מסע להודו 41 - סנטוֹש, סיפור עצוב

פרק 41 – סנטוֹש, סיפור עצוב

בבוקר אני שומע קולות של אורחים חדשים, עוד מטיילים שוינוֹד כנראה צד באג'מאר. אני פותח את הדלת לראות מי הולכים להיות השכנים החדשים שלי משמאל, בחדר שהיה ריק עד עכשיו, ופוגש זוג צרפתים בסביבות גיל 40, אליזבט (בּאבֶּט) וז'אן בטיסט, שזה עתה הגיעו, ועכשיו יושבים על הכורסאות ברחבה לפני החדרים שלנו, שותים צ'אי ומחליפים חוויות עם סוזט הצרפתיה. אנחנו עושים הכרות, מאיפה הגעתם, כמה זמן אתם בהודו, וכל זה, ופתאום אני שם לב שאתמול, כשלא הייתי, הגיעו גם ארבעה דרום-קוריאנים צעירים, שתי בנות ובן בחדר אחד, ועוד בת, שהגיעה בנפרד ונכנסה לחדר הסמוך לי מימין, שבו היה הנורווגי (שעזב אחרי יום אחד, לא ברור למה ולאן). וכך, בארוחת הבוקר היום, יש לי כאן ממש חברה, ארבעת הדרום-קוריאנים, ששמים במערכת את ה'חיפושיות' ומבסוטים לאללה מהרעיון של ארוחת בוקר ומוזיקה ברקע, וְוינוד עצמו, שגם מעלה לנו מלמטה במו ידיו את האוכל שהזמנו ואחר-כך מארח לנו לחברה ומנסה לדובב את ארבעת הדרום-קוריאנים. עכשיו סופסוף הוא יכול להיות רגוע, פעם ראשונה מאז שהגעתי לכאן, שכל 6 החדרים שלו מאוכלסים, ורואים עליו שהוא מרוצה...

מי שמאוד לא מרוצָה זו סנטוש אחותו. אחר הצהריים, כשאני חוזר לגסט-האוס למנוחה והתרעננות, אני פוגש אותה יושבת ברחבה שבמרכז החדרים שלנו, בקומה השנייה, ועוזרת לשני בנים בני 10-8 להכין שיעורים. "...הם ילדים של השכנה", היא עונה לשאלתי, ובאותה נשימה מבקשת מהם לפתור תרגילים בחשבון. האנגלית של סנטוש בהחלט טובה, וכשאני שואל אותה מאיפה, היא מסבירה לי שלמדה אותה בעיקר בשיחות עם המטיילים המגיעים לגסט-האוס. היא רוצה להמשיך ללמוד, היא אומרת, מרגישה חופשי לדבר איתי כנראה בגלל שאנחנו לא לבד, אבל הוריה לא מסכימים, ואין לה כסף משלה, היא תלויה בהם. "אני כבר בת 24, וזה גיל שבנות כבר צריכות להיות נשואות כאן בראג'אסטאן", היא אומרת. יש לה 'חבר' שלא גר בפושקאר, ויוצא להם להתראות רק פעם בכמה חודשים, ועכשיו היא חוששת שהם גמרו, כי בפגישה האחרונה שלהם הוא אמר לה שהיא יכולה למצוא לה מישהו אחר... וחוץ מזה היא תלויה לחלוטין בהוריה, שגם צריכים לאשר לה כל פעם שהיא רוצה לצאת מהבית, ולא משנה לאן.

העצב אין לו סוף... / וויקיפדיה

הוריה מנסים לארגן לה חתונה ( Arranged marriage), אבל בן הזוג האחרון שעמד על הפרק היה מבוגר והיא לא היתה מוכנה להינשא לו; היא ישבה ובכתה בבית ימים שלמים עד שהוריה ויתרו. עכשיו אני יכול להבין למה עיניה עצובות כל-כך, ולמה אף פעם עוד לא ראיתי אותה ממש מחייכת. "אני גם לא יכולה למצוא עבודה, כמו בן", היא מוסיפה, "כאן בהודו הבנים הם כמו מלכים והבנות מסכנות, כי הן צריכות לשבת בבית, לחכות שיסדרו להן נישואין, ואז להיות תלויות לחלוטין בבעל, כמו שעכשיו אני תלויה בהורים שלי"... שני הילדים שיושבים לידנו על הרצפה ומכינים שיעורים, תולים בנו עיניים מעת לעת, מנסים להבין על מה אנחנו מדברים, וסנטוש, תוך כדי שיחתנו, מתקנת להם את מה שכתבו, וגם מקריאה להם כמה קטעים מסיפור, כשאחרי כל קטע יש 4 תשובות אפשריות, והם צריכים לבחור ולסמן את התשובה הנכונה...

..."אני מרגישה שאני סגורה בתוך מעגל שאי-אפשר לצאת ממנו", היא אומרת, "אני רוצה להתחתן מתוך אהבה, ואני לא יכולה", וכשהיא אומרת את זה אני נזכר ב'חתונה מאוחרת', זוכרים? עם ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ ("תגמור בחוץ! תגמור בחוץ!")... סנטוש מביטה בי, וממשיכה, "הורי שולטים בחיים שלי ומחליטים על כל דבר שאעשה, ואני לא יכולה למצוא עבודה בחוץ, רק לעבוד כאן בגסט-האוס. הנה, אתמול למשל בישלתי עד עשר וחצי בלילה, כי היו חבר'ה שאכלו כאן ארוחת ערב וגם הביאו אורחים. כל החיים שלי זה כאן, בגסט-האוס, אבל אני לא חשובה כמו אחי, שהוא זה שמביא את המטיילים לכאן. הורי יודעים שבלעדיו הגסט-האוס לא יתקיים, ועושים מה שהוא רוצה. יש לו חברה והם כבר מאורסים, ואני ממש לא סובלת אותה, אבל אני לא יכולה סתם כך לקום וללכת, בלי כסף ובלי עבודה, ובלי אישורם של הורי, אחרת ינדו אותי מהמשפחה...". היא עוצרת שוב, כדי להסביר משהו לאחד הילדים, ואז חוזרת ומביטה בי, מחייכת את החיוך המריר-עצוב הזה שלה, משתהה מעט ואז, כאילו מסכמת את המצב, היא אומרת: "אין לי שום דרך לצאת מהמצב הזה, אני פשוט תקועה"…

סנטוֹש (משמאל) ואמה שוזרות פרחים לקראת טקס הפוג'ה / צילום: איציק גונן

אח, כמה שהייתי רוצה לעזור לה, אבל איך? אתם כבר מכירים אותי, הדברים האלה גומרים אותי, אבל מה עושים? היא נראית לי בחורה לעניין, באמת, אינטיליגנטית ובעלת יכולת אינטרוספקציה, מבינה עניין, נחמדה (כשהיא לא עסוקה יותר מדי במצבה ובעתידה), עובדת מהר וסוּפר יעיל, מדברת אנגלית טובה, מה עוד צריך? יותר מאוחר אני מספר עליה לשפי, בחורה ישראלית שחיה בדלהי בשנתיים האחרונות יחד עם בעלה ספי, צלם מקצועי, ועכשיו הם נמצאים בחופשה בפושקאר. אנחנו משוחחים תוך כדי ישיבה על כוס צ'אי אצל 'ששון' בארמון, בזמן שספי בעלה משחק שח עם מישהו, ואני שואל אותה אולי היא צריכה מטפלת לבתה הקטנה, ליאה, שמסתובבת עכשיו סביבנו ומעסיקה את כולנו. "יש לי כבר מטפלת לליאה...", היא עונה לי, "ובכלל, איך אתה יודע מה טוב בשביל סנטוש? אולי דווקא אם היא תצא מהמסגרת כאן היא תסבול יותר? המסגרת החברתית בהודו מאוד נוקשה ומחייבת, וניסיון להתערב בה מבחוץ יכול לגרום יותר נזק"... "אני לא יודע", אני אומר, "היא פשוט נראית לי כל-כך אומללה"…

בציפייה לאהבה האמיתית / צילום: איציק גונן

______________________________________

לא תאמינו מה אפשר לראות כשיושבים למעלה במסעדת הגג שלנו לארוחת בוקר. כל בוקר אני מביט ומשתאה, והבוקר החלטתי לשתף גם אתכם, מגיע לכם, אם נשארתם אתי עד עכשיו!

אז ככה, על מרפסת הגג הסמוך לנו, שהוא נמוך יותר מזה שלנו, יושבות שלוש נשים בגלימות צבעוניות, ורוד, כתום, חום, כל-כך צבעוני ויפה, ושוזרות זרי פרחים צהובים ואדומים הנמכרים לתיירים בטקסי הפוג'ה האישיים, המוצעים לכל אחד כאן ברגע שהוא מתקרב לאחת הגהאטות היורדות לאגם. שלוש הנשים עובדות במהירות, ממש כמו הנשים אצלנו בגסט-האוס, סנטוש, אחותה ואמה, שיושבות מדי אחר-הצהריים ושוזרות פרחים למחרוזות.

מרפסת גג אחת אחריהן, אִשה, גם היא בגלימה צבעונית, ושני ילדים קטנים. האִשה מסדרת את הגג ותולה כביסה, ואילו הקטנים מתרוצצים ומפריעים לה. מדי פעם היא רודפת אחרי אחד מהם והוא מנסה בכל כוחו להתחמק, כשהיא תופסת אותו היא מקנחת לו את האף...

על מרפסת הגג הצמוד לזה של האִשה והילדים, איזה 10 מטר ממני, יושבים שלושה גברים, שעסוקים בפתיחת ארגזי קרטון ריקים וסידורם. כל ארגז שהם פותחים הם מְשטחים אותו, ומניחים בערמה, זה על גבי זה, וכשהערמה מספיק גדולה הם קושרים אותה ומניחים בצד, ליד ערמות של שקים ריקים, גם הם קשורים בחבילות. מדי פעם נכנס אחד מהשלושה לתוך חדר שבהמשך הגג, ומביא משם עוד קופסאות קרטון ריקות, משומשות, בגדלים שונים, ושלושתם פותחים אותן בלי לקרוע, ומשטחים לעוד ערמה, וכך עוד אחת ועוד אחת, והכל בשקט, בלי דיבורים ובלי הפסקות; סחתיין על הדבקות במשימה...

במרפסת הגג מעליהם, בגובה מרפסת הגג שלנו, עומלים שני ילדים על הטסת עפיפון; כרגע אין רוח וצריך להתאמץ, בתנועות משיכה חוזרות ונשנות, כדי להרים את העפיפון לאוויר, וזה לא כל-כך מצליח... על מרפסת הגג הצמוד שמעט מתחת, עוד אִשה תולה כביסה, עם תינוקת על הידיים, וממש לידה, על מרפסת גג שכן, יושבות שתי נשים ומדברות, ולידן משחקות שתי ילדות. הנשים האלה עטופות בבגדים פחות צבעוניים מהנשים הקודמות, מעניין אם זה אומר משהו…

הדרמות המתחוללות על המרפסות השכנות / צילום: איציק גונן

...על מרפסת הגג לידי, בכיוון השני, עומד כבר שעה ארוכה גבר מבוגר, ששמיכה מכסה את ראשו, ידיו אוחזות במעקה הבטון, והוא מביט למטה לסמטה הצרה, אחר-כך סוקר את כל הסביבה, שוב מביט למטה, וחוזר חלילה... במרפסת לידו עומד ילד, כבן 12-10, ידיו בכיסים, נשען על מעקה הבטון של מרפסת הגג, וצופה בעניין בניסיונות העפת העפיפון של שני הילדים ממרפסת הגג שלידו. ילד נוסף מנסה גם הוא להעיף עפיפון במרפסת הגג הסמוך, מצידה השני, הילד הזה דווקא מצליח יפה, למרות ה'אין רוח', תוך שהוא עושה תנועות משיכה קבועות ונמרצות, כדי לשמור את העפיפון באוויר.

גג אחד ליד הילד עם העפיפון, תולה כביסה אִשה בגלימה צבעונית העוטפת את כולה, מרגליים עד ראש. כביסה יש גם במרפסת הגג שלנו, ממש בהמשך לפינת המסעדה בה אני יושב ואוכל את ארוחת הבוקר. אחותה השתקנית (שגם לא יודעת אנגלית) של סנטוש תולה כביסה על מוטות של במבוק, המונחים בין שני קירות מעקה הבטון. כשנגמר לה המקום היא מרימה מהרצפה עוד שני מוטות במבוק, משעינה אותם על הקירות ומניחה גם עליהם כביסה, וכשנגמר לה המקום גם עליהם היא מתחיל לתלות על מעקה הבטון עצמו. מעניין, אני חושב לעצמי, הבגדים האלה נראים לי מוכרים, ואז פתאום אני שם לב שזאת בכלל הכביסה שלי...

הבגדים שלי מתייבשים על המרפסת / צילום (עצמי): איציק גונן 

במרפסת הגג ליד הילד עם הידיים בכיסים, והן עדיין בכיסים, מופיעה אִשה צעירה עם מטאטא הודי קטן כזה, שהוא בעצם אוסף של זרדי קש מאוגדים יחד, אתם יודעים, מה שמחייב אותך להתכופף בזמן הטאטוא, ומטאטאת את המרפסת והמעקה, ואז מוציאה החוצה כביסה ומתחילה לתלות על מעקה הבטון שסביבה. על גג נוסף לידי, בצד השני וצמוד למרפסת הגג שלנו, מונחות ערמות קשורות של זרדים וקני סוף, ולידם, בתפזורת, מלא עצים להסקה, או משהו כזה; בואראנאסי הערמות האלה יועדו לשריפת גופות, אבל כאן אני לא יודע למה הם אוספים את זה. קודם היה כאן אדם אחד שסידר והביא כל פעם עוד עצים, וכרגע הוא נעלם...

במרפסת הסמוכה לה עומדת אִשה עטופה כולה בסגול מרהיב עין, תולה גם היא כביסה, וכשהיא מסיימת היא מתיישבת על רצפת המרפסת, נשענת בגבה למעקה הבטון ועוצמת עיניים, וכך היא תשב שם, עצומת עיניים, עד שיותר מאוחר תופיע על המרפסת, פתאום, ילדה קטנה, והיא תחבקה ותושיב אותה לידה, ושתיהן תשבנה להן ככה ביחד, בשקט, עצומות עיניים, כאילו אין אתמול, ואין מחר, ורק הן לבדן בעולם...

במרפסת לידה, וקצת מתחת, אִשה מבוגרת מבשלת משהו בסיר מתכת גדול, על החלון. היא עצמה יושבת על רצפת מרפסת הגג, ונראה כאילו היא מתפללת או משהו. אחרי כמה דקות היא קמה, נכנסת פנימה לבית, מסדרת דברים במטבח, הנשקף אלי דרך החלון, ואחר-כך חוזרת לשבת על רצפת המרפסת, ממשיכה בתפילתה...

בסמטה הצרה שמתחתי, סמטת הכניסה לגסט-האוס שלנו, צועדות כמה פרות, מחפשות אוכל, ולא שוכחות גם לחרבן ולהשאיר לנו כמה מוקשים, שסכנתם היא בעיקר כשאתה חוזר לגסט-האוס בשלוש או ארבע לפנות בוקר, לא בדיוק בהכרה, ואין לך מושג איפה אתה מניח את הרגל שלך... בכלל, החזרה לגסט-האוס לפנות בוקר היא גם סיפור, כי בדרך כלל ננעל שער הכניסה של הגסט-האוס למטה בערך באחת-עשרה בלילה, ואז כשאתה מגיע כולם בפנים נוחרים. בחוץ יש מין מוט כזה שמפעיל בפנים צלצול לא חזק, ואז אתה מחכה בסבלנות, דקה, שתיים, לראות אם מישהו יבוא לפתוח; אתה מקשיב, מצמיד את אוזנך לדלת השער, ואם אתה לא שומע מבפנים שום תזוזה, אתה מצלצל שוב (בתחושה של 'לא נעים להעיר את כולם'), ובסוף מגיע מישהו עטוף גלימת לילה, שפניו מכוסים בסבך קורי שינה, לפעמים האִמא, לפעמים וינוד (כשהוא ישנו), או סנטוש, ופותחים לך את שער הכניסה, תוך שאתה ממלמל דברי התנצלות וממהר לעלות במדרגות הצרות לחדרך, נזהר לא ליפול בדרך, ולא להיתקל עם ראשך ברצפת הקומה שמעליך…

על המרפסת אצלנו בגסט-האוס בארוחת בוקר / צילום: לודילין

על הקירות ליד פתחי הבתים נשענים כמה זוגות אופניים וטוסטוס אחד, וכשהפרות עוברות נחסמת כל הסמטה וצריך להמתין עד שתואלנה לזוז (המקומיים תופסים להן את הזנב, קרוב לתחילתו, ומכופפים אותו, ואז הן מתחילות לזוז)... בינתיים הילד עם הידיים בכיסים ירד ממרפסת הגג ונעלם, ועכשיו אני יכול להתמקד במרפסת הגג שמאחוריו, שם יש ערמות של שקים מלאים, לא ברור במה, ולידם יושבת אִשה ומתקנת בגדים ישנים עם חוט ומחט. בקערת הקרד שהזמנתי לארוחת בוקר מתחילים לצוף כמה זבובים שנלכדו, ואני שולה אותם עם הכף, אחד אחד, ומניחם על שולי הקערה; עכשיו אפשר לאכול וכדאי להזדרז, לפני שיגיעו עוד זבובים... כל הבתים כאן ממש צמודים אחד לשני, עם סמטאות צרות, כמו בעיר העתיקה של ואראנאסי, ובעצם בכל עיר עתיקה, וברגע שאתה יושב על מרפסת הגג, אתה יכול לראות כמעט הכל, לא רק על המרפסות, אלא גם מה שקורה בתוך הבתים, דרך הפתחים שאין להם חלונות או דלתות. כך אתה יכול לראות ולעקוב אחר מישהו שנכנס לבית למטה, מופיע אחרי זה בקומה השנייה, ואחר-כך על מרפסת הגג, ודרך הפתחים השונים אתה רואה אותו לאורך כל דרכו. אתם יודעים, זה מזכיר לי את סרט המתח הישן 'החלון האחורי', של אלפרד היצ'קוק, שאני בטוח שהמבוגרים שבכם זוכרים, ולא רק 'עכברי קולנוע' כמוני...

וסנטוש עדיין אצלי בראש. נכון, אין לי תשובה לשאלה של שפי "איך אני יודע מה טוב בשבילה?". כל תשובה שאנסה להשיב כאן תבטא את התרבות המערבית ממנה אני בא, ואת תפיסותיי שלי לגבי נכון ולא נכון. ברור לי גם שכל התערבות מבחוץ יכולה לגרום נזק, גם אם היא תהיה כזו שסנטוש תרצה בה, ועדיין ההרגשה הזאת שאני רואה כזה חוסר צדק ולא עושה כלום יכולה לשגע אותי...