פרק 45 – אני מוכן לפגוש את הדרקון

אוטו ריקשה לוקח אותי למיין בזאר, ואחרי בדיקה של שלושה מלונות אני חוזר ל'וישאל' (Vishal) בו ישנתי שני לילות בדרכי מרישיקש לואראנאסי, לפני איזה חודש, ואפילו לאותו החדר, 21, מה תגידו? האמת שבהתחלה קיבלתי את חדר 26, כי רציתי חלון לבזאר, אבל שם השירותים לא עבדו. בחדר 25 אליו עברתי הסתבר שמים חמים לא יוצאים מהטוש, וזה בזמן שאני עומד ערום במקלחת ומחכה שהמים יגיעו... אין, לא לומדים, לא לומדים... המנהל התורן אותו הזעקתי לחדר התחיל לספר לי סיפורים שהמים יותר מדי חמים, ובגלל זה הם לא יוצאים, מה שהזכיר לי כמובן את המערכון של הגשש 'קפיטריה בטבריה', והכניס אותי לתפקיד של שייקה, שאומר משהו כמו 'המים מתעייפים? שינוחו אחר הצהריים'... בכל אופן הבחור כאן לא שמע על הגשש והתחיל להזיז את הצינורות המתחברים לדוד ולעסות אותם, נשבע לכם, ממש עיסוי יסודי, אחר-כך פתח וסגר את כל השיברים כמה פעמים, וכשיצא בסוף זִִרזוף דל הוא תלה בי את עיניו, ושאל אם זה לא מספיק לי... בסוף הוא התייאש, והעביר אותי לחדר 21 הישן והטוב, אפילו שהוא לא פונה לבזאר, וסוף-סוף יכולתי לממש את הפנטזיה שרצה לי בראש כל הלילה הקר ברכבת על מקלחת רותחת שזורמת ושוטפת אותי ולא נגמרת…

המאוורר שמנסה לקרר.../ צילום: איציק גונן

בשתים-עשרה בצהריים אני פוקח עיין תורנית, ומתחיל לנהל עם עצמי משא-ומתן על השכמה. אחרי דין ודברים ארוך אני שולף את עצמי איכשהו מתוך הציפה הטובה שלי, מתארגן, יורד לאכול ארוחת בוקר מאוחרת, ויוצא לשוטט קצת במיין-בזאר שהמלון שלי יושב עליו. שֶפִי, שחיה בדלהי ופגשתי לפני איזה שבוע בפושקאר, הבטיחה לנסות לסדר לי ולה, בעזרת חבר, פגישה עם האלילה שלי, הסופרת ארונדהטי רוי (מחברת 'אלוהי הדברים הקטנים'), אלא שעכשיו, כשאני מתקשר אליה הביתה, היא אומרת שזה כבר לא ילך הפעם מכל מיני סיבות, ואני כמובן מאוכזב, מאוד. אני עדיין לא מרים ידיים, וגם אומר לעצמי שאם לא הפעם אז בביקורי הבא בהודו... בינתיים ערב שבת הולך ומתקרב, ועוד לא פגשתי כאן אף אחד מוּכּר, שאוכל להציע לו לעשות איזה קבלת שבת יחד, כמו שעשינו החבר'ה ברישיקש. בלית ברירה אני פונה לבית חב"ד הסמוך, ממש מול מלון 'וישאל', מצידו השני של הרחוב, ומצטרף לקבלת שבת יחד עם עוד איזה 30 ישראלים, שנדחסים פנימה לחדר לא גדול. מה אגיד לכם, זו לא פושקאר הקטנה בה כולם מכירים את כולם ויש אווירה ביתית, ממש לא, ולמרות שהאוכל בסדר אין אווירה ואין כיף (בשבילי). האנשים שהגיעו לקבלת השבת הזדמנו לכאן על הדרך (כמוני), ואחרי הארוחה הם מסתלקים להם לדרכם למעט אלה מהם שמתגוררים במלון 'הארי רמה' המארח, שידוע כמקום שבו מתאכסנים ישראלים רבים. כן, דלהי היא כמו תחנת רכבת גדולה במסעות החיים שאנו עורכים כאן בהודו, עמוסה, סואנת, ממהרת, מאוד לא-אישית, מין תחנת מעבר בדרך מ- או אל, וכשאתה נמצא בה הראש שלך תמיד כבר במקום אחר, בהמשך המסע בהודו או בדרך חזרה לארץ. זה גורלה הטרגי של העיר הענקית הזאת, שנהרסה ונבנתה מחדש שמונה פעמים, ושכל מה שהיא תוכל להציע לך, ויש לה הרבה מאוד, תמיד יראה לך כפרוזדור, כמסדרון, כמשהו בדרך לדבר האמיתי… 

מלון 'הארי רמה' בדלהי שהיה האכסניה של בית חב"ד / צילום: איציק גונן

____________________________________________

הלילה ישנתי כמו מטורף, יותר מ-12 שעות... אף אחד לא העיר אותי, לא כלבים, לא קופים, לא תרנגול, לא חמור, לא יונים, וגם לא תפילות ושירה של בית מקדש סמוך, או אולם אירועים, כלום, נדה, צללתי כמו אבן שנזרקת לבאר מים, כדי לגלות את עומקה, ולא מחזירה שום קול, בלי מחשבות ובלי חלומות, ריק ומרוקן, מחזיר לעצמי את הלילה שעבר, ברכבת, ואולי גם לילות אחרים, ומתעורר לשבת אחרונה (להפעם) בהודו. שבת שמשית קידמה את פני, שבת שמנסה להיות נחמדה ולהזכיר לי את פושקאר, שבת שכולה סיום, ותחושה שגם אם אשאר במיטה, או ארבוץ על התחת באיזה קפה כל היום ומחר, אני את שלי עשיתי במסע הזה. כן, עכשיו אני פשוט צריך לשבת ולעכל את כל מה שחוויתי בכל החודשים האחרונים, ובשביל זה אצטרך הרבה זמן, ואת עזרתם של הצילומים במצלמתי הדיגיטלית ושל היומן הזה, ומי יודע אם גם אז אצליח, קרוב לוודאי שלא...

אבל אל דאגה, כבר הספקתם להכיר אותי ואתם יודעים שקשה לי לרבוץ כל היום על התחת, וגם כשאמרתי לעצמי באיזה שלב בטלני 'מה אתך לעזאזל פאקינג, שב תנוח', היה ברור לי, עוד לפני שהמשפט הזה עזב את הפה שלי, שהיום השמשי בחוץ קורא לי אליו, וכשהוא קורא אני רץ, אין שאלה... טוב, היום אני הולך לטייל בדלהי ברגל, לא יעזור בית-דין, כי רק ברגל אתה ממש יכול להכיר את המקום שבו אתה נמצא, ואם אתם אוהבים לטייל אני בטוח שאתם יודעים על מה אני מדבר. וכך אני יוצא לי מהמלון, אחרי ארוחת בוקר למטה בבזאר, תוך שאני משיב ריקם הצעותיהם של עשרות, ובהמשך היום מאות, נהגי ריקשות ומוניות שמנסים לשכנע אותי לנסוע אִתם... הא, כמה טוב, כבר שכחתי כמעט את הכיף הזה של לקחת מפה ביד ולהתחיל ללכת ברגל ולגלות עיר חדשה.

כך נראית התנועה במיין-בזאר ביום רגיל / צילום: איציק גונן

תוך כדי הליכה לכיוון כיכר קונאט-פלייס (Connaught Place), נצמד אלי בחור צעיר שמיד אומר לי באנגלית: "אני לא רוצה ממך שום דבר, אני סטודנט בחופשה ורוצה קצת לדבר אנגלית...". הוֹ, את הטריק הזה כבר כמעט שכחתי, בחיי, איכשהו תמיד הם סטודנטים, שזה אמור להיות הדבר הכי ידידותי ולא מאיים שיש, תמיד הם בחופשה, ותמיד הם לא רוצים ממך שום דבר, עד שמסתבר לך, די מהר, שהם דווקא כן... אוקיי, בוא נהיה חיוביים, אני אומר לעצמי, לפחות נשתדל, ופותח אתו בשיחה, עד שתוך כדי הליכה ברחוב פאנצ'קוּין, בו חופרים עכשיו את המטרו העתידי של דלהי, הוא פתאום אומר לי שאם אני הולך לקונאט-פלייס אז אני לא בכיוון הנכון, אההה??? הוא לוקח את המפה שבידי, הופך אותה, ואומר "זה הכיוון הנכון, וקונאט פלייס זה שם", ומצביע לכיוון אחר. טוב, עד כאן, הספיק לי, הבנתי אותך, אני מודה לו על עזרתו ומחיש את צעדי בכיוון בו אני הולך, ואחרי עוד כמה דקות של הליכה מגיע לקונאט-פלייס...

קונאט-פלייס היא ליבה של ניו-דלהי, כיכר ענקית המוקפת בנייני עמודים בסגנון דומה, מרכז מסחר ותיירות, חנויות, בנקים, מסעדות, חברות תעופה, וכל מה שתרצו, שחלקים גדולים ממנה נחפרים עכשיו לטובת המטרו. אני עוקף לדרום דרך 'פאליקה בזאר', משתדל לא לעצור ליותר מכמה שניות, כי מיד עטים עלי אחד, שניים, שלושה אנשים, תמיד גברים, שעומדים ומתבטלים בשמש, או בפתחי חנויותיהם, שואלים מה אני מחפש, ומיד מוכנים לקחת אותי ולהראות לי, תוך כדי מעבר בחנויותיהם, או בחנויות שיקבלו מהן אחוזים... טוב, זו תופעה ידועה כאן בכיכר, תקראו עליה בכל ספר, ואני מתעלם באדיבות מכל הצעות העזרה וממשיך ללכת, אסור לעצור...

במשרד התיירות ההודי אליו אני נכנס, ליד הכיכר, אומרת לי האִשה שמול שולחנה אני מתיישב שהיא לא שמעה על הסופרת אהרונדטי רוי (!?!), אתם קולטים? הסופרת הזאת זכתה בפרס ה'מאן-בּוֹקר' (שני רק לנובל), גרה בדלהי, והיא לא שמעה עליה... וחוץ מזה, היא אומרת, הם לא מתעסקים במשרד התיירות בפגישות עם סופרים ואין לה מושג איך עושים את זה. איזו אכזבה, נורא חבל, עכשיו באמת נראה לי שהפגישה עם הסופרת הולכת ומתרחקת ממני, ואני מצטער שסמכתי יותר מדי על הקשרים של שפי, ולא ניסיתי לתאם משהו אחר, אולי דרך האינטרנט? טוב, עכשיו בכל מקרה אין מה לעשות ואני מודה לה ויוצא להמשך מסעי בעיר.

מצפה הכוכבים ג'אנטר-מאנטאר בדלהי / צילומים: איציק גונן ומבקר

בשדרות טולסטוי, בדרך למצפה הכוכבים הסמוך, אני בוחר ללכת בגלל השם שמזכיר לי ניחוחות של אמא רוסיה, נטשה ופייר, וכמובן את 'מלחמה ושלום', 'אנה קרנינה' (יש תלמיד תיכון שלא זוכר?), 'מות איוואן איליץ', וכל האחרים, וחושב לעצמי שעיר שיש בה שדרות על שמו של טולסטוי כבר עלה ערכה בעיני... מצפה הכוכבים ג'אנטאר-מאנטאר, הוא כמו שאתם כבר יודעים מהביקור בג'איפור, אחד מחמשת מצפי הכוכבים שבנה המאהאראג'ה ג'אי סינג השני, והעתיק שבהם. כאן כל המבנים המוזרים בשטח המצפה צבועים בורוד-כתום, כמו צבעה של העיר העתיקה בג'איפור, מה שנותן לפינה הזאת, בליבה של דלהי החדשה, אופי עוד יותר סוריאליסטי... יש כאן שני מבנים עגולים שמזכירים את הקולוסיאום ברומא, ועוד כמה יציקות מוזרות, החוזות מועדי ליקויי שמש וירח, מחשבות את השעה המדויקת בכל מקום בעולם, מתארות מסלוליהם בשמים של השמש וכוכבים אחרים, ועוד כל מיני נפלאות. שיאם של כל המבנים במצפה, והאטרקציה המרכזית בו, הוא שעון שמש ענק, המכונה 'נסיך השעונים', ואחרי שאני מטפס במדרגות עד לקצהו העליון, אני מבקש מבחור בריטי שעלה יחד אתי למעלה (והוא ממני) צילום למזכרת, שיאמינו לנו שטיפסנו…

בראש שעון השמש הענק במצפה הכוכבים ג'אנטאר-מאנטר בדלהי / צילומים: איציק גונן ומבקר

...אחרי מנוחה קלה על הדשא שבאתר המצפה, יחד עם עוד כמה משפחות הודיות שפותחות עכשיו סלי פיקניק ומעלות אצלי את מפלס הריר, אני יוצא ל'מבצר האדום' (Red Fort), שבסיור באוטובוס שעשיתי כאן לפני איזה חודש ראיתי אותו רק מרחוק, וכבר אז ידעתי שאני הולך להקדיש לו, מתישהו, כמה שעות. מכיוון שמצפה לי מסע רגלי של איזה 7-6 ק"מ, אני מחפש משהו שיעודד את רוחי, ובסוף מסתער בהתלהבות על סניף מקדונלד'ס שאני מגלה לא הרחק מהמצפה, ויוצא משם עם השוקולד-שייק הכי גדול שיש להם, אחרי ש-49 רופי החליפו ידיים; כן, עכשיו כל ההליכה נראית לגמרי אחרת, פשוט מושלם...

...נהגי הריקשות ממשיכים לנג'ס לאורך כל הדרך, ואני מסתפק בחיוך וסימני ידיים, וממשיך בשלי. אט-אט אני נכנס לחלק של אולד-דלהי, שנמצא מצפון, דרך צ'אנדני צ'וק, הבזאר העמוס והססגוני שחייבים להסתובב בו ברגל כדי לקלוט את האווירה וכל מה שיש לו להציע (כמעט אני קונה זוג נעליים בכמה רופי, ממש מפתה, אבל לא מתחשק לי להיסחב אתם…). מעברו השני של הבזאר כבר רואים היטב את חומות אבן החול האדומות של המבצר העצום שהעניקו לו את שמו, 'המבצר האדום' (לאל קילהLal Qila) שאורכן 2 ק"מ וגובהן מגיע במקומות מסוימים עד 33 מטר, תתארו לכם! עוד לפני שאני מגיע למבצר ונכנס פנימה, כבר ברור לי שזה כנראה האתר המרשים ביותר בדלהי!

'המבצר האדום' ושער לאהור / צילומים: איציק גונן 

הכניסה ל'מבצר האדום' היא דרך שער לאהור (Lahore Gate), השער הראשי של המבצר (500 רופי לזרים, 30 רופי לילדים במחירי 2020). שמו של השער ניתן לו כיוון שהוא פונה לכיוון העיר לאהור, שהיום נמצאת בפקיסטאן, ובעבר טרם קבלת עצמאות הודו ב-1947 היתה חלק מהודו. לפי הסיפורים, אחת מסיסמאות הלאומנים בזמן מאבק ההודים לעצמאות נגד הבריטים היתה: 'עוד נזכה לראות את הדגל ההודי מתנופף מעל המבצר האדום בדלהי!' כן, אז היום אפשר לראות כאן את הדגל ההודי, ליד הרחבה (מאידאן) הגדולה שליד השער, וכאן גם נואם ראש הממשלה כל שנה, כך אומרים, בחג העצמאות ההודי, אם תזדמנו לכאן במקרה ב-15 לאוגוסט, ויבוא לכם לשמוע...

שאה ג'אהאן ('מלך העולם'), הקיסר המוגולי שהקים את הטאג' מאהאל הבלתי נשכח באגרה, היה זה שגם בנה את 'המבצר האדום' בין השנים 1648-1638, במטרה להעתיק את בירתו מאגרה לדלהי. לרוע מזלו הודח שאה ג'אהאן על-ידי בנו, אוראנגזב (זוכרים?) ונכלא במבצר אגרה טרם שהשלים את מלאכת הבנייה, ובנו היה למעשה הקיסר היחיד ששלט מכאן על הממלכה המוגולית. כל זה ועוד כתוב בחוברת שאני קונה בצ'אטה צ'וק, ה'שוק המקורה' אליו אני מגיע אחרי הכניסה פנימה למבצר. בעבר מכרו כאן בשוק דברי מותרות, זהב, תכשיטים, משי, ועוד כאלה, שעניינו בעיקר את נשות החצר (ולכן הוא כונה 'מינה באזאר' שפירושו 'מרכז הקניות לנשות החצר'), ובימי חמישי הכניסה הוגבלה לנשים בלבד, אבל היום יש כאן חנויות תיירים רגילות, די עלובות אם תשאלו אותי, וכמה מסעדות ומזנונים לאכול, שבאחד מהם אני קונה לי כוס צ'אי, בדרך ל'אולם הקבלה הציבורי'.

בדרך ל'אולם הקבלה הציבורי' (Diwan-i-Am) / צילום: איציק גונן

די מהר אפשר לראות שהמבצר הזה לא מתוחזק ברמה של מבצר אגרה; חלקים רבים במבצר סגורים, חלקים אחרים משוועים לתחזוקה הולמת, והיופי שאתה מצליח לקלוט מבחוץ רק מתסכל אותך, כי ברור לך שיש כאן פוטנציאל ליופי בְרַמוֹת אם מישהו היה משפץ ומתחזק את זה כמו שצריך. 'אולם הקבלה הציבורי' (דיוואן-אי-עם) בו נהג הקיסר לקבל את נתיניו, להאזין לתלונותיהם וליישב מחלוקות שהתעוררו ביניהם ולא נמצא להן פתרון, מרשים ביופיו החיצוני, ודומה להפליא ל'אולם הקבלה הציבורי' במבצר אגרה. בחזית מקבלים את פניך 9 שערי קשתות משוננים, המחברים עמודים עגולים כפולים ויוצרים אכסדרת עמודים גדולה ומרשימה, הכל בצבע האדום של אבן החול, למעט הגג הלבן השטוח עם הצריחונים שבפינותיו. האדריכלות היא שילוב של סגנונות פרסיים, הודים ומקומיים, שתחת חותמו של שאה ג'אהאן הגיעה כאן לשיאה. למרבה הצער סגורים למבקרים מרבית חלקי האכסדרה בסרט סימון אדום, אין כניסה…

העמודים ושערי הקשתות המשוננים של 'אולם הקבלה הציבורי' / צילום: איציק גונן

גם 'אולם הקבלה הפרטי' (Diwan-i-Khas) מרשים ביופיו, כולו בנוי שיש לבן, נשען על עמודים מרובעים גדולים המעוטרים בציורי פרחים וכתובות. כאן באולם קיים הקיסר את פגישותיו הפרטיות, ומספרים שגולת הכותרת שלו היה כס המלכות הנהדר, שנקרא 'כס הטווס'. עכשיו, תוך כדי עיון בחוברת ההדרכה שקניתי, אני נזכר בסיפורו של מורארג'י, הסיקי הקטן והשעיר שהדריך אותי ב'אגרה פורט', שאוראנגזב, בנו של שאה ג'אהאן, לקח את הכיסא הזה, אחרי שהדיח וכלא את אביו, והעביר אותו ל'מבצר האדום' בדלהי כשהפך את העיר לבירתו. מספרים שעל גבו של כס המלכות הזה, שהיה עשוי זהב טהור, היו מעוצבות דמויות טווסים, שהן הציפור הלאומית בהודו, שאבנים יקרות משובצות העניקו להם את צבעיהם המרהיבים. הכיסא נלקח כמה עשרות שנים אחר-כך לטהרן על-ידי נאדיר שאה, ושרידיו מוצגים שם במוזיאון. גם תקרת הכסף שהיתה באולם המקורי הוסרה משם מאוחר יותר, מה שפגע עוד יותר ביופיו, והיום סגור שטח האולם בסרטי סימון אדומים, אין כניסה, ומה שנשאר, חוץ מהיופי החיצוני של האולם, והפרחים היפהפיים המעוצבים על עמודי השיש, הם גם חרוזי הפיוט הפרסי החקוקים בשיש: "אם קיים גן-עדן עלי אדמות – הרי הוא כאן, הרי הוא כאן, הרי הוא כאן"…

'אולם הקבלה הפרטי' (Diwan-i-Khas) עם העמודים המצוירים / צילומים: איציק גונן ומבקר

…מהו גן העדן הזה שאליו התכוון הכותב, אני חושב לעצמי, כשאני מתיישב על דופן הבריכה הריקה בגן הצ'ארבאג המעוצב שבחצר המבצר; האם גן עדן כפי שאנו מדמיינים לעצמנו מסיפורי התנ"ך, יפה, ומושלם, ונקי, או גן עדן אחר לגמרי? מוזר, בטח אף אחד שאני אגיד לו הודו לא יחשוב מיד על גן-עדן, זה לא חיבור שנראה הגיוני, תסכימו אתי. האיים המלדיביים אולי כן, אבל הודו? ובכל זאת, ככל שאני חושב על זה יותר, הודו הפכה להיות גן העדן שלי במובנים רבים, כי הודו נתנה לי יותר ממה שציפיתי למצוא ולקבל בה, הרבה יותר… כן ידידיי, עוד מעט אחזור ואפסע שוב ברחובות ארצי שלי אחרי חודשים ארוכים, אדם אחר, שונה מזה שהייתי כשיצאתי מהארץ, ומה שקיבלתי כאן אף אחד כבר לא יוכל לקחת ממני; הודו עשתה אותי חופשי ושלם עם עצמי, ומה זה אם לא גן-עדן? הודו לימדה אותי סובלנות לזר ולשונה, וכבוד לחיים בדלות, במחסור ובעוני, והראתה לי שאפשר לחיות חיים יפים בכל רמה, בכל מקום, ובכל התנאים. הודו גם לימדה אותי צניעות, צניעות בפני דתות שונות, מסורות ומנהגים שונים, והיסטוריה שונה משלי, שאינה מתיימרת להיות מרכז העולם. המוני האנשים ברחובות, המוכרים בשווקים, אנשי הדת באשראמים, ואנשים מכל העולם שנקבצו לכאן והיו שותפים למסעי, העמידו אותי פנים אל פנים מול עצמי, באופן שלא חוויתי עד היום. כנראה שהייתי צריך להגיע עד הודו כדי ללמוד את זה, כדי להבין את מימדיו האמיתיים של האדם. כן, ואולי יותר מכל שאר הדברים הודו גרמה לי להרגיש שאני מוכן ומזומן 'לפגוש את הדרקון ולהורגו', כי בליבי פנימה כבר הרגתי אותו…