הודו אחרת 32 - 'אלוהי הדברים הקטנים' - סוף דבר

פרק 32 – 'אלוהי הדברים הקטנים' – סוף דבר

     ההשכמה המוקדמת שלי הבוקר התאחרה, כיוון שהבחור מהקבלה שהבטיח להעיר אותי בחמש וחצי נזכר בי ממש מאוחר. תוך חצי שעה עשיתי מקלחת, ארזתי את הכל לטיסה והיידה בריקשה לשדה התעופה.

   כן, רק שמישהו כאן כנראה לא רוצה שאעזוב. אז קודם העניין של ההשכמה, ועכשיו מסתבר שהריקשה הזאת לא סוחבת בעליות, כן, כן, מה שאתם שומעים! כל עליה קטנה היא יורדת לאיזה 10 קמ"ש ונראה לי שתכף אני יורד לדחוף אותה... הנהג עושה לי בידיו תנועות נואשות, אבל כמו שאני מכיר את ההודים הוא ממש לא מופתע מביצועי הריקשה שלו והבעיה הזאת שהיא לא סוחבת בעליות בטוח שהיא לא חדשה בשבילו. שדה התעופה של קוצ'ין נמצא איזה 30 ק"מ מהעיר, ועכשיו אתם יכולים לתאר לכם על קוצים באיזה גודל אני יושב עכשיו... טוב, בסוף הגענו, לא לפני שנסיעה שאמורה היתה לקחת לא יותר מ-45 דקות, גם בריקשה לא מהירה, הפכה לנסיעה של שעה וחצי וטונה עצבים.

   כשהגעתי סוף-סוף לשדה הסתבר לי שכל העצבים היו לשווא, והטיסה נדחתה ותצא באיחור של כמה שעות. אמרתי לכם שלא רוצים כאן שאעזוב... מכיוון שלא יכלו להשיג אותי, גם לא הודיעו לי על העיכוב, כך הם אומרים. טוב, עכשיו יש לי זמן לעשות סיבוב בשדה ולחפש אותם, את הקנגורים העשויים מלט, כפי שכתוב ב'אלוהי': "באולם הנוסעים הבאים היו ארבעה קנגורים ממלט בגודל טבעי, עם כיסי מלט שאמרו השתמש בי. בכיסים, במקום קנגורי מלט קטנים, היו בדלי סיגריות, גפרורים משומשים, פקקי בקבוקים, קליפות בוטנים, כוסות ניר מעוכות ומקקים. כתמי רוק של פלפלים אדומים היו מותזים על בטני הקנגורו שלהם, כמו פצעים טריים. חיוכים של פה אדום היו לקנגורים של שדה התעופה. ואוזניים עם קצוות ורודים...". הקנגורים האלה העסיקו מאוד את רהל הקטנה בעת שכולם ניסו לראות את סופי מול, שהגיעה בטיסה של בומביי-קוצ'ין, "חבושה בכובע, לבושה במכנסיים מתרחבים, ואהובה למן ההתחלה". כשסופי מול ירדה מהמטוס וצעדה עם אמה במסלול פנימה, שאלה אַמו "את רואה אותה, רהל?", ואז הפכה ראשה "ומצאה את בתה הארוזה בתחתונים טריים משוחחת עם חיות הכיס ממלט"...

   ובכן, מסתבר שלמרות ששדה התעופה של קוצ'ין הוא קטן ולא מרשים, בכל זאת הוא עבר כמה שינויים מאז והקנגורים נעלמו, אם היו בכלל, ולא נותר סימן מאותה קבלת פנים חגיגית עד למאוד שנערכה כאן בשדה התעופה לסופי מול ולמרגרט, אמה האנגליה, קבלת פנים שאחריה הכל החל להתדרדר במורד מבלי שמישהו מהמשתתפים בסיפור הטראגי הזה יוכל לעצור את הרכבת, גם לא הסבתא ממאצ'י הכל יכולה או הדוד צ'אקו, ובטח לא אַמו היפה, אמם של רהל ואסתה שגורלה נחרץ זה מכבר, ושום דבר כבר לא נשאר כפי שהיה קודם.

     כשהמטוס שלי ממריא בסופו של דבר לסרי-לנקה, אחרי עכוב של כמה שעות, אני מביט למטה על קוצ'ין ההולכת ומתרחקת, ואתה קראלה, טאמיל נאדו וכל חלקה הדרומי של הודו, כולל השפיץ, ולא יכול שלא להרהר שוב באַמו, וַלותה, רהל, אסתה, וב'אלוהי הדברים הקטנים', המספר במובנים רבים את סיפורה של הודו כולה. הרבה דברים למדתי במסע הזה, את חלקם אני מנסה לעכל גם ממש עכשיו, ועל חלקם האחר עדיין לא הספקתי לתת את דעתי, ובטח ייקח עוד זמן או דברים שייקרו לי כדי שיחדרו לתודעתי. ובכל זאת, הדמויות שחוזרות אלי כל הזמן אלה דמויותיהם של התאומים בני השבע, אסתה ורהל, שחייהם השתנו ברגע אחד. "בשעה שילדים אחרים בגילם למדו דברים אחרים, למדו אסתה ורהל איך ההיסטוריה נושאת ונותנת על תנאיה וגובה את המגיע לה מאלה שעוברים על חוקיה. הם שמעו את חבטתה המחליאה. הם הריחו את ריחה ולעולם לא שכחו אותו, את הריח של ההיסטוריה. כמו ורדים זקנים שנישאים ברוח".

אפשר כמובן גם לטעון כי למעשה הכל החל "לפני אלפי שנים. הרבה לפני בוא המרכסיסטים. לפני שהבריטים כבשו את מאלאבר, לפני שלטון ההולנדים, לפני שואסקו דה-גמה הגיע, לפני כיבוש קַליקַט בידי זַמורין... אפשר לטעון שזה החל זמן רב לפני שהנצרות הגיעה באוניה וחִלחלה אל תוך קראלה כמו תה מתוך שקיק-תה. שזה החל באמת בימים שבהם נחקקו חוקי האהבה. החוקים שקבעו את מי צריך לאהוב, וכיצד. וכמה".

אלוהי האבדון.

אלוהי הדברים הקטנים.

סוף דבר

     גם הפעם, כמו במסעי הקודם לצפון הודו, היה עבורי תהליך העלאת הסיפורים מהיומן למסך המחשב תהליך מאוד מרגש ומיוחד. שוב ושוב חלפו מול עיני כל המראות, עלו הריחות ונשמעו הקולות של גואה ושל קראלה, ושל ארונדהטי רוי עם 'אלוהי הדברים הקטנים' שלה, וכל שורה שקראתי ביומן החזירה אותי אחורה, על אף שפרק הזמן שבין הטיול ובין העלאתו על המחשב היה הפעם קצר יותר, והזיכרון עדיין טרי. שוב שאלתי את עצמי לא פעם כשקראתי את היומן, לְמה בדיוק התכוונתי כשכתבתי את מה שכתבתי, ולא תמיד ידעתי לענות, כי יש שעות (מאוחרות בלילה/מוקדמות בבוקר) שאתה כותב דברים שאחר-כך קשה לך לפענח, או אפילו לקרוא...

   איך הדרום, בהשוואה לצפון? שואלים אותי רבים, וגם אני שאלתי את עצמי לאורך כל הטיול. ובכן, אין ספק שהשוני עצום. הצפון אכן יותר קשה, מחוספס, יותר מחשמל, עם יותר אנרגיות באוויר, וגם יותר סוחט רגשית. הצפון עם הגאנגס ועם ואראנאסי, רישיקש והארידוואר מייצג במידה רבה את הודו כפי שאנו רגילים לראות בדמיוננו, עם כל הסיפורים ששמענו עליה. ויחד עם זאת הדרום, ואני הייתי רק בחלקו, יש לו ייחוד משלו, וכל מי שבאמת רוצה להכיר את הודו כולה חייב לטייל בו. בדרום, מעבר לחופים הבטלניים והמהנים של גואה וקראלה, אתה פוגש את הודו הנוצרית על כנסיותיה הלבנות, את דקלי הקוקוס וכל התעשייה שסביבם, את מטעי התה והגומי, אגוזי הקאשיו והמוסקט, עצי המנגו, הפאפאיה, הלחם, הקקאו, והקינמון, שיחי הבננה והאננס, שדות האורז וכל התבלינים למיניהם: קרדמון (הל), ג'ינג'ר, פלפל שחור ופלפל אדום חריף, כורכום, ציפורן ועוד כל מיני. בדרום אתה גם פוגש הודים שונים, הם רגועים יותר, מחייכים, ומעמדן של הנשים גבוה יותר. בגואה במיוחד יש שוויון בתחומים מסוימים בין הנשים לגברים, מצב שהוא יחסית נדיר בהודו השמרנית והפטריארכלית, וכך אתה מוצא שהנשים בגואה, וגם בקראלה, פחות ביישניות ופחות מסוגרות, מרשות לעצמן מעט יותר, וזה בהחלט מוסיף משהו חדש ומאוד מושך להודו שבנית לך בראשך במשך כל החודשים שאתה מטייל כאן.

   מבחינה דתית, שלא תהיינה אי-הבנות, אפילו שהנצרות בדרום חזקה ופעילה, עדיין ההינדים הם הרוב, וגם כאן ישנם כמובן הרבה מקדשים הינדיים, כמו בצפון, שהרי בסופו של דבר ההינדים מהווים כ-82% מכלל אוכלוסיית הודו. גם כאן אתה יכול להיחשף לחוויות דתיות-רגשיות חזקות, כפי שקרה לי במקדש קומארי אמאן בקאניאקומארי, שהחוויה שלי שם ממשיכה ללוות אותי בכל עוצמתה, עד היום.

   ובמסע הזה כמובן, לגואה וקראלה, היה המפגש שלי עם 'אלוהי הדברים הקטנים' לב-ליבו של המסע, עילת הדברים. המסע שערכתי בעקבות הספר לא רק שגילה לי דברים שלא ידעתי על המקום והאנשים העומדים ברקע הסיפור, אלא שגם עזר לי להבין טוב יותר את הסיפור עצמו, ואתו יחד גם את סיפורה של הודו. גיליתי שכשאתה קורא ספר במקום שבו הוא התרחש, אתה עצמך, כמעט בלי להרגיש, הופך להיות חלק מההתרחשויות שבספר. המראות שבחוץ, הריחות, הטעמים, האנשים, הזמן, כל אלה מתחברים לך עם כל מה שאתה קורא בספר. כל הדברים שעד כה רק דמיינת לך אותם, ופתאום אתה קולט שהפכת להיות חלק מכל זה!  אתה כבר לא רק צופה ומאזין מהצד, המנסה להכניס את עצמך לאווירה המתוארת בספר, לדמיין איך נראה הבית או הכפר או הנהר, אתה בתוך זה, אתה מוקף בזה, ואתה מתחיל לחשוב כמו הדמויות בספר, מתוך המציאות שאתה רואה סביבך. יש בזה קסם, לפעמים אפילו קצת מפחיד, וזה משהו מאוד מיוחד ושונה מכל מה שהכרת; רק בשביל החוויה הזאת היה לי שווה להגיע עד לכאן!

   וגם, חוץ מכל הדברים האחרים, ובעיני זה לא פחות חשוב, המסע הזה גם הראה לי שעדיין יש מקום לרומנטיקה גם בימינו אלה, הציניים והמנוכרים כל כך. הברק בעיני האנשים ששמעו ממני על מטרת נסיעתי לקראלה, וההתלהבות שגילו לשמוע את הסיפור שמסביב, כולל רצונם להצטרף אלי, או לפחות לקרוא את הספר, הוכיחו לי זאת שוב ושוב, וגם זה היה שווה!

_____________________________________

משהו על חלק מהאנשים המוזכרים בסיפור המסע שלי, וקורותיהם בהמשך:

   אם אתם תוהים מה עלה בגורלם של האנשים המוזכרים בסיפור מסע זה, הרי שלפחות לגבי כמה מהם אני יכול לעדכן אתכם מעט כמה חודשים לאחר תום מסעי:

רוני עדיין מטיילת בהודו, ולפני מספר שבועות חזרה באופן מפתיע ובלתי מתוכנן לקוצ'ין, המקום שבו היו לנו כמה חוויות משותפות. היא לא מפסיקה להודות לי שלקחתי אותה לקוצ'ין, ואני מסביר לה שהבחירה היתה שלה. אני הייתי הזדמנות, כמו הרבה הזדמנויות שנקרות בדרכנו, והבחירה ללכת עם ההזדמנות הזאת היתה שלה.

 ליפז חזרה בינתיים לארץ ולחבר, הספיקה לקחת קורס לפסיכומטרי וגם להיבחן, עבדה בחנות בגדים כמה חודשים ועכשיו בחברת השכרה וליסינג, ומתגעגעת להודו, שהעניקה לה, לדבריה, חוויה מאוד מיוחדת ומשמעותית, והפגישה אותה עם אנשים מיוחדים.

אודליה חזרה לארץ ביום בו אני חזרתי, ובאוקטובר התחילה ללמוד מדעי המחשב (אם לא שינתה כיוון, בעקבות התכתבות שהיתה בינינו) באוניברסיטה העברית בירושלים. עד הלימודים היא עבדה בחנות בגדים ולמדה איפור כלות, גם בשביל הכיף וגם, אולי, שיהיה מה לעשות וממה להתפרנס בחופשות. גם היא מתגעגעת להודו.

דקלה, המושבניקית מהיוגב, כבר הספיקה לעשות מילואים מאז שחזרה, ובאוקטובר התחילה ללמוד עבודה סוציאלית במכללת תל-חי.

עופרי מנהלת להקת נוער ייצוגית, חבר'ה צעירים ומוכשרים שרוקדים, שרים ומשחקים. כרגע היא מחפשת איפה אפשר ללמוד את כל העבודה המעשית של הפקה, בימוי, עריכה, וכל זה. מתכוונת לחזור להודו בעוד שנתיים, בחופשת סמסטר או בקיץ.

   ת'אמפי הדפיס ושלח לי מכתב נרגש, אחרי ששלחתי לו את התמונות שצילמתי. אם לצטט לכם כמה משפטים מהתחלת המכתב, שהצליח לגרום לי להסמיק כמה פעמים, אז זה הולך ככה:

…My unforgettable friend from the Holy Land of Israel. I can't get the words out of my spontaneous and powerful feeling coming from my open-heart to grace about you. First of all I thank to God how I met you, the great hearty man from the Holy Land of Jerusalem visited India and meet the poorest man in India, merely a Bus Conductor working in the Kerala State Road Transport Corporation…  

בהמשך שלחתי לו גם צילום מכנסיית הקבר בעיר העתיקה בירושלים כשאני עומד שם עם שמו מודפס בגדול על שלט...

   אורסולה אותה היכרתי בוארקלה שולחת לי מיילים כשנחה עליה הרוח, או בעצם כשהיא מרגישה שהכל תקוע והיא לא מצליחה להתקדם לאן שהיא רוצה. לא אוכל לפרט יותר מסיבות של צנעת הפרט, ורק אומר שבסך הכל היא אחלה בחורה, ואני מאמין שיום אחד היא תצליח ותגיע.

   קרישנאן ואני מתכתבים במייל באופן קבוע, והוא מעדכן אותי על דברים שקורים בקראלה. למשל, שכמה ימים אחרי השייט שלנו התהפכה סירה שהיו עליה יותר מדי נוסעים, בשמורת הציפורים תאטֶקאד (Thattekkad), לא הרחק ממונאר, וחמישה-עשר סטודנטים, כולל שני מורים, טבעו במים. כתוצאה מכך קורקעו סירות רבות שהסתבר שהן משיטות נוסעים ללא רישיונות מתאימים. בינתיים הוא גם הספיק להיות בשבוע של מדיטציה בקאניאקומארי, באולם המדיטציה שנמצא באנדרטה לזכרו של סוואמי ויוקאנאנדה (שם גם אני עשיתי מדיטציה), והשיג ספר של עמוס עוז!

   לורה הגיעה לאשראם של אמה (Emma), 'האם המחבקת', וכתבה לי שדווקא הביקור היה מאוד משמעותי עבורה, כולל הדרשאן והחיבוק שקיבלה מאמה. היא כבר חזרה לליברפול וללימודים, ואולי תבוא לבקר בארץ בשנה הבאה, אחרי שהבטחתי לה שאקח אותה לראות קיבוץ.

___________________________________

צרור תודות

     תודה גדולה לעמית מצוות למטייל ברשת, שהצליחה להיכנס לראש שלי, ואחרי כמה הבהרות ו'יישורי קו' ביחס שבין כמות הסיפורים לכמות הפרטים האינפורמטיביים לטובת קוראי 'למטייל', דאגה לערוך ולהעלות לרשת את סיפורי, יחד עם התמונות, ועשתה זאת במלוא המרץ וההתלהבות הראויים! [מאוחר יותר סיפורי הבלוג פוצלו למגינת ליבי לטיפים ספציפיים, ובהמשך, כשהאתר שודרג, נעלמו כל התמונות מפרקי הסיפור! עגמת הנפש שחשתי גרמה לי להעלות עכשיו מחדש שניים ממסעותיי להודו (בחסות זמן שהתפנה לי בגין מגפת הקורונה), ובהזדמנות גם לפצל את הסיפור ליותר פרקים כדי להקל על הקוראים, ולהוסיף מספר עדכונים הכרחיים במקומות בהם התחוללו שינויים עליהם ידעתי].

   המון תודה גם לשאר חברי צוות למטייל בראשות טל, כולל תמר, גיל, איציק וכל האחרים. כידוע בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בעבודת צוות, אז המון תודה לכולכם!

   המון המון תודה, מעומק ליבי, לכל הקוראים שהתמידו וקראו, שבוע אחרי שבוע במשך ארבעה וחצי חודשים (כשסיפור המסע פורסם לראשונה), ולאלה ששלחו תגובות, ישירות אלי או לאתר: עירית, פנינה, אלינור, שחר (אני מקווה שאתה נהנה עכשיו בקראלה), שיר, רוני, רחל, שימי, יעל, אביב, ארז, ועוד רוני, באבאג'י, יובל, ליפז, דין, נטע, ועוד פנינה, ועוד רחל, חזי, דוד, יהודית, סיגל, ענת, אלעד, נעמי, נמרוד, אורי, דה-לה-באבא, אודליה, דורית, ציפי, דור, אברהם, דנה, ערן, דקלה, עופרי, מאיר, דליק, ועוד ציפי, רונית, גלי, מאיה, יורי, נועה, תמי, בל, הדסה, אליה, מירון, אפרת, שני, עמי, חיים, רן, שלומי, דפנה, ועוד ציפי, יאיר, מיכל, הדה, נעמה, רותי (שחזרה מקראלה זה עתה, תודה על התמונות), לילך, יניב, רעיה, אמנון ו... אני מקווה שלא שכחתי אף אחד. התגובות שלכם הקוראים שקיבלתי אלי הביתה, או לאתר, שימחו וריגשו אותי מאוד, עודדו אותי כשהתחלתי להתעייף מהכתיבה, וידעו גם להאיר ולהעיר כשהיה צריך, אז שוב – המון תודה!

   תודה מיוחדת לשלושת הקוראים הכי נאמנים שלי, פנינה, עירית, ויובל, ששלחו לי תגובה אחרי כל פרק; מה אומר לכם, הייתם אחלה!

ותודה גם לאלה שהיו שם לפני והעלו את רשמיהם על הכתב באתר למטייל ובמקומות אחרים – משפחת עדוי, אסף, אפרת המר ופנינה מרקו, שבאמצעות כתיבתם וסיפוריהם עזרו לי להתמקד ולהוסיף עוד ידע טרם שיצאתי לטיול.

אז זהו, לכולכם כולכם תודה ענקית מעומק ליבי, ולהתראות (באתר) בטיול הבא!!!

   ואם תרשו לי, ממש לסיום, לחזור ולצטט משהו שכתבתי בסוף מסעי הקודם להודו, אז הנה זה: "...אנשים נראים מוקסמים ואחוזי פליאה כאשר אני מספר להם על ההשפעה שהיתה למסע בהודו עלי. הם אומרים שהם מקנאים בי, ומי ייתן ויוכלו לנסוע לשם בעצמם יום אחד. מדוע שלא ייסעו? כל מי שאומר שהוא משתוקק לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה, או להימצא במקום שונה מזה שהוא נמצא בו, משקר לעצמו. להשתוקק אין פירושו לרצות בלבד; להשתוקק פירושו להפוך למה שאתה בעצם מהותך…".