פרק 19 – איימנם, כאן הכל קרה

     בית החרושת למחמצי ושימורי גן עדן, אתר מרכזי בעלילת 'אלוהי הדברים הקטנים', ניצב על פי המסופר בספר באיימנם, בין ביתה של ממאצ'י (בית המשפחה) לבין הנהר. בבית החרושת הזה היו עושים מיני מחמצים, מיצי פירות, ריבות, אבקות קארי ואננס משומר בפחיות, ועשו בו גם, באופן בלתי חוקי, ריבת בננה, שייצורה נאסר כיוון שהיתה דלילה מכדי להיות ריבה, וסמיכה מכדי להיות ג'לי, ככה אמר הארגון למוצרי מזון. עכשיו מספר לי רג'י שבית-החרושת הזה לא היה בכלל באיימנם ליד בית המשפחה אלא כאן בעיר, בקוטאיאם. הממ... זה מעניין ומפתיע. הוא עוצר את הריקשה ליד מבנה גדול המוקף גדר ושער סגור ואומר לי שזה המקום, כאן היה בית-החרושת למחמצי ושימורי גן עדן. אני, עדיין מופתע, יורד לבדוק מה זה המקום הזה היום. השער לא נעול, ואני נכנס פנימה ומתחיל להסתובב בחצר, עד שאני מוצא אשה מבוגרת שיושבת בחדר שנראה כמו מזכירות ומדפיסה משהו. אני שואל אם אפשר להיכנס, ומספר לה על מטרת בואי. היא מחייכת, וקוראת לאדם נוסף מחדר סמוך, כבן 50 לערך, אחד שנראה בקי ומכיר היטב גם את הספר. נראה לי שאני לא הראשון שמגיע לכאן בחיפוש אחר בית החרושת, כיוון שאותו אדם, נילוּ, לא רק שלא מתפלא על ביקורי, אלא שמיד פותח בהסבר על המקום. מסתבר שאכן כאן, במבנים האלה, היה בית-החרושת למחמצי ושימורי גן עדן, בניהולו של בן דמותו של צ'אקו. בשלב מסוים פשט בית החרושת את הרגל ונסגר, ומאז משמש המקום, לאחר ששופץ, כמשרדים של חברה וכבית מגורים פרטי. וואלה.

   נילו שמח לשמוע שאני יהודי מישראל, ופותח מיד בשיחה על היהדות, על תפקיד הנביאים בהיסטוריה היהודית, ועל העובדה שרק בזכותם נתקיימה היהדות,חימום לא רע לשעות הבוקר המאוחרות. אני מחזיר אותו ל'אלוהי הדברים הקטנים', ומלקט ממנו עוד כמה פרטים קטנים. כן, אז רג'י צדק לגבי המקום הזה, אם עוד היו לי ספקות; ארונדהטי רוי פשוט לקחה את בית החרושת הזה מכאן ומיקמה אותו באיימנם, ליד ביתה של ממאצ'י. אני מבקש מנילו רשות ועושה סיבוב מסביב למבנה, לנסות ולקלוט עוד משהו מן האווירה שפעם היתה כאן, והיום לא נותר ממנה דבר, למעט סיפורים וזיכרונות, של מי שעדיין זוכר.

בית-החרושת ל'מחמצי ושימורי גן עדן' (לשעבר), קוטאיאם, קראלה / צילום: איציק גונן

   גשר צ'ונגאם (לידו עמדה חנותו של החייט צֶ'לפֶן הקטן והביישן) ונהר המינאצ'יל אותו אנו חוצים כעת בנסיעה הם הגבול המערבי של קוטאיאם, וכמה דקות לאחר מכן אנחנו נכנסים לאיימנם, שעיקרה רחוב מרכזי אחד, ועוד כמה הסתעפויות של כבישים צרים מסביב, מין כפר שגדל והתרחב במהלך השנים. אני כבר בשיא ההתרגשות, איימנם, המקום שעד שהגעתי לקראלה לא ידעתי אם הוא מקום אמיתי או המצאה של הסופרת. כאן היו כל ההתרחשויות המרכזיות המתוארות ב'אלוהי הדברים הקטנים', כאן הכל קרה! וואו, אני צריך לעצור רגע ולקחת קצת אוויר. רג'י עוצר את הריקשה, ואני יורד לראות את בית הספר הסמוך לביתם של פפאצ'י וממאצ'י, שבינתיים שינה פניו והפך לבי"ס באנגלית לחטיבת הביניים, שזה אומר שכל הלימודים בו מתקיימים בשפה האנגלית. לפי רג'י בי"ס זה נתמך ע"י פפאצ'י, סבם של התאומים רהל ואסתה. סמוכה לבית-הספר עומדת כנסייה, ורג'י אומר שזוהי כנסיית 'מר-תומה', עליה כתוב בספר. בכנסייה זו כיהן אביה של בייבי קוצ'מה, א. ג'ון אייפה, אשר נודע בכינויו פוּנְיַאן קוּנג'וּ (המבורך הקטן), מאז ברך אותו הפטריארך הנוצרי-סורי כשהיה בן 7. היום הכנסייה פעילה רק בימי א', והיא נראית מבחוץ די מוזנחת, כולל השלט המפרט את זמני התפילות. מול הכנסייה, על הכביש, מרוחה צפרדע מתה שנראית יותר כמו כתם בצורת צפרדע ופחות כמו צפרדע, והכל מסביב נראה עייף כזה, ומוזנח, משתלב בחום של שעות הבוקר המאוחרות, שהוא מלא הבטחה של גרוע יותר שעוד יבוא.

ביה"ס שנתמך בעבר ע"י פפאצ'י, ולמטה שלט כנסיית 'מר תומה' המוזכרת בספר, איימנם, קראלה / צילומים: איציק גונן

   נסיעה קצרה מהכנסייה, ואנחנו ליד בית המשפחה, ביתם של ממאצ'י ופפאצ'י, המקום שבו מתרחשת מרבית עלילת 'אלוהי הדברים הקטנים'. כן, זה המקום! שער הגדר שמסביב לבית נעול, ובפנים יושבים שני שומרים. "למה המקום סגור?", אני שואל את רג'י, "בגלל כל הסכסוכים המשפחתיים שהיו כאן", עונה רג'י. אני מתקרב לבית, נצמד אל הגדר, ורואה את התמונה אותה תיארה ארונדהטי בספר: "בית גדול היה הבית הישן באיימנם, אבל הוא נראה מתבדל ואדיש. כאילו לא היה לו קשר עם האנשים שגרו בו... גג הרעפים התלול כהָה והתכסה בטחב מגיל ומגשמים. מסגרות העץ המשולשות ששובצו בגמלונים היו מגולפות ביד אמן, והאור שהתלכסן בעדן ונפל בדוגמאות על הרצפה היה מלא סודות... תשע מדרגות תלולות הוליכו משביל הגישה אל המרפסת הקדמית. העלייה שיוותה לה מכובדות של במת תיאטרון, וכל מה שהתרחש שם קיבל הילה וחשיבות של הצגה...".

בית המשפחה באיימנם, קראלה / צילום: איציק גונן

   אני סופר שמונה מדרגות המוליכות אל הבית ואל המרפסת הקדמית, אבל ייתכן שהמדרגה התשיעית התכסתה כבר באדמה, כי משהו בכל זאת מציץ שם. הבית, הניצב בראש גבעונת קטנה, נראה גדול מאוד, ורג'י אומר שיש בו איזה 30 חדרים! הבית נראה ריק, הדלתות והחלונות נעולים, המרפסת הקדמית ריקה, בלי שום רהיטים. בדיוק כפי שראתה אותו רהל, כשחזרה למקום אחרי 23 שנה, אלא שאז עדיין חנתה בחוץ הפלימות הכחולה-כמו-שמיים, עם סנפירי הזנב שבצבע כרום, ובבית עדיין גרו בייבי קוצ'מה וקוצ'ו מריה, הטבחית.

   אני מנסה לדבר על ליבם של השומרים (באמצעות רג'י, בשפת המלאיאלאם) שייתנו לי להיכנס, אבל יש להם הוראות ברורות בעניין ושום תחנון לא עוזר. רג'י מוביל אותי בנסיעה, ואחר-כך בהליכה מסביב לשטח האחוזה שבמרכזה עמד הבית. במשך השנים נבנו בשטח זה כ-10 בתים קטנים לעובדים שעבדו באחוזה, וכל אחד מהם קיבל שטח חקלאי קטן אותו הוא מעבד, בעיקר בננות. אני פוגש כמה מהם, אבל אף אחד לא מדבר אנגלית, והם עומדים ומביטים בי, בהם כמה נשים עם תינוקות על הידיים, תוהים מה אני מחפש כאן. בסוף אני מגיע אל הירידה לנהר המינאצ'יל, שכאן הוא עכשיו צר יותר ונמוך, ממתין לגשמי המונסון, ונעצר ליד 13 המדרגות היורדות אל המים, המדרגות בהן היו רהל ואסתה, וצ'אקו, וולותה, ושאר האנשים, יורדים אל המים.

נהר המינאצ'יל ו-13 המדרגות למטה משמאל, איימנם, קראלה / צילום: איציק גונן

   כשאנחנו חוזרים לסמטה המובילה לשער הכניסה לבית המשפחה, מראה לי רג'י בית סמוך, חדש יותר, המוסתר ברובו מאחורי חומה גבוהה שמפוזרים עליה שברי זכוכיות. "הבית הזה", הוא אומר, "נבנה ע"י הגב' רוי כשהחלו הסכסוכים עם בעלה, ולשם היא עברה לגור. מאוחר יותר היא עברה לקוטאיאם עם ארונדהטי, ואל הבית נכנס בעלה לשעבר, ושם הוא חי עד היום".

   אני נשאר ליד הבית עוד מספר דקות, מנסה לספוג עוד מאווירת המקום ולדמיין לעצמי את עלילת הספר כפי שהתרחשה כאן בדיוק, ואת הנפשות הפועלות. הכל חי בראשי, והתמונה של מרפסת הבית ממול מעלה בזיכרוני את קבלת הפנים החגיגית שנערכה כאן לסופי מול כשהגיעה מלונדון עם אמה, מרגרט, גרושתו האנגליה של צ'אקו. ממאצ'י, שהיתה כמעט עיוורת לחלוטין, ישבה על המרפסת וניגנה בכינור קטע של הנדל, כשכל עובדי בית החרושת עטויי סינרים כחולים וכיסויי ראש לבנים עומדים בצד שביל הכניסה. קוצ'ו מריה, הטבחית, הביאה את עוגת הקומותיים, עוגת 'ברוכה הבאה סופי מול שלנו', רהל היתה עצובה שכולם עסוקים בסופי מול, אסתה נעלם, אַמו עזבה כועסת לחדרה אחרי דברים שאמרה מרגרט והיא השיבה לה, וצ'אקו קרא לעבר אימו: "מאמא! זה מספיק! מספיק עם הכינור!"...

ממאצ'י, כפי שאני רואה אותה בדמיוני... איימנם, קראלה / צילום: איציק גונן

   חוץ מבית המשפחה, נהר המינאצ'יל וכל המקום והאווירה שמסביב, יש עוד דבר שאני רוצה לראות כאן באיימנם, וזה המקדש המקומי. המקדש אמנם לא נחשב כמקדש חשוב במיוחד, אבל בספר 'אלוהי הדברים הקטנים' המקדש הוא המקום אליו מגיעה רהל כשהיא חוזרת אחרי 23 שנה לבקר באיימנם, לאחר שאסתה 'הוחזר', ולכאן מגיע גם אסתה ומצטרף אליה, וכאן הם רואים את רקדני הקאתאקאלי.

אנחנו עולים על הריקשה ונוסעים, ואחרי 3-2 דקות רג'י עוצר, ומסמן לי עם ידו, מעט קדימה, "זה המקדש!". אני יורד, מתקרב למקדש ונכנס לאט לחצר הפנימית. למקדש הזה עצמו לא ניתן להיכנס למי שאינו הינדי, ואני עומד בחצר ועוקב אחר כמה נשים שנמצאות שם. אחרי כמה דקות יוצאת קבוצת גברים מהמקדש, שישה גברים בגילים שבין 20 ל-40, יחפים, למותניהם מונדו (לונגי) לבנים כשפלג גופם העליון חשוף, והם שרים ומנגנים בתופים וחליל ומתחילים להקיף את המקדש. בהקפה הראשונה מצטרפות אליהם מאחור שתי נשים לבושות סארי צבעוני, שלאחר מכן חוזרות למקדש והגברים לבדם ממשיכים בעוד שתי הקפות ואחר-כך נכנסים למקדש.

שרים ומנגנים לאל, המקדש באיימנם, קראלה / צילום: איציק גונן

   במקדש באיימנם, כותבת ארונדהטי, היו רקדני הקאתאקאלי עוצרים לרקוד כדי לכפר על העובדה שהם נאלצים לרקוד, למחייתם, בבתי מלון בהופעות לתיירים. "באיימנם הם רקדו כדי להשליך את השפלתם בלב המאפליה. הופעות הברֵכה הקטועות שלהם. פנייתם לתיירות כדי לגרש את הרעב... הם נעצרו במקדש כדי לבקש סליחה מהאלים. להתנצל על השחתת סיפוריהם. על הפקת רווחים מזהויותיהם. על שימוש לרעה בחייהם". הם רקדו במסדרון הרחב המקורה – הקוּטַמְבַּלָם, הבנוי עמודים-עמודים, שגבל בלב המקדש שבו גר האל הכחול עם חלילו, שם תופפו המתופפים ורקדו הרקדנים, שצבעיהם השתנו אט-אט בלילה. "רהל, גבה שעון על עמוד, התבוננה בקַרְנָה מתפלל על גדת הגאנגס. קרנה, עטוי בשריון האור שלו. קרנה, בנו המלנכולי של סוּרְיָה, אל היום. קרנה הנדיב. קרנה הילד הנטוש. קרנה הלוחם הנערץ מכל הלוחמים כולם"...

   פתאום משהו השתנה באוויר ורהל ידעה שאסתה בא. "היא לא הפכה את ראשה, אבל זוהר התפשט בה. הוא בא, חשבה בליבה. הוא כאן. איתי. אסתה התמקם ליד עמוד רחוק, וכך הם ישבו במשך המופע, כשרוחב הקוטמבלם מפריד ביניהם וסיפור מחבר אותם...". "באיימנם רקדו הגברים כאילו לא יכלו להפסיק. כמו ילדים בבית חם שהם חוסים בו מפני סערה. מסרבים לצאת החוצה ולהכיר במזג האוויר. ברוח וברעם. בחולדות המתרוצצות על פני הנוף המושחת עם סימנים של דולר בעיניהן. העולם המתרסק סביב... באור השחרית התבוננו אסתפן ורהל בבְּהימָה מקיים את נדרו לדְרַאוּפָדי. הוא הפליא מכותיו בדוּשַאסָנָה עד שזה כרע ונפל ארצה. לכל רטט חלוש שעוד הרעיד את הגוף הגווע הוא השיב באלתו, וחבט בו עד שדמם... היה שם טירוף באותו בוקר. זאת לא היתה הצגה. אסתפן ורהל זיהו את זה. הם כבר ראו את זה פעם בפעולה. בבוקר אחר. על במה אחרת. טירוף מסוג אחר...".

רגע של התייחדות בכניסה למקדש באיימנם, קראלה / צילום: איציק גונן

     כשאני חוזר לריקשה אני אומר לרג'י שמכאן אמשיך לבד. הוא מעוניין לקחת אותי למקומות אחרים באזור, אבל אני חייב להישאר כאן קצת ואחר-כך אראה. הנוכחות שלו כרגע קצת חונקת ואני צריך אוויר, ואני רוצה זמן להתייחד עם רהל ואסתה, עם אמו והסיפור כולו, בשביל זה הלוא באתי לכאן. רג'י לא מתלהב, אבל מקבל את הדין ורושם לי את כתובת ביתו, כדי שאדע להגיע בערב, כולל הוראות במלאיאלאם לנהג הריקשה שייקח אותי, אם זה לא יהיה הוא. הוא נותן לי את מספר הטלפון ומבקש שכשאגיע לקוטאיאם אתקשר אליו והוא יבוא לקחתני הביתה. אנחנו נפרדים לשלום, ואני מתחיל לשוטט לי באיימנם. אחרי כמה דקות אני עובר ליד בית-ספר, והתלמידים שרואים אותי מחלונות הכיתה נרעשים כולם ועושים תנועות מתלהבות, כנראה לא כל יום מגיע לכאן זר. כשאני נכנס לחצר ביה"ס, שהשער אליה פתוח, יוצאים אלי שני מורים שישבו בחדר המורים הסמוך, שחלונותיו קרועים לרווחה ואפשר לראות דרכם את מאוורר התקרה הגדול. בביה"ס של הגב' רוי ראיתי שאתמול היו כאן 35 מעלות חום, ואני מניח שהיום זה לא פחות, ומאווררים ביום כזה זה לא משהו, אבל זה מה שיש. שני המורים מתקרבים אלי ולוחצים את ידי, מסתבר שאחד מהם הוא מנהל ביה"ס והשני מורה להיסטוריה. לשאלתי הם עונים שזה בי"ס ציבורי שמגיעים אליו ילדים ממשפחות מעוטות יכולת. מכיוון שההורים לא משלמים (זה גם בי"ס ציבורי וגם אין להם), והם לא יכולים להתבסס על הכסף המועט שהממשלה נותנת, הם עושים מגביות בין התושבים ומחפשים תורמים. בהזדמנות זאת הם שואלים אולי אני יכול לתרום משהו... המנהל גר באיימנם, ממש מצידו השני של הרחוב, ואילו המורה, שהאנגלית שלו הרבה יותר טובה והוא בעיקר זה שמדבר, גר באֶטוּמַנוּר, כ-12 ק"מ מצפון לקוטאיאם.

איימנם, שלוש נשים צועדות ברחוב / צילום: איציק גונן

   אחרי שאני נפרד מהמנהל והמורה להיסטוריה אני תופס לי פינת צל ומתיישב, מנסה לארגן את רגשותיי ומחשבותיי. אני מוציא שקית של פלחי בננה מיובשים, פותח את בקבוק המים, ומנסה להבין מה עובר עלי. יש משהו קצת מתסכל בלהגיע למקומות שקודם דמיינת אותם בראשך, ופתאום אתה רואה אותם בעיניים, ומה שאתה רואה שונה כמובן לחלוטין מכל מה שדמיינת. עכשיו אני צריך קצת זמן כדי לעכל את זה ובאותה עת גם לזכור כמה דברים: הסופר נוטל לעצמו חרות בבואו לתאר מקומות ואירועים, גם כאלה שהתרחשו באמת, ובוודאי אלה שנוצרו בדמיונו. גם כשישנה התייחסות למקום אמיתי שקיים במציאות, הרי זה יהיה תמיד דרך עיניו ותפיסותיו של הכותב, שמערבות בתוכן חוויות וניסיון חיים אישיים, ולכן ייחודיות רק לו. הסופר מתאר משהו שהוא רואה, וזו כמובן אינה האמת האובייקטיבית (אם יש בכלל דבר כזה). אתה הקורא מוסיף לזה עוד את הדמיון שלך, וכמובן לא חושב יותר מדי על כך שבחלוף הזמן הכל השתנה, מקומות שינו ייעודם, נסגרו, או סתם התכסו בעשבים וקוצים, וכל זה. אתה מגיע כולך נלהב, מנסה לשחזר את מה שהעלה דמיונך, וחש אכזבה שהדברים לא כמו שדמיינת. צריך איזו פרספקטיבה של זמן, אני חושב, כדי להשלים עם מה שמצאת, להטמיע את זה בתוך הסיפור שיושב אצלך בראש, וכך להעשיר אותו ולהפוך אותו למורכב ומעניין יותר. בסופו של דבר תישאר העובדה שהמקום הזה, עם האנשים האלה שחיים כאן מסביב, עם האוטובוסים שגם אתה לקחת ונדחקת בהם, עם האוכל, ועם כל האווירה, הם אלה שהיוו את הרקע לכתיבתו של הספר, ולהרף עין אחד גם אתה חלק מזה. מה שגורם לי להיות יותר בטוח במה שאני כותב כרגע, זה שאני רואה איך בקריאה עכשיו של 'אלוהי הדברים הקטנים', במקביל לביקורי כאן, אני כבר משלב את מה שאני רואה, ושומע, ומריח, לתוך מה שבניתי לי עד כה, והתמונה הופכת להיות עשירה יותר, מלאה בפרטים ובסיפורים קטנים שחוויתי בביקור, וגם למשהו שאני יכול להבינו טוב יותר.