קמינו פורטוגז 4 - משק כנפי ההיסטוריה

פרק 4 – מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה

יום הליכה 2 (17.5.22) - מפראפיטה לפובואה דה וארזים בנתיב החוף (Senda Litoral)

מזג האוויר החורפי חזר אלינו הבוקר בדמות שמים עמוסי עננים, רוח קרה וטפטוף קבוע של גשם, כמו שהבטיחה התחזית. גלי הים הסוערים הסתערו בשצף קצף על החוף הסמוך כל-כך לדירה שלנו, מצידו השני של הכביש, וכל האווירה סביב אמרה חורף. לא כזה קר, אבל חורף. בשמונה בבוקר המוצ'ילות שלנו כבר היו ארוזות ומסודרות זו ליד זו ליד בחדר המבוא, כמו שהתחייבנו מראש למוביל הציוד, ואנחנו צעדנו למסעדת Paraiso הסמוכה מדרום לארוחת בוקר קלה. לאחר הארוחה התחברנו מחדש למסלול במות העץ המוגבהות המתפתל לו לאורך חוף האטלנטי בדרכנו צפונה. יום הליכה שני.

מסלול ההליכה ממשיך כל הזמן בסביבה חולית והצמחיה כאן נמוכה, שיחים ירוקים-צהבהבים, ללא עצים. האתר המיוחד הראשון שאנו פוגשים בדרך, ב'חוף הזיכרון', הוא אובליסק ענק (Memoria Obelisk). האובליסק הזה מסמן את המקום בו נחתו ב-8 יולי, 1832, המלך פדרו ה-4 (שהיה גם קיסר ברזיל הראשון) יחד עם 7500 מחיילי הצבא הליברלי, והביאו לסופו של המשטר האבסולוטי ששלט בפורטוגל באותה עת. לאחר הנחיתה התקדם צבא השחרור לעיר פורטו וצר עליה במשך כשנה ('המצור על פורטו') עד שהצליח לשחררה. האבן הראשונה באנדרטה זו הונחה ב-1 דצמבר 1840 באירוע שנערך בחסותה של המלכה מרי ה-2, בתו של המלך פדרו. לאחר מספר עיכובים הושלם האובליסק ב-1864 ובשנת 1880 הוכרז בפורטוגל כ'אנדרטה לאומית'.

באזור אגודלה (Agudela) אנחנו מגלים בצד הדרך קישוט של צדפה צהובה גדולה וסימן דרך לקמינו ומתרפקים עליהם בצילום סלפי מתגעגע... בהמשך המסלול, בחוף אנגייראס (Angeiras Beach), לאורך כ-600 מטר, ישנם 6 ריכוזים של מיכלים רומיים להמלחת דגים (Tanques Romanos Salga). מיכלים אלה, שהם למעשה חללים מלבניים שנחצבו בסלע במהלך השלטון הרומי (מאות 4-3) לספירה, שימשו את הרומאים להמלחת דגים לצורך שימורם לאורך זמן. לאור נדירות וחשיבות אתר המלחת הדגים הזה כחלק מתעשיית שימורי הדגים, הוכרז המקום ב-1970 כאתר לאומי פורטוגלי.

יום הליכה זה בדרך החוף המערבית של הקמינו פורטוגז (Senda Litoral), מספק להולכים הזדמנות נהדרת להכיר את כפרי הדייגים שלאורך החוף ולפגוש את הדייגים בעבודתם, ובמיוחד כאן בחוף אנגייראס. בכפרי הדייגים ניתן לראות בתי דייגים מאבן (Casas do mar de Angeiras), ואת הציוד המשמש את הדייגים וכולל את הסירות, רשתות הדיג, וכלובי דיג הסרטנים. דגים כאן סוגי דגים שונים כולל באס ותמנונים (שנחשבים למאכל מבוקש בפורטוגל ובספרד). השרימפ והסרדינים שנדוגו כאן באנגייראס נחשבים לטובים ביותר בכל פורטוגל! הדייגים כאן אוספים צדפות למיניהן וגם אצות, המשמשות לדישון הקרקע החולית כדי שניתן יהיה לגדל עליה גידולים חקלאיים. בצילום למטה רואים דיג המכין פתיונות לקראת היציאה לדיג. את הסרטון שצילמתי בהסכמתו לא ניתן להעלות, אז לפחות תמונה.

ממשיכים ללכת על במות העץ המוגבהות, כאשר הדרך כולה מאוד מהנה ויפה בעיניי, חלקה ממש פסטורלית ומתפתלת בינות לצמחיה ירוקה של קני סוף ושיחים. גם שלטי המידע המוצבים לאורך המסלול על הטבע וההיסטוריה כאן באזור בהחלט מעניינים ומוסיפים למי שמעונין לדעת עוד. אחרי חוף הדייגים Praia dos Pescadores אנחנו חוצים על גשר העץ את נחל אונדה (Onda) אשר מפריד בין המחוזות Lavra  ו- Labruge, ובכפר הדייגים Vila Cha אנחנו מחליטים להיכנס למסעדה מקומית מאוד פשוטה לשתות משהו. כבר אחרי 12 בצהרים, זמן לאיזו בירה טובה. כנראה לא רבים מההולכים עוצרים כאן, אם בכלל, ובמקום ניכרת התרגשות עם כניסתנו למסעדה, משהו בנוסח: "אתם בטוחים שלא טעיתם והגעתם למקום הנכון...". שני עובדים מבוגרים, גבר משופם ואשה שידעה ימים טובים יותר, מזיזים כמה סועדים למקומות צדדיים ומפנים עבורנו שולחן כדי שיהיה לנו איפה לשבת, ואנחנו בינתיים מורידים את מעילי הגשם, מניחים אותם עם מקלות ההליכה בפינת החדר ומתישבים ליד השולחן.

על קירות המסעדה תלויות תמונות של דייגים ובתי דייגים, והאדם המשופם שדאג לנו למקום (מזכיר לי קצת את השחקן ג'יי קיי סימונס) אוסף מאתנו הזמנות לבירות. הוא נראה לי אדם יעיל כזה ומארגן את הדברים במסעדה בלי הרבה רעש וברוח טובה. גם השפם שלו לא מופרז, משהו בסגנון מדוד וידידותי למשתמש. יש כאן במסעדה תא שירותים בודד ולא מזמין במיוחד, וכדי להגיע אליו אתה צריך לדלג בזהירות מעל ערמות פירות, ירקות ואוכל ארוז שמונחות/מפוזרות להן על הרצפה בדרך אליו. הממ... בינתיים הבירות מגיעות ואנחנו שוקעים בשיחה על האורז שיואבי הכין אתמול, למה 'קלרה' לא הגיעה לכאן, ומה הולך להיות בגמר ליגת האלופות בין ריאל לליברפול. כולנו כאן אוהדי ריאל (גלי ניטראלית) ואת המשחק אנחנו מתכננים לראות באיזה פאב בסנטיאגו, בערב ההגעה לשם; נרשמת כבר התרגשות מה, אבל יש עוד קצת זמן...

מכאן יש לנו עוד כ-7 ק"מ עד לוילה דו קונדה, ובדרך, בעיירה אזוררה (Azurara) אנחנו עוצרים במסעדה לאכול מין צהריים כזה, לא עמוס מדי כי בערב בפובואה אנחנו מתכננים לצאת.

נתיב החוף המערבי (Senda Litoral) מתחבר עכשיו לכביש הראשי N-13, ואתו אנו חוצים על הגשר הגדול את נהר אבה (Rio Ave) לכיוון מרכז העיר וילה דו קונדה (Vila do Conde). ראוי לציין כי הגשר על הנהר הוא גם מקום המפגש שבו דרך החוף הרגילה מתאחדת לשעה קלה עם ה-Senda Litoral המערבית יותר בה אנחנו צועדים ואז, מיד לאחר הגשר, הן נפרדות שוב. אנחנו לא ממהרים ל-Senda Litoral  שלנו (וגם לא לדרך השניה), ובמקום זאת מטפסים על הגבעה הסמוכה לגשר כדי לראות כמה מהאוצרות שהעיר הזאת מציעה.

וילה דו קונדה (Vila do Conde) מייצגת את אחת ההתישבויות העתיקות ביותר בצפון פורטוגל עם שרידים מהתקופות הניאוליתית והברונזה. העיר נמצאת בלב אזור אורבני רחב עם כ-100,000 תושבים (בעיר עצמה חיים כ-28,600), והיא שוכנת לגדתו הצפונית של הנהר אבה (Rio Ave) במקום בו הוא נשפך לאוקיאנוס האטלנטי.החופים כאן הם מהטובים בצפון, והמקום הוא אתר נופש אהוב על תושבי פורטו בסופ"שים. יש בעיר רובע ישן ומרשים מימי הביניים שנבנה סביב הנמל שם נמצא גם המוזיאון הימי המקומי. העיר שימשה בזמנו מרכז לבניית ספינות בתקופת הזהב של מגלי העולם הפורטוגזיים, ומוקד העניין במוזיאון הימי המקומי היא שחזור של נאו (Nau), סוג של ספינת מפרשים ששימשה להובלת מטענים ולמבצעי הצי. עובדה מעניינת הקשורה למסלול החוף של הקמינו פורטוגז בו אנו צועדים: המלך מנואל הראשון מלך פורטוגל, עבר ב-1502 דרך העיר וילה דו קונדה במהלךעליה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה, ובכך סייע לפתח כמה מהתשתיות החשובות בעיר שזכו לשדרוג ולתוספת בנייה לקראת בואו.

על גבעה הסמוכה לגשר בולט למרחוק, כמו טירה גדולה, המבנה האפור-לבן עם הגג האדמדם של מנזר סנטה קלרה והכנסיה שלידו (Igreja e Mosteiro de Santa Clara). מנזר סנטה קלרה היה ממנזרי הנשים הגדולים והעשירים בפורטוגל. מהמבנים המקוריים שנבנו כאן ב-1318 נותרה הכנסייה, שבנויה בסגנון גותי, וחלק מהמנזר שיועד לנשים ונבנה מחדש בחלקו במאה ה-18. ב-2007 המנזר עצמו נעזב מסיבות שונות והנזירות עברו לפורטו, וב-2018 נחתם חוזה להפוך את מבנה המנזר לאתר תיירותי הכולל מלון בן 90 חדרים, מסעדה וספא. אולי בקמינו הבא נוכל ללון כאן... אנחנו מטפסים על הגבעה כדי להתרשם מקרוב, ואותי מדליקה בעיקר אמת המים גבוהת העמודים, אקוודוקט סנטה קלרה (Santa Clara Aqueduct) שהוביל מים ממעין בפובואה דה וארזים הסמוכה אל הכנסייה והמנזר. האקוודוקט המרשים הזה נבנה במאה ה-18 (1714-1705) וב-1910 הוכרז כאנדרטה לאומית; הוא בנוי בסגנון רומנסקי, ובמקור היו לו 999 קשתות (הכי הרבה בעולם), כאשר במהלך השנים חלקן נהרס. זה האקוודוקט השני באורכו בפורטוגל, ובסך הכל 4 ק"מ.

הנוף מכאן נהדר, ואנחנו מנציחים אותו ואת האקוודוקט בסדרת תמונות, בסיוע אחת המבקרות במקום, שמחר יסתבר לנו שהיא וחבריה שאתה כאן צועדים גם הם בקמינו (הם ישנים הלילה בוילה דו קונדה). במבנה הסמוך של 'מסדר הקדוש השלישי המכובד של פרנציסקוס הקדוש' אני מחתים את דרכוני הצליינים שלנו, ומכאן אנו יורדים חזרה לכביש הגשר שם אנו עוצרים לכמה דקות בסופר הממוקם על הכביש ומצטיידים בחטיפים ופירות להמשך הדרך. מכאן אנו פונים מערבה במסלול Senda Litoral (מסלול דרך החוף הרגיל ממשיך צפונה), וצועדים לאורך נהר אבה במסלול שמקיף את העיר העתיקה מדרום ועובר ליד המוזיאון המקומי. מוקד העניין כאן הוא כאמור שחזור של נאו (Nau), אותה ספינת מפרשים תלת-תרנית ששימשה להובלת מטענים ולמבצעי הצי ונבנתה כמו אחיותיה בעבודת יד. בצילום למטה ניתן לראות בנוסף לספינה גם את הכיפה הלבנה של Capela de Nossa Senhora do Socorro ('קפלת גבירתנו של העזרה'). הקפלה הזו נבנתה ב-1603 בסגנון מורי, ומי שביקר בה יודע לספר על אריחי הקרמיקה המעוטרים (אזולז׳וש) היפים שיש בה.

אין ספק, וילה דו קונדה היא בהחלט עיר מרשימה ושווה להקדיש לה זמן גם כשצועדים בקמינו וממהרים להגיע. משק כנפי ההיסטוריה עדיין מורגש בעיר הזאת ששימשה מרכז ייצוא חשוב למלח בתקופת הרומים ובהמשך נמל מספנות מרכזי בעידן התגליות ותור הזהב של מגלי העולם הפורטוגזיים. מנזר סנטה קלרה עצום המידות והכנסייה שלידו, החולשים על העיר מראש גבעה, יחד עם האקוודוקט, אמת המים המרשימה ארוכת העמודים והקשתות, משרים על העיר אווירה של מכובדות והדר.

אנחנו עוזבים את הנמל וממשיכים לצעוד לפובואה דה וארזים שם נישן הלילה, עוד כ-4 ק"מ. לאורך טיילת החוף מוצבים פסלים ואנדרטאות מעניינים ומסקרנים הקוראים לך לעצור ולהביט בהם. באחת מהן מעוצבות ירכתיים של סירה עשויה כולה מצלבים שחורים, ועל בסיס השיש השחור כתוב: 'אנדרטה לזכר הספינה הטרופה', עם ציטוט של אבל קואנטראו (Abel Coentrao), עיתונאי פורטוגלי: "הים מחזיר לי זיכרון ממך ובו אני גואל אותך לנצח נצחים". יפה, לא?

ההליכה כאן בהחלט נעימה, וגם מזג האויר השתפר מעט בשעות האחרונות. העיר פובואה דה ורזים  (Povoa de Varzim) היא חלק מכל האזור האורבני של וילה דה קונדה. בעיר עצמה גרים כ-42,000 תושבים מתוך כ-100,000 במטרופולין כולו. ההתישבות באזור החלה כ-4,000-6,000 שנה לפנה"ס, כאשר פובואה המודרנית קיימת מאז הכיבוש הרומי, 138 לפנה"ס. במהלך השנים הפכה העיר למרכז דיג ועיבוד דגים, ואלה הפכו לבסיס הכלכלי של המקום. בתקופת התגליות (מאות 17-15) עלה מאוד מעמד העיר עם התבססות תעשיית הספינות (כמו בוילה דה קונדה) וחיזוק מעמד הסוחרים. במאות ה-18-17 הפכה העיר לנמל הדיג המרכזי של צפון פורטוגל. יש בעיר חופים מעולים, וגם היא הפכה בעשורים האחרונים לעיירת קיט ונופש, גם בזכות הקזינו. פובואה היא אחד המקומות המעטים בפורטוגל בהם יש קזינו חוקי.

ואכן כשאנחנו מתקרבים למרכז העיר אנחנו רואים את מבנה הקזינו; הוא נראה די פשוט ונעדר את הפירוטכניקה הצבעונית של בתי הקאזינו בלאס-וגאס, אבל זה בהחלט קזינו והצעירים שלי כבר מתחילים לפנטז... רחוב החנויות ג'אנקווירה (Rua de Junqueira) אותו אנו חוצים בדרכנו הוא מרכז החנויות הישן והעיקרי של העיר והוא נראה נהדר, עם ארומה של פעם. חלק מהחנויות ברחוב קיימות כאן כבר יותר ממאה שנה! כשאנחנו מגיעים לדירה שהזמנו (Siglas & Runas II, Avenida Mouzinho de Albuquerque 72, 4490-409 ), ממתינה לנו כבר הלנה מוקה בעלת המקום, אשה שמחה כבת 65, מבנה גוף רחב, שער בלונד-שטני. הלנה מתגלה כהצלחה של המקום וכבר בהגעה היא מארגנת לנו קבלת פנים חגיגית בגינה הפנימית של המבנה, מושיבה אותנו סביב שולחן ליד פיסת דשא מלאכותי, ומוזגת לכולנו יין פורט, לחיים! היא עורכת לנו סיור במקום וגם מספרת לנו שמחר בבוקר נוכל לאכול כאן ארוחת בוקר עם מצרכים שיש לה עבורנו במקרר. ארוחת בוקר לא נכללת כאן בתשלום שלנו, וזו מחווה באמת יפה ואנו מודים לה על כך. הבית כולו נראה מתוקתק למשעי; יש לה 4 חדרים, היא מספרת, 2 עבורנו ובשניים האחרים זוג בלגי וזוג גרמני שהגיעו לא מזמן. מה אגיד לכם, נראה אחלה!

אנחנו מתקלחים ויוצאים לאכול. גלי בודקת באינטרנט מסעדות מומלצות ובסופו של דבר ארבעתנו נוחתים ב-Pizza D'Artista ברחוב Santos minho. כן, פיצות זה בהחלט הקטע שלנו, בטח כבר שמתם לב. אפשר לומר שאנחנו משפחה שיודעת להעריך פיצות טובות... כן. ועכשיו לקראת עשר בלילה אנחנו מסתערים על הפיצות שלנו ומחסלים אותן בעודן באיבן. אנחנו רעבים והפיצות בהחלט טובות (הפפרוני שלי אחלה, חריף וטוב), אם כי לא בדרגת האמנות של הפיצות עליהן המלצנו לכם הקוראים בפורטו. מנהל המסעדה הוא איטלקי מנאפולי שהתחתן עם בחורה פורטוגלית. קודם הם גרו באספוסנדה (אליה נגיע מחר) ועכשיו עברו לכאן. בינתיים הוא ממליץ לנו על גלידה ועל מסעדת דגים טובה באספוסנדה. בקמינו הקודם אכלתי רק דגים, מדי ערב, והפעם אני מרגיש שזה חסר לי (יואבי מהנהן בראשו), אז נראה לי שההמלצה שלו הגיעה ממש בזמן.

אחרי האוכל הצעירים מחליטים ללכת בכל זאת לקזינו חרף השעה המאוחרת, ואילו אני מעדיף לחזור להלנה ולכתוב כמה פוסטים לפייסי. ובינתיים כאן סיכום ההליכה ביום השני: אז ככה, היה לנו יום הליכה מהנה (27 ק"מ) וגם הגשם לא הפריע מדיי. היום החל עם דייגי אנגייראס והסתיים עם ההיסטוריה הפורטוגזית ותקופת התגליות. ויש גם 3 המלצות לצועדים במסלול החוף המערבי (Senda Litoral): 1. תנו לעצמכם קצת זמן להיות עם הדייגים בחוף אנגייריס ובחופים הסמוכים ולעקוב אחר עבודתם. 2. אל תדלגו על שני אתרים מרכזיים בראשית היום, האובליסק הענק ב'חוף הזיכרון' והמיכלים הרומיים להמלחת דגים. 3. הקציבו זמן, שעה-שעתיים, לסיור בעיר וילה דו קונדה ובהיסטוריה הפורטוגזית.