פרק 27 – וראנאסי, סוף.
...אחרי יום של סידורים ובטלה אני מגיע בערב לתחנת הרכבת, וכאן, כרגיל, דוחק ומהומת אלוהים. אלפי אנשים עמוסים בחבילות ממלאים כל פינה, צועדים בין הרציפים או ממתינים לרכבת שלהם, ים של אנשים שנעים כמו גלים שחורים-לבנים, שאף פעם לא יגיעו אל החוף, ורק מתערבלים זה בזה והופכים את הים לעוד יותר שחור וסמיך... אני מברר ומוצא שהרכבת שלי יוצאת מרציף 8, והולך לשם בגשר העילי, דרוך ומקווה שהאינפורמציה נכונה. כשאני יורד לרציף הרכבת כבר עומדת במקומה, והמוני אנשים צובאים על הפתחים. אני בודק את רשימת הנוסעים המודפסת הצמודה לפתחו של כל קרון, מוצא את שמי ומולו מספר הדרגש, ובתחושת הקלה מפלס דרכי פנימה, או נכון יותר מנסה לפלס דרכי פנימה... מסדרון המעבר בקרון פקוק בנוסעים ומלווים, ובהמון ציוד. אנשים מביאים אתם ארגזים שלמים, מעץ וממתכת, קרטונים, שקים גדולים מלאים, ואת כל זה הם תוקעים על הדרגשים, מתחת למושבים, ובמעברים, שנראים כולם כמו מסלול מכשולים... על הדרגש שלי, הפעם דרגש עליון בצד המעבר, כבר מונח תיק של מישהו, ואני מסלק אותו לרצפה, בלי סנטימנטים, שם במקומו את ה'בית' שלי, ומטפס למעלה, פשוטו כמשמעו, כי לדרגשי הצד אין שום סולם עליה, סומכים עליך שתסתדר...
...זהו, אני למעלה, על הדרגש שלי, ועכשיו שכולם יריבו למטה על המקומות, ובאמת מתפתחים קצת ויכוחים, וכמה מתפלחים, שתפסו מקומות לא שלהם, נאלצים להתקפל ולחפש מקומות אחרים. עכשיו אני נזכר בנסיעה הראשונה שלי ברכבת מהתחנה הזאת של דלהי לפאטנקוט, ומחייך לעצמי; אז הייתי בשוֹק, לא הבנתי מה קורה סביבי, והייתי בטוח שהגעתי לרכבת הלא-נכונה. מאז חלפו איזה חודשיים וכל-כך הרבה קרה, שקשה לי אפילו להאמין שזה אותו אני, אותו בן-אדם... גם הפעם אני הלא-הודי היחיד בקרון, גם הפעם מתוכננת נסיעה של 12 שעות, גם הפעם זו רכבת לילה, מחלקה שנייה, והקרון עמוס לעייפה, הכל כמו שהיה, ובכל-זאת, הכל אחרת. היום, עם הניסיון שצברתי, אני מביט על כל זה, ומחייך, וטוב לי. טוב לי, כי בינתיים למדתי להכיר את הודו, ואת ההודים, ולראות שמעבר לבלגאן, ולרעש, וללכלוך, יש כאן אנשים טובים, פשוטים (במיוחד אלה שנוסעים במחלקה שנייה), שאם רק תתפנה להקשיב להם, ותהיה מספיק סבלני אליהם, תגלה עולם חדש, מרתק, וכל-כך שונה מזה שהכרת עד היום…
תחנת הרכבת, דוחק ומהומת אלוהים / צילום: איציק גונן
...הרכבת מפתיעה אותי ויוצאת בזמן, רק 3 דקות איחור (הללויה, סחתיין על הדיוק!), וכשהיא מתחילה כבר לנסוע לאיטה עוזבים את הקרון עוד כמה אנשים, מלווים מסתבר, ומצב הדוחק בקרון משתפר. שעה לאחר מכן יגיעו הכרטיסן ועוזרו ויעשו עוד קצת סדר, כשיזיזו כמה אנשים ממקומם, יגידו לאחרים לדחוק קצת לפינות את הארגזים ושאר החבילות, ויביאו את הקרון למצב דוחק סביר. אבל בינתיים כל הצפיפות הזאת לא מפריעה למוכרי הצ'אי והקפה, מוכרי החטיפים והסנדויצ'ים, ומוכרי בקבוקי המים והקולה, לעבור את הקרון הלוך וחזור, ולנסות לשכנע אותך שתקנה משהו. אני שוכב מקופל על הדרגש, שחלקו תפוס על-ידי ה'בית', וגם כך הוא מעט קצר יותר מדרגשי התאים, מנסה למצוא מקום לגופי הדווי; בסוף אני מאמץ לי מין שכיבת צד כזו, שהיא הכי נוחה לי, בתנאים הקיימים, וגם הכי פחות מופרעת ממנורת הניאון שדולקת ממש מעלי, ותישאר כך עד הבוקר (כמו שאר מנורות הקרון). לקראת חצות מתחיל להירגע בקרון, ואנשים הולכים לישון. בתא שמולי מאוכלסים כל ששת הדרגשים על-ידי משפחה אחת: אב, אם, שלושה ילדים, אחד מהם תינוק, סבא, סבתא, ועוד דוד או מישהו כזה. האב מארגן את כל המשפחה לשינה, מסדר מקומות, פורש שמיכות, מזיז חבילות, והכל ברוח טובה ובסבלנות. הסבא והסבתא שוכבים בשני הדרגשים התחתונים, בדרגשי האמצע האִמא ושני ילדים באחד, והאבא ועוד ילד בשני, הדוד מקבל דרגש עליון אחד, ואילו הדרגש העליון השני עמוס ומלא בחבילות, תיקים ומזוודות. חוץ מזה יש למשפחה עוד ארגז מתכת ענק שממלא את החלל שבין שני הדרגשים למטה, ועוד חבילות מתחת למושבים התחתונים... מעניין, אני חושב לעצמי, ומביט בעיקר בסבא ובסבתא, האם הם בדרכם למות בואראנאסי? שאלה מוזרה, אתם בטח אומרים לעצמכם, מאיפה לעזאזל הוא מביא אותה, אבל ואראנאסי, כבר הספקתי ללמוד, עירו של שיווה, היא לא רק אחד מהמקומות הכי מקודשים בהודו; ואראנאסי היא גם עיר שהודים רבים מגיעים אליה רק כדי למות בה, ובכך להשתחרר ממעגל הלידות מחדש ולזכות בהארה…
נהר הגאנגס והעיר ואראנאסי / צילום: איציק גונן
כן, ואראנאסי, העיר שנחשבת ל-hardcore של הודו, העיר "הכי הודית בהודו", הכי קשה, הכי תובענית, והכי מתישה, בעיקר רגשית. העיר ששורפים בה גופות, עשרות ואולי מאות גופות מדי יום. העיר שמשליכים בה גופות מתים שאסור לשרוף (מבחינה דתית) אל נהר הגאנגס החוֹצה אותה לאורכה. העיר שמגיעים אליה עם כדי אפר קרובי משפחה של נפטרים שגופם נשרף במקומות אחרים ברחבי הודו, כדי לפזר את אפרם על פני מימי הגאנגס. העיר המהווה מוקד עליה לרגל להינדים רבים הבאים לכאן לטבול במימי אותו הגאנגס כדי לשטוף מעליהם את כל חטאיהם ולהיטהר. העיר הקדושה והקשה והמיוחדת הזאת... כל-כך הרבה סיפורים שמעתי על העיר הזאת, ואני נוסע אליה עם הרבה חששות, אבל בהחלטה ברורה שאני חייב להיות בה. שמעתי כבר על חבר'ה שהיו בה יום או יומיים וברחו, לא יכלו לעמוד במעמסה הרגשית, ואילו אחרים דווקא נשארו, וחוו חוויות יוצאות דופן. שמעתי גם על כאלה שמראש החליטו שהם לא באים לכאן, ואחרים, כמוני, שאמרו לעצמם מההתחלה שבואראנאסי הם חייבים להיות, כי אי אפשר לנסות להבין את ההודים, ואת הדת והמסורת ההינדית, בלי להיות בואראנאסי.
בינתיים אני מנסה להירדם, חושב על ואראנאסי, ותוהה איך תקבל אותי העיר הזו, ואילו יחסים יתפתחו בינינו? הבחור על הדרגש מתחתי נוחר בקול תרועה, שלא היה מבייש פילה כועסת שגילתה שמישהו מנסה לפגוע בצאצא הקטן שלה, והוא לא נרגע גם כשהקרון מתחיל להתעורר, לקראת הבוקר. אני ישן ומתעורר לסירוגין, ולקראת שש בבוקר, כשהרכבת עוצרת באיזושהי תחנה, מתעורר לגמרי, בעזרתם של המוכרים למיניהם. ראשונים להגיע מוכרי העיתונים, ואחריהם "צ'אי, צ'אי, צ'אי-צ'אי", "קופי, קופי, קופי", שמתחילים 'לתפור' את הקרון הלוך וחזור. אני בודק בלוח הרכבות שלי, כנראה שהתחנה הזאת היא העיר אלאהאבאד, איזה 120 ק"מ מערבית לואראנאסי; אני יכול רק לנחש, כי בגובה הדרגשים אין חלונות, וכשאני יורד ומציץ למטה אני רואה רק חושך בחוץ...
_____________________________________
ביציאה מתחנת הרכבת של ואראנאסי / צילום: איציק גונן
האם רוב הנוסעים ברכבת יורדים בואראנאסי, אני תוהה ביני לביני, שאם כן זה יהיה סימן מצוין בשבילי לדעת שהגענו. את התשובה אני מקבל כשאנחנו מגיעים לבסוף לואראנאסי, הם לא. למזלי אני יורד מהדרגש למטה להביט בחלון ולשאול אם כבר הגענו, בכל שלוש העצירות האחרונות של הרכבת, וכך אני לא מפספס. כשאנחנו מגיעים, בשעה איחור, יורדים אתי מהרכבת רק בודדים; מהקרון שלנו אף אחד לא יורד, חוץ ממני, גם לא המשפחה שבתא מולי, עם הסבא והסבתא. משום מה היה לי רושם שכולם נוסעים לואראנאסי, עיר קדושה וכל זה, אבל שוב מסתבר לי, בפעם האלף, שמה שהולך אצלי בראש לא בהכרח הולך גם אצל האחרים, ובמיוחד כאן בהודו...
זהו, אני בואראנאסי! אחת הערים העתיקות בעולם, כך אומרים. העיר שמרק טווין שביקר בה אמר עליה שהיא יותר עתיקה מההיסטוריה, מהמסורת, ומהאגדה גם יחד. עיר שכבר מרתקת אותי, בקדושתה, בייחודה, ובכל מה ששמעתי וקראתי עליה. בינתיים מחוץ לתחנה זה כמו בכל מקום, מלא ריקשות שמחכות לנוסעים, ונהגים (ומתווכים) שמנסים לשכנע אותך לבוא אתם. אני בוחר לי ריקשה אחת, אחרי שאנחנו מסכמים על המחיר, ומבקש מהנהג שייקח אותי לעיר העתיקה. בואראנאסי במיוחד ידוע שנהגי הריקשות לוקחים אותך לאן שהם רוצים, ולא לאן שאתה מבקש, ואני תוהה לאן אגיע בסופו של דבר... בדרך אנחנו עוצרים ליד כמה גסט-האוסים שאני בודק ופוסל (מיקום, מחיר, וכל זה), ובסוף אנחנו מגיעים ל'גאנגס-טופ', שנמצא בפאתי העיר העתיקה, ליד מקדש הינדי, וממש קרוב להארישצ'אנדרה גהאט, שהיא אחת הגהאטות העתיקות ביותר בואראנאסי, וגם משמשת כגהאט שריפה משנית. כן, אם שריפת הגופות היא סיפור מרכזי כאן אז בוא נלך על זה, עד הסוף, אני אומר לעצמי, ובעצם לא כל-כך בטוח בזה... מהגסט-האוס אפשר לראות את הגאנגס הסמוך, יש בו מסעדה קטנה על הגג, וספרון מלא המלצות של חבר'ה ששהו כאן, ישראלים ואחרים, כולל מהימים האחרונים, שיש כאן יחס מצוין של המשפחה, בעלת המקום, האוכל במסעדה מצוין, ויש מים חמים במקלחות 24 שעות ביממה. טוב, בעניין המים החמים יש לי קצת ספקות, כי בדרך לכאן אמר לי הבחור המתווך, שהתלווה לנהג הריקשה, שכל יום, באופן קבוע, יש בואראנאסי הפסקות חשמל בין תשע בבוקר לאחת אחר הצהריים... כשבעל המקום רואה שאני קצת מתלבט, הוא מסכים לרדת ל-100רופי, אם אשאר כאן שבוע, כפי שהצעתי, ואני מחליט ללכת על זה בגלל המיקום, המסעדה, והיחס המובטח (לפי המלצות החבר'ה), שהוא תמיד חשוב בעיני. אני מתארגן במהירות בחדר, עולה למסעדה לאכול ארוחת בוקר, ומתרשם שהאוכל בסדר, סביר, אבל המפות מטונפות, התפריטים קרועים, והכל נראה די נטוש, ולא בדיוק תואם את ההמלצות... ספק קטנטן מתחיל להתגנב לליבי, אבל את מי זה מעניין עכשיו, כשאני כולי כבר סקרן וחסר סבלנות לצאת אל הגאנגס והגהאטות…
ערמת עצים המיועדת לשריפת גופות / צילום: איציק גונן
ואראנאסי עיר קשה, ואם הייתי צריך הוכחה מידית לכך, קיבלתי אותה ברגע שירדתי להארישצ'אנדרה גהאט. הגהאט נמצאת איזה 100 מטר מהגסט-האוס, והדרך כולה, המהווה גם נתיב לוויות, מרוצפת בערמות ענקיות של עצים חתוכים ומוכנים לשריפה. כבר כשאני מתקרב לגהאט אני רואה כמה מדורות בוערות מעל מזבחים כאלה, של קורות ועצים, משהו שמיד מזכיר לי את עקדת יצחק... כשאני מתקרב עוד יותר אני רואה שעל כל מזבח כזה מונחת גופת אדם, שפניה אמנם מכוסות בתכריכים, אבל הרגליים הנשרפות חשופות, וכך גם חלקים אחרים, המבצבצים מן התכריכים. פתאום אני גם מתחיל להריח ריח מוזר באוויר, ריח של בשר שרוף, שכל מי שעבר איזה מלחמה או פיגוע מכיר אותו היטב, ריח נוראי! בהתחלה אני מביט על הגופות הנשרפות במין אדישות כזאת, כאילו אני צופה במחזה מעניין שלא שייך אלי, אבל בתוך כמה דקות אני מתחיל לקלוט מה קורה פה, ותחושת בחילה מתחילה לעלות לי ממעמקי הבטן למעלה, לכיוון הגרון... אני מסתלק משם במהירות, זה יותר מדי בשבילי עכשיו, צריך לקחת קצת אוויר ולהירגע. כן, להירגע. אני תופס לי פינה ומביט על הנהר, על כמה סירות שעומדות בשורה על הגדה הקרובה, וקצת הלאה על כמה חבר'ה שעומלים ומתקנים סירה אחרת, ולאט-לאט חוזר לעצמי. כן, עכשיו אני יכול להבין טוב יותר בחור אנגלי שפגשתי ברישיקש וסיפר לי שהיה בואראנאסי יום אחד והסתלק, פשוט לא יכול היה לסבול את זה...
אחרי שאני מתאושש אני מתחיל ללכת צפונה לאורך הגהאטות, ועד הערב אני מגלה, לשמחתי, שואראנאסי זה עוד הרבה דברים אחרים חוץ משריפת גופות. כן, אומרים שכל יום מגיעים לכאן, לגהאטות שלאורך הגאנגס, יותר מ-60,000 איש כדי לטבול במימי הגאנגס, לשטוף מעליהם את חטאיהם, ולהיטהר! 60,000, אתם קולטים? מרבית הגהאטות, היורדות אל הנהר, משמשות לטבילה ורחצה, ובאמת אפשר לראות כאן מלא אנשים שהגיעו לטבול ולרחוץ. הנשים נכנסות למים עם כל בגדיהן, ורק טובלות כמה פעמים, כולל הראש, אומרות את תפילתן ובקשותיהן, ויוצאות, ואילו הגברים, חצי גופם העליון חשוף, טובלים, וגם מתרחצים, מסתבנים, מתגלחים, הכל, וממש לא מעניין אותם מה קורה מסביב.
עולי רגל שהגיעו לטבול בגאנגס ולשטוף את חטאיהם / צילום: איציק גונן
כל הדרך כאן לאורך הנהר רצופה בגהאטות, אחת אחרי השנייה (מנהל הגסט-האוס אמר לי שיש 365 גהאטות...), לכל אחת יש שם והיסטוריה וייעוד, ואני מנסה, בעזרת ה'לונלי פלנט' הצמוד שלי, לעשות לעצמי סדר ולהבין את ייחודה של כל גהאט. חוץ מרחצה יש גם כביסה, ובין הגהאטות ועליהן אפשר לראות את המכבסה הפתוחה הגדולה ביותר שאני ראיתי אי פעם; עשרות, ואולי מאות אנשים עושים כביסה במימי הגאנגס, תוך שהם חובטים את הבגדים על משטחי אבן מיוחדים הנמצאים על שפת המים. לאחר הכביסה מניחים את כל הסדינים והבגדים לייבוש על מדרגות הגהאטות, ומשטחי ההליכה, בכל מקום אפשרי, וכשאתה צועד בין הגהאטות אתה צריך כל הזמן להיזהר לא לדרוך על הכביסה הפרוסה על הדרך מצד אחד, ומהצד השני גם לא לדרוך על חרא של פרות (ובני-אדם), שנמצא בכל המקומות האחרים, הפנויים מכביסה…
ואראנאסי, המכבסה הפתוחה הגדולה בעולם לאורך הגאנגס / צילום: איציק גונן
לאורך כל החוף המערבי של הגאנגס עוגנות סירות, וכל בעל סירה מנסה לפתות אותך לשכור את סירתו לשייט על הנהר. בשעות אחר-הצהריים המחירים נמוכים, "רק 40 רופי", אומר לי בעל סירה מבוגר וחייכני, "בוא תיקח סירה, כדאי לך, כי בבוקר בזריחה זה 100 רופי"... אחרי כמה גהאטות אני מגיע לגהאט המרכזית, דאסאסוואמד גהאט, שהיא אחת הגהאטות החשובות ומלאות הפעילות לאורך הנהר. דאסאסוואמד גהאט היא הגהאט השנייה בתור לטבילה מתוך חמש גהאטות הנמצאות במסלול הטבילה של עולי הרגל הנקרא פאנצ'אטריתי יאטרה (Panchatirthi Yatra). שם הגהאט מעיד על כך שבראהמה הקריב כאן (מֶד) עשרה (דאס) סוסים (אסווה). זוהי גהאט גדולה, רחבה, מעין גהאט כפולה כזו, מוקפת בחנויות בהן נמכרים פרחים ומנחות לטקסי הפוג'ה המתקיימים לאורך הנהר, ומוביל אליה כביש מרכזי עמוס חנויות ודוכני מכירה החוצה את העיר העתיקה של ואראנאסי, כאשר בקצהו הקרוב לגהאט נמצא שוק גדול. בחלק מהגהאט עומדים דרך קבע מִתקני ברזל ובמות המיועדים לטקס הפוג'ה, שמתקיים כאן כל יום אחר-הצהריים, כך מספר לי מוכר פרחים וגלויות מקומי, שמנסה לשכנע אותי לקנות פרחים כמנחה לנהר, לקראת הטקס.
הכתובת על הקיר: דאסאסוואמד גהאט / צילום: איציק גונן
כאן יערך טקס הפוג'ה המרכזי מאוחר יותר / צילום: איציק גונן
עד תחילת הטקס משמשות הבמות כמשטחי טיפול עבור המסאז'יסטים, שרצים אחריך ("קאם הִיר מַיי פרֶנד, ליסן טוּ מי מיי פרֶנד..."), מושיטים לך יד ללחוץ, וכשאתה מושיט יד חזרה, כי לא נעים לך לדחות יד מושטת, הם מתחילים לעסות את כף היד, את כל האצבעות, ואחר-כך עוברים לזרוע, ואם לא תעצור אותם כאן, זה כבר חלק מהטיפול, עליו תצטרך לשלם, אפילו שזה רק 15 או 20 רופי. וגם אם אתה מצליח בסופו של דבר להתחמק מהמסאז', ומהיד האוחזת, כי לא מתאים לך עכשיו, והמסז'יסט מבין שהפעם זה לא ילך, הוא מביט לך בלבן של העיניים ואומר, "אוקי, לֶייטר, הא?"...
טוב, אני מחליט להישאר כאן ולהמתין לטקס הפוג'ה, ובינתיים מתיישב על אחת ממדרגות הגהאט, ומנסה לעכל את כל מה שראיתי כאן עד עכשיו, וזה לא קל. אתם יודעים, אני חושב שמה שבאמת מיוחד בעיר הזאת, וכבר מצליח לכבוש אותי, זה שיש לך כאן אפשרות ממש נדירה, כאורח זר שאינו הינדי, לראות במו עיניך, ומקרוב, את הטקסים ההינדים האינטימיים ביותר הקשורים לחיים ומוות. הפומביות של הטקסים האלה, והיותם פתוחים היום לכל (האיסור היחידי הוא על צילום שרפת הגופות), הופכת אותם למשהו שאתה מהר מאוד מרגיש חלק ממנו, בלי מחיצות, בלי עמדה ביקורתית, בלי רגשי עליונות; לבך יוצא אל האנשים הפשוטים האלה, שנחשפים לעיניך ללא שום כיסוי, או אמצעי הגנה אחר, כמו שהם, בשמחה ובאבל, בטוב וברע, ופתאום אני מוצא את עצמי חושב מה אני יכול לעשות כדי להגן עליהם...