פרק 11 – רכבת לילה לקראלה

     בריקשה שלוקחת אותנו לתחנת הרכבת אני מספר לרוני, שעדיין לא טעמה את הנסיעות ברכבת כאן (היא הגיעה לגואה בטיסה ממומבאי), כמה דברים על הרכבות בהודו. אני גם אומר לה שאני כרגע ברשימת המתנה לרכבת של שבע וחצי, וקודם כל נראה מה קורה עם המקום שלי ואז נתקדם. אנחנו עולים לקומה שנייה ונכנסים לתור של אלה שרוצים לשנות את הכרטיסים שלהם. הפקיד בחלון מאשר שעברתי מרשימת ההמתנה לרשימת הבטוחים, ורושם בעט על הכרטיס שלי את מספר הקרון והדרגש. עכשיו מה עם רוני? ברכבת שלי (2618), שיוצאת ב-19:25 היא יכולה להיכנס לרשימת המתנה ולהיות מס' 6 בתור, אך לעומת זאת ברכבת אחרת (2654), שיוצאת ב-21:00, יש לה מקום בסליפר, ומה שנחמד הוא ששתי הרכבות אמורות להגיע בערך באותו זמן לארנקולם, הסמוכה לפורט קוצ'ין, מה תגידו? אני אומר, כמו תמיד, אם זה קרה זה סימן שזה היה צריך לקרות, ובואו נזרום עם זה, לא ככה?

חזית תחנת הרכבת של מדגאון (מרגאו), גואה / צילום: איציק גונן

   את השעות שנותרו עד ליציאת הרכבת אנחנו מבלים בהמתנה על הכיסאות בקומה שנייה. עכשיו אני יכול ללכת לשירותים או לרדת לצלם בלי לסחוב את כל הבית עלי, כי יש מי שנשאר לשמור עליו. כן, יש כמה יתרונות בלטייל בזוג, כמו שיש גם כמה חסרונות, כמו לכל דבר בחיים, ואני מקווה שכל זמן שנטייל ביחד נדע ליהנות רק מהיתרונות, ואם זה ישתנה, אז שנדע להיפרד יפה לשלום. עכשיו כשאנחנו מדברים בינינו, כמעט על כל דבר, מסתבר שגם רוני כותבת יומן ו"ממלאת דפים" כדבריה. היא מהנהנת בראשה ומסכימה כשאני אומר שכשאתה מטייל לבד היומן הוא כמו בן הזוג שלך, ואתה מספר לו כל מה שהיית מספר לבן זוג או שותף שהיה אתך.

   אנחנו מדברים על כתיבה, ועל ספרים; רוני מאוד אהבה את 'הנבואה השמיימית', ספר שקראה כאן בהודו ומאוד התאים להלך רוחה. אני קראתי את הספר הזה בבית, ואהבתי אותו פחות, ושנינו מסכימים שמאוד חשובות גם הנסיבות, מתי אתה קורא את הספר ומה החוויות שאתה חווה באותה עת. רוני מספרת על התעניינותה ועיסוקה ביוגה, ובזמן שהיא מדברת אני חושב לעצמי שהיא נמצאת עכשיו בשלב הכי קסום, אולי, של חייה, גיל 30-25, הגיל שבו אתה מנסה לברר לעצמך מה חשוב לך בחיים, באיזה כיוון תרצה ללכת, במה אתה הולך עכשיו להשקיע את כל מה שיש לך, ועוד יותר עמוק – בכלל מי אתה ומה הסיפור של חייך. (אגב, אם תרשו לי קצת פרסום עצמי, אז הרומן הראשון שלי שנקרא: Wawona' – הרוח השומרת על העצים הגדולים', שעוסק בגיל הזה של סוף שנות העשרים, יצא לאור כחצי שנה לאחר שחזרתי מהטיול עליו אני כותב כאן).

Wawona - הרומן הראשון שלי / צילום: איציק גונן

   בשבילי בכל אופן זה היה הזמן שבו החלטתי ללמוד פסיכולוגיה, אחרי שבמשך שנים, מגמר התיכון, לא הייתי מסוגל להגדיר לעצמי מה מעניין אותי ללמוד ומה ארצה להיות כשאגדל. נכון, השירות הצבאי דוחה את כל העיסוק בלימודים (ואצלי זה נמשך 5 שנים), ואחריו אבטחת מטוסים ועוד שנות עבודה בחו"ל, הכל תחת הכותרת 'ביטחון', ובעצם רק לקראת גיל 30 החלטתי מה אני רוצה ללמוד.

   אחר-כך אנחנו מדברים על קוצ'ין, אליה נגיע מחר בצהריים. אני מספר לרוני מה הספקתי ללמוד בינתיים על העיר, וגם על הקהילה היהודית שחייתה שם ושמרביתה עלתה לארץ, ואומר לה שעד כמה שאני יודע נשארו בקוצ'ין רק איזה 14 יהודים, או משהו כזה. "יש שם גם בית כנסת", אני מוסיף, "ואני מתכוון לבקר בו". "יוֹ", היא אומרת, "אתה לא תאמין למה שאני אגיד עכשיו", היא עוצרת לרגע, "אבל היום בדיוק מלאו 4 שנים למות אימי, ובדיוק חשבתי על כך שאם הייתי יכולה לבקר באיזה בית כנסת, לזכרה...". כן, האופן בו מתגלגלים הדברים בעולמנו, מיותר אפילו לנסות ולהסביר, פשוט צריך לחוות אותם, לנסות להבין מה שתוכל, לראות מה אתה יכול לקחת מהם, ולהמשיך הלאה...

זוהי הכניסה לבית הכנסת בפורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

     שני בחורים ישראלים מתמקמים לידנו, עסוקים בשאלה של העברת אופנועים. הם רוצים להגיע לראג'סטאן ורוצים להעמיס את שני האופנועים שלהם על הרכבת. "הבעיה", אומר ג'ון לסיני, "שיהיו לנו בתחנה רק 10 דקות להספיק ולהוריד את האופנועים, ואז, אם אנחנו לא מספיקים, כי להודים במטען ייקח זמן למצוא אותם על הרכבת ולהוריד אותם, אנחנו נשארים בתחנה והאופנועים ממשיכים הלאה". "כבר שמעתי סיפורים", מוסיף ג'ון, "על אופנועים שחזרו במקרים כאלה לבעליהם אחרי שבוע, כשחסרים בהם חלקים"... סיני רגוע יותר, וכשג'ון הולך לברר משהו הוא אומר לי שהוא מוכן גם לנסוע מכאן על האופנועים, את כל הדרך לראג'סטאן, אבל הוא לא יודע אם ג'ון יעמוד בזה. כשג'ון חוזר אני מציע שאולי ייקחו רכבת שהם ירדו בה רק בתחנה הסופית, אם במילא לא משנה להם לאן יגיעו בראג'סטאן. בתחנה הסופית יהיה להם מלא זמן לטפל בהורדת האופנועים. ג'ון מיד מתלהב, "רעיון טוב!" הוא אומר, והולך לקופות הכרטיסים, לא הרחק מאתנו, לבדוק מה האפשרויות. כשהוא חוזר הוא אומר שהבעיה נפתרה, ושני האופנוענים שלנו נפרדים מאתנו לשלום. כן, גם אני חלמתי פעם על טיול אופנועים בהודו, והאמת שמאיה עדיין מתכננת לנו אחד כזה, יחד עם יוֹרַי, ועכשיו אני תוהה מתי נצליח להגשים את החלום הזה, לא יודע אבל אני אופטימי!

בתחנת הרכבת של מדגאון (מרגאו), גואה / צילום: איציק גונן

   בינתיים רוני יורדת לרציף לצלם קצת תמונות בתחנה ואני שוקע לי ב'נקסוס', הספר השלישי בטרילוגיה 'הצליבה הוורודה' של הנרי מילר. את 'סקסוס' אותו קראתי ראשון אהבתי מאוד, וכך גם את 'פלקסוס' עב הכרס, אותו קראתי בטיולי הראשון בהודו. עכשיו נראה מה יהיה עם 'נקסוס', השלישי. חיפשתי את הספר הזה בכמה וכמה חנויות ספרים ולא מצאתי, ואז יום אחד בחורה קטנה ונחמדה בדקה במחשב של צומת ספרים בחנות בשפיים ושלחה אותי לחנות שלהם בחוצות המפרץ ("מופיע כאן שיש שם 3 עותקים של הספר..."), שם מצאתי אותו סוף-סוף. עכשיו נראה אם המאמץ היה כדאי, יש לי ציפיות מהספר הזה ונקווה שלא יאכזב...

ספרים משומשים למכירה בשוק, קראלה / צילום: איציק גונן

   בשבע בערב אני מעמיס את הבית על הגב ונפרד מרוני, אחרי שסיכמנו בינינו דרכי מפגש. חוץ מהמיילים שהחלפנו, אמרתי לרוני שאשאיר לה גם הודעה בקבלה של גסט-האוס 'פארק אבניו' (Park Avenue) בפורט קוצ'ין, שמישהו המליץ עליו בפורום אסיה של 'למטייל', גם אם אקח חדר בגסט-האוס אחר. אני מטפס על הגשר וצועד לרציף 2, אליו אמורה להגיע הרכבת שלי, ובינתיים מסתבר שהיא כנראה מאחרת קצת. על הרציף אני פוגש את אנה ורוברט, בני 23 לערך, מסלובקיה, שפגשתי כבר בפאנאז'י לפני יומיים. מה נשמע, מה נשמע, שלושתנו שמחים לפגישה ועכשיו, כשהרכבת מאחרת, אפשר לשבת ולקשקש קצת. הם לקחו מקומות בסליפר (SL), אפילו שזו נסיעה של יותר מ-15 שעות, הם רגילים לטרמפים ולשינה בכל מיני מקומות מוזרים והזויים, הם אומרים, אז ממש אין להם בעיה. אחרי שאנו מספרים זה לזה על התוכניות שלנו לימים הקרובים, אנחנו גולשים חיש קל לעניינים שברומו של עולם, ואני שואל אותם אם התהליך שהוביל לפירוק צ'כוסלובקיה לשתי מדינות, צ'כיה וסלובקיה, היה בלתי נמנע. שניהם סבורים שלא; הם אומרים שהמיעוט בצ'כוסלובקיה, וראש הממשלה בראשו, הוביל את החלוקה, תהליך שכבר התרחש בעבר בהיסטוריה שלהם. בכל מקרה, עכשיו כששתי המדינות הן חלק מהשוק המשותף זה כבר פחות משנה, וגם הקשרים בין שתי המדינות טובים. "איפה התושבים יותר מרוצים, איפה יותר כיף?", אני שואל. "התשובה קצת מורכבת", הם עונים שניהם ומביטים אחת על השני, מתלבטים אולי איך בדיוק לתאר את זה, "מבחינה אישית בצ'כיה יש יותר תכניות שדואגות לפרט, בריאות למשל, ואילו אצלנו, בסלובקיה, לעומת זאת, מצבה הכלכלי של המדינה יותר טוב...".

בתחנת הרכבת של מדגאון (מרגאו), גואה / צילום: איציק גונן

   אחרי 30 דקות איחור הודי טיפוסי מגיעה הרכבת ואנחנו נפרדים, כל-אחד לקרון שלו. הפעם אני במיטה תחתונה, כשמעלי בחור הודי חייכני, בן 35 לערך, שלא יודע מילה באנגלית אבל כנראה יש לו מעמד או מהלכים כלשהם ברכבת, כיוון שמדי פעם הוא זוכה לביקור של מישהו שמביא אתו מגש אוכל או קנקן תה. בשני הדרגשים ממול אם ובנה, נעמי וסטפן, בטיול של שנה בעולם. כן, כן, טיול של שנה שלמה בעולם, איזה מגניב! גם בארץ הם כבר הספיקו לבקר, ואפילו חגגו לסטפן בר-מצווה על המצדה, יחד עם עוד קבוצת ילדים שיצאה מירושלים ולוותה ע"י רב, שגם ניהל את הטקס על המצדה. סטפן בן ה-13, שעולה לישון בדרגש העליון, עושה רושם ילד מאוד אינטליגנטי ומנומס, ונחמד לשוחח אתו. נעמי אמו היא עובדת של הממשלה הקנדית שלקחה שנת חופש מעבודתה. הם השכירו את ביתם בוויניפג, קנדה, ויצאו לדרך, שנה מסביב לעולם. אני רוצה לשאול אם יש אבא בכל הסיפור הזה, אבל לא שואל, זה קצת יותר מדי אישי ובינתיים אני בקושי מכיר אותם. אם זה יעלה והם יספרו, טוב, ואם לא אסתפק בהשערות. בינתיים היא נשמעת לי גרושה, ולא בטוב, יש בה משהו מריר וחשדני, וגם על ביקורם בארץ יש לה הרבה ביקורת (האנשים קשים ולא נחמדים, נהגי המוניות מנסים לרמות אותך, וכל מיני כאלה), שעם חלקה גם אני מסכים. היא מספרת שקרובים שלהם ניסו לחיות בארץ בתחילת שנות ה-70, אבל עזבו אחרי שנה כי היה להם קשה מדי עם המתח הביטחוני ולראות חיילים מסתובבים ברחובות עם נשק (הקשיבו-הקשיבו כל הקרביים והחיילים האחרים שיוצאים עם נשק הביתה...). אין לי ספק שהיא יהודייה, כל הוויתה והתייחסותה אומרת יהדות, וגם אין לי ספק שנושא היהדות אצלה זה סיפור שהיא מנהלת אִתו רומן, אולי משהו שקשור לבעלה שאינו נוכח כאן? כך או כך טיול כזה של שנה בעולם של אם ובנה הוא לא דבר של מה בכך, וצריך בשביל זה לא מעט אומץ והעזה, יכולת התמדה, והרבה-הרבה סבלנות ואורך רוח.

לטייל עם אמא בעולם במשך שנה, זה חינוך אמיתי! / איור: Guada

   אני אומר לסטפן שיום אחד הוא עוד יודה לאִמו על המסע הזה שערך בגיל 13. "מבחינתי", אני אומר לו, "אם אפשר היה להעביר את כל 12 שנות הלימוד של בית-הספר במסעות סביב העולם זה היה הדבר הטוב ביותר שמערכת החינוך היתה יכולה להציע לילדים ולהוריהם. להכיר את העולם ממקום של סקרנות שיש לילדים, של צניעות (אנחנו לא מרכז העולם), ורצון אמיתי ללמוד. להקשיב לתרבויות אחרות, לפגוש אנשים עם צבע עור, מראה, לבוש, דת, מנהגים והתנהגויות שונים וללמוד לכבד אותם. למצוא עניין באנשים אחרים, גם אם הם שונים, ולהבין כי בסופו של דבר כולנו בני-אדם שמחפשים מעט אושר ומשמעות בחיינו, גם כאשר הדרכים להגיע לשם שונות משלנו". סטפן מביט בי בעיניים גדולות, תוהה אם אני באמת מתכוון ברצינות לרעיון הזה, אחר-כך הוא חושב בינו לבינו, נראה כמי שבוחן את עצמו ואת מצבו בתוך כל הסיפור הזה, ונראה שהוא די מרוצה, כי הוא מחייך אלי ומודיע לאמו ולי שעכשיו הוא הולך לישון.

עננים בשמים, מה הם מביאים לנו? / צילום: איציק גונן

   כשסטפן הולך לישון נעמי מתיישבת על הלפ-טופ, אותו היא שולפת מתרמילה, ומתחילה להקליד במרץ. היא בודקת דואר (ככה היא זורקת לכיווני), בתי מלון שהזמינה בהמשך הדרך, חדשות, ועוד כל מיני כאלה. אחרי המחשב היא עוברת לרקמה עם חוטי צמר על בד רשת גדול, עם ציור מפורט של בית ועצים. "כמה זמן לוקח לסיים רקמה כזו?", אני שואל, "חודשים, שנים", היא אומרת, "אבל אני עושה את זה רק בטיסות או בנסיעות ארוכות". "ואם היית עובדת על זה כל יום, שעה נגיד, כמה זמן היית צריכה כדי לסיים?", "ארבעה-חמישה חודשים אני חושבת", היא עונה, וממשיכה במלאכת הרקמה. 

   בערך חצי שעה אחרי תחילת הנסיעה נשמע פתאום רעש מוזר מכיוון המפגש בין גלגלי הרכבת והמסילה, כאילו הרכבת דרסה משהו ממתכת, אולי אופניים, ומיד אחר-כך קולות של המון אבנים שמתעופפות אל גחון הרכבת במשך כמה שניות. הרכבת מאיטה, והקרונות נוקשים ונעצרים בלחישה של לחץ האוויר, כשמעצורי האוויר ממשיכים לנשוף ולשרוק במשך עוד זמן מה ואחר-כך גוועים ומשתתקים. אני שומע קולות של אנשי הרכבת שירדו לבדוק מה קרה, וממהר לצאת למעבר שבין הקרון שלנו לקרון השכן, לנסות לראות משהו בחשכה שמסביב. אנשים עם פנסים מסתובבים ליד הרכבת ומאירים אל תחתיתה, בודקים, ממששים, מזיזים. אני שואל כמה הודים שנמצאים לידי מה קרה, אולי הם שמעו משהו, אבל אף אחד לא יודע למה הרכבת נעצרה. אחרי כחצי שעה, כשהרכבת עדיין לא מראה שום סימן של תזוזה, אני יוצא לבדוק שוב. עכשיו אני כבר רואה קבוצה גדולה של אנשים מנוסעי הרכבת יושבת בצד המסילה, מין פיקניק לילי כזה, וזה אומר שכנראה נתעכב כאן עוד זמן מה. כשמגיע אלינו הכרטיסן לבדוק את כרטיסינו, אני שואל אותו מה קרה, והוא מספר שהרכבת דרסה איזה ארבע או חמש פרות. לרכבת אין נזק רציני, רק צינור שנשבר, וכעת ממתינים שיגיע צינור חלופי... כן, זוהי הודו, קלאסי, מזכיר לי קצת את הפתיחה של 'איזון עדין' שכתב רוהינטון מיסטרי, רק ששם הרכבת דרסה בן-אדם...

אחרי איזה שעה וחצי של המתנה, נשמעת סוף-סוף הנהימה המיוחלת, יחד עם תזוזה קלה של הקרונות, שנמתחים ובוחנים את החיבורים שביניהם, ומיד מתחילים להתגלגל אט-אט קדימה, זהו, זזים.

____________________________________

     שנת הלילה ברכבת היא מין נים לא נים כזה, לא שינה ממש עמוקה. מדי פעם הרכבת עוצרת בתחנה כלשהי, נשמעות קריאות מבחוץ, אנשים יורדים, אנשים עולים, ושוב שקט ורק שקשוק גלגלי הרכבת ממשיך ללוות אותנו כרעש רקע קבוע. הרכבת לא נוסעת מהר, אולי 70 קמ"ש או משהו, לא יותר, ואני תוהה איך כל הסאגה של אתמול בלילה תשפיע על שעת ההגעה הסופית שלנו. כשבוקעים סימני אור ראשונים, עוד טרם שהשמש עצמה מופיעה, אני מסיט מעט את הוילון שמכסה את החלון שלידי, ורואה שורות-שורות של עצי קוקוס החולפים ליד החלון, כשברקע מקווי מים, ופה ושם כמה בתים, מראה דומה מאוד לזה של גואה. לפי חשבוני אנחנו כעת בדרום קאראנטאקה, המדינה שבין גואה לקראלה, או שאולי אפילו כבר נכנסנו לקראלה. אצטרך לחכות לעצירה הבאה כדי לראות את שמה של תחנת הרכבת ואז אדע טוב יותר.

דקלי הקוקוס של מדינת קראלה / צילום: איציק גונן

   בשש וחצי עובר מוכר הקפה הראשון, "קופי, קופי, קופי", ואחריו מוכר העיתונים. מגיע גם מוכר מסרקים, פורט על שיני הפלסטיק של מסרק גדול, ומה שהוא אומר זה בערך כך: "קשתות לשיער, הכל מפלסטיק, לא נשבר, סיכות ראש, סיכות פרחים, סיכות פרפרים, מסרקים צבעוניים, לא נשבר. מסרקים גדולים ומסרקים קטנים, ורודים, כתומים, חומים, ירוקים, כחולים, צהובים, לא נשבר". יפה, אני אוהב את זה, אבל האמת היא שכאן יש פחות מוכרים במסדרון מאשר בקרונות הסליפר העממיים, וזה די חסר לי, כל הקולות וקריאות המוכרים. כשמגיע מוכר הצ'אי אני מבקש כוס ומקבל תערובת של חלב ומים ותיון בפנים, milked tea, כבר אמרנו. נעמי וסטפן מתעוררים גם הם בינתיים, ומסתבר שסטפן הוא היחיד משלושתנו שממש ישן טוב, "סחתיין" אני אומר לו והוא מתמתח ורוצה להמשיך עוד לישון. נעמי מוציאה עוגת שמרים ומִישמישים מיובשים, ומכבדת גם אותי, ושנינו מנסים להעריך בכמה תאחר הרכבת. כשאנחנו עוברים את תחנת Tellicherry בקראלה אני מחשב ויוצא שאנחנו באיחור של 4 שעות. טוב, נמתין ונראה, אחרי שהתנסיתי בהודו כבר באיחור הגעה של 12 שעות (הרכבת מואראנאסי לאגרה), 4 שעות זה לא משהו שאתה מתרגש ממנו יותר מדי. בינתיים הרכבת ממשיכה בקצב המונוטוני והלא מהיר שלה, ונעמי וסטפן חוזרים לישון.

דקל קוקוס אופייני, קראלה / צילום: איציק גונן

   בחוץ, לאורך רצועת החוף של קראלה, עוד ועוד דקלי קוקוס, ונדמה לך שכל הארץ הזאת מלאה בעצי קוקוס, שיחד עם הדיג הם מקור פרנסה מרכזי כאן באזור החוף. אפשר גם לראות פה ושם שדות אורז ומטעי בננות, וכמובן הרבה תעלות מים ולגונות, שהם הסמל המסחרי של קראלה. בחלקים המזרחיים וההרריים יותר של המדינה אפשר למצוא גם הרבה מטעי גומי, אגוזי קאשיו, תה, קפה ועוד מיני תבלינים, אבל כאן זו ממלכת הקוקוס.

   בינתיים ב'נקסוס', אותו אני קורא עכשיו, מנסה מילר להבין מה הסיפור של סטאסיה, ידידתה של מונה אשתו, ופוגש את ג'ון סטיימר, עורך הדין המוזר, קרונסקי, הדוקטור והידיד, אוסייצקי המטורף, אולריק החבר, קרלי המשורר, ריקרדו החייט המאוהב, טוני מארלה הפוליטיקאי, דוק זבריצקי רופא השיניים ועוד כל מיני כאלה, אוסף של טיפוסים מעניינים ומוזרים שאיכשהו כולם נדבקים אליו. הכל כתוב בשפה כל-כך יומיומית וקולחת, חגיגה אמיתית מה יש להגיד, ואפילו שהספר הזה מסתמן כפחות טוב משני קודמיו, עדין זה מילר, נא לא לשכוח, ומילר הוא אחד הטובים שיש, לדעתי לפחות.