פרק 6 – מומבאי, "שיר דמדומים אחרון"...

     בדרך מהמיידנז חזרה לקולָאבּה אני צועד לאורך המבנים של אוניברסיטת מומבאי. לאוניברסיטה הזו מספר קמפוסים בעיר ומחוצה לה, אבל הקמפוס הזה שבאזור הפורט הוא הראשון, כאן כל זה התחיל. האוניברסיטה נוסדה ב-1857 בכספי הנדבן הפרסי בן דת זאראתוסטרה, סר קוואסג'י גֶ'יהאנגיר (בנו הקים את הגלריה הכי מפורסמת במומבאי, גלריית גֶ'יהאנגיר), ומבניה תוכננו ע"י האדריכל הבריטי גילברט סקוט. המבנים המרשימים בסגנון גותי כוללים את ספריית האוניברסיטה, את אולם העצרות ואת מגדל ראג'אבאיי (Rajabai Tower), שגובהו 80 מטר ובנייתו נשלמה ב-1878, 20 שנה לאחר הקמת הביג-בן המפורסם שבלונדון, ששימש לו כמודל. הסיפורים מספרים שבעבר ידע השעון שבראש המגדל לנגן 16 מנגינות שונות, כולל 'אל נצור המלכה' ואפילו סימפוניה של הנדל. המנגינות נוגנו כל שעה עגולה, והתחלפו כל 4 שעות. בינתיים השעון הזדקן והתעייף, הרפרטואר שלו הצטמצם, וכעת הוא משקיף על שטחי האוניברסיטה והמיידנז וממתין, אולי, למישהו שיבוא ויחדש את ימיו וישיב לו את תהילת עברו.

אוניברסיטת מומבאי עם מגדל ראג'אבאיי המרשים / צילום: איציק גונן

מומבאי באזור זה של הפורט, חשוב לומר, יפה, מכובדת ואפילו נקייה יותר, וכשאני מטייל בה כך לאיטי נדמה לי שאני באירופה הישנה של צ'ארלס דיקנס או ויקטור הוגו, יותר משאני בהודו. הרחובות רחבים ויפים ולאורכם שדרות עצים רחבות כשמאחוריהם בתים שנבנו בסגנון קולוניאלי. אגב, אחד הדברים המוזרים בעיניי שיש כאן ברחובות המרכזיים באזור הזה אלה עצי הפיקוס הגדולים, שגזעיהם עבים ומשורגים, והם כולם מסוידים בשני צבעים, חום ולבן. העצים נראים כאילו הם עומדים למסדר המפקד או משהו, כשבתחתית הגזע הצבע הוא חום, בערך מטר, ומעליו עוד איזה חצי מטר בלבן. לבן כבר התרגלתי לראות במחנות הצבא שלנו, אבל חום??? מעניין מה הרס"ר שלנו מהטירונות היה אומר על זה...

עצי פיקוס במסדר הודי, מומבאי / צילום: איציק גונן

   תוך כדי הליכה ברחוב מתלווה אלי הודי מקומי, בחור כבן 30 לערך, ומתחיל לצעוד יחד איתי. הוא מספר לי שהוא מורה, כאילו להראות לי שהוא לא סתם מישהו, מחייך אלי חיוך של שותף סוד, ואחר-כך מרצין ומספר שאתמול בלילה התמוטט כאן בניין, לא הרחק, ו-45 אנשים מתו. כן, מה שאתם שומעים. עוד מעט יתחיל טקס של שריפת גופותיהם במקדש שנמצא ברחוב שבו אנחנו צועדים, הוא ממשיך בסיפורו, ואולי אני רוצה לבוא לראות... אני מאוד מופתע, ואומר לו שמוזר, לא שמעתי על כך דבר, והוא אומר כן, כן, עכשיו הולכים לשרוף את גופותיהם. אני מתלבט ביני לביני על הידיעה הדרמטית והמוזרה הזאת, וככל שאני חושב על זה הסיפור הזה נראה לי יותר מופרך. בעודי מתלבט אני מחליט ומספר ל'מורה' שלצידי שביקרתי בואראנאסי (הוא נראה מאוד מופתע), וכבר ראיתי שם איך שורפים גופות, ועוד באש התמיד של שיווה, שהיא בת 5000 שנה. ה'מורה' פותח מולי זוג עיניים שכולן פליאה, השתאות, ובסופן אכזבה, ואז אומר "אה..." כזה ארוך, מסתובב ונעלם לו... מה תגידו? טוב, מי שכבר היה בהודו מכיר את העניין הזה של אנשים וילדים שבאים אליך עם כל מיני סיפורים מהתחת, אבל אני חייב לומר שאני כל פעם מופתע מחדש מהיצירתיות וכושר ההמצאה של כל מספרי הסיפורים האלה.

מבט מהצד על שער הודו, מומבאי / צילום: איציק גונן

   בא לי לבקר עוד פעם בשער הודו, לפני שאני עוזב את מומבאי, ואני חותך לכיוון אפולו באנדר. מומבאי, שבמשך כל השעות האחרונות היתה חמה ולחה, מתחילה להיות נעימה. רוח קלה מנשבת מכיוון הים ואנשים מטיילים לאיטם בחבורות ובמשפחות, נהנים מאחר-הצהריים של יום א'. ליד שער הודו מלא באנשים, עוד יותר מאתמול, והצלמים שממתינים שם באופן קבוע למבקרים מצלמים בטירוף, כדי להספיק את כל המבקשים להצטלם. אני קונה שני גביעי נייר של בוטנים מחוממים, עובר ליד ספינות הטיול המסיעות את המבקרים לאי אלפאנטה וספינת המוזיאון ויקראנט, ומתיישב בצד השער, במעגן סירות הדיג, צופה בדייגי אחת הסירות המקפלים רשתות וחבלים, רוחצים סלים, ומכינים את הסירה, כך נראה, לדייג לילי. עוד כמה שעות גם אני אהיה בדרכי מכאן, לתחנת הרכבת לקחת את הרכבת לגואה, וראשי כבר עסוק בשאלות איך תהיה הנסיעה ברכבת, איך יהיה בגואה, וכל זה. "החיים זה מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים את העתיד", אמר פעם ג'ון לנון, והמשפט הזה חולף לי עכשיו בראש ומחזיר אותי לכאן, ולבחורה שחומה ונאה, ששערה השחור והמבריק מכוסה בחלקו במטפחת אדומה, והיא לבושה מכנסיים וחולצה קצרה כאחד הדייגים. הבחורה עומדת לא הרחק ממני, ליד בסיס המתכת החלוד אליו נקשרות הסירות, ומגלגלת חבל לבן ועבה, ולרגע היא מזכירה לי את רוזה פלמייראו הברזילאית מ'ים המוות' של ז'ורז'ה אמאדו; רוזה שנולדה בנמל אבל יצאה לעולם הגדול, כי לא אהבה להישאר במקום אחד; רוזה שבכל מקום בו היא נמצאת פורצת מיד מהומה, "כי היא נושאת אתה תער מתחת לחצאית ופגיון על החזה, וגם כי יש לה גוף מושלם"... ורוזה ההודית הזו, שעומדת לא הרחק ממני, מסיימת בינתיים לגלגל את החבל, וקוראת לאחד הדייגים שעל הסירה. זה יורד מהסירה לרציף, צועד בזהירות על לוח העץ הצר, ויחד הם מעלים לספינה שני ארגזים שממתינים לא הרחק, אחד מהם פתוח ובולטים ממנו מוטות קטנים של ברזל וחבל עם משקולות, ונעלמים במדרגות המובילות אל מתחת לסיפון העץ.

סירות דיג עוגנות בנמל ליד שער הודו / צילום: איציק גונן

   בצדו הצפוני של שער הודו עומדת אנדרטה של אדם לבוש גלימה, ראשו עטוף בתרבוש המגולגל סביב, ידיו שלובות על חזהו, ועיניו מביעות חכמה ושלווה, והרבה סבלנות. מי זה? אני שואל את עצמי בשעה שאני מתקרב לאנדרטה שמסביב לה גינת דשא עגולה המוקפת בשורת פרחים ו'מצבות' בטון עם ציטוטים מדבריו. על האנדרטה כתוב כי זהו סוואמי ויווקאנאנדה (Swami Vivekananda). אני מתקרב עוד יותר וקורא על האנדרטה את סיפורו של 'הנזיר הנודד', שהפך לאחד מהמנהיגים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של פילוסופיית היוגה והוודנטה (Vedanta) ודמות מובילה בהיסטוריה של הינדוסטאן והודו. הוא חי רק 39 שנים (1902-1863), אך למרות תקופת חייו הקצרה הספיק להשפיע באופן משמעותי גם בהודו וגם במערב. הוא היה, כך כתוב על השלט באנדרטה, ההינדו-סוואמי הראשון שהגיע למערב, עת השתתף ב'פרלמנט העולמי של הדתות' שהתקיים בשיקאגו ב-1893, כחלק מהיריד העולמי שם, ועורר עניין רב כשהציג את ההינדואיזם כדרך פילוסופית שיש לה דברים חשובים ללמד את המערב. מעניין, במסעותיי בצפון לא נתקלתי בדמותו של ויווקאנאנדה, וכעת הדמות הזאת מאוד מסקרנת אותי ואני מחליט שבאחד הימים הקרובים, ברגע שיהיה לי קצת זמן, אחפש באינטרנט ואנסה ללמוד עליו יותר.

מדברי סוואמי ויווקאנאנדה על הרוח, האהבה והשלום / צילום: איציק גונן

   עכשיו נהייתי ממש רעב, ואני מרגיש שהגיע הזמן לארוחת תאלי ראשונה במסע הזה. מסעדת קאמאט (Kamat) בקולאבה קוזוואי הסואן, כמה דקות הליכה משער הודו מקבלת את פני. בשעות אלה של מעט אחרי השקיעה, כשאור השמש עדיין לא נסתלק כליל מהעולם והירח טרם הופיע בשמים כדי לתפוס את מקומו בהצגה הלילית, הרחוב כבר משנה פניו והופך לבאזאר גדול, ואנשים מתחילים להתקבץ מכל עבר. אצל קאמאט הם כותבים שמאכלי דרום הודו הם המומחיות שלהם, אבל הם גם יודעים ומכינים את מאכלי הצפון. על התאלי שלהם יש להם זכויות יוצרים (כך כתוב בתפריט), והתאלי אכן טוב. הם לא מגישים תפ"א או עדשים אלא רק מנה גדולה של אורז וסביבו מנות קטנות יותר של כל השאר, כולל קֶרד (לבן מקומי) שאני מאוד אוהב. חלק מהמנות חריף לאללה, ואני מתנחם בצ'אפאטי ובלאסי בננה, ומזמין מהם עוד נגלה, ולקינוח צ'אי מאסלה. זהו, נראה לי שאני מסודר עד לרכבת הלילה לגואה.

אנשים יוצאים לבלות, רובע קולאבה, מומבאי / צילום: איציק גונן

   בחזרה בהוסטל של צבא הישע אני פוגש את מטשק, אחרי מקלחת, ואנחנו מתיישבים בחדר האוכל לפטפט קצת. הרכבת שלו יוצאת שעתיים לפני שלי, אבל גם לו יש עוד קצת זמן. מטשק מספר לי על הטיול המתוכנן שלו בהודו, ונראה שהבחור מנסה לאכול את כל העוגה ההודית בבת-אחת. ממומבאי הוא נוסע מזרחה להיידראבאד ומשם הוא רוצה לרדת דרומה לקראלה, ואחר-כך לעלות לצ'נאי (מאדראס). בכל מקרה הוא מתכנן על רכבת של יומיים או משהו מצ'נאי לדלהי, שם הוא אמור לפגוש איזה קרוב משפחה, והכול בשלושה שבועות... "אין סיכוי", אני אומר לו, אתה הולך לרוץ כמו עכבר מסומם ובסוף אפילו לא תזכור איפה היית. מטשק מחייך אלי חיוך פולני כזה, שאומר שאם כבר שילמתי על כרטיס והגעתי להודו אז צריך להספיק מה שיותר, אחר-כך מביט בשעון שתלוי על הקיר ואומר טוב, צריך להתחיל לזוז. אנחנו נפרדים בלחיצת יד וב"אולי עוד נתראה בקראלה, מי יודע", והוא לוקח את הציוד שלו ויורד לרחוב לתפוס מונית לתחנת הרכבת.

   לי יש עוד איזה שעתיים לשרוף, ואני מצטרף לעוד כמה חבר'ה שכבר פינו כמוני את החדר שלהם ועכשיו ממתינים כאן בפינת הישיבה הצמודה לחדר האוכל לרכבות ולמטוסים שלהם. על השולחן יש כמה עיתונים מקומיים וזו הזדמנות להתעדכן במה שקורה במומבאי ובעולם. סרינה וויליאמס לקחה את ה-Australian Open ותחשבו שלפני כמה ימים שחר פאר שלנו לקחה לה מערכה וכמעט ניצחה אותה ברבע גמר. עכשיו תדמיינו לעצמכם ששחר היתה לוקחת את האליפות, נשמע מדליק הא?!? חוץ מזה מעניין לקרוא בעיתון מקומי מודעות במדור היכרויות. בחורות מציגות את עצמן ומדגישות את הקאסטה שממנה אמור לבוא החתן המבוקש. המודעות האלה מזכירות לי איזה משפט מ'שיר דמדומים אחרון', שאומר שמרבית המחזרים בהודו נוהגים לשאול את הכלות המיועדות "אם הן יודעות להכין צ'אפאטי דקים מאוד, או אם תעסנה את כפות רגליו של החותן כל ערב אחרי הארוחה"...

מחפשת חתן? / צילום: איציק גונן

   לקראת עשר אני מוציא את ה'בית' שלי מחדרון שמירת החפצים, יורד למטה ולוקח מונית לתחנת הרכבת. למוד ניסיון העבר עם רכבות הודו אני מחליט להקדים מעט, מה שבטוח בטוח. כמה דקות נסיעה ו-40 רופי, ואני בשערי תחנת ויקטוריה. בינתיים כבר הספקתי לקרוא בספר על הפעם השנייה שבה הגיעה אנוּרַאדְהה היפהפיה ועכשיו גם עצובה לתחנה הזאת, אחרי חודשים רבים של אבל, לאחר האסון, כשוַארדֶמאן בעלה בא לבית הוריה באודייפור כדי לקחתה חזרה לבומביי לדארייה מאהאל, 'הבית שליד הים' בחוף ג'וּהוּ הצפוני כאן במומבאי. עכשיו תחנת הרכבת הזאת כבר נקשרת אצלי לסיפור עצוב יותר, כאשר עלילת 'שיר דמדומים אחרון' מתקרבת אל סופה הטראגי, הצפוי, אפילו שכבר התרגלתי שכל רגע הספר מנחית עלי עוד אסון. אמה של אנוּרַאדְהה אמרה לה כבר בהתחלה כי "בחיים האלה, יקרה שלי, אין חסד", ועכשיו נשאר לאנוּרַאדְהה רק השיר אותו היא מהמהמת לעצמה כשהיא שוכבת לה בוילה הישנה ושבורת הלב, 'הבית שליד הים'. תוך כדי מחשבה על  הספר אני נכנס לתחנה, ומה אגיד לכם, אני פשוט בשוק. המראה כאן מדהים, לא ראיתי בחיים דבר כזה, נשבע לכם. אני לא יודע אם אצליח לתאר לכם אבל אנסה: מאות רבות של אנשים, משפחות שלמות, נשים וילדים, כולם עם שקים ותיקים עמוסים ממלאים את כל חלל האולם המרכזי של התחנה; חלקם יושבים על הרצפה ואוכלים, אחרים יושבים על תיקיהם ואחרים ממתינים בעמידה, וזה עשר בלילה, שתבינו. האם זה בגלל מוצאי יום א', או שככה זה רגיל, לך תדע.

עשר בלילה בתחנת הרכבת ויקטוריה במומבאי, עמוס בטירוף! / צילום: איציק גונן

   אני תופס פינה כדי לצלם את המראה יוצא הדופן הזה, ואז ניגש אלי מישהו מעובדי התחנה ואומר לי שאסור לצלם. "למה?", אני שואל. ככה, הוא אומר. "טוב", אני אומר לו, וחושב לעצמי שאין טעם להתווכח אתו, בעיקר בגלל שכבר הספקתי לצלם שתי תמונות, ואני מעמיס את הבית והולך לחפש מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלי. על לוח תנועת הרכבות כתוב שהיא יוצאת מרציף 8, אבל עובד תחנה שיושב ליד שולחן קטן לא הרחק משם אומר לי שהרכבת שלי יוצאת מרציף 15. נו, מה יהיה? עוד תחושה של דֶז'ה-ווּ, הפעם מהרכבת הראשונה שלי בהודו, מדלהי לפאטנקוט, כשכמעט פספסתי את הרכבת בגלל שחיכיתי  ברציף הלא-נכון לשם שלח אותי פקיד הרכבת. אז למי להאמין, ללוח התחנה או לעובד הרכבת? אני מתקדם בכיוון אליו הראה לי פקיד הרכבת ובמעבר לרציף 15 אני שואל עובד אחר, גם הוא במדים חומים, ישוב ליד שולחן, וגם זה אומר רציף 15. טוב, אם שניהם סגורים על 15 נלך לשם, אני אומר לעצמי ומתחיל להתקדם לאורך הרציף. כמה פורטרים חבושי כובעים אדומים מתחילים להזדנב מאחורי ושואלים "גואה, גואה?", וגם זה סימן טוב שאני במקום הנכון. לשמחתי מסתבר שהרכבת כבר עומדת וממתינה על הרציף ואני הולך לאורך הקרונות עד שאני מגיע לקרון שלי. בחוץ על דופן הקרון תלויה רשימת הנוסעים בקרון הזה, וכשאני מגלה שם את שמי אני נרגע סופית, הגעתי למקום הנכון. טוב, יש עוד קצת זמן ואפשר לקנות כוס צ'אי ולגשת לחדר ההמתנה, שגם הוא עמוס ומלא, ורק בקושי אני מוצא איזה כסא פנוי להתנחל עליו.

צפוף ודחוק בתחנת הרכבת ויקטוריה במומבאי / צילום: איציק גונן

     כשאני עולה לקרון שלי, לקראת מועד יציאת הרכבת, אני מוצא בתא את ג'ון האנגלי, אותו הספקתי כבר לפגוש אתמול בבוקר כשחיכינו יחד בתור לכרטיסים בתחנת הרכבת ויקטוריה, ועוד שתי בחורות פיניות צעירות שנראות נחמד, במיוחד אחת מהן. שלושתם כבר הספיקו להתמקם בתא וג'ון מסמן לי שאני יכול לדחוף גם את הבית שלי מתחת לדרגש שלו, התחתון, ליד התיקים שלו. שתי הבנות הפיניות מציגות את עצמן, טאריה ופיריו (היותר חמודה) וארבעתנו מתיישבים על שני הדרגשים התחתונים, עוצרים את בחור ה"צ'אי, צ'אי, צ'אי" שתופר את המסדרון, כדי שימזוג לנו milked tea ופוצחים בשיחת מטיילים שחלקה היכרות עמוקה יותר וחלקה האחר מה התוכניות שלנו בגואה, שגולש די מהר לשאלות של 'למה', ומה כל אחד מאתנו מחפש כאן בהודו. באחת-עשרה בלילה בדיוק הרכבת יוצאת לדרכה, איזה יופי, רכבת ראשונה שלי בהודו אי פעם שיוצאת בדיוק בזמן...