אותם שכרו כדי להגיע לכאן. הוא בודק כעת מורים שונים, ובעקבות השיעור הוא אומר שהמורה כאן שם דגש חזק על נושא הנשימות (פראנאיאמה). יש מורים שמדגישים יותר את התרגילים הפיזיים, ואצלם בשיעורים עושים הרבה תרגילים ועובדים פחות על נשימות. עכשיו הוא וחברתו מחפשים אפשרות לגור באיזה אשראם באזור שלנו, ולקחת שיעורים באשראם עצמו, ועל כך גם התייעץ בסוף השיעור עם המורה שלנו. ג'יימס מציע להראות לי עוד מקום שיש בו שיעורי יוגה למתחילים (כמוני), ואנחנו חוצים את גשר לאקסמאן ויורדים דרומה מצידו המזרחי של הגאנגס. יש כאן מקום עם חלונות כהים, ובחוץ כתוב שיש 3 כיתות, מתחילים (שמונה בבוקר), מתקדמים, ואלה שבאמצע, לכל כיתה שיעור אחד ביום. אני נפרד מג'יימס ונכנס פנימה לקבל פרטים, מסתבר שהמורה איננו, ואין עם מי לדבר, ואני מחליט לחזור בשלוש, לשמוע הרצאה על יוגה (יש הזמנה בחוץ), ולפגוש את המורה. טוב, זה הזמן לארוחת בוקר, שאחריה אני חוזר לגסט-האוס להצטרף לחבר'ה שמשתזפים בשמש על המרפסת, איתי, מיכל, הדר ותומר. תומר, שגם גר בגסט-האוס שלנו, מצייר קצת ומביא עכשיו, לבקשתי, ומראה לי ולאחרים מספר רישומים שהספיק לעשות בהמתנה בשדה התעופה של טשקנט, בואראנאסי, וגם כאן ברישיקש. גם בירו, מנהל הגסט-האוס, מצטרף, ומבקש מכולנו שנשלם לו את כל הלילות עד עכשיו, כי היום זה הראשון לדצמבר והוא צריך לסגור חשבונות…

'שעת קריאה' ליד חדרי בגסט-האוס, רישיקש / צילום: תומר

בשלוש, כשאני מגיע למרכז היוגה עם החלונות הכהים, אני לבד. המורה שצריך להרצות לא הגיע (כשיגיע מאוחר יותר, יגיד שעכשיו, כשיש פחות תלמידים, הוא נותן את ההרצאות רק על-פי תאום מראש...). יש כאן כיתת לימוד אחת, עם שטיח ומזרונים דקים, והבחור שמקבל אותי, שאחראי כאן על כל הסידורים, מזכיר לי את חכּים, חברו למסע של סינבּד המלח בספינת הנימבּוּס, בסדרה המצוירת לילדים שנהגתי לראות עם אספי... 'חכים' הזה מרגיש לא נעים שהמורה לא בא, ומזמין לי צ'אי מהקפה הסמוך, ואחר-כך מספר לי באנגלית רצוצה על המקום. טוב, אם זה המצב כאן אני נשאר באקדמיה של קאראנפאל יוגי. אחרי הצ'אי אני חותך חזרה לגסט-האוס לעוד קצת מנוחה על המרפסת, ובחמש אני שוב באקדמיה לשיעור השני. ג'יימס לא הגיע, אבל באו זוג נחמד, בחור אנגלי בשם הנרי, ובחורה מניו-זילנד, סוניה, ועכשיו אנחנו ארבעה, יחד עם פייר מהבוקר. השיעור השני כבר מתחיל להכניס אותי לקצב, ובסיומו אני מרגיש ממש טוב! גם הנרי וסוניה אומרים שהיה שיעור טוב, והם יבואו גם מחר, וכולנו יחד חוצים את גשר לאקסמאן מזרחה, מבסוטים, מרגישים טוב כזה, ומחליפים חוויות על השיעור, על המורה, ובכלל…

פרפר יפה שהגיע אלינו לגסט-האוס לביקור / צילום: איציק גונן

...לפני הירידה לגסט-האוס אני פוגש את הילה ונמרוד (מקבלת השבת), שעומדים ומדברים עם הדר ותומר, והילה מזמינה את כולנו "עוד איזה שעה וחצי או משהו" אליהם לגסט-האוס, לכוס צ'אי. אחרי ארוחת ערב במסעדה איטלקית סמוכה (לא משהו), וקצת אינטרנט על-יד, אני מגיע ל'בומביי קשֶטרה', הגסט-האוס של הילה ונמרוד. כשהגעתי לרישיקש כמעט לקחתי את הגסט-האוס הזה, רק שאין בו שירותים בחדרים. דן ועמית כבר כאן, ועמית, אם אתם לא יודעים, נמצא כאן ברישיקש כבר יותר מכולנו. הוא כבר מעז לשתות מים הודים מהברז, ולא מבקבוקים כמו כולנו, וכל מה שאנחנו רואים ועושים ברישיקש הוא כבר הספיק לשכוח (למעט טקסי הפוג'ה בראם-ג'ולה, ומסיבות ה'פוּל מוּן' לחוף הגאנגס...). תכף יגיעו תומר ואיתי ובסוף גם הדר, עם כמה צ'ופרים, ובינתיים הילה עומלת על הצ'אי שמוכיח עצמו כצ'אי שלא מבייש שום באבא או צ'אי שופ. אנחנו מקשקשים על כל מיני דברים, ומתווכחים על ההודים, על טקסים, ועל הגאנגס, עד שדן מתערב. מחר הוא לוקח את האוטובוס לדלהי ולראג'אסטאן, ובינתיים הוא מספר לנו ששמע ממישהו על ניסוי מדעי שהיַפָנים עשו, כדי לבדוק האם יש משהו מיוחד במימי הגאנגס, כתוצאה מתפילות האנשים אליהם, והיחס הקדוש שמקבל הנהר מכולם.

אז ככה. הם מילאו שלושה מיכלים במים, למים במיכל הראשון הם כל הזמן חייכו, אמרו דברים טובים, וצחקו לידם. את המים במיכל השני הם כל הזמן קיללו, ואמרו להם דברים רעים, וכלפי המים במיכל השלישי הם היו אדישים, והתעלמו מהם. בתום הניסוי (לא ידוע לו כמה זמן נמשך, כי הוא שמע את כל הסיפור הזה ממישהו אחר), הסתבר שהמים שקיבלו חיוכים ואהבה היו הצלולים ביותר, ואילו המים שקיבלו אדישות והתעלמות, וזה גם מעניין, היו הכי עכורים. המים שספגו קללות ורוע היו גם הם עכורים, אבל עכירות שונה. לפי עורכי הניסוי זה יכול ללמד, שאולי כל האנרגיות החיוביות שמיליוני הודים מעבירים לגאנגס אכן גורמים לו שיהיה נהר בעל איכויות מיוחדות, ולכן גם כל הזבל שנזרק אליו, צינורות הביוב שנשפכים אליו, חלקי הגוויות שלא נשרפו והאפר שמפוזרים בו, וכל השאר, לא פוגעים באיכותו. נו, מה תגידו? אני אומר שזה מעניין, אפילו מדהים, באמת. ואתם יודעים מה, אני מוסיף לאחר מחשבה, זה בעצם דומה לבני אדם. גם עבורנו אהבה וחיוכים מוציאים מאתנו את הטוב, והתעלמות ואדישות כלפינו גומרות אותנו. כבר עדיף שיגידו דברים רעים, העיקר שיתייחסו. הילה מחייכת ומוזגת עוד כוס צ'אי, איתי מגלגל סיגריה והדר מביטה בי. ואני אומר שבעיני הרבה יותר חשוב מהבדיקה המדעית של היפנים זה מה שבראש של ההודים, מה הם מייחסים לנהר הזה. "מה שמעניין באמת, לדעתי", אני מוסיף, "זה מה שהאנשים מרגישים כלפי הנהר, האמונה שלהם בכוחותיו, ואיך זה משפיע על מעשיהם והתנהגותם, גם אם היה יוצא בבדיקה שהנהר הזה הוא נהר ככל הנהרות". "אתה מדבר כמו פסיכולוג", אומר לי מישהו, דן או תומר, ואני חושב רגע, ואומר "אולי, אבל גם בלי קשר לפסיכולוגיה תמיד הרגשתי שהאמונה שלנו בעצמנו, כמו שההודים מאמינים בגאנגס, תשפיע על כך שהדברים בהם אנחנו מאמינים יתרחשו בסופו של דבר. לפעמים צריך הרבה סבלנות, אבל בסוף זה יקרה...".

 שלט שתלוי אצלנו באקדמיה ליוגה / צילום: איציק גונן