פרק 17 – ביקור הביטלס ברישיקש, או: "כאשר הגיטרה שלי בוכה בְּרַכּוּת"

טוב, עכשיו לסיפור שמסקרן אותי במיוחד, ואני חושב עליו עוד הרבה זמן לפני שהגעתי לכאן, והסיפור הוא שאני רוצה למצוא את האשראם הנטוש* של מהארישי מַאהֶש יוֹגי, המקום בו ביקרו ושהו בזמנו חברי להקת הביטלס! כן, כן, החיפושיות! בשביל מי שגדל על הביטלס ואהב אותם כמוני, מה שאכתוב עכשיו מיותר, ואתם יכולים לדלג, אבל בשביל מי שכבר הספיק לשכוח, או שפשוט לא התעניין, הנה תזכורת קצרה: בתחילת 1968, אחרי שנקלעו למשבר יצירתי בעקבות התאבדות מנהלם הכל-יכול, בריאן אפשטיין, הגיעו לרישיקש (בהשפעת ג'ורג' האריסון) חברי הביטלס ובנות זוגם, להשתתף בקורס מדיטציה בן 3 חודשים אצל היוגי המפורסם כבר אז, מהארישי מאהש יוגי. יחד אתם, אגב, הגיעו לאשראם גם דונובן, מייק לאב (מהביץ' בויז), וכן השחקנית מיה פארו ואחותה פרודנס, שרוב הזמן עסקה במדיטציה בחדרה וכנראה בגלל זאת 'זכתה' לשיר משלה באלבום שיכתבו הביטלס בהמשך, 'פרודנס היקרה'.

תקופת שהייתם של חברי הביטלס באשראם הפכה לאחת התקופות היותר יצירתיות שלהם, אם כי בניגוד לעבר, כאשר יצרו את שיריהם בעבודה משותפת, הפעם כל אחד מהם עבד על שיריו בנפרד. תוך כדי השהות באשראם רינגו חטף קִלקול קיבה וחזר ללונדון עם אשתו מורין אחרי 10 ימים, ואילו פול החל להשתעמם ועזב עם ג'יין אשר בת זוגו חודש לאחר מכן. גם ג'ון וג'ורג' עם נשותיהם, סינת'יה ופטי, עזבו בהמשך, כשהבינו שהמהארישי בעצם עושה שימוש בלהקה למען פרסומו האישי, ובמיוחד שגם החלו שמועות (שהסתברו מאוחר יותר כשגויות) על כך שהמהארישי מנצל מינית בחורות שמגיעות לאשראם. כך או כך השירים שנכתבו ברישיקש מהווים חלק מרכזי בשירי "האלבום הלבן", אלבום כפול ומצוין שיצא בלונדון בסוף אותה שנה, ובעצם מבטא חזרה לרוק המסורתי (אני מקווה שקוטנר לא יהרוג אותי על איזה טעות או משהו...).

חברי הביטלס יחד עם מהארישי מאהש יוגי באשראם שלו ברישיקש / וויקיפדיה

אני מסתובב, מחפש, שואל, נעזר במפה של הספר, ובסוף מגיע למקום שלפי כל הסימנים צריך להיות האשראם, שפעם היה הכי מפורסם כאן ברישיקש. השער המרכזי, שצבוע בירוק ואדום, עם כתובת בהודית למעלה, סגור ונעול, והכל מסביב עזוב ונטוש ומוזנח, האם זה המקום? אני מתגנב פנימה דרך הפתח שבצד השער, ומתחיל להסתובב בפנים, לא ברור לי לאן, עד שאני רואה מרחוק סאדהו לבוש בכתום, שמסמן לי בידו לבוא אליו. מסתבר שהסאדהו הזה, שקוראים לו סוואמינראן, חי פה באשראם הנטוש, שאכן היה האשראם של מהארישי מאהש יוגי, יחד עם עוד כמה משפחות. הוא מתגורר באחד ממבני המגורים הנטושים, מין מבנים עגולים דמויי חרוט, המרוצפים מבחוץ באבני נהר, ששימשו את התלמידים הרבים שהיו מגיעים לאשראם, ומפוזרים זה ליד זה מסביב לכמה מבנים מרכזיים. ליד סוואמינראן יושב ילד קטן, אבל לא שלו, הוא מיד אומר. "אני לא התחתנתי, ואין לי ילדים" הוא מסביר, וצוחק, "כשיש ילדים אין לך שקט…". אחר כך הוא מסמן עם ידו לכיוון השמים ואומר, "כל החיים שלי זה שם...", והוא מתכוון לפרישה ולשחרור מהחיים הגשמיים, לחיפוש הרוחני ואתו יחד גם החיפוש אחר ה'מוקשה', השִחרור (הנירוואנה אצל הבודהיסטים). כן, תמיד תהיתי מהי אותה מוקשה, נירוואנה, או הארה, שעבורן עוזבים אנשים את ביתם, מוותרים על כל רכושם החומרי, פורשים מחיי העולם הזה, ומצטרפים לאחד ממאות ואלפי המרכזים הרוחניים הקיימים בהודו, או שבוחרים בחיי סאדהו נודד המקיים מסעות עליה לרגל, לימוד וסיגופים. במשך הזמן הגעתי למסקנה שכנראה זה משהו שעד שלא חווים אותו, אם זכית, לא יודעים מהו. במידה רבה, אני חושב לעצמי, זה אולי כמו אהבה; תוכל לקרוא עליה הרבה שירים וסיפורים, לראות מחזות וסרטים שיתארו מהי, וכל זה, אבל עד שלא תתאהב, ממש, כל כולך, לא תדע ולא תבין באמת מה זה.

באשראם הנטוש* בו ביקרו הביטלס ב-1968 / צילום (עצמי) איציק גונן

..."בן כמה הילד?", אני שואל, וסוואמינראן מסמן שאינו יודע, ואחר-כך באנגלית המעטה שלו הוא מוסיף "אולי ארבע, חמש...". אני מסמן לילד באצבעות, ושואל אותו, ומסתבר שהוא כבר בן שבע, למרות שהוא באמת צנום וקטן. סוואמינראן נמצא כאן במקום הזה מאז 1972, 31 שנים, וזה פחות או יותר הזמן שבו נטש מהארישי מאהש יוגי את המקום, והלך לעשות כסף בהולנד, כך סוואמינראן. האם הוא זוכר את ביקור החיפושיות במקום? אני שואל, "כן", הוא עונה, ומחייך, וגם יודע לומר שאחד המבנים בהם התגוררו הוא מבנה מספר 100, וואלה! עכשיו אני שם לב שמעל פתח כל מבנה טבוע מספר ברור ויפה, ומיד אני חושב לעצמי שאני חייב למצוא את מבנה מספר 100, יוֹ, זה יכול להיות משהו, ואני כבר מתרגש, אפילו שעדיין לא ראיתי אותו. סוואמינראן עצמו מתגורר במבנה מספר 11, והוא מזמין אותי פנימה לראות את 'דירתו', מיטה, קצת ציוד, כמה כלי מטבח, וזהו. המדרגות הפנימיות מטפסות בעיגול למרפסת הקומה השנייה, שם ניתן לצאת החוצה, ומה שאני רואה מלמעלה, כשאני מביט על כל שטח האשראם הנטוש, זה ג'ונגל סבוך של עצים ושיחים ממנו מבצבצים ראשי מבני המגורים, כשבמרכז כמה מבני ציבור גדולים יותר. "מישהו גר כאן?", אני שואל, "רק הקופים", עונה לי סוואמינראן וצוחק...

אחרי איזה חצי שעה וכוס צ'אי אני נפרד מסוואמינראן והילד, נַייני, ומתחיל לחפש את מבנה מספר 100. אני מפלס דרכי בזהירות בין השיחים, המטפסים, ושאר הצמחייה הסבוכה, כשסביבי מלא קופים, חלקם צופים בי מעל ענפי עצים או גגות המבנים, תוהים מיהו זה שמעז לחדור לממלכתם, ואחרים קופצים ומדלגים, נתלים על חבלי שרכים, ומשמיעים מין שריקות כאלה, וקולות קריאה אחד לשני. הכל מסביב כאן מזכיר לי את 'ספר הג'ונגל' בגרסתו המצוירת, ואני מרגיש כמו בממלכתו של לואי, מלך הקופים, כשתכף יופיעו מבין השיחים גם בלו הדוב ומוגלי... מִספרי הבתים ממש מבלבלים, בלי סדר ושיטה (ואולי זאת השיטה), פעם הם הולכים קדימה, פתאום קופצים אחורה, אני כבר מגיע לשמונים ומשהו, ופתאום חוזר חזרה לשישים... יש מקומות ממש סבוכים, שקשה לחדור דרכם כדי לראות את מספר המבנה, והקופים כל הזמן עוקבים אחרי, מנסים להבין מה אני מחפש כאן. כשאני מגיע בסוף ל-95 אני מתחיל כבר להתרגש, אבל אז אני מוצא לידו את 117, מה קורה כאן? אני כבר לא יודע מה לחשוב, ומחליט לנסות בכיוון אחר, ואז, פתאום, ממש מול העיניים, מספר 100, וואוּ!!!…

המבנה בו התגוררו לפחות חלק מחברי הביטלס / צילום: איציק גונן

אני נעצר ומביט, אז זהו, זה כאן? זה המקום שבו התגוררו לפחות חלק מחברי הביטלס במהלך שהותם באשראם? מין שמחה כזו מציפה אותי, כבר חשבתי שלא אמצא את זה. אני תופס לי פינה ומתיישב, מביט במבנה ומקשיב לקופים, שקריאותיהם הופכות אט-אט למין מוזיקה כזאת. אין לי אתי עכשיו איזה משהו של הביטלס שאוכל להקשיב לו, אז אני מזמזם לעצמי את 'כאשר הגיטרה שלי בוכה בְּרכּוּת' ('While My Guitar Gently Weeps'), שכתב ג'ורג' האריסון, מתוך האלבום הלבן ("אני מביט בכולכם, רואה את האהבה שלכם שיֶשֶנה, כאשר הגיטרה שלי בוכה ברכות... עם כל שגיאה אנחנו בטח לומדים, עדיין הגיטרה שלי בוכה ברכות..."), וחושב: ג'ון נרצח, ג'ורג' מת מסרטן, ופול ורינגו, כל אחד לחוד, עדיין שרים ומנגנים, וכולם יחד היו אחת הלהקות המופלאות ביותר שקמו אי-פעם. עכשיו, אין ספק בעיני שהמוזיקה ההודית, בהשפעת ג'ורג' האריסון (והשהות ברישיקש היתה חלק מזה), העשירה את הכתיבה של החיפושיות, והפכה אותה מעניינת יותר, שונה, לפחות לדעתי, אולי אוניברסלית יותר, לא יודע, והנה אני כאן, עכשיו, מול פיסת ההיסטוריה הזאת…

הביטלס ברישיקש / וויקיפדיה

... הקופים מלווים אותי מעל ענפי העצים וגגות המבנים הנטושים בעת שאני מפלס את דרכי חזרה, דרך מרכז האשראם הנטוש, עובר דרך מבנה 11, ונפרד מסוואמינראן ונייני בדרך החוצה. ביציאה אני מחליט לצלם גם את שער הכניסה, ולבקש מבירו בגסט-האוס שיקרא לי מהמסך מה כתוב בהינדית מעל השער. ילד קטן שעולה בכביש מלמטה מתקרב אלי, ואני מבקש ממנו שיעמוד ליד השער ואז אצלם אותו, יחד עם השער. כמו שאני מראה לו איפה לעמוד אני שומע קריאות מלמטה של מישהי, אני מפנה את ראשי ורואה אִמא עם ילד קטן יותר ממהרת לכיווני, ומסמנת לי לחכות לה, כי גם היא רוצה להצטלם... מסתבר שהילד שלידי הוא גם בנה, וכשהיא מגיעה הם נעמדים שלושתם, כמו חיילים, רציניים כאלה, ומחכים שאצלם אותם. מיד אחרי הצילום הם רצים אלי לראות איך זה יצא, שלושתם, מביטים במסך ומבסוטים, גם האִמא... ככה זה ההודים, יש בהם משהו כל-כך תמים, כל-כך נאיבי, כמו ילדים קטנים, משהו שאנחנו, לצערי, כבר איבדנו מזמן. בכל מקום שאני מצלם הם מיד מתאספים סביבי, מנסים לראות את המסך, וכשאני מראה להם את התמונה הם מחייכים, צוחקים, מתלהבים, מבסוטים. כבר עשיתי לי הרגל, מיד שאני מצלם, אחרי שאני מבקש את רשותם כמובן, אני מראה להם מה יצא, על המסך, ומביט על פניהם המשתאות, כשהם מצביעים אחד על השני, איך כל אחד יצא, וצוחקים, צוחקים. אין ספק, המצלמה הדיגיטלית כאן בהודו היא להיט, להיט אמיתי; כשהתלבטתי לפני הטיול אם לקנות אותה ולקחת אותה איתי לכאן, לא שיערתי איזו הצלחה תהיה לה…

שער הכניסה לאשראם בו שהו חברי הביטלס, ומשפחה מקומית / צילום: איציק גונן

בדרך חזרה צפונה אני הולך ברחוב החנויות, לאורך גדתו המזרחית של הגאנגס, ונכנס להתרשם גם מאשראם פארמאראת ניקֶטאן, שנראה מבחוץ מאוד מפואר. אני רק מגיע לחצר הפנימית, ומיד נצמד אלי זקן חביב, ומתחיל להסביר לי על כל הפסלים והתמונות הנמצאים בחצר האשראם. הוא מושך אותי ביד, ועובר מפסל לפסל, ומתמונה לתמונה, לא מדלג על שום דבר; שיווה, וִישְנוּ - בכל עשרת גִלגוליו השונים (ביניהם קרישנה, וראמה), ואחרים, ומסביר לי באנגלית שרובה מילים בהינדית, מה שהופך אותה לבלתי מובנת לחלוטין, בעוד אני קורא את ההסברים למטה באנגלית... כל פעם הוא שואל אם אני רוצה לצלם, וכשאני אומר שלא הוא נראה קצת מאוכזב. בסוף ה'סיור המודרך' הזה הוא מבקש כסף, אני נותן לו 5 רופי, ואז הוא אומר שזה 10 רופי. אני מוסיף לו עוד 5 והוא נפרד ממני בלחיצות ידיים וחיוכים... לפני היציאה אני בודק במשרד הקבלה של האשראם כמה עולה לשכור חדר. אז ככה, חדר לשבוע, כולל השתתפות בשיעורי היוגה והמדיטציה, ואוכל במשך היום, אומר לי האיש במשרד, זה 125$. כן, ככה, ישר בדולרים וזהו, בלי להתבייש. אני עושה חשבון מהיר, ברופי זה איזה 5,500 או משהו, וחושב לעצמי שזה לא מעט, אבל אם זה מה שהם דורשים, כנראה יש גם כאלה שמשלמים להם את זה.

טוב, זה הזמן להתיישב ליד הגאנגס, ולהביט בו לאור השקיעה, זמן להירגע, לנוח קצת, למתוח את הרגליים, להישען אחורה, ולקחת אוויר. אחר-כך אלך לאסוף את הכביסה, לאכול, לקשקש עם החבר'ה, אבל עכשיו זה הנהר, הוא ואני, והשקט שמסביב, שקט של בין הערביים. מולי זורם לו הגאנגס, 'האם הגדולה', כפי שהוא מכונה בפי ההינדים, רחב ומנצנץ בזהרורי כסף באור השקיעה הצהוב-כתום, ומימיו מתקדמים לאיטם, עוקפים את מכשולי הסלעים, מסובבים אותם, משתהים לרגע, אוספים כוח, וממשיכים קדימה, הלאה, במורד הערוץ. אני מביט במים מוקסם, מהופנט, חולם, ואני שומע את מי הנהר הזורמים קוראים אלי ומזמינים אותי להצטרף אליהם בדרכם מכאן דרומה ומערבה, דרך ואראנאסי ופאטנה ועד למפרץ בנגל והאוקיאנוס ההודי. "...כשאדם חי כך, כמו נהר", כתב הנרי מילר, "הוא חוֹוה את החיים במלואם, חולף הלאה עם זרם החיים, ומת כדי לחיות שוב כמו אוקיאנוס...".

נהר הגאנגס חוצה את רישיקש / צילום: איציק גונן

כעת שעת אחר-הצהריים מוקדמת, ואני ישוב על אבני הנהר בקטע יבש של הגאנגס, בגאט טריבֶני, הגאט המרכזית של העיר רישיקש, ממתין לשקיעה ולתחילתו של טקס הגאנגה-ארטי (פולחן הנהר). זהו טקס שבו מביאים המאמינים מנחות לנהר, ומשיטים במים זרי פרחים ופאטי, מעין 'סירות' עשויות עלים רחבים מעץ הבוֹ, שבתוכן פרחים, מקל קטורת ונר דולק, ומבקשים לעצמם ולבני משפחתם בריאות, אושר, והצלחה. הטקס הדתי הזה של תפילה והבאת המנחות קרוי פוג'ה, והוא אחת מהדרכים בהן יכול המאמין להתאחד עם האל. בדרך זו, דרך הבהאקטי מרגה, שפרושה אמונה עמוקה באל מסוים, תפילה ואהבה עמוקה אליו, אפשר גם להגיע למוקשה, לשחרור, ודרך זו, שלא כדרכים אחרות, פתוחה גם בפני נשים וגם בפני בני הקאסטה הנמוכה של הפועלים והאיכרים, השוּדרה.

שזירת מחרוזות פרחים ומכירתן לקראת טקס הפוג'ה / צילום: איציק גונן

כבר כמה שעות שאני נמצא כאן, ליד הגאט, יושב ומסתכל על הנשים השוזרות ומכינות מחרוזות פרחים כתומים-צהובים, שנראים כמו שילוב של חרציות ודליות כאלה, כפי שהן עושות מדי יום לקראת טקס הפוג'ה, ומסתובב בין החנויות, המוכרות את זרי הפרחים ואת 'סירות' העלים, שיותר מאוחר תשוטנה על הנהר. ברחבת הגאט פזורים פסלי האלים, ו'מדריך' שנצמד אלי, בלי לשאול ובלי לבקש, מראה לי את שיווה ואשתו פארוואטי, וִישנוּ וגלגוליו השונים, גאנש בעל ראש הפיל, האנומאן מלך הקופים, ואפילו תמונה מספר המאהאבאראטה, שהוא היצירה הספרותית הארוכה ביותר בעולם. בתמונה המפוסלת, כך המדריך הצמוד שלי, רואים את קרישנה (אחד מגלגוליו של וישנו), בעת שהוא משמש כנהג המרכבה של ארג'ונה, גיבור הפאנדאבים, שבסופו של קרב מביס את השדים (הקוראבים). כשאנחנו מגיעים לבראהמה ואשתו סאראסוואטי, אלת הלמידה, הניצבת במרכז הגאט ומעליה פעמון, מסביר לי המדריך שהצלצול בפעמון נועד להעיר את סאראסוואטי משנתה, כדי שתוכל לברך את המאמינים שהגיעו לטקס.

עוד פעמונים להעיר את סאראסוואטי / צילום: איציק גונן

בינתיים מובאים לשפת המים פעמונים נוספים, על גבי מתקן נייד גבוה, וגם שולחנות קטנים, מעין דרגשים כאלה. על כל שולחן-דרגש כזה מונחת מין מנורת מתכת כזאת, שנראית כמו שילוב של מנורת שמן ועץ ארז. בשקעים שבעלֵי עץ הארז יודלקו לאחר מכן פתילות שמן, ואלה יבערו במהלך הטקס כולו. על השולחנות מונחות גם קערות עם גרגרים לבנים מתוקים (מיטאי), ופרחים, ומערכת ההגברה נבדקת ומתורגלת, כאשר כל אותה עת מגיעים מאמינים לנהר, טובלים במימיו, ומגישים לו את מנחותיהם עוד טרם שהחל הטקס הרשמי. בחמש וחצי מתחיל טקס פולחן הנהר, שיימשך כרבע שעה, טקס קצר שגורם לי להתרגשות רבה. הטקס מלווה בצלצולי פעמונים לכל אורכו, כאשר בתפקיד המצלצלים כמה אנשים שזכו לכבוד לעמוד ליד מתקן הפעמונים המרכזי, ולמשוך בחוטי הפעמונים במרץ וללא הפסקה. הבראהאמין, מנהל הטקס, קורא במערכת ההגברה את התפילה, כשאת חלקה הוא שר, ולאחר מכן ממשיכה את השירה קבוצת אנשים שעומדת לידו. ליד המים, בשטח לא גדול המגודר בחבל, עומדים כמה בראהאמינים ומקדישים תפילות למספר אנשים ששילמו, ומשלמים במהלך הטקס, כשאלה מניחים את השטרות על המגש שעליו המתקן עם הפתילות הדולקות. במהלך התפילה נותנים הכוהנים לאותם מכובדים פרחים ומיטאי, כדי שיזרקו אותם למים, ולאחר מכן גם קושרים חוט סביב פרק ידם ומקרבים אליהם את להבות האש, הנחשבות קדושות, כדי שהם יעבירו מעליהן את כפות ידיהם ולאחר מכן יחליקו את הידיים על ראשם, ובכך יזכו לקארשאנה, ברכת האל.

נשים שהגיעו לטקס הפוג'ה בגאט טריבאני, מרכז רישיקש / צילום: איציק גונן

פרחים, תפילות ובקשות בנהר הגאנגס / צילום: מסע אחר

לקראת סיום הטקס מחלק אחד הבראהמינים פרחים גם לנו, אלה שעומדים בסמוך לשטח המגודר, ואחר-כך כולנו מכבדים את הטקס, עם ידיים צמודות זו לזו, מול הפנים, מקשיבים לתפילה. סביבי ישנם רק הודים (הזרים מעדיפים את טקס הפוג'ה המושקע והתיירותי בראם-ג'ולה), פניהם מרוכזות ועיניהם עצומות, ואני מציץ עליהם כדי לדעת מה לעשות. לאחר התפילה מעביר הבראהמין את האש לידנו, כדי שנוכל להעביר מעליה את כפות ידינו, ואחר-כך גם מחלק לנו מיטאי, אותם גרגרים לבנים מתוקים שכבר קיבלתי פעם במקדש האדימבה, במנאלי. עכשיו כולם ניגשים לנהר, ואני אתם, ומשליכים את הפרחים למים, והגאנגס כולו מתמלא בפרחים, זרי פרחים השטים במים, וסירות עם נרות דולקים הממהרות ומקפצות במורד הזרם...

המחזה מרהיב, הנהר שמתמלא באורות קטנים המרקדים על פני הגלים ומשברי המים, כשעוד ועוד פרחים נזרקים למים בלווי תפילות המאמינים ובקשותיהם, גם שלי, וקבוצה צפופה של אנשים שאני חלק ממנה, שחוֹוה משהו ביחד, משהו משמעותי. לא הבנתי את התפילות שנאמרו, אבל היו לי תפילות משלי שהתאחדו עם תפילות האחרים, כך אני מאמין, כי בסופו של דבר הרי כולנו בני אדם שמבקשים לעצמנו, למשפחותינו ולעמינו דברים דומים, ואולי בשל כך אני כל-כך נרגש, והלב שלי דופק כמו איזה פטיש אוויר. אני מרגיש שמשהו קורה לי עכשיו, בטקס הזה, לא מבין בדיוק מה, קשה לי להסביר אפילו לעצמי, אבל אני מרגיש את זה, כל-כך חזק, זה מקיף אותי מכל הכיוונים, עובר לי בתוך הגוף, נמשך לאנשים שסביבי, חוזר אלי ומתחיל להרים אותי באוויר. אני מסתכל על רגלי ורואה שאני עדיין עומד על האדמה, על שפת הגאנגס, אבל אני מרגיש שאני כבר עף, מביט למטה ורואה את הנהר המנוקד באורות קטנים מקפצים ומרצדים שהולך ומשחיר, ונהיה סמיך, וממשיך ומתפתל על פני הארץ הזאת, ואני ממשיך לעוף, הלאה, הלאה, עם הנהר…

* לפני כשלוש שנים חודש ושופץ האשראם הנטוש של מהארישי מאהש יוגי ברישיקש, והפך לאתר תיירות רשמי, והיום ניתן לבקר בו לאחר תשלום דמי כניסה (600 רופי לתיירים ב-2019).