פרק 36 - 'מחר אולי לא יגיע לעולם' (קל-הו-נאא-הו)
...זהו, עכשיו קוראים לנוסעים לג'איפור, ואני עולה ומתמקם בספסל האחורי, זה מה שנשאר, אבל לפחות ליד החלון, והיידה לדרך... די מהר אנחנו עוזבים את מדינת אוטאר פראדש, ונכנסים לראג'אסטאן, ארץ המאהאראג'ות, הארמונות, המבצרים והטירות. ארצם הצבעונית של הראג'פוטים הלוחמים שהתפרסמו באומץ ליבם, בגאוותם, ובכבודם העצמי, אלה שבתמונות תמיד רואים אותם עם שפמים וזקנים מפוארים, פניהם חרושות קמטים, גיבורי חיל חגורים חרבות ורכובים על פילים המוכנים לקום ולהגן באומץ לב על כבודם ועצמאותם, גם כשכבר אפסו כל הסיכויים. הראג'פוטים, כך מספרים, נהגו על-פי קודים של אבירות וכבוד, בדומה לאלה של האבירים האירופים בימי הביניים, וכאשר אבדה כל תקווה בקרב, הם היו מכריזים על ג'והאר, טקס שבו היו הנשים והילדים מתאבדים על-ידי העלאת עצמם לקורבן בתוך מדורה ענקית, בעוד הגברים, לבושים גלימות צהובות-כתומות, רוכבים לפגוש את האויב, בדרך אל מותם הבטוח. כמה אכזרי, וכמה רומנטי...
ויחד עם כל אומץ ליבם, והתנהגותם האבירית, מספרת ההיסטוריה, הם נכשלו בניהול חיי היום-יום שלהם והיו עסוקים רוב הזמן במאבקים פנימיים, שיצרו הרבה מדינות עצמאיות קטנות, שבכל אחת מהן עמד שליט, מאהאראג'ה, ומי מאתנו לא חלם פעם לחיות טוב כמו מאהאראג'ה, הא? כן, אז המאהאראג'ות האלה באמת חיו חיי הוללות, ובהזדמנות זאת גם בזבזו את משאבי מדינותיהם, עד שלא נשאר כלום לתושבים האומללים (בעת הקמת הודו היו תוחלת החיים ושיעור יודעי קרוא וכתוב בראג'אסטאן מן הנמוכים ביותר בהודו). בסוף באה אינדירה גאנדי ועשתה סדר, ביטלה את הסכמי הצטרפות מדינותיהם העצמאיות להודו החדשה, הסכמים שהבטיחו להם את תואריהם ורכושם, וגרמה לכך שמרביתם של השליטים הראג'פוטים, מתוך כ-600 משפחות המלוכה, פשוט נעלמו מהשטח, בעוד שמעטים מביניהם הצליחו לשרוד, תוך שהם הופכים את ארמונותיהם ל'מלונות מורשת', בהם יכולים תיירים עם כסף להגשים לעצמם את פנטזיות הילדות שלהם.
לאט ובהדרגה משתלט המדבר על הנוף... / צילום: איציק גונן
ראג'אסטן היא מדינה מדברית, ואכן אט-אט משתנה הנוף, והוא מזכיר לי עכשיו את אזור צאלים-רביבים שלנו, עדיין לא מדבר של ממש, אבל הצבעים כבר ישנם, וגם הצמחייה משתנה בהדרגה, ואפילו עצי שיטה קוצנית מתחילים להופיע. אפשר גם לראות יותר ויותר גמלים, ומה שמוזר לעיני הוא לראות אותם רתומים לעגלות. אתה מצפה לראות סוס או חמור, אתם יודעים, ופתאום, בּוּם, גמל! האוטובוס נוסע מצוין, ועוצר רק פעם אחת בחצי הדרך, אחרי שעתיים וחצי, להתרעננות קלה, ולמרות שאני יושב בספסל האחורי אני נהנה מהנסיעה הזאת יותר מכל שאר נסיעותיי באוטובוסים בהודו. למה? אולי כי הוא לא עוצר בדרך להוריד ולהעלות נוסעים, אולי בגלל הנהג, שנוהג ממש יפה ובלי להתפרע, ואולי בגלל המוזיקה ('פוּר לה מוזיק!) שמתנגנת לי עכשיו באוזניות של הדיסקמן הנאמן שלי. כן חברים, הפעם הצטיידתי בהרבה מוזיקה, גם לאונרד כהן, גם בודהה-בר, גם ראבי שנקר, ובשלב מסוים, בניגוד מוחלט לנוף הכפרי-פרימיטיבי שמסביב, אני שם את 'אינפֶקטֶד מאשרוּם' (Infected Mushroom), ארז ועמית, בסינגל עם ברי ('היום יומולדת'), ובכל השירים שלConverting Vegetarians. תודו שזה די הזוי, אבל מומלץ, חוויה לגמרי מיוחדת…
נכנסים לג'איפור, 'העיר הוורודה', דרך שער סאנג'אנרי / צילום: איציק גונן
לקראת חמש אחר-הצהריים אנחנו נכנסים לגַ'איפוּר (Jaipur), בירת ראג'אסטאן, הידועה גם בכינויה 'העיר הוורודה', והמתייחס לחלק העתיק שלה. העיר הזאת תוכננה והוקמה ע"י המהרג'ה ג'אי סינג (1743-1693), הלוחם והאסטרונום הגדול, והוא גם זה שהעניק לה את שמה. עכשיו אנחנו נוסעים לאורך החומה הדרומית של העיר העתיקה ושערי הכניסה הקבועים בה, שחלקם מאוד צבעוניים ויפים, צבועים במין כתום-ורוד כזה, נכנסים דרך שער סאנג'נארי (Sanganeri) ומגיעים לתחנת האוטובוסים המרכזית. אוטו-ריקשה לוקח אותי ל'אברגרין', גסט-האוס פופולארי אצל הישראלים (גם מיכל וארז תכננו להגיע לכאן), אבל הם רוצים כאן 175 רופי לחדר עם מקלחת חמה, וזה קצת יותר מדי בשבילי. אני מחליט לבדוק בסביבה ומוצא את 'פינק-סאן', איזה 100 מטר משם, ורק 125 בשביל חדר דומה... סחתיין. אני מתארגן בזריזות בחדר, ויוצא לחפש אוכל ולהסתובב קצת בעיר כדי להכיר מי נגד מי.
רחוב מירזה איסמעיל המרכזי עמוס במכוניות, אופניים, אוטו-ריקשות ואופני ריקשה, ואלה האחרונים, במיוחד, לא נותנים לי ללכת, וכל רגע מישהו מהם עוצר לידי ומציע לקחת אותי... שני בחורים הודים צעירים מתווכחים ביניהם, ואחרי התלבטות ניגשים אלי, ומבקשים לשאול אותי משהו, "כן", אני מביט בהם ומחייך, "מה?". אחד מהם פותח בטרוניות על התיירים ("לא אתה", הוא מיד אומר לי...), שמסתייגים מכל ניסיון של הודים להתקרב אליהם, ורואים בכל אחד כזה מטרד, ומישהו שרוצה מהם משהו; "איך הם יכולים להכיר את הודו בלי לדבר אִתנו, האנשים שחיים כאן, לשמוע אותנו, ללכת אִתנו לשתות בירה...". אני מנסה להסביר לו את המצב הזה, שבו אנחנו כל הזמן נאלצים להתגונן בפני להיטות היתר של המוכרים השונים, נהגי הריקשות, הפורטרים, מקבצי הנדבות. "הנה", אני אומר להם, "כמו שאני הולך עכשיו ברחוב כבר עצרו לידי לפחות איזה 15 נהגי ריקשות בשאלות לאן אני הולך... מה זה עניינם לאן אני הולך, מה, אסור לי ללכת, אני חייב לקחת ריקשה? אנחנו רגילים שאם התייר צריך שרות, או עזרה, הוא יפנה ויבקש, ולא כל הזמן יוטרד על-ידי נותני השירות. לא פעם הם גם לא מסתפקים בתשובה שלילית, וממשיכים לנסוע אחריך, לשאול ולהציע, לכן אתם צריכים גם לנסות להבין את הצד שלנו!"... "כן, אבל לא כל ההודים כאלה", אומר הבחור השני, "לא צריך לעשות הכללות; למשל, עם תיירות בנות אין לי שום סיכוי לדבר, הן מיד בטוחות שאני רוצה להתחיל אתן, ולא חושבות שאני רק מעוניין לדבר, לשמוע, ולהכיר...". אני מביט בו, מנסה להבין עד כמה הוא רציני במה שהוא אומר, ואחר-כך עונה ש"שמעתי סיפורים על בחורים הודים ששלחו ידיים לבנות ונגעו להן בכל מיני מקומות בגוף, בניגוד לרצונן, ופעם אחת גם ראיתי את זה; הסיפורים האלה, שמסתובבים בין התיירים, גורמים לבנות לחשוש, ובצדק...". "בכל מקום יש אנשים רעים או שמתנהגים בניגוד לחוק", הוא אומר, "אז מה, זה אומר שכולם כאלה?"... טוב, המשכנו לדבר, ואולי הבהרנו כמה דברים, אבל אין ספק שיש כאן בעיה, מין לוּפּ כזה, שצריך לחשוב איך פותרים אותו, כי מכל הסיפור הזה שני הצדדים יוצאים מופסדים, וחבל…
פיל צועד ברחובות ג'איפור... / צילום: איציק גונן
...בהמשך הרחוב מזרחה מצטרפים לתנועה הסואנת גם כמה עגלות רתומות לגמלים, ואפילו פיל, כן פיל! מה תגידו? זה באמת מראה מיוחד אבל מאוד הודי, לראות את הפיל הזה עם שני הרוכבים שעליו, מתנהל במלוא כובדו בלב התנועה ההומה ברחובה הראשי של ג'tיפור... בהמשך הרחוב אני מגיע לקולנוע 'ראג' מאנדיר' המפורסם, אחד מסמליה המוכרים של העיר ג'איפור. בעבר אמרו שהוא הקולנוע הכי גדול בצפון הודו ואני תוהה אם הוא עדיין מחזיק בכתר הזה. ברור שאני חייב לבקר בו ולראות איזה סרט, כן, אבל בינתיים הבטן מדברת, וההפתעה הגדולה שלי היא לגלות ליד הקולנוע סניף של מקדונלד'ס... יוֹ, כמה זמן לא ראיתי דבר כזה, כבר כמה חודשים, ואני, שנחשב בעיני עצמי למלך הג'אנק-פוד, לא יכול לעבור ליד מקום כזה בלי להיכנס ולטעום, לא יכול. ברגע הזה אני שוכח את המסעדה שאליה התכוונתי ללכת, שוכח מי אני ואיך קוראים לי, ושועט פנימה בהתלהבות, מסמן לשומר בכניסה שזה בסדר, פנו דרך, באתי לבקר את החבר שלי מקדונלד'ס, ואני לא מתכוון להחמיץ את הפגישה, ואת המתנות שהוא הביא לי...
אח, מה אני אגיד לכם, ארוחת ביג-מאק בג'ייפור, וקינוח עם שוקולד-שייק, סוף הדרך, חבל לכם על הזמן, זהו, הגעתי אל הארץ המובטחת, אל המנוחה והנחלה, ואפילו בלי משיח, שנשאר באגרה... טוב, תרגיע, תרגיע, אני אומר לעצמי, אחרי שאני ממלא את הבטן, ובאמת נרגע קצת, וגם מחליט, בסתר ליבי, שעכשיו אוּכל לעשות עוד פעם הפסקה של כמה חודשים, כי אין טוב מלהתגעגע למה שאתה אוהב, זה הרי רק מעצים את אהבתך... כן, איכשהו המחשבה הזאת מזכירה לי את קסי, שנמצאת בלוס-אנג'לס, כל-כך רחוק ממני, וכתבה לי במייל האחרון שאולי תצליח לקבל חופשה מהעבודה ולטוס לתאילנד, ואז אולי נוכל להיפגש שם, ולרדת לאיים... מה תגידו, זה יכול להיות ממש מדליק! כן, פרוסט צדק. ב'אלברטין איננה' הוא כתב שהפרידה מאדירה את אהבתנו, ואני ממש מסכים אתו, זה נכון. ויותר מזה, אני גם נוטה להסכים עם חלקה השני של האמירה, שכאשר אנו מרבים להיפגש אהבתנו נחלשת…
עם קסי בתאילנד על גבול בורמה (מה הונג-סון), חצי שנה קודם / צילום: איציק גונן
הערב כבר ירד מזמן על ג'איפור, ואני משוטט בעיר שאך זה הגעתי אליה, מנסה לפענח את סודותיה. קוראים לה 'העיר הוורודה', ובעצם מתייחסים רק לעיר העתיקה עצמה, המהווה חלק קטן מהעיר כולה. בכלל, אם תשאלו אותי, אז הצבע כאן יותר כתום מאשר ורוד... ובכלל, למה וורודה? שאלה טובה, גם אני שאלתי, והתחלתי לחפש בספר, כי לא היה לי את מי לשאול, עד שמצאתי שבשנת 1876 נצבעה העיר העתיקה כולה בוורוד, בהוראת המאהאראג'ה ראם סינג. וורוד מבטא הכנסת אורחים, אם לא ידעתם, והאירוע היה ביקורו של הנסיך מווילס, שמאוחר יותר הפך להיות המלך אדוארד השביעי. המסורת הזו נמשכה מאז ונשמרת גם היום, כפי שהיא גם בערים מרכזיות אחרות בראג'אסטן, שבכל אחת מהן יש סיפור לצבע אחר: ג'ודפור – העיר הכחולה, אודאיפור – העיר הלבנה, וג'איסלמר – העיר המוזהבת...
כשאני חוזר לרחוב מירזה איסמעיל, אני רואה מזנון לאסי וואלה, ומחליט להיכנס אליו. רק הודים יושבים כאן ושותים, וכולם מביטים בי בעניין לראות מי זה הזר שהגיע. את הלאסי מגישים כאן בכוסות חרס גדולות, ואני מזמין לי אחת, גדולה כזאת, ושותה, לאסי סמיך וטעים, מה אני אגיד לכם, הלאסי הטוב ביותר ששתיתי עד כה בהודו! באמת מעניין, נראה לי שהחרס נותן ללאסי ארומה מיוחדת, צריך להעביר את הרעיון הזה הלאה... עכשיו אני שוב חוזר לקסי, שהשארתי אותה קודם במקדונלד'ס, וחושב על האפשרות הפרועה שבכל זאת היא היתה מסכימה לבוא להודו (חרף סלידתה מהלכלוך, הריחות וכל השאר), ומחר בבוקר היתה נוחתת כאן בג'ייפור, תארו לכם, בטח הייתי משתולל משמחה... כן, אילו, אילו, אילו, לפעמים אתה בטוח שאילו משהו מסוים היה מתרחש, הכל היה נפתר ומסתדר, האמנם? כשהייתי בדהרמסלה קראתי באיזה עלון בודהיסטי, ש'אילו יכולנו לקבל את מה שאנחנו רוצים ברגע שאנחנו רוצים, היו חיינו חסרי דאגות, חסרי תעלומות, וחסרי משמעות'...
__________________________________
כך, במטאטא קטן, היא מנקה את הרחוב הראשי של ג'איפור... / צילום: איציק גונן
יום חדש עולה על ג'איפור, והיום הזה התחיל טוב, מהבוקר, עם המקלחת הכי טובה שהיתה לי בהודו זה יותר מחודשיים וחצי, טוש עם זרם חזק של מים שורפים, ודווקא כאן, בגסט-האוס שחזותו נראית די מסכנה, אבל הוא שווה כל רופי. וכל זה יכול ללמד, בפעם האלף, שלא צריך להסתכל רק בקנקן, אלא בעיקר במה שיש בתוכו... חוץ מזה פגשתי היום לגמרי במקרה, כרגיל, אדם הודי מעניין, שהוא גם בעלים של גסט-האוס, גם בעל שלוש סוכנויות נסיעות כאן בג'איפור, וגם מתכוון עכשיו להרחיב את עסקיו ולפתוח משרדים בדלהי ובמומבאי, מה תגידו?... אתם בטח שואלים מה, איך, איפה, אז הנה הסיפור. אתמול סיפרתי לכם שקסי שלחה לי מייל שאולי תצליח לקחת חופש מהעבודה ולהגיע לתאילנד, ואז נוכל לטייל איזה שבועיים באיים. עכשיו, היא גרה בלוס אנג'לס ואין שם קונסוליה הודית, וזה די סיפור בשבילה להוציא ויזה להודו, בגלל זה מפגש בתאילנד יכול להיות פתרון מתאים בשבילנו. זהו, אז היום החלטתי לבדוק במשרד כרטיסים כאן האם אוכל לארגן טיסה לתאילנד וחזרה לדלהי (משם יש לי כרטיס חזרה לארץ). אחרי טיול רגלי של בוקר בעיר העתיקה ובשווקיה, כולל חיסול פאפאיה ענקית, הכל באיזי כזה, התכוונתי להגיע לבניין 'ג'איפור טאואר', שם יש משרדי חברות תעופה ונסיעות, אבל בטעות נכנסתי לבניין הגבוה עם המסעדה המסתובבת למעלה. הבחורה בכניסה, שהסבירה לי שטעיתי, שאלה מה אני צריך, וכששמעה שאני מחפש משרד נסיעות, הפנתה אותי למשרד נסיעות שנמצא בבניין, וכך פגשתי את דארפאן.
דארפאן בהינדית זו מַראָה, אבל די מהר הסתבר לי שהאיש הוא הרבה יותר ממראה, וזה אומר איש עסקים מצליח, עם הרבה תכניות קדימה, ומהר מאוד מצאנו שפה משותפת. קבענו להיפגש בערב אחרי הסרט שאני מתכנן לראות, וכך אמנם היה, כשהוא ארח אותי במסעדת הגג של הגסט-האוס שלו, שנמצא (איזו מקריות) 50 מטר מהגסט-האוס שלי, להמשך שיחה וארוחת ערב, שכללה מרק אטריות חם, תאלי, וצ'אי. דארפאן הזה התגלה לי כאיש שיחה מעניין, ואדם נחמד, וחוץ מלדון בענייני טיסות, שעכשיו הם מסובכים כך מסתבר, בגלל ראש השנה האזרחית המתקרב, דיברנו על הודו ועל ישראל, על המצב הפוליטי, ואפילו על האפשרות לעשות עסקים משותפים, שאני אארגן קבוצות בארץ לטיולים בהודו, והוא יטפל בכל סידורי הקרקע, מבתי מלון ואוטובוסים, ועד לכניסות לאתרים ואירועים מיוחדים. מעניין הא? מה אני אגיד לכם, תוך כדי השיחה הבזיקה בי לשנייה אחת המחשבה שאולי ברגע זה ממש, במסעדת גג בלב העיר ג'איפור, בפגישה מקרית עם בחור הודי בן 40-35 שפרוש שמו הוא 'מַראָה', אני מניח את התשתית להתפתחותי כאיש עסקים, ואני אפילו לא יודע מִזה, ועל זה נאמר: חיים בסרט…
קולנוע ראג' מנדיר, אחד מסמליה של העיר ג'איפור / צילום: איציק גונן
טוב, אז ממש עכשיו אני יושב בקולנוע ראג'-מאנדיר (Raj Mandir) בג'איפור, וצופה בסרט הודי, כן, סרט הודי! נכון, אני לא מבין הינדית, אפילו שהגיבורים אומרים מדי פעם גם איזה משפט באנגלית, כי העלילה מתרחשת בשכונה הודית בניו-יורק, אבל כל מי שכבר צפה בסרט הודי, יודע שלא חייבים להבין את השפה כדי לדעת מה קורה. תמיד יש הרבה שירים ומוזיקה תוססת וחבר'ה שרוקדים בכיף, תמיד יש איזו אהבה נכזבת, מישהו טוב ומישהו רע, לפעמים יש קצת מכות, לפעמים מישהו אהוב הולך למות, או אפילו מת וכל זה, אתם יודעים, ותמיד הדמעות זורמות כמים... אבל רגע, בעצם גם במערב זה המתכון הבסיסי למלודרמה טובה, הלא כן? אז למה אני משמיץ? אז נכון, כאן בכל סרט יש הרבה שירים וריקודים, גם ברגעים הכי עצובים, ואילו במערב יש הרבה מין (שכאן הוא אסור לחלוטין על המסך, אפילו לא נשיקות!), אבל אלה בעצם כל ההבדלים, אם תשאלו אותי...
לסרט קוראים 'קאל-הוֹ-נאא-הוֹ' (משהו כמו 'מחר אולי לא יגיע לעולם'), והוא מספר על נַאיְינה, בחורה רצינית, שיום אחד פוגשת את אמאן, בחור שמח ועליז, חסר דאגות (לכאורה), שהגיע לגור עם אמו בדירה שכנה, ומלמד אותה שהחיים נועדו כדי לחיות אותם. נאיינה מתאהבת באמאן, איך לא, אבל לאמאן יש סוד (שלא אגלה לכם, כי אולי עוד תראו את הסרט, ואני לא רוצה שתקללו אותי...), שמונע ממנו ללכת עד הסוף עם אהבתו לנאיינה. ויחד עם זה, אמאן אינו יכול לתת לנאיינה לחיות את חייה ללא אהבה, ורוצה לראות אותה מסודרת בחייה, ולכן הוא דואג לחזק את הידידות שכבר קיימת בינה ובין רוֹהיט, חברה לספסל הלימודים. רוהיט אכן מתאהב בנאיינה ומוכן ללכת עד הסוף (חתונה), אפילו שעד עכשיו הוא לא היה טיפוס של חתונות, אבל נאיינה עדיין אוהבת את אמאן, כן, כן, ועדיין מקווה... חוץ מזה, ותוך כדי סיפור האהבה הזה, אמאן דואג לפתור בעיות אחרות במשפחת נאיינה, בית-קפה שנמצא על הפנים וזקוק לעירוי דם מידי, ריבים משפחתיים, ועוד כאלה, בקיצור שמחה וששון, עם הרבה שירים וריקודים, אבל בעיקר הרבה הרבה עצוב, ודמעות…
הסרט 'קל הו-נאא-הו' (מחר אולי לא יגיע לעולם) / צילום הכרזה: איציק גונן
...כן, אז תארו לכם שלוש וחצי שעות סרט, עם הפסקה קצרה באמצע, בלי פרסומות, בלי 'בקרוב', ישר הסרט, וכל הקהל משתתף, ומעורב, אבל בשקט מפתיע. האנשים סביבך בוכים בשקט, צוחקים בשקט, מתרגשים בשקט, ולפחות איפה שאני ישבתי אף אחד לא הסביר לשני (בקול) מה קורה, או מה תכף יהיה, לפי דעתו, כמו שקורה אצלנו הרבה פעמים, אפילו בהצגות. לאורך כל הסרט, כמעט, הדמעות זורמות כמים, והגיבורים עסוקים בניגוב הדמעות לעצמם ואחד לשני (איפה שלמה ארצי כשצריך אותו?...). בכלל, פתאום שמתי לב שיש איזה חן בזה שמישהו אחר מנגב לך את הדמעות, ככה, עם קצות האגודלים, כשהידיים אוחזות את הראש משני צדדיו... גם הקהל סביבי בוכה ומנגב דמעות, ואני מצטרף עם דמעות משלי, כי בשבילי לבכות בסרט זה דבר רגיל, באמת, לא צריך הרבה כדי שזה יקרה, וגם אם אני לא מבין בדיוק על מה, מספיק שאני רואה את כולם סביבי בוכים, כדי שהברז ייפתח גם אצלי…
אולם הכניסה המפנק של קולנוע ראג' מנדיר בג'איפור / וויקיפדיה
בהפסקה אני קונה פופ-קורן וקפה, ומרגיש כמו בקולנוע בארץ, רק שכאן הכל יותר מכובד ונוח, הרבה יותר נוח. האולם נראה נהדר, הכל עם שטיחים אדומים, יפים, ממש כמו בארמון. הרבה שולחנות וכסאות מפוזרים באולם הכניסה, שתוכל לשבת ולשתות קפה בנחת, כמו שעשיתי כשהגעתי לפני תחילת הסרט, וכך גם בתאים למעלה, איפה שאני יושב. אין תורים לפופ-קורן וגם לא לשירותים, כי יש כמה נקודות מכירה, וגם מספר חדרי שירותים המפוזרים גם למטה וגם למעלה, ופשוט רואים שכאן הקולנוע זה הדבר האמיתי, יותר מ'הבימה' והיכל התרבות ביחד! עד עכשיו לא הייתי בבתי קולנוע אחרים כאן, וגם אומרים שראג' מאנדיר הוא הגדול ביותר בצפון הודו, אז אני מניח שלא בכל בית קולנוע זה ככה, אבל כרגע אני כאן, ואני ממש נהנה, בכיף! אומרים שתעשיית הקולנוע בהודו, 'בוֹליווד', שמרכזה במומבאי והיא נשלטת על-ידי משפחות שראשונה בהן היא משפחת קאפור (שאשי קאפור הוא המלך!), מייצרת יותר סרטים מאשר כל מדינה אחרת בעולם, כולל ארה"ב, כשני סרטים חדשים באורך מלא מדי יום, תתארו לכם! אני פשוט לא מצליח לקלוט את זה, שני סרטים חדשים כל יום... טוב, בינתיים אני מביט סביבי באנשים שהגיעו לסרט, אולם מלא, ואני נזכר ב'אבהליש סינימה', מ'אלוהי הדברים הקטנים', זוכרים? באַמו, ואיתה רהל ואסתה הקטנים, שנסעו לראות את 'צלילי המוסיקה', וחושב מה מהווה הקולנוע עבור ילדים ומבוגרים, במיוחד במקומות בהם העוני הוא רב, ובמיוחד בהודו. 'כשאין לחם אוכלים פנטזיות', והקולנוע הוא אולי הדבר היחיד שיכול לקחת אותך אתו לעולם אחר, עולם שיש בו פנטזיה, ותקווה...