מסע להודו 42 - על רייקי ומוזיקה

פרק 42 – על רייקי ומוזיקה בפושקאר

הבוקר אני הולך לד"ר מאת'ור, המורה לרייקי, לשיעור שבו אשלים את השלב השני ברייקי (רייקי 2). השלט המכוון עדיין בחוץ על הדרך החולית, כמו אתמול, ניצב באותה בדידות מזהירה, רק שעכשיו הוא כבר לא נראה לי כמו אביזר תפאורה שנשכח כאן מהצגה קודמת, לא ולא, הפעם הוא התפאורה בכבודה ובעצמה, הוא הסיפור ואין בלתו. אני דופק על הדלת, ד"ר מאת'ור פותח, אני נכנס, ולאחר כמה מילות נימוסין מתחיל להכין את עצמי לשיעור, לפי הנחייתו של ד"ר מאת'ור. אני מתפשט מכל אביזרי המתכת שעלי, שעון וכמה מטבעות, מוריד סנדלים, יוצא החוצה ורוחץ את הידיים והרגליים בעזרת בקבוק מים שד"ר מאת'ור מגיש לי, מנגב במטלית קטנה, ולאחר מכן נכנס פנימה ומתיישב על כיסא קש קטן, עם הפנים מול תמונתו הקטנה של ד"ר מיקאו אוסווי, אבי הרייקי המודרני שגילה אותו מחדש במאה ה-19. ד"ר מאת'ור מדליק נר ליד התמונה, וכמה ענפי קטורת (איזה ריח טוב, אני כבר בתוך האווירה), ומבקש ממני לעצום את עיני, ואחרי שאני עושה זאת הוא מתחיל את שלב ה'הטענה' (initiation) של רייקי 2.

ד"ר מיקאו אוסווי, אבי הרייקי המודרני / צילום תמונה: איציק גונן 

ה'הטענה' כוללת פעולות החוזרות על עצמן, שאת חלקן אני יכול רק לנחש, כיוון שעיני עצומות, ולכן אומַר רק שהן כוללות נגיעות, נשיפות אוויר לכיוון הצ'אקרות שלי, צלצול במצלתיים ליד אזני השמאלית וטפיחות על כתפי הימנית, ציורים עם האצבע של ד"ר מאת'ור על כפות ידי, פתיחת צ'אקרות, ועוד כל מיני... הטענת הרמה השנייה ברייקי אמורה לא רק להכפיל את עוצמת הטיפול בידיים, ולאפשר לך לשלוח טיפול מרחוק למישהו, אלא גם להעמיק את השינוי האישי הפנימי, שהחל ברמה הראשונה של הרייקי, ואני סקרן לראות מה יקרה לי בסיפור הזה. כשכל תהליך ההטענה הזה מסתיים, אני מוזמן לתרום את דמי הקורס (1000 רופי), ולהניחם במו ידי ליד הנר. התרומה היא על האנרגיה שקיבלת, אך בעיקר כדי שתגרום לך לקחת אחריות על בריאותך שלך, כך לפחות כתוב בספרים. ד"ר מאת'ור לא מסביר, אבל הדגיש בפני עוד אתמול שהתשלום עבור הקורס הוא תרומה...

טוב, עכשיו אנחנו מגיעים לשלב חשיפת הסימבולים הסודיים, שהם לב ליבה של הרמה השנייה ברייקי. ישנם 3 סימבולים, אחד מהם ממש מסובך, והשאלה המסקרנת תמיד את כולם, וגם אותי כמובן, היא למה הסימבולים סודיים? ברישיקש שאלתי את מילינד על זה, אחרי שסיפר לנו על רייקי שלב 2, ותשובתו היתה שרייקי אי אפשר ללמוד מספר, או בהתכתבות, או דרך האינטרנט, רייקי יכול להיות מועבר רק ישירות, ממאסטר לתלמידיו, באמצעות 'הטענות אנרגיה'; אי-פרסום הסימבולים בספר, או בכל מקום אחר, נועד לכן למנוע חשיפת ידע משלב גבוה יותר לאנשים שלא מוסמכים לכך, להבהיר שלא מדובר בדרך אותה ניתן לרכוש באופן אינטלקטואלי (אלא רק באמצעות התנסות), ולהבטיח שהסימבולים יינתנו רק לתלמידים שיעשו בהם שימוש נכון, בהתאם למסורת הרייקי.

ד"ר מאתור מסביר לי על הסימבולים ושמותיהם (שהם ממש שוברי שיניים), איך מציירים אותם, קודם ביד ואחר-כך בראש, איך זוכרים אותם, והעיקר איך משתמשים בהם ואיך שולחים רייקי לאנשים מרחוק, בשיטות שונות, גם באמצעות הטלפון! לקראת סיום כל התהליך נותן לי ד"ר מאת'ור את כתובתו, הטלפונים והמייל שלו, אם ארצה להתייעץ אתו, או לשאול שאלות, וזהו. כן, איזה 3 או 4 שעות של מפגש 'הטענה' ולימוד, ואחיכם הופך לבוגר רייקי שלב 2, מה תגידו?

הנדבוק רייקי של פאולה הוראן / צילום הספר: איציק גונן

במקרה או לא הנפש שלי עכשיו צמאה במיוחד למוזיקה (וכמובן לאוכל), ואני הולך על זה בסדר הזה, קודם מוזיקה, ואחריה אוכל. ראשית אני מחלץ את שימי מבית חב"ד, (עם רֶתֶק של כמה סנאים קטנים שמסתובבים כאן), מזכיר לו שבעברו הקדום הוא היה .J.D בשעותיו הפנויות, ומתאר בפניו את אוסף הדיסקים הענק שיש לו בבית (עליו הוא סיפר לי), עד שהוא נכנע ויוצא איתי לחנות לענייני מוזיקה בחלקו הצפוני של הבזאר, שבה אני רוצה לצרוב כמה דיסקים. ברגע שאנחנו נכנסים לחנות אני כבר רואה שימי אחר, שמח ובטוח, ומתלהב, ומכיוון שהידע שלו במוזיקת העולם הוא כמו של פיל, לעומת הידע המוגבל שלי במוזיקה הזאת, הוא מיד מתחיל לשלוף לי דיסקים מהמדפים, עם המלצה מפורטת לגבי כל אחד מהם, ואני רץ אחריו ורושם, כמו לבלר מתחיל ביומו הראשון במשרד, ומעביר למוֹכֶר להשמעה... המוכר המום, נשבע לכם, לא מבין מאיפה השימי הזה נפל עליו, ורק מכניס ומחליף דיסקים במערכת, בקצב של מקלען ברובאית, כדי שאוכל להקשיב להם ולהחליט מה אני רוצה שיצרוב. שימי מכוון אותו, "תשים על הרצועה השלישית, היא פשוט מצוינת...", "לא, לא, תוריד את זה, זה לא טוב...", "...כן, בדיוק, מה אתה אומר, גדול הא?", והמוכר מקפיץ רצועות, קדימה, אחורה, ובטח שואל את עצמו מתי תיגמר המתקפה הזאת, ששום דבר שקרה לו עד היום לא הכין אותו אליה. שימי בשיאו, אין מה להגיד, ידע עצום, היכרות שלא נגמרת עם כל מה שאי-פעם הוקלט, הודפס ונמכר, בכל מקום בעולם, שולף דיסקים כמו קוסם, ואני רץ אחריו, קולט את ה-CD בשתי הידיים, קורא מהר מה כתוב על העטיפה, ממשש, מביט בתמונות, ומשחרר בְּקֶשֶת לתקליטן, סליחה המוכר, שתוך כדי זינוק לתפוס את הדיסק המתעופף באוויר מביט בשנינו במבט חסר-אונים, שצועק הצילו!... בשלב מסוים, שלב הדיון בהנחות, מצליח המוכר לשחרר מתוך הבונקר שה-CD ה-11 בחינם, אם צורבים עשרה, ועכשיו כבר ברור שעם פחות מ-11 דיסקים אני לא יוצא מכאן…

ראבי שנקר בהופעה בניו יורק, אחד הדיסקים שצרבתי / וויקיפדיה

שתי בנות מכוחותינו שהגיעו גם הן לחנות לאותה מטרה, מביטות בנו בעניים קרועות ופה פעור, רק שלא תבלענה איזה זבוב או משהו, ואחרי שהן מתאוששות, ומבינות שהן עדות ממש ברגע זה לגאון בפעולה, מתעשתות מהר, ומנסות לאסוף פירורים שמתפזרים סביב שימי: "אתה בטוח שזה טוב?", "...ועל זה אתה גם ממליץ?", "ומה אתה אומר על זה?..."; שימי שולח אליהן את אחד מחיוכיו הכובשים (כן, יש לו את זה), והן מיד מאמצות אל ליבן את המלצותיו ומבקשות מהמוכר שישמיע להן גם, מה שגורם לו לוויברציות ורעידות בלתי נשלטות בכל גופו, המסכן, הוא כבר מזמן איבד את זה... טוב, בסוף אנחנו נרגעים, רגע לפני שהמוכר מזעיק לעזרה את השוטר המקומי, ומניחים על שולחנו ערמה של 11 דיסקים, שכמה מהם גם ייצרבו עבור הבנות (שעבורן יש על השולחן שתי ערמות קטנות יותר): 'סולט ריין' של שוּשילה (ענק!), ראבי שנקר בקונצרט בניו-יורק (בינלאומי!), אלבום שלם של דיג', גאנגה גירי (אני חייב להשמיע אותו לאיתי), שני אלבומים של נירוואנה לאונג' (טוב), ועוד כל מיני, אפילו 'בוֹנה ויסטה סושיאל קלאב', הקובני הבלתי נשכח, אם אנחנו כבר בקטע, והמוֹכֶר, שבשלב הזה מוכן לעשות עבורנו הכל, ובלבד שניתן לו שחרור, מבטיח שמחר בבוקר יהיו כל הדיסקים צרובים ומוכנים, עבורי ועבור הבנות, יופי! אני טופח על שכמו, כדי לעודד אותו, ומשלם לו עבור הדיסקים, ועוד שתי קלטות של שירים מסרטים הודים שאני כבר לוקח אתי, ('קל-הו-נאא-הו', איך לא, ו'טֶרֶה-נאם'), מה שעוד יותר מעודד אותו, ולראשונה גם מעלה חיוך על פניו, וכולנו מְפַנים את החנות בשירה וריקודים ועוברים לארמון, לבלות שעה קלה במחיצתו של 'ששון'... לשימי מחכות כמה משימות בבית חב"ד, ככה הוא אומר, ומושב הבטלנים ב'ארמון' לא נכלל בהן, לצערי, וכך אנחנו נפרדים, אחרי כוס צ'אי (ולאפה עם לבנה בשבילי), הוא לבית חב"ד, ואני לגסט-האוס למנוחה והתרעננות לקראת הערב, ואחר-כך מסלול האוכל הידוע, עד אור הבוקר: 'העין השלישית', 'גאנגה', 'באבא', ו'הארמון של ששון'…

אצל ששון בארמון / צילום: מיכל

________________________________________

הבוקר חשבתי על זה שאי-אפשר שלא לשים לב לכך שהגיל הממוצע של התיירים המגיעים לפושקאר גבוה מזה שאתם מוצא במרבית המקומות אליהם מגיעים מטיילי הגסט-האוסים בהודו. יחסית אפשר לראות כאן הרבה מבקרים בשנות ה-40, ה-50 וה-60 לחייהם, ואפילו יותר, מה הסיבה? בסך הכל פושקאר היא עיירה קטנה, היושבת סביב אגם קטן, קדוש אבל קטן, עם רחוב מרכזי אחד שהוא גם בזאר ססגוני המקיף את מרבית האגם, וזהו. מסביב לעיירה אפשר לטפס על שני הרים, לא גבוהים מדי (כמעט כמו בכוכב שבו גר 'הנסיך הקטן'), ואפשר גם לצאת לרכיבה על גמלים, או על סוסים, לתוך המדבר, ו... זהו, כאן פחות או יותר זה נגמר. כן, ובכל זאת, המקום הזה מושך אליו כאבן שואבת אין ספור מטיילים ותיירים, מה הסוד אני שואל את עצמי? טוב, בוודאי יש יותר מסיבה אחת, אך בכל מקרה נראה לי שהסיבה העיקרית היא שזה קודם כל מקום של כייף, של שלווה, מקום שבו ממש בא לך לא לעשות כלום, בלי שיהיו לך ייסורי מצפון, כי ממילא אין הרבה מה לעשות... יש פה כמובן גם הרבה מסעדות כייפיות, דהבות, מזנונים על הרחוב, וכל זה, יחד עם אין-ספור חנויות של בגדים, מוזיקה, בדים, תיקים, תמונות, ספרים, וכל שאר הדברים שתיירים אוהבים לראות ולקנות. וכך אפשר לראות המוני מבקרים נודדים לאורך הבזאר הלוך וחזור, נכנסים לחנויות, משווים מחירים, עומדים על המקח, ובסוף יוצאים עם שקיות עמוסות בכל מה שפושקאר וראג'אסטאן יכולות להציע, ולא פעם הולכים ישר לסניף הדואר לשלוח הביתה את הכל, בחבילה אחת גדולה, כי בפושקאר זה ידוע, קונים ושולחים חבילות הביתה...

יש עוד דבר שמשפיע לטובה, ולוקח לך איזה יום או יומיים לקלוט אותו, כי כידוע תמיד קל לנו יותר לשים-לב ולראות את מה שכן קורה, ולא את מה שלא קורה, ואני מתכוון לַ'אֵין ריקשות'; בפושקאר אין ריקשות, בכלל, לא של אופניים ולא של רכב, אין! העיירה קטנה, הכל דחוס וצפוף, וקרוב, ואם אתה רוצה להגיע לאנשהו אז בבקשה, ברגל, גם אם זה מתחנת האוטובוס, עם 'הבית' על הגב, לחפש גסט-האוס. ופתאום אין אף אחד שרץ או נוסע אחריך ומנג'ס לך לאן אתה הולך, ולמה שלא תיסע אתו, וכל זה. ומכיוון שכולם הולכים ברגל, הכל פתאום יותר נינוח, ורגוע, וגם המוכרים לא מתעלקים עליך, לא רצים אחריך ולא מנסים למכור לך בכוח, יש להם כבר מספיק ניסיון והם יודעים שממילא אין לך משהו אחר לעשות כאן, ובסוף תיכנס אליהם, וגם תִקנה... כן, וחוץ מהכל יש לך כאן גם שקיעות יפות מעל האגם הקדוש, במיוחד אם אתה על אחד משני ההרים, או יושב לך ב'סאנסט קפה'…

עוד שקיעה יפה על האגם הקדוש / צילום: איציק גונן

זהו, אז עכשיו אני יושב לי ב'סאנסט קפה' להביט בשקיעה, ולאכול עוד פעם את האורז המטוגן עם הירקות שלהם שמאוד אהבתי. באתי הנה עכשיו גם כחלק מתהליך פרידה ארוך מפושקאר שאני כבר מתחיל, פרידה מהמקום שקיבל אותי בלילה הראשון שלי בפושקאר והעביר אותי במוזיקה וריקודים, עם כמה זיקוקים וחזיזים, משנת 2003 לשנת 2004... יוּ, רק קרוב לשבועיים חלפו מאז ולי זה נראה כבר כמו איזה חודשיים... אז למרות שיש לי עוד כמה ימים בפושקאר, החלטתי להיפרד מ'סאנסט' כבר היום, פרידה מכובדת שתיתן לו את המקום הראוי, אפילו שהוא לא ממוקם במרכז האקשן כאן. בימים הקרובים בטח אחגוג עם החבר'ה אצל 'ששון' ו'באבא', ואולי גם 'העין השלישית' (חוץ מעוד כמה תכניות שנותר לי להשלים כאן בפושקאר), ואחר-כך אני כבר יוצא באוטובוס לאג'מאר לתפוס את הרכבת לדלהי... כן, הזמן רץ והסיום נראה קרוב מתמיד, ועכשיו נראה לי זמן טוב לשבת קצת עם עצמי, מול השקיעה, עם צלחת אורז מטוגן עם ירקות, מנה שאני מדרג כאחת הטובות שאכלתי בהודו, ולספוג לתוכי עוד מעט מהאווירה הרגועה, המדברית הזאת, שיש בה נופך של קדושה שהשאיר כאן בראהמה, והרבה מקום לכל אחד שרוצה להתחיל ללכת בעקבות חלומותיו…

שני תמירונים שהגיעו לאגם הקדוש לקראת שקיעה / צילום: איציק גונן

שני חב"דניקים שהגיעו והתיישבו על מדרגות הגהאט, מול מי האגם, רואים אותי ומזמינים לבוא לבית חב"ד אחרי השיעור והתפילה, "בשמונה, שמונה וחצי, ל'קידוש לבנה'", ומוסיפים שאחרי טקס קידוש הלבנה תהיה ארוחה של צ'יפס ופלאפל... כשאני מגיע לשם, מאוחר יותר, זה אחרי שבינתיים הספקתי כבר לשבת אצל 'ששון' בארמון, ולחסל לאפה עם לבנה, עגבניות ובצל, שתי כוסות צ'אי, לקשקש קצת עם החבר'ה, וגם לתת לדוד במתנה את 'אויר הרים צלול מנאלי', שהחלפתי באגרה עם מיכל, ולא הצלחתי לגמור, יותר נכון נשברתי די בהתחלה, לא דיבר אלי... ההליכה לבית חב"ד היא הזדמנות לראות את שימי, לבדוק מה שלומו ואיפה הוא נמצא במאבק של חב"ד באיציק ובחילוניות, ולדבר עם חבר'ה שאינם מבאי חצרם של 'הרבנים' ששון ובאבא, ובכל זאת מעניין לדבר אתם. אחרי שאנחנו מקדשים את הלבנה בתפילה וקפיצות, אנחנו נוטלים ידיים ומתיישבים לאכול, אפילו שאני לא ממש רעב. אחרי האוכל זה הזמן שלי ושל שימי לשבת ולדבר, להיזכר בימי רישיקש ובכל מה שהספקנו לעבור יחד מאז, ולחשוב לאן ייקח אותנו העתיד, לאן? עוד כמה ימים אני עוזב את פושקאר ונוסע לדלהי, בדרך חזרה לארץ, הוא בינתיים נשאר כאן בפושקאר, בבית חב"ד, 'מתחזק בדת', כדבריו, איפה נמצא את עצמנו בעוד, נגיד, שנה?