פרק 18 – מיני טיפוסים ברישיקש

...כשאני חוזר לגסט-האוס, כולי עדיין נרעש מהחוויה שזה עתה חוויתי בטקס הפוג'ה, אומרים לי שכני לחדר מיכל ואיתי, שיש הערב מסיבת יום שישי שהחבר'ה מארגנים במסעדת 'אואזיס' במלון 'אישן', בצד המערבי של גשר לאקסמאן, אם אני מעוניין לבוא, הם תכף הולכים. יוֹ, מרוב הסיפור של טקס הפוג'ה, וכל מה שקרה שם, שכחתי בכלל שערב שבת היום... טוב, בטח שאני מעוניין, אני אומר להם, ואנחנו מתארגנים. כבר אחרי שמונה (ההזמנה היתה לשבע וחצי), ואנחנו בדרך לשם, הזדמנות לפגוש קצת חבר'ה, לאכול יחד, לציין את ערב שבת, ולשיר קצת שירים ישראלים. ככה זה, גם שאתה בניכר, ואולי במיוחד שם, נחמד לפגוש ישראלים מעת לעת, לשבת, לקשקש, לשיר, ובמיוחד שזה ערב שבת, שתמיד הוא בשבילי משהו מיוחד.

קבלת שבת ברישיקש, בארגון החבר'ה של לקסמן ג'ולה / צילום: איציק גונן

...כשאנחנו מגיעים למסעדה, כמעט כולם כבר ישובים סביב שולחן ארוך בצורת 'ר', שעכשיו מאריכים אותו לכבודנו, ולכבוד עוד מאחרים כמונו. שרים כמה שירי שבת, ואחר-כך מביאים חלה גדולה, שהמסעדה אפתה במיוחד בשבילנו, והילה, שארגנה את קבלת השבת, יחד עם נמרוד, החבר שלה, מבקשת שכל אחד ישים 5 רופי לטובת החלה. מישהו שיושב מולי, ואחר-כך יסתבר לי שקוראים לו שימי, בכובע סרוג על ראשו, מברך, בוצע את החלה, ומחלק לכולם. אחרי שכל אחד מקבל חתיכת חלה, מישהו מתחיל שיר 'ברוך הבא' כזה, שיר שמתקדם לו לאורך השולחן, וכל אחד מהיושבים, בתורו, אומר את שמו, וכולם חוזרים על השם, מין הכרות ראשונה כזו, נחמד ומכניס אותך לעניינים. זהו, עכשיו בזמן שהמלצרים מסתובבים בינינו ולוקחים מכל אחד את ההזמנה שלו, מתחילים לדבר, להכיר, לקשקש, וגם תוך כדי האוכל. קצב הגשת המנות די איטי, אבל האווירה סביב רגועה, הכל באיזי כזה, ואף אחד לא ממהר לשום מקום. אחרי שגומרים לאכול שולפים כמה חבר'ה כלי נגינה, דן עם הגיטרה, תום עם חליל הצד, ונמרוד עם התופים, וכולנו מתחילים לשיר שירים ישראלים, בכייף. אווירה ישראלית נחמדה, טובה כזאת, ובשבילי במיוחד, כי זו קבלת השבת הראשונה שלי בהודו, אחרי יותר מחודש כאן, ומה אני אגיד לכם, זה באמת חסר לי, התגעגעתי כבר למשהו כזה... תוך כדי אנחנו גם מדברים, ואני מספר לאלה שלידי על החוויה שהיתה לי קודם בטקס הפוג'ה, שאני עדיין תחת השפעתה. שימי מקשיב לי ואחר-כך אומר, בחיוך, שכל מה שההודים עושים ישנו גם אצלנו, "תפילות, השלכת החטאים למים, הדלקת האש, המנחות, אף אחד לא המציא שום דבר"; ואחר-כך הוא מוסיף: "הכל קיים אצל כולם, רק האופן שבו זה נעשה, הלבוש, הטקס, הריחות, הטעמים, אלה שונים".

עוד מקבלת השבת, על השולחן חלת שבת הודית / צילום: איציק גונן

...הבוקר אלה קריאות העורבים שמעירות אותי. שבת בבוקר, וקבוצה של עורבים, שהתמקמה על העצים שבחצר הגסט-האוס שלנו, עושה רעש והמולה, כמו באספת בחירות. העורבים מנהלים ביניהם 'שיחות' ערניות ונרגשות, עפים וחוזרים, מחליפים מקומות על העצים, ומסרבים להירגע. הרוח נושבת בחוץ, אני שומע, אבל החורף עוד לא ממש הגיע לרישיקש. בבקרים כבר קר, אבל די מהר מתחמם, ונעים, ורוב היום אפשר להסתובב עם מכנסיים קצרים וסנדלים. בערב, אחרי שהשמש שוקעת, נהיה שוב יותר קריר. טוב, היום אני הולך לחפש את המפלים, שמישהו אמר לי שישנם מצפון לרישיקש, כשממשיכים לאורך הגאנגס. אחרי ארוחת בוקר בדהבה שלידנו, אני קונה כמה פירות לדרך אצל המוכר ליד הגשר, ומיד מכניס אותם לתרמיל, כי הקופים כאן ברגע שהם רואים אותך עם איזה פרי ביד הם מסתערים עליך, ואז או שתיתן להם, או שתתחיל אתם מלחמה... בכלל, הקופים כאן בלקסמאן-ג'ולה חוגגים ומנהלים את העניינים ביד רמה. הם מטפסים על הכבלים של הגשר ומחליקים למטה, הולכים על מעקה הבטון, מלווים בהליכה על שתיים את הולכי הרגל שחוצים את הגשר, בתקווה שיקבלו מהם משהו, וכל הזמן מסתכלים סביב לראות איפה יש אוכל שאפשר לשים עליו יד, או רגל…

קופה על מעקה הבטון של גשר לאקסמן / צילום: איציק גונן

אחרי איזה שעה הליכה אני עדיין לא רואה שום סימן למפל, או לשלט שיכוון אליו, ומחליט לחפש מישהו ולשאול. מולי מכיוון צפון מפציע בחור לבוש גלימה לבנה שעליה סוודר דק בצבע בז', כובע צמר סרוג בצבע כתום, ונעול בכפכפי פלסטיק. אני שואל אותו אם הוא יודע במקרה איפה המפלים, והוא אומר שכן. צריך לחזור קצת על הכביש, עד לפנייה לתוך היער, והוא הולך לכיוון, אז אני יכול להצטרף אליו. אנחנו הולכים ומדברים, והוא מספר לי שקוראים לו פרֶמְדַאס, והוא בריטי. מאז שהגיע להודו לראשונה, כך הוא אומר, לפני 18 שנה, הוא התאהב במקום, ומאז כל שנה הוא נמצא כאן בערך חצי שנה, ובחצי השנה השנייה הוא עובד באנגליה. "במה אתה עובד באנגליה?", אני שואל, תוהה באיזה סוג עבודה אתה יכול לעבוד חצי שנה, ולהעדר חצי שנה (לי זה כבר נשמע מדליק!). פרמדאס מספר שהוא עושה תכשיטים בשילוב אבני מרפא וגם עוסק במכירתם, מחרוזות מאבני מרפא, טבעות בהן משובצות אבני מרפא, ועוד כאלה. "החיים במערב שוחקים וחסרי תכלית", הוא מוסיף מול פני השואלות, "כולם כל הזמן רצים אחרי הכסף, לאף אחד אין זמן ואין סבלנות, ורק כאן אני מוצא את השקט והשלווה שכל-כך חשובים לי". אנחנו ממשיכים ללכת, כשהעניין שלי בבחור הזה, שלפי חשבוני כבר מתקרב ל-40 רק מתגבר, כשהוא מספר לי שטייל כבר בהרבה מקומות בהודו, ואפילו הגיע למקום בו מתחיל נהר הגאנגס, 300 ק"מ מכאן, והתרחץ במים בקור מקפיא! "הייתי נותן הרבה", הוא אומר, "בשביל להיות שם שוב...".

הגאנגס במעלה ההרים, מצפון לרישיקש / צילום: איציק גונן

הראש שלי עדיין בסידור הזה של חצי שנה-חצי שנה, שהייתי חותם עליו עכשיו בשתי ידיים, ואני שואל אותו אם יש לו כאן איזה מקום מגורים קבוע, כל חצי שנה שהוא בא לפה. "כן", אומר פרמדאס, ומספר לי שהוא מתגורר באשראם שנמצא כמה ק"מ צפונה, לא רחוק מהגאנגס, שם הוא גם אוכל, ושם הוא עושה יוגה ומדיטציה במשך שעות רבות כל יום. "כל אחד יכול לבוא לגור באשראם הזה?", אני שואל, "כן", הוא עונה, וארשת פניו נשארת רצינית, כפי שהיא לכל אורך שיחתנו. בינתיים אנחנו מגיעים לצ'אטי, מין מסעדה-קפה על אם הדרך, יחד עם מרכז קטן ליוגה, ופרמדאס פוגש בשמחה הודי מבוגר, שאחר-כך יספר לי שהוא קרוב שלו. "לא ממש", הוא מוסיף מול פני התמהות, "קרוב רוחני"... ההודי נותן לפרמדאס מיכל מלא מים לקחת אִתו (לאן?), ואנחנו מתחילים לטפס בתוך היער, בכיוון הרכס שמדרום-מזרח לנהר הגאנגס. לאחר כ-15 דקות טיפוס אנחנו מגיעים לא רחוק ממבנה בודד, מין שילוב של בית וחושה, שנראה מוזנח ונטוש, ופרמדאס אומר לי שכאן הוא עוזב אותי. "אני הולך לבקר בּאבּא חשוב, ואני לא יכול להזמין אותך, כי זה לא הבית שלי". אחר-כך הוא מוסיף שכשאחזור מהמפלים (הוא מעריך שזה ייקח לי כמה שעות), שאצעק לו, והוא יצטרף אלי בדרך חזרה. לפני שאני מתרחק, אני עוד מספיק לשמוע איך פרמדאס מתקבל בקריאות שמחה ע"י הבאבא, וחושב לעצמי, עם קצת קנאה ואכזבה, שדווקא יכול היה להיות לי נורא מעניין לפגוש את הבאבא הזה, וחבל שפרמדאס לא הציע לי לבוא אִתו...

עכשיו אני מטפס בשביל צר, שהולך ונכנס לתוך ג'ונגל של עצים, שיחים ומטפסים. כנראה שלא רבים מטיילים כאן, כיוון שהשביל צר מאוד, ובחלקו מכוסה צמחייה שמתחילה להשתלט עליו משני צדדיו. השביל חוצה מספר פעמים את הערוץ, שבו זרימה חלשה של מים, כשבכל נקודת חצייה כזו יש מספר אבנים גדולות עליהן ניתן לדרוך, כדי לא להיכנס למים. אחרי איזה חצי שעה אני מגיע למפלים. המפל התחתון הוא בעצם שני מפלים שמגיעים ונשפכים לאותה בריכת מים טבעית, ואילו המפל העליון קטן יותר, אך הבריכה שהוא יוצר גדולה ועמוקה יותר, והמקום כולו יותר רומנטי... טוב, האם יש כאן בסביבה עוד מפלים, או שרק שני אלה? לא ברור לי. מה שלא יהיה, בינתיים אני תופס לי מנוחה קלה ליד המפל הרומנטי יותר (כמובן!...), מוקסם מהשקט שמסביב, וממראה המים הגולשים בין השרכים הירוקים וממלאים את הבריכה.

תחתית המפל התחתון / צילום: איציק גונן

...בטח נִמנמתי קצת, כי פתאום אני פוקח עיניים, מנסה להתאפס על עצמי, ועם החלטה להמשיך לטפס בתוך ג'ונגל הצמחייה הזה לכיוון הרכס, אולי אמצא עוד מפלים. אחרי איזה חצי שעה של טיפוס אני פוגש זוג ארגנטינאים, בחור ובחורה, שבאים לכיווני. אני שואל, והם אומרים שאין בהמשך עוד מפלים, גם הם חיפשו, ולא מצאו. מעניין, אני חושב לעצמי, כנראה לא רק לי היתה תחושה שיש במקום הזה עוד מפלים, כל הנוף כאן צועק ירוק רענן, ומים, ומפלים, ובאוויר יש ריח של רטיבות וטחב... ואולי באמת יש ואנחנו לא יודעים איפה לחפש? טוב, אם אין עוד מפלים, זה הזמן לתפוס איזה פינה יפה, ויש כאן מלא כאלה, לרדת על כמה פירות וסניקרס אחד, שמצאתי אצלי מתחבא בפינת התרמיל (ואם היו עוד כמה הייתי גומר גם אותם...), ולתפוס קצת שלווה. אין כאן נפש חיה, שקט, ורק אוושת הרוח בענפי העצים נשמעת מסביב, וכשאתה עוצם עיניים, נדמה לך שאתה על איזו רפסודה, בלב-ים, שומע את רחש הגלים...

...אני חוזר בַּשְביל חזרה, ולקראת ארבע אחר-הצהריים אני מתקרב למבנה הישן וקורא בשמו של פרמדאס. מלמעלה מופיעה, במפתיע, דמותו של הבאבא, והוא מזמין אותי לבוא. יוֹ, אני חושב לעצמי, האם פרמדאס אמר לו משהו עלי? אני עולה למבנה, חולץ את הנעליים בכניסה, כפי שעשו האחרים, ומצטרף לישיבה על המחצלת, במרפסת, שם מפנים לי מקום שני שוטרים, ששומרים דרך קבע למטה, ליד הצ'אטי. קודם שאלתי את פרמדאס מה עושים כאן שוטרים, והוא סיפר לי שבשנתיים האחרונות היו כאן כמה מקרי תקיפה, ואפילו אונס של מטיילת, אז הציבו כאן שוטרים. כרגע יושבים שני השוטרים במרפסת של הבאבא ונשקם, שנראה כמו מוטציה של רובה קרבין, עם מחסנית קטנה, מונח מאחוריהם... הבאבא, שנראה מאוד חביב וחייכני, שואל אם אני רוצה צ'אי, וכשאני אומר כן, הוא מתחיל במלאכה, ואני כולי מרותק לתנועות ידיו, מביט בו איך הוא מכין את הצ'אי. לאחר שהוא מניח מספר ענפים בפינת המרפסת, הוא מבעיר את האש, ואז רוקח את הצ'אי, אותו הוא מבשל עם גרגירי תה, שורשי ג'ינג'ר, חלב, והרבה סוכר, מערבב היטב תוך כדי בישול, וכשהצ'אי מוכן הוא מוזג אותו ל-4 כוסות מתכת ומגיש לנו, הכל מדויק ומסודר. הצ'אי מצוין, אני אומר לו, והוא מחייך, ומודה בתנועת ראש. ארבעתם כולל פרמדאס, שיודע קצת הינדית ("הינדית קלה", הוא אומר לי), משוחחים עכשיו ביניהם, ואני מקשיב, אולי אקלוט משהו. מדי פעם פרמדאס מסביר לי, ואחר-כך הבאבא שואל אם אנחנו רוצים לעשן, מדליק שתי סיגריות עלים כאלה, לא משהו, ונותן לפרמדאס ולי. אחר-כך הוא שופך לשקית פלסטיק מנה מתוך תבשיל פלפלים קטנים שהוא מבשל ומכין אצלו, אורז את זה יפה-יפה ונותן לשני השוטרים אשר מודים לו, נפרדים מאתנו, ויורדים חזרה למשמרתם. אני מביט בהם ומרגיש שמה שקורה כאן זה כנראה מין טקס קבוע כזה, שמתקיים כל כמה זמן, עם אותם משתתפים, ויש לו כל מיני כללים וחוקים, ורק אני חדש כאן, אורח שמנסה להבין…

סאדהו על גדת הגאנגס / צילום: איציק גונן

הבאבא מקפיד כל הזמן לשמור על הניקיון, ומטאטא עם מטאטא קטן, כמו שיש אצל ההודים (בלי המקל הארוך שלנו), את השאריות על המרפסת ומחוצה לה, ושוטף מיד במים כל כלי שהתלכלך. כל מי שעולה אליו מהצ'אטי למטה, מביא לו מים באחד מקנקני וכלי הפלסטיק שלו, וכך יש לו אספקת מים סדירה. "זה באבא טוב, כל מי שבא אליו אף פעם לא יוצא בידיים ריקות", אומר לי פרמדאס, בזמן שהבאבא מכין לו בכלי קטן קצת מלפפונים חמוצים לקחת אתו. לפני שאנחנו עוזבים הבאבא מכין לנו עוד סיבוב של צ'אי וסיגריות, ושלושתנו יושבים על רצפת המרפסת בלב החורש, כשמסביב שקט מוחלט והכל ירוק ומרגיע. מה צריך יותר מזה, אני חושב לעצמי, באמת, אפשר לחיות כך בשלווה, בלי מתח, בלי עצבים, ושפע של זמן לחשוב, ללמוד, לקרוא, לכתוב, לחיות! "הבאבא חי כאן כבר יותר מ-20 שנה", אומר פרמדאס בתשובה לשאלתי, "וכל כמה שבועות אני בא לכאן לבקרו, לפעמים מביא לו דברים שהוא צריך, ותמיד יושבים ומדברים". הבאבא מקשיב, הוא מבין מעט אנגלית, וכשהוא שומע שאני מישראל הוא עושה עם הראש תנועה של התפעלות, ושואל אותי כמה שאלות, בעזרת פרמדאס. במיוחד הוא מתעניין בגודלה של המדינה, ומאוד מופתע כשהוא שומע ממני עד כמה היא קטנה.

כבר מתחיל להחשיך ואנחנו נפרדים מהבאבא בברכת שלום ותודה מקומית, 'נאמאסטֶה', בלוויית קידה שיש בה כבוד לבאבא, ויורדים בשביל חזרה לכביש למטה, שם ניפרד לדרכינו. לפרמדאס יש ללכת עוד כמה ק"מ צפונה לאשראם שלו, ולי יש כמה ק"מ דרומה, ללקסמאן ג'ולה. מרחוק כבר אפשר לראות את הגאנגס באור אחרון של שקיעה, ושנינו עוצרים כדי ליהנות מהמראה. פרמדאס אומר לי שהנהר הזה מלמד אותו כל הזמן דברים חדשים. בהתחלה הנהר נתן לו שלווה ושקט, שהיו כל-כך חשובים לו באותם ימים, ועכשיו הוא מלמד אותו על עצמו ועל העולם סביבו. "אני יכול לשבת שעות מול הנהר ולא אשבע, ולא אתעייף", הוא אומר לי, "יש בנהר הזה כל-כך הרבה חוכמה וניסיון, שייקח לך שנים ללמוד את כל מה שהנהר יכול ללמד אותך, וגם אז תהיה רק בתחילת הדרך...".

אני אוכל פאפאד על שפת הגאנגס / צילום: עובר אורח

...הבוקר אני הולך לאכול בג'רמן בייקרי שממש מעל לאקסמאן ג'ולה, מצידו המערבי, למרות שזה אומר בשבילי לחצות את הנהר על הגשר, ובבוקר יש כאן תמיד רוח קרה שנושבת לאורך הנהר, כמו בשדרות של מאנהטן, ודוקרת אותך באלפי סכינים קרות וחדות. טוב, בשביל זה יש לי את כובע הצמר הטיבטי שקניתי במנאלי, ומעיל הפליס, ויחד אנחנו עושים את זה. המראה מכאן, מצידו המערבי של הגשר, תמיד יפה ומרגש, כך שזה פיצוי על סבל החצייה... שולחנות הבייקרי ממוקמים תחת גג, אך ללא קירות, וליושבים לידם יש תצפית נהדרת על הנהר והגשר. אולי בגלל זה כשמקומות אחרים ריקים ומחכים לאוכלים, כאן בדרך-כלל מלא, אפילו שהמחירים הם לא להיט.

בבייקרי הזה גם תמיד אפשר למצוא טיפוסים מעניינים, וגם כעת, כשאני מזמין לי ארוחת בוקר, יושב בשולחן לידי טיפוס צרפתי צבעוני, גם בלבוש, וגם בהתנהגות, העונה לשם סְלימי, ואין מי שהיה ברישיקש ולא מכיר אותו, או לפחות ראה אותו מסתובב עם הקטנוע שלו עם הגגון המצחיק שמעליו. סלימי זה החליט לפני איזה שלושים שנה או משהו לעזוב את חיי המערב והגיע להודו, ומאז הוא חי כאן, מסתובב בין כל מיני מקומות, אך את מרבית זמנו הוא עושה כאן, ברישיקש. הסלימי הזה הוא טיפוס מיוחד, ואני חייב לתאר לכם אותו הכי מפורט שאוכל, כדי שתבינו במי מדובר. אז ככה, על-פי מראה פניו הוא בערך בגיל 60, קטן, רזה, ואת שרירי ידיו השזופות אפשר לראות היטב, כיוון שגם בשעת בוקר קרה זו הוא לובש וסט דק חסר שרוולים, על גופיה סגולה (כשמתחמם קצת הוא פושט את הוסט והגופייה, מוכן לשיזוף היומי). שערו ארוך, פה ושם כבר זרקה בו שיבה, והוא קשור במטפחת סגולה סביב מצחו, ועל פניו מעין שפם סיני דק, היורד בצדדים עד לסנטר. לגופו הוא לובש מכנסיים אדומים, ובהופעה זו אני רואה אותו יום-יום מאז הגעתי לרישיקש. על אחת מזרועותיו כמה קעקועים וצמידים עם אגוזים קטנים, לצווארו שרשרת כסף עם תליון בקצה, ועוד מחרוזת עם הולוגרמה מרהיבה בצבע תכלת כזה... טוב, בטח פספסתי כמה דברים, אבל אני מקווה שאתם קולטים את הטיפוס.

סלימי, מוכן לשיזוף היומי / צילום: איציק גונן

הסלימי הזה מדבר בקול רם עם כל מי שמוכן להקשיב לו, ומספר במבטא צרפתי כבד את התובנות אליהן הגיע במשך השנים, ושבעזרתן כבר כתב ספר וחוברת על חיים בריאים של המטייל – איך לשמור על בריאותך כאן בהודו. כמובן יש אתו תמיד כמה ספרים וחוברות, אותן ישמח למכור לך, וכעת, תוך כדי ארוחת בוקר אני מעיין באחת מהן. "מעניין", אני אומר לו, "באמת עבודה יפה", ויחד עם זה מוסיף שכרגע אין בכוונתי לקנות ספר או חוברת. לבחור צרפתי שכעת מצטרף לשולחן, ומזמין ארוחת בוקר, הוא מספר על בעיות הנהיגה בהודו, בצד שמאל, ומה קורה בכבישים, ומסכם את ההרצאה במשפט: If you are right you wrong, and if you are left you right…, נחמד הא? אחר-כך הוא עובר לדבר על הקופים הרבים כאן, שגם כעת מסתובבים ומדלגים לא הרחק מאתנו, ממתינים לקבל שאריות אוכל, ומשווה אותם לקופי האורנג-אוטנג, אותם פגש באפריקה. "האורנג-אוטנג ממש נחמדים", הוא אומר, "והכי דומים לבני אדם". מכיוון שסלימי מדבר בקול רם, כל יושבי הבייקרי מקשיבים, גם אם אינם רוצים, ומרגישים עצמם חלק מהשיחה. עכשיו מתערב בחור משולחן על-יד, ואומר שדווקא יש לו ניסיון לא טוב עם קופי אורנג-אוטנג, ולעומת זה קופי הלאנגור שמסתובבים פה, עם הפרווה האפורה והפנים השחורות, נראים לו הרבה יותר נחמדים, והוא גם שמע שהם מונוגמיים, והזכרים שומרים אמונים לנקבות שלהן…

קופת לאנגור וקופיפון לא הרחק מהגסט-האוס שלנו / צילום: איציק גונן

זוג ספרדי צעיר, בחור ובחורה, יושבים שולחן לפני, ועכשיו מספרים באנגלית לבחור צעיר משולחן על-יד, את קורותיהם עד שהגיעו לכאן. איך סידרו אותם עם המלון בדלהי כשהגיעו בלילה, ונהג המונית, השוטר שעצרו לשאול, ופקיד הקבלה במלון, כולם עשו יד אחת אחרי ששמעו שהם פעם ראשונה בהודו, כדי להוביל אותם למלון יקר בטענה שאין מקומות במלונות אחרים בשעה כזו. למחרת גם אמרו להם שהרכבת להארידוואר כבר יצאה, ושכנעו אותם לקחת מונית לרישיקש ב-8000 רופי... אני מביט בהם, מתפעל איך הם מספרים את הכל ברוח טובה (אני לא הייתי מסוגל), כאילו זה חלק מדמי הלימוד של מי שמגיע להודו, ואין טעם לכעוס, או להתעצבן, ככה זה... בשלב זה עוברת השיחה לנושא סמים, ואיפה אפשר לרכוש אותם. הבחור הצרפתי, זה מהשולחן על-יד, אומר שיש בּאבּות שמעשנים והם גם מוכרים לך סמים, ואילו חברו לשולחן, שמסתבר שהוא קנדי, טוען שבוונקובר אפשר לקנות סמים באיכות טובה, סמים שמגיעים מהמזרח... שני החבר'ה האלה, שמגלים בקיאות רבה, מחליפים דעות ואינפורמציה על סוגי סמים מצ'אראס עד הירואין, טיבם ואיכותם, ואיפה כדאי לרכוש אותם, כאן בהודו, ובכלל...

זוג ישראלי צעיר, שהגיע הבוקר לרישיקש, וקודם ראיתי אותם חוצים את הגשר עם ה'בתים' על הגב בחיפוש אחר גסט-האוס, מגיעים לבייקרי לכוס קפה ועוגה ומתמקמים בשולחן אחורי (כי הכל מקדימה תפוס) להיכרות ראשונה עם המקום. עוגות ודברי מאפה הם ההתמחות של הבייקרי הזה, וקבוצת תיירים גרמנים מבוגרים, שמגיעה עם מדריך לראות את הגשר, מסתערת על הבייקרי וכולם מזמינים עוגות, קרואסונים, ושאר דברי מאפה, יחד עם כוס קפה. אִשה בשנות ה-40 רוצה להגיע למפלים, ושומעת מסלימי שכדאי לה לקחת מונית עד הצ'אטי, ושם לשאול. בחור שבדי כבן 40-35 מספר לתיירים הגרמנים שפעם גר במינכן, אשתו גרמניה, והיום הם בנורשפינג והוא מנהל שם מסעדה, ובשולחן לידו יושב אחד התיירים הגרמנים, כבן 70 לערך, ומצייר את גשר לאקסמאן... שעה אחת של בוקר, או קצת יותר, בג'רמן בייקרי שמעל גשר לאקסמאן, וכל העולם נפרש לפניך, אנשים מכל גיל ומקום, וסיפורים מכל סוג ומין, והודו, המארחת, מחייכת וזורמת עם הגאנגס...