פרק 46 – לחיות את החלום

בוקר חדש וכל השרירים שלי מכווצים וזועקים מרה, אחרי שאתמול הלכתי ברגל איזה 20 ק"מ, וזה אחרי ימי ושבועות הבטלה הנעימים שהיו לי בפושקאר... כן, מה לעשות, אבל היה יום טוב אתמול, מעייף אבל חזק, ואיכשהו אני מרגיש עכשיו הרבה יותר קרוב לדלהי, העיר העמוסה והדחוסה הזאת, עיר ענקית שחיים בה איזה 19 מיליון תושבים (נכון למפקד האחרון שנערך בה ב-2012), פי שניים מאשר בכל ארצנו הקטנטונת, והיום ב-2020 בטח כבר יותר… ואם מדברים על ארצנו, אז הלילה אני מתחיל את מסעי חזרה לארץ! כן, כן, גם לי קשה להאמין, אחרי יותר משלושה חודשים וחצי כאן בהודו. אתם יודעים, מתרוצצות אצלי בראש המסכן שלי טונות של מחשבות, שלוקחות אותי לכל הכיוונים. אני מת כבר לחזור הביתה לילדים ולבני המשפחה שלי, מת כבר לפגוש את קסי, שכרגע בלוס-אנג'לס, וזה בלי לדבר על עבודה (סטודנטים שמחכים, קורסים שכבר התחילו, פרויקטים, וכל זה), אבל לא פחות אני רוצה שהמסע הזה לא יסתיים… כן, נשמע אולי מוזר, אבל ככה זה. בזמן הזה של חיי, כשאני מרגיש ש'כל עוצמתם של הכוכבים' (אם להשתמש במילותיו של פאולו קואלו), הופכת להיות חלק ממני, הייתי רוצה להמשיך כאן עוד כמה חודשים, וללמוד עוד כמה דברים חדשים, דברים שבעצם כבר התנסיתי בהם בעבר, במהלך חיי, אבל הם עברו עלי מבלי שאבין אותם לעומקם, כנראה בגלל שהייתי רגיל אליהם… כן, בסופו של דבר כשאתה עוזב הכל באמצע ויוצא למסע כזה, זוהי החלטה ובחירה שעשית, בחירה בין מה שאתה מכיר וכבר התרגלת אליו, ונוח לך, ובין מה שאתה באמת רוצה בו, גם אם לא כל פרטיו ברורים לך, אך מה שאתה כבר יודע מספיק מסקרן ומלהיב כדי שתרצה לצאת לדרך; ואחרי שקרעת את עצמך מהיום-יום ובחרת, ויצאת לדרך, קשה לעצור באמצע, גם אם תשכנע את עצמך שזו רק הפסקת ביניים, ועוד מעט המסע יימשך…

ליד דהרמסלה, אני בתחילת המסע / צילום: עובר אורח

כשאתה נוסע ממקום אחד למקום אחר, אם להישען על פרוסט, צריך להחריף ככל האפשר את ההבדל בין היציאה להגעה, כי התענוג של הנסיעה אינו בכך שתמיד תוכל לעצור בדרך ולרדת כשאתה עייף; לא, התענוג הוא בהבדל המובחן והברור שנוצר בין היציאה להגעה, כדי שתוכל לחיות אותו כל כולו, שלם ולא נגוע, 'כפי שצוייר במחשבתך, כאשר נשא אותך הדמיון מן המקום שבו חיית אל ליבו של מקום נכסף'… והמקום הנכסף הוא חלום, שמתחרה בדעיכת הדחף היוצר, בחוסר הרצון לשנות, בהשלמה עם מה שיש, ובנטייה לחפש את המאמץ המזערי שיאפשר לנו להמשיך ולנהל את חיינו. יש אנשים שחוששים להגשים את החלום שלהם כי אולי אחר-כך כבר לא תהיה להם סיבה להמשיך לחיות, כך הם אומרים. אבל אני בוחר ללכת בעקבות החלום, כי החלום מכריח אותי לראות את כל האפשרויות העצומות שעומדות בפני, את הדרכים והמראות שמעולם לא הכרתי, ואת הקולות שעדיין לא שמעתי, ואני כבר חסר סבלנות לצאת לדרך, לפגוש, להכיר, להבין עוד, לחזור ולהיות ילד, ונער… כן, בני הנעורים אינם פוחדים לחלום ולהשתוקק לכל מה שיקרה להם בחיים, וגם להצהיר על כך בראש חוצות, רק שבהמשך הדרך כשהם מתחילים להתבגר, איזה כוח מסתורי מתחיל לשכנע אותם שזה בלתי אפשרי, שאין אפשרות שיוכלו להגשים את יעודם, ואז הם מִתרגלים למה שיש, למה שכבר הושג, למה שמוכּר, מאבדים את התשוקה, וההתלהבות, ומוותרים… מדי פעם אני פוגש אנשים כאלה שוויתרו, שהילדות נטשה אותם בלי להשאיר זכר, אנשים בלי שום סקרנות, בלי שום ספקות. האנשים האלה תמיד נראים לי מבוגרים להבהיל, הם משקיפים על העולם בתחושה של שביעות רצון עצמית, ואינם תוהים אפילו לרגע כיצד הוא פועל, הם יודעים, הם הלא מפעילים אותו… ואם תחזרו אלי כי כבר עייפתם מלרוץ ולחפש ולשאול, די, אתם כבר רוצים לנוח ולהתרגל, ותשאלו מה מרפא מהחלום, אולי לא תאהבו את התשובה שלי, כי התשובה שלי היא לא פחות חלום אלא דווקא יותר חלום, כל החלום כולו!…

רישיקש, שקיעה על הגאנגס / צילום: איציק גונן

יש בדלהי אתר, שתמיד כשאני עומד בכתה ומדבר עם הסטודנטים שלי על מנהיגותו של מהאטמה ('נפש גדולה') גנדי, אני יודע שאני רוצה לבקר בו, חייב לבקר בו, והיום, ביומי האחרון (בינתיים) בדלהי ובהודו, אני הולך לעשות את זה. האתר הזה הוא בעיקר סמלי, אך עבורי יש בו כדי לבטא את הכבוד וההערכה העצומים שיש לי למנהיג הזה, גנדי, שהצליח לסלק את הבריטים מהודו אחרי איזה 300 שנות שלטון שלהם כאן, בעזרת מדיניות אי-האלימות וההתנגדות הפאסיבית (סאטיאָגרָהָה) בה נקט, וכמובן בעזרת אישיותו החכמה והצנועה, והדוגמה האישית שנתן לכל מאמיניו. גנדי אמנם לא הצליח למנוע את חלוקתה של הודו לשתי מדינות, הודו ופקיסטאן, שמשמעותה היתה שההינדים והמוסלמים אינם מסוגלים לחיות יחד (דבר שהוא לקח ככישלונו האישי), אך השפעתו העצומה על הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, עדיין ניכרת בכל מקום ובכל פינה, (על כל שטרות הכסף בהודו, למשל, מצוירת דמותו), והוא הדמות הנערצת והאהובה ביותר על ההודים, כפי שגם יכולתי לשמוע בשיחות עם רבים מהם במהלך מסעי כאן.

גנדי צועד בראש מאמיניו שהצטרפו אליו ב'צעדת המלח' / וויקיפדיה

טוב, אתם בטח כבר 'מתים' מסקרנות לדעת על איזה אתר אני מדבר, אז כדי שלא תמותו לי בידיים דווקא בפרק האחד לפני האחרון של המסע, אחרי שהחזקתם מעמד באופן מעורר הערצה, אומר שהאתר אליו אני מתכוון הוא אנדרטת 'צעדת המלח של גנדי'. למי שמרים גבה אספר, שבמרץ 1930, בגיל 61(!), יזם גנדי את פעולת ההתנגדות המוצלחת ביותר עד אותה עת כנגד השלטון הבריטי וכנגד המונופול הממשלתי על ייצור מלח ומכירתו, כאשר הוביל את 'צעדת המלח' מהאשראם שלו בעיר אמדאבאד במדינת גוג'אראט אל הכפר דאנדי בחוף מפרץ קאמביי. אל גנדי הצטרפו אלפי תומכים לאורך הדרך, ואלה צעדו אתו במשך 24 יום, לאורך כ-400 ק"מ. עם הגעתם לחוף ב-6 אפריל 1930 הפיק גנדי באופן סמלי מלח, באמצעות אידוי של מי ים, כמחאה על 'מס המלח' השנוא שהטילו הבריטים במטרה למנוע מההודים את ייצור המלח שלהם.

גנדי נכלא על-ידי הבריטים בעקבות פעילות זאת, שוב, וכפי שעוד ייכלא בהמשך, אך הצעדה שהוביל שבתה את דמיונם של מיליוני הודים, עוררה את רגשותיהם הלאומיים, והציתה פעולות נרחבות של מרי אזרחי נגד השלטון הבריטי. למאבקו של גנדי הייתה השפעה משמעותית בשינוי הגישה של בריטניה והעולם כלפי השאלה של עצמאות הודו, והוא גרם להודים רבים להצטרף לראשונה למאבק. אין ספק כי 'צעדת המלח' היתה צעד חשוב נוסף בדרך הארוכה, רצופת האכזבות האישיות של גנדי כמנהיג, להשגת עצמאותה של הודו.

אנדרטת 'צעדת המלח' המפורסמת בדלהי / צילום: עובר אורח

גם אני צועד ברגל, מהמיין-בזאר לאנדרטה, אולי כהזדהות עם צועדי 'צעדת המלח', וגנדי בראשם, רק עכשיו בעצם אני חושב על זה… האנדרטה נמצאת בקצה המערבי של הראג'פאת, 'דרך המלך', אחרי אחוזת הנשיא, משכנו הרשמי של נשיא הודו, אבל מעט נחבאת אל הכלים, צנועה כמו גנדי עצמו, וגם בשעה או יותר שהייתי לידה הגיעו אליה רק מבקרים בודדים. אני מסתובב סביב האנדרטה ומנסה לקלוט את כל מה שיש בה, קבוצה של עשרה אנשים צועדים, ובראשם גנדי, עם מקל ביד, ממש כמו רועה, מוביל קדימה. קבוצת האנשים מייצגת כנראה באופן כלשהו את תושבי הודו ומעמדם, ויש בה שתי נשים, אחת מהן צועדת אחרי גנדי, בעמדה מובילה, ואחריה קבוצה, שלפי לבוש אנשיה מייצגת הודים, כומר נוצרי, ואיש מוסלמי, כשאחד מחבריה נתמך בהליכתו. בסוף הקבוצה מישהו שהתיישב, כבר אין לו כוח ללכת, וזה שלידו משכנע אותו להמשיך, וגנדי הולך קדימה, נחוש, בגלימה וסנדלים, על פניו ניכר המאמץ שבהליכה, והביטחון שבדרך… מרשים, אין מה להגיד! אולי מבחינה אמנותית זה לא נחשב משהו יוצא דופן, לא יודע, אבל כשאני יושב על הדשא ליד, ומביט באנדרטה, אני ממש יכול לחוש את הקושי של האנשים, את המאמץ, ואת הנחישות, כאילו גם אני צועד אתם… כנראה אך סמלי הוא שביומי האחרון בהודו, במסעי זה, אני נמצא בחברתו של גנדי, האיש שמייצג יותר מכל אדם אחר את הודו החדשה, האיש הגדול הזה שאלברט איינשטיין אמר עליו, ש"הדורות הבאים יתקשו להאמין שאדם כמו גנדי התהלך פעם על פני האדמה הזאת"…

גנדי מוביל את צועדי 'צעדת המלח' / צילום: איציק גונן

לבסוף אני נפרד מהאנדרטה ומגנדי, המנהיג שהכניס לחיינו את מדיניות האי-אלימות וההתנגדות הפסיבית, וחוזר ברגל לפאהארגאנג'. בגני טאלקאטורה אני עושה הפסקה ומתיישב לנוח על אחד הספסלים; יום ראשון היום והפארק מלא קבוצות שמשחקות קריקט, הספורט הלאומי כאן, אהבתם הגדולה של ההודים. רבים הגיעו לכאן עם תלבושות צבעוניות ומקצועיות כאלה, וכל הציוד הנלווה, וכולם משחקים בהתלהבות, שחבל לכם על הזמן. ואני? אני צופה בשחקנים, מנסה להבין את חוקי המשחק, וחושב על הסמליות המקרית הזאת שביומי האחרון (במסע זה) בהודו ביקרתי קודם את גנדי, מנהיגה הדגול של הודו החדשה, ועכשיו אני רואה קריקט, שניים מהדברים היותר משמעותיים בחיי ההודים. תוך כדי צפייה בשחקני הקריקט אני 'יורד' על פאפאיה שקניתי בדוכן פירות לא רחוק (נהייתי מכור הא?), והפאפאיה הזאת פשוט מצוינת, הכי טובה שאכלתי בהודו עד עכשיו; האם למדתי סוף-סוף לבחור אותן, אני שואל את עצמי, או שפשוט היה לי מזל היום?

משחקים קריקט ביום א' בגני טאלקאטורה / צילום: איציק גונן

במיין-בזאר ההומה והדחוק, שמקבל אותי אליו חזרה אחר-הצהריים, אני יוצא לסיבוב קניות אחרון, אולי אצליח לדוג עוד משהו נחמד שאוכל להביא כמתנה למשפחה בארץ. אתמול בערב עוד הספקתי לקנות תליון ועגילים מכסף לקסי אחרי שבחור נחמד שכנע אותי לבקר בחנותו הצדדית ("רק שתי שניות, רק תסתכל…"). האמת שאני מחפש משהו כזה כבר כמה ימים, אבל עשיתי את עצמי שאין לי עניין בקנייה וזה המצב האידיאלי, כי אז קל לך לקום וללכת כשזה נראה לך יקר מדי, והמוכר מתחיל להוריד מחירים בטירוף, ורץ אחריך, כדי לא לאבד אותך… לומדים, לומדים הא? חוץ מזה אני גם קונה כמה קופסאות סיגריות מקומיות, 'גולד פלייק' (צבע זהב, מכסה אדום, כל מי שהיה כאן מכיר…), מין משהו קטן שאוכל לתת מתנה לחבר'ה ה'הודים' שלי בארץ, שנהגו לעשן אתי כאן בלילות הארוכים שבילינו בדהבות ובבתי הקפה (והפעם בלי תוספות), ובסוף אני גם קונה עוד כמה שטויות קטנות, שיהיה לחלק לכל מי ששכחתי…

זה הזמן להיכנס ל'הארי רמה' ולהזמין מונית שתיקח אותי יותר מאוחר לשדה התעופה וגם לשלם תמורת התענוג (170 רופי), לשלוח מיילים אחרונים ("עוד יומיים אני מגיע!"), וללכת לאכול ארוחה הודית אחרונה להפעם. כן, אז בואו ניפרד כמו שצריך מהאוכל ההודי, הא? וזה אומר מנה תאלי (איך לא?), עם צ'אפאטי כמובן, ולאסי בננה קר ומרענן. המילוי מחדש (רה-פיל) לתאלי כאן לא משהו, בקמצנות (איפה 'מאמא' מרישיקש???), אבל כנראה שמההתרגשות אני לא ממש רעב אז בסדר, נתקדם. זהו, אני חוזר לגסט-האוס שלי לקחת את 'הבית' שהשארתי בבוקר ליד דוכן הקבלה, ועובר ללובי של 'הארי רמה' להמתין למונית.

'פלקסוס' בהודו / צילום: איציק גונן

עכשיו גם הזמן לסיים את העמודים האחרונים של 'פלקסוס', ספר שהיה לי תענוג לקרוא (ובגלל זה לא רציתי לסיים אותו ומשכתי את רגעי הסיום עוד ועוד, אתם בטח מכירים את זה), ולכן גם אסחוב אותו על כל 600 העמודים שלו חזרה אתי הביתה, בטח עוד ארצה לחזור אליו מתישהו. ואחרי 'פלקסוס' אני יכול עכשיו לעבור בנחת אל הספר האחרון שלקחתי אתי למסעי בהודו, וזהו 'דגלים בעפר' של ויליאם פוקנר, עוד סופר שכה אהוב עלי. את הספר הזה כבר קראתי פעם, אבל אני חוזר אליו כמו סוס לאורווה, כמו שחזרתי ל'חומסים' ול'בלתי מנוצחים' שלו, כי לדברים טובים אני אוהב לחזור (ע”ע 'סיינפלד' למשל, שכל פרק שלו ראיתי כבר כמה פעמים), ועכשיו אני נותן לו את הכבוד לסיים אתי את המסע להודו, אחרי שהמתין, מסכן, כל-כך הרבה זמן בתרמילי…