פרק 17 – עם אלסה מבורגוס לסנטיאגו דה קומפוסטלה , 13.9.2024
כן חברים, אז ב-04:05 מוקדם בבוקר, כשבחוץ חושך מוחלט, עליתי על אוטובוס של אלסה (Alsa) בדרכי ל... כן, כן, לסנטיאגו, סנטיאגו האחת והיחידה! כמו שכבר כתבתי, בכל שלושת המסעות הקודמים שלי (קמינו פרנסס מאסטורגה, קמינו פורטוגז בדרך החוף מפורטו, והקמינו האנגלי מפרול) הגעתי לסנטיאגו בסיום ההליכה וחגגתי עם בני המשפחה שצעדו איתי באותם מסעות, והרגשתי שגם הפעם אני רוצה לחגוג בסנטיאגו. הרגשתי שאני חייב להגיע שוב לעיר המרתקת הזו, לפגוש ולהתרגש בכיכר אוברדוירו עם הצועדים שסיימו את ההליכה בקמינו שלהם, ולהיות לפחות במיסה אחת בקתדרלה הנהדרת של סנטיאגו, חייב! כי בלי סנטיאגו לסיום זה כאילו לא נחשב בעיניי. ואם כך, גם שמונה שעות נסיעה באוטובוס לא ירתיעו אותי, ובמיוחד שנסיעה כזו תאפשר לי לפגוש שוב, גם אם בחטף, מקומות בהם צעדתי ברגל בקמינו הראשון שלי מאסטורגה לסנטיאגו. מין סגירת מעגל שכזו.
כמו שעליתי על האוטובוס למקום המסומן שלי, הנחתי את ראשי ונרדמתי... ישנתי כמו מת והתעוררתי אחרי ליאון בעצירה השלישית של האוטובוס באסטורגה. השעה היתה בסביבות שבע ובחוץ היה עדיין חושך מוחלט ולא היה שום סיכוי לראות שוב את ארמון הבישופות המרשים שתכנן אנטוניו גאודי המפורסם. בשמונה בבוקר עצרנו בפונפרדה, הפעם כבר באור יום עם הפסקה של 20 דקות שאִפשרה לי לרדת לקנות קפה ולהתעורר סופית. חיפשתי תוך כדי נסיעה את מצודת הטמפלארים אך לצערי לא ניתן היה לראותה. ב-08:50 עצרנו להוריד נוסעים בוילה פרנקה דל ביארזו, העיירה החביבה הזאת אותה חצינו בקמינו הראשון שלנו, ושעה לאחר מכן עצרנו בסארייה. 64% מצועדי קמינו פרנסס (נכון ל-2024) מתחילים ללכת בקמינו מכאן, כדי לזכות בתעודת הקומפוסטלה (114 ק"מ לסנטיאגו), וחלק מהם ראינו ממרחק. על האוטובוס שלנו, שיצא מברצלונה, היו שני נהגים שהתחלפו ביניהם, ואנחנו המשכנו ללוגו וללה-קורוניה בה נחתנו גלי ואני לפני כשנה ורבע, ומכאן לקחנו מונית לפרול כדי להתחיל את צעידתנו בקמינו אינגלז. עוד כשעה וחצי נסיעה, ולקראת 12:30, באיחור קל של כרבע שעה, הגענו לתחנת האוטובוסים המרכזית של סנטיאגו במזרח העיר. מה אגיד לכם, 8 שעות נסיעה עברו חלפו ביעף, ממש מהר. כך או כך, בשלב הזה כבר הייתי ממש רעב והתיישבתי לאכול ארוחת בוקר במסעדה המרכזית של התחנה.
בדקתי ב-Mapy וראיתי שמתחנת האוטובוסים עד לפנסיון שגלי הזמינה לי, שהוא ממש בקרבת הקתדרלה, המרחק כ-2 ק"מ ואמרתי לעצמי שזו הזדמנות למתוח קצת את הרגליים; כן, כי אחרי שאתה מתרגל ללכת כל יום 30-20 ק"מ, קצת קשה לעצור בבת אחת. מה שלא לקחתי בחשבון זה שנתיב ההליכה היה ברובו עליה ולגרור את תיק הטרולי שלי מאחורי לא היה הדבר הכי נח.
כדי להגיע לחדרי הקט בפנסיון Rua Nova שאין לו משרד קבלה משלו, הייתי צריך להגיע קודם למלון ברחוב וילאר הסמוך (Hotel Rua Villar), להירשם שם ולקחת כרטיס כניסה (אותו משאירים בתיבה מיוחדת עם העזיבה), ואז להגיע לפנסיון (כוכב אחד) שנמצא ברחוב מקביל אל החדר שהוזמן. מעט מסורבל, אך מיקום הפנסיון פשוט מעולה, אין יותר טוב מזה, וגודל החדר (הקטנטן) פחות חשוב לי, ובמיוחד שהפעם החדר רק שלי, בלי שותפים... וכך הגעתי לחדרון שלי, השארתי את התיקים ומיהרתי להצטרף לחוגגים בכיכר אוברדוירו (Obradoiro).
ובכיכר – שמחה וששון! צועדים שהגיעו בשעות האחרונות מתחבקים, נזכרים בהתרגשות בחוויות מהצעידה בקמינו ומזכירים זה לזו, נושאים ידיים לשמיים, מצטלמים בכל הפוזות האפשריות ובעיקר מבקשים מאחרים סביבם שיצלמו אותם. יושבים או שוכבים על רצפת הכיכר עם הפנים לכיוון הקתדרלה ומפריחים לכל עבר חיוכים של 'עשינו את זה'. חיש קל אתה נדבק בשמחה הזאת שלהם ומתחיל לחגוג עם כולם. נכון, הגעתי לכאן עכשיו באוטובוס ולא בהליכה, אך בכל זאת רק אתמול סיימתי הליכה של יותר מ-300 ק"מ בקמינו, עם דרכון צליינים מלא חתימות, וגם לי בא לחגוג! אני נזכר איך חגגנו כאן גלי, יואבי ואני בסיום הפעם הראשונה שצעדנו בקמינו, מאסטורגה לסנטיאגו, ויודע שהתרגשות מטורפת כמו שחווינו אז לא אוכל לחוות שוב, כי אין כמו הפעם הראשונה. ועדיין כל השמחה מסביב לא יכולה להשאיר אותי אדיש ואני מביט בשמים הכחולים וחושב לעצמי שאין הרבה חגיגות שמחות כמו החגיגה הזאת בכיכר אוברדוירו, חגיגות שמגיעות לאחר מאמץ הליכה נמשך לאורך ימים או שבועות רצופים, לפי המסלול שכ"א בחר ללכת.
מהכיכר שבתי לחדרי הקט להתקלח ולהתארגן והקדמתי להגיע לקתדרלה ולתפוס מקום לקראת מיסת הערב (19:30), ואכן כשהגעתי ב-18:30 הקתדרלה כבר היתה די מלאה! טקס המיסה היה מגוון יותר מהטקס האחרון בו הייתי כאן, לפני כשנה, וכלל גם שירה של נזירה בשחור. אבל האטרקציה המרכזית היה הבוטפומריו, 'מפיץ העשן'. כבר כשנכנסתי לקתדרלה וראיתי אותו תלוי מהתקרה וממתין בנחת לתורו, הבנתי שמישהו שם שמע שאני מגיע... הבוטפומריו הזה נחשב לאביזר הגדול בעולם מסוגו; משקלו 80 ק"ג, גובהו 1.60 מטר, והוא נוצק בשנת 1851. ואכן עם סיום הטקס הרגיל מילאו הגברתנים באדום את הבוטפומריו ב-40 ק"ג של גחלים וקטורת, והחלו למשוך בחבלים הקשורים אליו ואשר גורמים לו לעוף באוויר מצד לצד, על ציר הרוחב של הקתדרלה. מה אגיד לכם, פשוט אדיר, אדיר! ראיתי את המחזה הזה פעמיים בקמינו הראשון שלי, ומאז בכל ביקורי הנוספים במיסות בקתדרלה נאדה, כלום, והנה היום שוב. איזו קבלת פנים נפלאה! למרות שאסור לצלם בקתדרלה במהלך הטקס, כולם מיהרו לשלוף את הסמרטפונים-מצלמות כדי להנציח את החגיגה הזאת. אין, פשוט נהדר!
ואחרי המיסה הגיע הזמן לאכול, ומסעדות כידוע לא חסרות כאן בסנטיאגו, וכך מצאתי את עצמי במסעדה שאני אפילו לא זוכר את שמה, וגם לא את האוכל שאכלתי שם. בשלב הזה הייתי כבר די רדום ומיד לאחר האוכל מיהרתי לחדרי לתפוס שינה טובה...
שבת, 14.9.25, סנטיאגו
הלילה ישנתי כמו מת. ליל השינה הכי טוב שהיה לי בכל הקמינו, כנראה הצטבר אצלי כבר חוסר שינה רציני, ואולי גם ההבנה שזהו, סיימתי. כשהתעוררתי סוף-סוף דבר ראשון היה לטפל בטיסות שלי. איבריה הקדימו פתאום את מועד הטיסה ממדריד לנתב"ג, וכתוצאה מכך התקצר והתבטל הקונקשן עם הטיסה המוקדמת מסנטיאגו למדריד, מה עושים? בסיוע גלי בתי, הקמב"צית שאין דברים כאלה, התחלנו לבדוק אלטרנטיבות ובסופו של דבר הגענו לכך שאטוס מחר מעט מאוחר יותר מסנטיאגו לברצלונה, ואז אחרי המתנה ארוכה מברצלונה לארץ. (בפועל הטיסה מברצלונה לנתב"ג התאחרה בכמה שעות, וכך במקום להגיע לארץ בראשון אחה"צ הגעתי בשני לפנות בוקר...).
כשיצאתי החוצה בסביבות 11 בבוקר והתקרבתי לקתדרלה שנמצאת ממש בסמוך, ראיתי את התור הענק שממתין להיכנס לקתדרלה למיסה של 12 בצהריים. פעם ראשונה שאני רואה תור כזה ארוך ומתפתל, כולל שוטרים שעומדים לאורכו ורכבי משטרה שחונים במקום כדי לפקח על הסדר, וכבר הייתי לפחות 8 פעמים במיסות בקתדרלה. האם זה בגלל שהיום יום א'? לא יודע, אבל דבר אחד כבר ברור לי מאז שהגעתי לסנטיאגו: העיר הזאת הופכת לפקוקה יותר ויותר. כשאתה הולך ברחובות החלק העתיק והיפה של סנטיאגו ובמיוחד באזור הקתדרלה אתה מרגיש היטב את צפיפות היתר הזאת והרחובות מתחילים להיסתם; אני לא יודע מה הם יעשו כאן בעוד כמה שנים, אולי יגבו מס כמו בוונציה... ואתם הקוראים, השתדלו להגיע לסנטיאגו לא בסופ"שים וכך תוכלו ליהנות מהעיר יותר.
את ארוחת הבוקר אכלתי בקפה-בר פונסקה שליד כיכר פונסקה (Praza de Fonseca) הזכורה לטוב, שם אספי ואני פגשנו לראשונה חלק מזמרי ונגני La Tuna, שישבו שולחן לידנו וחגגו את נישואי אחד מחבריהם, שלבש לרגל המאורע בגדי אשה... את נגני וזמרי 'לה-טונה' אני מתכוון לפגוש בשעות הערב המאוחרות ואז אכתוב עליהם מעט יותר. עד אז אני מתכנן שהיום הזה יהיה עבורי יום של כייף ושל נוסטלגיה, יום הכי רגוע שיש. וכך, אחרי ארוחת הבוקר אני מטייל לי להנאתי ברחובות העתיקים של העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, בירתה של הקהילה האוטונומית גליסיה שבצפון מערב ספרד. בעיר הזאת חיים קרוב ל- 100,000 תושבים, ובמטרופולין כולו כ-180,000. בשנת 1985 הכריזה אונסק"ו על העיר כ'אתר מורשת עולמית', ובשנת 2000 היא זכתה להכרה כ'עיר התרבות האירופית', ללמדכם שיש המון מה לראות בעיר הזאת, ובמיוחד בחלקים העתיקים שלה. כ-50% מתושבי העיר מדברים רק או בעיקר את השפה הגליסיאנית. כלכלתה של העיר נשענת על המנגנון השלטוני של הממשלה האוטונומית של חבל גליסיה, על תיירות תרבותית, תעשייה, וחינוך גבוה. באוניברסיטה של סנטיאגו (USC) לומדים כ-42,000 סטודנטים (כולל הקמפוס ב-Lugo), ואני יכול להעיד על הסטודנטים שרישומם ניכר בכל מקום בעיר והם חוגגים בלילות עד שעות הבוקר המוקדמות (ועושים רעש) כאילו אין מחר. האוניברסיטה הוקמה ב-1495 ופועלת מאז באופן רצוף, וגם בכך ייחודה.
בכיכר סרוונטס (Praza de Cervantes) שנמצאת לא רחוק מהקתדרלה, מתקיים כעת שוק ספרים משומשים, ואני מגיע להסתובב מעט, להתרשם, ואולי גם אמצא איזו מציאה, איזה ספר מעניין שאני מחפש או ספר עתיק יומין. מאז המאה ה-12 נקרא אזור הכיכר 'הפורום', כיוון שכאן נקראו הודעות של מועצת העיר ושל הארכיבישוף. בימי הביניים ותקופת הרנסאנס שימשה הכיכר הזו כיכר השוק המרכזית של סנטיאגו. באותם ימים היא נקראה כיכר קאמפו (Campo). עם הזמן הפכה הכיכר לנקודת מפגש חברתית חשובה. אגב, בתקופת האינקוויזיציה שרפו בכיכר מכשפות, כן, כן. בניין העירייה שכן בכיכר במשך כ-200 שנה, עד 1787, ובמאה ה-16 נערכו בכיכר ישיבות של מועצת העיר. רק ב-1876, כשהשוק עבר לכיכר אבאסטוס (Abastos), שונה שם הכיכר השוקקת הזו לשמו של הסופר הספרדי המפורסם מיגל דה סרוונטס, האיש שכתב את 'דון קיחוטוה ('דון קישוט'), ופסלו של הסופר הוצב על עמוד במרכז הכיכר.
עכשיו אני הולך לבקר את הגלידה הכי טעימה בכל ספרד, גלידת ביקו (Bico). בזמנו כשהלכנו בקמינו פורטוגז, בחלק הספרדי של המסלול, התאהבנו בגלידה הזו, ומאז אנו מחפשים אותה בכל מקום ועוקבים בגוגל אחרי סניפיה השונים. כאן בסנטיאגו כבר ביקרנו אותה מספר פעמים, ועכשיו אני מגיע אליה שוב, גם כדי למסור ממנה ד"ש לבני המשפחה שצעדו איתי במסלולי הקמינו השונים ונהנו ממנה בעבר.
קצת אחרי 18:00, לאחר מנוחה והתארגנות בחדרי בפנסיון, יצאתי לחפש מקום לארוחת ערב, והחלטתי לנסות את קפה קסה קמילו (Casa Camilo), שפועל כאן כבר מ-1942, וזו לבדה סיבה טובה לתת לו הזדמנות. בשולחן לידי יושבות 3 נשים אמריקאיות בסביבות גיל 50 או משהו, שהשאירו את הבעלים בבית בקנזס ויצאו לצעוד בשביל המרכזי של קמינו פורטוגז. לפני כמה שעות הן הגיעו לסנטיאגו, והן עדיין בהיי לא רגיל, מזמינות בקבוק יין לחגוג ועונות ברצון על שאלותיי בקשר למסלול הקמינו בו הלכו, מה הוציא אותן למסע הזה, ומה אמרו הבעלים שנזנחו. הן צוחקות, מאושרות, ופשוט כייף להביט בהן ולחשוב שכל זה בזכות ההליכה בקמינו.
קוראים להן ג'ינה, רודה וסאם (סמנטה), ואני שואל אותן בהמשך השיחה אם כבר הספיקו לבקר בקתדרלה. "לא", הן עונות, "אנחנו רוצות ללכת מחר בצהריים". "רק תדעו", אני אומר להן, "שהמיסה של 12 בצהריים היא הכי מבוקשת, אז כדאי לכם להגיע לתור כבר ב-10:00". הן מביטות אחת על השניה במבט של 'מה, כל-כך מוקדם?' כזה, ואז אני מוסיף שהלכתי למיסה בקתדרלה אתמול בערב בשבע וחצי והיה מעולה, כולל הבוטפומריו שעף בחלל הקתדרלה. זה כבר מדליק אותן והן מתעניינות מה ואיך ואומרות שהן מקוות שגם מחר בצהריים הבוטפומריו יעוף בשבילן...
מכאן אני הולך לטייל מעט בפארק אלאמדה הסמוך (Parque da Alameda), ומתישב לי על אחד הספסלים הצופים על הקתדרלה. מראה הקתדרלה מכאן הוא אחד האהובים עלי, מאוד שליו ורגוע, ומלא הוד, ואני יכול לשבת כאן ולהביט על הקתדרלה עד בלי די. בשנה שעברה עשינו גלי ואני סיור על גגות הקתדרלה, ועכשיו אני יכול להביט ולהיזכר על אילו גגות טיפסנו.
בעשר בערב לערך אני חותך לכיכר אוברדוירו לאירוע הסיום של היום, הופעת השירה, הנגינה והריקודים של קבוצת לה-טונה (La Tuna), המתקיימת כאן מדי ערב מתחת למבנה פאזו דה ראשוי (Pazo de Raxoi), הארמון הנאו-קלאסי המפואר הזה שהושלם ב-1776 ומשמש היום כמקום מושבה של מועצת העיר. הזכרתי כבר קודם את קבוצת לה-טונה, ועכשיו אני כבר כאן במופע השמח והכייפי שלהם, מופע דונאטיבו בו כ"א מוזמן לתרום כאשר ידבנו ליבו. יש כבר הרבה אנשים מסביב, והשמחה בעיצומה! החבר'ה של טונה יודעים לעשות שמח, ויש גם סיפור מאחוריהם, והסיפור הוא כזה:
La Tuna היא שם כולל לקבוצות מוסיקאליות תוססות ששורשיהן נטועים באוניברסיטאות הספרדיות כבר החל מהמאה ה-13. במקור הקימו הסטודנטים את הקבוצות המוסיקאליות האלה כדי להרוויח מעט כסף בתקופת לימודיהם, בדומה לעמיתיהם הפורטוגזים שהקימו באוניברסיטאות קבוצות לשירת הפאדו. הזמרים והנגנים ידועים בתלבושותיהם המסורתיות והצבעוניות והם שרים שירי עם וסרנדות המציגים את תמצית התרבות הספרדית. חלקם לפחות כבר לא סטודנטים, אך הם עדיין ממשיכים להביא אתם פיסה של המסורת הספרדית, חגיגה שמחה של מוזיקה, היסטוריה וחברות.
יום ראשון, 15.9.24, טיסה חזרה לארץ
זהו, חוזרים הביתה. לקראת עשר בבוקר יצאתי לתחנת האוטובוס לשדה התעופה, אחרי שהצלחתי למצוא מקום פתוח לשתות קפה, אפילו שיום ראשון היום. ב-10:20 הגיע האוטובוס ותמורת אירו אחד בלבד, מחיר הנסיעה, ו-25 דקות נסיעה באוטובוס די דחוס הוא לקח אותי לשדה התעופה. ב-14:00 לערך המראנו לברצלונה, ומשם בהמשך, לאחר איחור של כמה שעות, לישראל.
זהו חברים, תם ולא נשלם, כי כידוע כבר כשמסיימים קמינו אחד חושבים על הקמינו הבא. אם צעדתם כבר בקמינו בעבר (או שקראתם כאן את הפרק הראשון של המסע הנוכחי), בוודאי תבינו היטב את מה שכתבתי הרגע, ואם עדיין לא צעדתם, אז ברוכים הבאים ובואן קמינו!
