הודו אחרת 30 - אני שוב באַלֶפִּי

פרק 30 –אני שוב באַלֶפִּי (Alleppey)

   במעגן ליד האשראם של אמה יורדים מספר אנשים מהסירה ועולים אחרים, ביניהם כמה חבר'ה צעירים משלנו. אחת מהם מתיישבת כמה כסאות ממני ומקרישנאן, מוציאה את הספר 'כל החיים לפניו', של אמיל אז'אר (הלא הוא רומן גארי) ומתחילה לקרוא. סחתיין, אחלה ספר! גם 'עפיפונים' שלו הולך טוב כאן בהודו, וכבר ראיתי כמה חבר'ה שקוראים אותו.

   קרישנאן מספר לי שלפני שבועיים הוא הגיע לכאן במכונית, כדי לבדוק אפשרות ללמד באחד מבתי-הספר שהקימה אמה, אלא שהאשראם היה כל-כך מלא ודחוק באנשים שהוא וויתר וחזר. ככל שקרישנאן מדבר ומספר יותר על עצמו, מצטיירת לי דמותו כסוג של 'לוּזר'. לוזר נחמד, חייכן, אופטימי, ועם רוח טובה, אבל לוזר. הוא מתקשה למצוא עבודה, חי (כנראה) לבד, ולא מוצא את מקומו בהודו. הוא לא מאלה הנאבקים אלא יותר מחכה שהדברים ייפלו לידיו, מה שלצערנו בחיים לא תמיד קורה. לזכותו ייאמר שגם כשהדברים לא מסתדרים לו הוא עדיין שומר על רוח טובה ואופטימית, ואת זה אני אוהב. הוא אדם מאוד אינטליגנטי עם אנגלית מצוינת, איש שיחה מעניין, בעל ידע רב, וחוץ מזה הוא גם עושה רושם של בן-אדם, וזה בעיני הכי חשוב. אני מבטיח לשלוח לו את התמונות שצילמתי ומבקש ממנו שאם יגיע לביקור בארץ, כפי שהוא חושב עכשיו בקול, שישלח לי מייל ואארח אותו אצלי בשמחה.

   תכף ניפגש עם הסירה המגיעה מאלפי וקרישנאן יעבור אליה כדי לחזור לקולאם, ובינתיים כל אחד מאתנו כותב לשני את המייל שלו בפנקס, וקרישנאן שואל אותי על הקיבוץ, האם יש עדיין קיבוץ בארץ. אני מסביר לו שיש, רק שהוא עובר עכשיו שינויים גדולים והיום הוא שונה בהשוואה לקיבוץ שהיה בעבר. הוא מספר לי על קומונה שנתקל בה ביפן, שחיים שם בשיתוף ושוויון, בדיוק כפי שקרא על הקיבוץ שלנו בראשית ימיו. עכשיו הוא שואל אותי על סופרים ישראלים, הוא רוצה לקרוא משהו משלהם, והסופר היחיד שהוא שמע עליו הוא ליאון יוריס, מחבר אקסודוס... אני מסביר לו שליאון יוריס (שנפטר לפני כמה שנים), הוא יהודי-אמריקני ולא ישראלי, למרות שכתב גם על ישראל ומלחמותיה, וממליץ לו על עמוס עוז, דויד גרוסמן וא. ב. יהושע, השלישייה הייצוגית שלנו. קרישנאן רושם את השמות בפנקסו ומבטיח לי שהוא יחפש משהו משלהם, וברגע שימצא ישלח לי מייל, וגם יכתוב לי איך היה הספר.

   מרחוק אנחנו כבר רואים את הסירה שמגיעה מאלפי בדרכה לקולאם, שטה לה בתווך בין שתי שורות של רשתות דיג סיניות, כאילו במין משט הצדעה מוזר כזה. שתי הסירות מאיטות, עד שהן נעצרות לחלוטין ונקשרות אחת לשניה. מישהו מהצוות מניח לוח עץ צר וקרישנאן, יחד עם עוד שתי נשים מהסירה שלנו, עוברים לסירה השנייה ששטה לקולאם, משם באנו. זהו, חלפו עברו להן ארבע שעות של שייט מהנה, הרבה תודות לחברתו של קרישנאן, ואני מנופף לו בידי לשלום, מי יודע, אולי עוד נתראה בארץ ונוכל להעלות זיכרונות מהשייט הזה...

   אל הבחורה שקוראת את 'כל החיים לפניו', לא רחוק ממני, הצטרף עכשיו החבר שישב בהתחלה למטה עם הזוג השני. למרות שיש לי אוזניות עם מוזיקה באזניים ואני קורא את 'נקסוס' של מילר, אני יכול לשמוע מעט ממה שהם מדברים, ומהמעט הזה נראה לי שהם רק בתחילת החברות. הם חושפים זה באזני זו את דעותיהם בענייני מלחמה ושלום, עמדתם כלפי הבעיה הפלשתינאית, ויחד אתם גם 'סיפורי קרבות' על ההתנסויות הזוגיות שהיו לכל אחד מהם עד עכשיו; מה זאת אהבה לדעתם וכל זה, הכל כחלק מתהליך ההתקרבות ההדדית בדרך להידוק הקשר. זה נחמד, וזה אחלה, למרות נקיפות המצפון שיש לי מהמציצנות הזאת, שלא בטובתי...

   בהמשך השייט אנחנו עוצרים בעוד נקודת עצירה אחת, להפסקת צ'אי וכל מיני חטיפים וגם אוכל מהיר, וכולנו ממהרים לרדת ולקנות משהו, ממאסאלה דוסה ואידלי ועד פירות מיובשים (הבחירה שלי), שיהיה מה לנשנש עד שנגיע לאלפי. נראה שהמקום כאן הוא מין מקום עצירה קבוע לסירות הנוסעים המסחריות המשייטות בנתיב הזה, כמו המזנונים הקבועים שנהגי אגד עוצרים בהם בנסיעות לאילת, או בטיולים מאורגנים.

   השמש יורדת לה לאיטה, אט-אט, שופכת את אורה הצהוב-כתום-אדום על סירתנו החותרת במים ועל דקלי הקוקוס המלווים אותנו לכל אורך הדרך כמו שומרים נאמנים, והכל מסביב מתחיל להיראות רך יותר, מקבל, ורגוע. זה הזמן לקצת מוסיקה שגם תלך עם האווירה שמסביב ותצטרף אליה, אך גם תביא משהו אחר לגמרי. מוסיקה שיש בה דווקא מורכבות וגם ניכור, ואני שם לעצמי את אלבום המופת OK Computer, האלבום הבלתי נשכח של רדיוהד מלפני מלא זמן, שרבים מגדירים אותו כאלבום הטוב ביותר בכל הזמנים. שירים כמו Paranoid Android, Lucky, Karma Police והאחרים, אין מה להגיד, שווה-שווה, והקונטרסט שהמוזיקה הזאת יוצרת עם השקיעה והרוגע שמסביב, פותחת את הדלת לעצבות קלה שמתגנבת לה אט ללב, מין עצבות קיומית כזאת.

   אל המעגן באלפי אנחנו נכנסים עם חושך, בשבע בערב. כבר הייתי כאן פעם, אני חושב לעצמי, וזה נראה לי כמו לפני מיליון שנה. כל-כך הרבה דברים קרו מאז, למרות שזה היה לפני פחות משבועיים, כששטתי מכאן במעבורת לקוטאיאם עם ליפז, אודליה, דקלה ועופרי. וואו, באמת קשה לי להאמין שחלפו פחות משבועיים מאז... אני אוסף את הבית מלמטה, יורד מהסירה, אומר "לא, תודה!" לכל נהגי הריקשות שמבקשים להסיעני ויש להם גם מלון מצוין בשבילי, וצועד פחות מעשר דקות עד לגסט-האוס 'שיבּה' (Sheeba), שמופיע ב'לונלי' כמקום זול מומלץ, אם כי "בקרבה מציקה למסגד רועש ובשכנות למזבלה", ושם אני לוקח חדר סביר בהחלט, עם שירותים ומקלחת, ב-150 רופי. המזבלה שנמצאת על יד נראית קטנה ולא מזיקה (אין ריחות או משהו), והמסגד כרגע שותק. לפנות בוקר זה ישתנה, לרעה, אבל עכשיו אני עדיין לא יודע את זה.

   כשאני יורד למטה לחפש משהו לאכול, אני פוגש צעירה בריטית, בת 22 לערך, שגם היא מחפשת אותו דבר. אנחנו עושים היכרות, קוראים לה לורה, ויוצאים יחד לחפש. במולאקאל רואד, אחד הרחובות הראשיים בעיר, אנחנו מוצאים מסעדה שנראית נחמד, כולל התפריט, ונכנסים. אני לוקח אורז מטוגן עם עוף, לורה לוקחת בלי עוף, ושנינו לוקחים טוראן (ירקות ירוקים מטוגנים), לאסי וצ'אי. לורה הגיע לאלפי לפני איזה שעה, מקוצ'ין, ומחר היא מתכננת לקחת את השייט שעשיתי היום, רק הפוך, מאלפי לקולאם. היא סטודנטית באוניברסיטה של ליברפול, ולומדת שם סוציולוגיה ומדיניות חברתית. עכשיו היא מנצלת את חופשת הסמסטר שלהם ומטיילת בהודו, ואמורה לחזור לאנגליה עוד שבוע בערך. היא שואלת איך היה השייט, אם זה שווה, ואני מספר לה חוויות ומראה לה תמונות שצילמתי היום. למעשה היא מתכננת לרדת באשראם של 'האם המחבקת' ולשהות שם כמה ימים, לעשות מדיטציה וכמובן לקבל חיבוק ודארשן מאמה. לפי האינטרנט אמה אמורה להיות עכשיו באשראם, היא אומרת, אז זה יוכל להתאים, היא רק מקווה שלא יהיו שם יותר מדי אנשים, כי יש שם בדרך כלל תור גדול, ומחלקים אסימונים לכל מי שרוצה חיבוק ודארשן. ללורה יש פנים לבנים, בהירים, שיער שטני חלק, לא ארוך, ואף קטן מתעקל כמקור של אפרוח, פנים כמו שיש לפעמים לאנשים צעירים מאוד. בעיניה החומות יש משהו סקרני, מתעניין כזה, והשיחה אתה מאוד מהנה, כי אתה מרגיש שכולה מקשיבה לך.

היא מאוד מתעניינת בקיבוץ, וממה שהיא כבר יודעת זה נשמע לה מאוד מיוחד, אפילו שהיא מבינה שהיום זה כבר לא כמו שזה היה פעם. אני מבטיח לה שאם תבוא לבקר בארץ, אקח אותה לקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, ואפגיש אותה עם כמה מבני גילה שחיים שם, כדי שיוכלו לספר לה איך הקיבוץ היום בעיניים שלהם. כשאנחנו מדברים על הקיבוץ, אני נזכר במתנדבות, שנראו ממש כמוה, שהיו מגיעות אלינו לקיבוץ מבריטניה, סקנדינביה, גרמניה ועוד מדינות. היינו אז ילדים צעירים, והן הביאו לקיבוץ שפה וניחוחות זרים מארצות רחוקות, ואנחנו פשוט הוקסמנו מהן. 

   אחרי האוכל אנחנו מטיילים מעט ברחובות אלפי, מצפון ומדרום לתעלה הצפונית. הלורד קורזון (Curzon), שהגיע להודו ב-1899 כמשנה למלך הבריטי, כינה את העיר "ונציה של הודו'", ואכן בתוך העיר ומסביבה יש מערכת מסועפת של תעלות מים שעוברת בעיר כשתי וערב ומתחברת לנהרות ואגמים עם מים מתוקים הנמצאים בעיר וסביבתה, וכולם חלק ממערכת הבאקווטרס המפורסמת של מדינת קראלה.

   הרחובות עכשיו די ריקים, ולא תראה הרבה אנשים שסתם מסתובבים, או מטיילים כמונו בעיר. האמת שזה קצת מוזר, כיוון שזו עיר שוק, ונקודת יציאה לשייט בתעלות קראלה, ואתה מצפה לראות כאן יותר מטיילים וכאלה. כשאנחנו מתקרבים חזרה לגסט-האוס שלנו, מתחילים לשמוע את המואזין במסגד השכן. הוא נושא דרשה במאלאיאלם, ואחרי כל משפט שלו מישהו אחר אומר את אותו משפט באנגלית. אני מנסה להקשיב, ומסתבר שהכל זה על איך לא לחטוא, ואיך לעשות רק מה שאללה רוצה שתעשה. יופי נחמה. הבעיה שאי-אפשר להשתיק אותו, וקולו נישא ומהדהד למרחוק, מעל לבתים, ובדרך גם קודח לנו בשכל.

   על מדרגות הגסט-האוס אנחנו מתיישבים לקשקש עוד קצת. שתיים-שלוש בירות היו יכולות להוציא מאתנו עוד כמה דברים, אבל אין בירה בכל הסביבה, ומה שנשאר הן רק הסיגריות של לורה (לא משהו). לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש מלורה שתשלח לי מייל איך היה לה באשראם של אמה, כי גם אני מתכנן להגיע לשם מתישהו. היא מחייכת את החיוך האפרוחי הלבן והנחמד שלה, ומבטיחה לשלוח, וגם אם יהיו לה סיפורים מעניינים אחרים, במיוחד שסיפרתי לה שאני כותב על הודו ואולי זה גם יתפרסם ברשת. כשאני עולה לחדר אני חושב לעצמי שהיה יום טוב היום. אתם יודעים, לפעמים יש ימים הרריים כאלה, רצופי מכשולים, שנדרשים  הרבה מאמצים וסבלנות כדי להעפיל בהם, ולעומתם יש ימים משתפלים, משייטים, שאתה מתגלגל בהם בקצב נעים, ובשיר על השפתיים, והיום הזה היה בדיוק יום כזה...