הודו אחרת 18 - שוטרים עם רצח בעיניים ומכונות ירייה בראש

פרק 18 – שוטרים עם רצח בעיניים ומכונות ירייה בראש

     הבוקר הזה מעיר אותי ציוץ ציפורים דק וצלול. מאז שהגעתי לדרום הודו אני שומע רק עורבים על הבוקר, והנה פתאום צלילים אחרים, לא מוכרים. עד שאני מצליח לפקוח את העיניים מגיעים ומצטרפים גם העורבים, לא לדאוג, כשקולם נשמע עכשיו ברמה. כשדיברתי עם רוני על העורבים, אני נזכר, היא אמרה שקולות העורבים כאן שונים מקולם בארץ, יותר גבוהים כאלה. בעיני יש משהו יותר תובעני בקריאותיהם, יותר דרשני, כאילו הכל מגיע להם.

   בשש וחצי מתעוררת בינדו וקמה לארגן דברים במטבח, ואילו אני לוקח את 'אלוהי הדברים הקטנים' (תרגום צילה אלעזר, הוצאת זמורה-ביתן, הד ארצי) ויוצא כמו שאני לקרוא במרפסת. אני לא זוכר אם כתבתי את זה, אבל מהרגע שנכנסתי למדינת קראלה, בה מתרחשת עלילת 'אלוהי הדברים הקטנים', התחלתי לקרוא את הספר שוב (בפעם הרביעית...), כדי להיכנס לאווירה וכדי לראות איך הקריאה במקומות ההתרחשות עצמם משפיעה עלי, ואני כבר אומר לכם שזה משפיע, ועוד איך משפיע. המראות שבחוץ, הריחות, הטעמים, האנשים, כל אלה מתחברים לך עם כל מה שאתה קורא בספר, כל הדברים שעד כה רק דמיינת לך אותם, ופתאום אתה קולט שהפכת להיות חלק מכל זה! אתה כבר לא רק צופה ומאזין מהצד, המנסה להכניס את עצמך לאווירה המתוארת בספר, לדמיין איך נראה הבית או הכפר או הנהר, אתה בתוך זה, אתה מוקף בזה, ואתה מתחיל לחשוב כמו הדמויות בספר, מתוך המציאות שאתה רואה סביבך. יש בזה קסם, משהו מאוד מיוחד, רק בשביל החוויה הזאת היה שווה להגיע עד לכאן. ועכשיו אני קורא את הספר לאט-לאט, כמו ששותים נקטר משובח, כדי לגמוע עוד ועוד מהכתיבה הכל-כך מיוחדת של ארונדהטי רוי, וכדי להכניס עצמי עוד יותר עמוק לתוך האווירה המכשפת של הספר המיוחד הזה.

   בינתיים השכונה הכפרית הזאת (Eranjal), מעין כפר בשולי העיר הגדולה קוטאיאם, נעורה לחיים, ואנשים מתחילים לצעוד לאורך השביל שעובר מול הבית, חלקם לעבודה ואחרים לא ברור לאן. הגברים מסתובבים רובם כשפלג גופם העליון חשוף, וסביב מותניהם המונדו (לונגי), כפי שגם רג'י לבוש מאז חזרנו אתמול מהרחצה בנהר. יש כאן משהו מעניין שאני שם לב אליו, ולא בפעם הראשונה; אצל הגברים ההודים אין את הבושה שיש אצלנו לעשות בציבור דברים פרטיים, יותר אינטימיים. כל מי שהיה בהודו מכיר את התופעה של עשיית צרכים בחוץ, במקומות ציבוריים ולעין כל, וכך גם למשל אתמול בערב, כשישבנו על המרפסת, יצא פתאום רג'י החוצה עם מספריים ומראה קטנה ושבורה, והחל מקצץ את שולי שפמו, בעוד כולנו יושבים מסביב ומדברים, כולל בעלה של אחותו (הם גרים כ-1 ק"מ מכאן), שהגיע לביקור. כבר הייתי מוכן שהוא ישאל אותי מה דעתי על השפם שלו ועל עבודת התספורת שהוא עושה לו, אבל אחרי כמה דקות עבודה הוא החזיר את כלי התספורת פנימה וחזר להתיישב אתנו... כן, לוקח זמן להתרגל להתנהגויות ומעשים שהם חלק מתרבות רחבה יותר, השונה לחלוטין מזו שלך, ואתה צריך לתת לעצמך את הזמן והסבלנות ללמוד, ולנסות להבין. קראתיבאיזה מקום שמארגני האולימפיאדה שהיתה בסין (2008) היו מודאגים בעיקר משני דברים: המנהג של הסינים לירוק ברחוב (כמו גם בהודו, אם כי הרבה פחות כאן בדרום), והעובדה שבתי השימוש הציבוריים שלהם הם ללא דלתות, ובמקרים מסוימים גם ללא קירות המפרידים בין התאים...

   בינתיים, בעוד אני יושב על המרפסת וקורא, מתקיים בחצר שמסביב לבית סיור מקצועי. בחור צעיר בחולצה כתומה ושפם, מומחה לבארות, כך בינדו, מסתובב עם רג'י כדי לבחון מקום אפשרי לחפירת באר. בינדו, שבינתיים הצטרפה אלי למרפסת, מסבירה לי שבעומק של כשני מטר יש מים, והם שוקלים עכשיו לחפור אצלם בחצר באר. "אלה מים טובים לשתייה?", אני שואל, "כן", עונה בינדו וממהרת פנימה כשהיא שומעת שהמים ששמה על האש רותחים. "החלב נגמר", היא יוצאת החוצה ומתנצלת, "אבל יש תה שחור" (התה הרגיל שלנו). אני שמח גם לתה שחור, והיא מביאה לי כוס תה למרפסת. בינתיים מתחילים לראות כבר לאורך השביל ילדים צועדים לבית הספר, מלווים באימהותיהם, אשר סוחבות על גבן את ילקוטי הילדים (נשמע מוכר, לא?), וגם קו-קו שלנו מתלבשת ומתכוננת.

   ברבע לתשע אנחנו יוצאים לקוטאיאם, אחרי שאתמול בערב סגרתי עם רג'י שתמורת 250 רופי הוא ייקח אותי לכל אותם מקומות הקשורים בספר 'אלוהי הדברים הקטנים'. קו-קו, שנוסעת כל בוקר לבית-הספר עם אביה מצטרפת גם היא, לבושה בחולצה וחצאית לבנות, ותרד בביה"ס. "היום זה לא יום לימודים רגיל", היא אומרת לי, "זה יום של כל מיני משימות ופעילויות", זו הסיבה שהתלבושת של היום שונה ממה שהיא לובשת בימים רגילים (חולצת קרם וחצאית בורדו). אחרי כמה דקות נסיעה אנחנו אוספים את רוֹן רוֹי (נעים מאוד!), ילד בגילה של קו-קו, לבוש תלבושת בי"ס שונה, ואת אמו, מורה בביה"ס של קו-קו הסמוך לזה של רון. שלושתנו מצטופפים באחורי הריקשה, וקו-קו מצטרפת לאביה במושב הקדמי. רון מאוד סקרן לגבי, מאיפה אני, לכמה זמן באתי, במה אני עובד, ובזווית העין אני רואה שקו-קו גאה על הזר שמתארח אצלה בבית. בביה"ס של קו-קו לומדות 3000 בנות, שזה המון (במונחים של בתי"ס אצלנו), ואחרי שאנחנו מגיעים לביה"ס שלה והיא יורדת מהריקשה, אני מבקש לצלם אותה והיא מיד נעמדת בפוזת צילום, כשהבנות שכבר הגיעו צופות בה מהצד, איזו חמודה... 

     זהו, אנחנו יוצאים להמשך המסע בעקבות 'אלוהי הדברים הקטנים', מסע שהחל אתמול ברחצה בנהר המינאצ'יל. אתמול בערב גם סיפר לי רג'י שאמה של ארונדהטי, מרי רוי, עדיין גרה בקוטאיאם, ויש בבעלותה בי"ס פרטי, אותו היא מנהלת. מכיוון שזה קרוב לכאן, הוא מציע שנעבור שם קודם, אולי ניתן יהיה לדבר אתה. לכשעצמי האמא פחות מעניינת אותי, הרי לא היא כתבה את הספר, למרות שאם מתייחסים לספר הזה כאוטוביוגרפי בחלקו (ויש הטוענים שהרבה יותר מאשר רק בחלקו), ייתכן שיש לגב' רוי, האמא, כמה דברים שמזכירים את אַמו? העובדות האמיתיות מספרות שארונדהטי נולדה במדינת אסאם, בצפון מזרח הודו, לאם סורית-נוצרית ולאב ממוצא בנגלי, בדיוק כפי שמסופר בספר. גם העובדה שארונדהטי במציאות ורהל (בת דמותה בספר) למדו שתיהן ארכיטקטורה בניו דלהי ושם הכירו את בעליהן הראשונים מלמדת על מידת האוטוביוגרפיות שבספר, וכך גם העובדה שאמה של ארונדהטי, מרי, ואמה של רהל בספר, אַמו, שתיהן התגרשו מבעליהן. רג'י מספר שהאם התגרשה מבעלה (אביה של ארונדהטי) לפני 20 שנה, ושמדובר באשה ובמשפחה עשירה. ארונדהטי עצמה, כך רג'י, אכן גדלה באיימנם, ומאוחר יותר עברה עם אמה לקוטאיאם, שם היא גרה במשך שנים רבות, עד שעברה לדלהי.

   בבית הספר אני פוגש את סגנית המנהל, אשה קטנה, קוקטית כזאת, בת 45 לערך, לבושה יפה ומטופחת, המספרת לי שגב' רוי טרם הגיעה. היא מתקשרת לביתה של גב' רוי, שנמצא בסמוך לביה"ס, מספרת לה על מטרת בואי, וחוזרת אלי עם תשובה שלא ברור מתי היא תגיע. בינתיים היא מזמינה אותי למשרדה, ומספרת לי על בית-הספר, כאילו אני איזה נציג רשמי של משרד החינוך ההודי, מה לומדים, איך לומדים, וכל מיני כאלה. לא אלאה אתכם, רק אספר שזה בי"ס פרטי, שלומדים בו בס"ה 450 תלמידים בגילי יסודי וחטיבה, ושכר הלימוד גבוה מאוד, שזה אומר בעצם בי"ס לעשירים. כשאני רואה שהזמן מתארך וגב' רוי לא מגיעה, אני מחליט לא להמתין יותר, אולי אחזור לכאן מאוחר יותר.

   התחנה הבאה שלנו היא בניין תחנת משטרת קוטאיאם. לשוטרי תחנת משטרת קוטאיאם, למפקד התחנה שבספר, המפקח תומס מתיו, ולבניין התחנה עצמו יש תפקיד מרכזי בהתפתחות עלילת הספר. בינתיים בשעת בוקר זו התנועה ברחובות קוטאיאם עמוסה לעייפה, וכל רכב מנסה להידחף לתוך ים הרכבים הנוסעים בכביש. במספר מקומות ברחוב אפשר לראות שוטרי תנועה במדי החאקי שלהם, ואפילו שוטרת אחת. מה שמוזר בעיני הוא שהם אינם עוסקים בהשלטת הסדר בכביש, אלא פשוט עומדים ומשתאים נוכח התנועה הזורמת, ופניהם מביעות פליאה כאילו הם רואים את התנועה העמוסה הזאת בפעם הראשונה בחייהם, מוזר...

   לתחנת המשטרה אנחנו מגיעים גם בגללי, וגם בגלל רג'י, שצריך להגיש כאן 'טופס אירוח תיירים', אותו מילא אתמול בערב בקפדנות. בשביל מה המשטרה צריכה לאסוף שמות של תיירים שמתארחים כאן, אני שואל, אבל לרג'י אין תשובה, ככה זה. ואולי, אני חושב לעצמי, זה קשור באופן כלשהו גם למה שמסופר בספר ותכף יבוא כאן.

   לתחנת המשטרה הזו בקוטאיאם הובאו התאומים רהל ואסתה כדי לחקור אותם על אירועי הלילה הקודם. "...הם הכירו את המקום. הם עשו שם חלק ניכר מיום האתמול. כיוון שכבר ציפו לאדי הצחנה החריפים של שתן ישן שהקירות והרהיטים הדיפו, הם סתמו את נחיריהם היטב שעה ארוכה לפני שהריח התחיל... השפמים של המפקח תומס מתיו רטטו כמו אלה של המהאראג'ה הידידותי של 'אייר אינדיה', אבל עיניו היו ערמומיות וחמדניות... הוא נעץ את מבטו בשדיה של אַמו בעת שדיבר. הוא אמר שהמשטרה יודעת את כל מה שהיא צריכה לדעת, ושמשטרת קוטאיאם לא מקבלת הצהרות מוֶושְיוֹת וגם לא מהילדים הלא-חוקיים שלהן. אַמו אמרה שאת זה היא עוד תראה. המפקח תומס מתיו קם, הקיף את שולחנו והתקרב אל אַמו עם האלה שלו. 'אני במקומך', אמר, 'הייתי הולך הביתה בשקט'. אחר-כך הוא טפח על שדיה באלה. בעדינות. טאפ, טאפ. כאילו הוא בוחר לו מנגו מסל. כאילו הצביע על אלה שהוא רוצה שיארזו וישלחו אליו הביתה. המפקח תומס מתיו נראה כמי שיודע אל מי הוא יכול להיטפל ואל מי לא. לשוטרים יש את האינסטינקט הזה.

מאחוריו התנוססה כתובת באדום וכחול:

משטר תקין

שלטון החוק

טובת הציבור

רווחת האזרח

השלטת סדר

...ואז, בסוף, כדי להשליט סדר לרווחת האזרח וטובת הציבור, ולמען שלטון ומשטר תקין, הגיעו השוטרים, עושי דברה של ההיסטוריה, "מי שנשלחו לבוא חשבון עם מפירי חוקיה ולגבות את המגיע מהם". שוטרים שפועלים מתוך "רגשות של בוז שנולדו מפחד בראשיתי, בלתי מודע – הפחד של הציוויליזציה מפני הטבע... הפחד של הכוח מפני חסר הכוח". "פלוגה של שוטרים מותרים במגע עברה את נהר המינאצ'יל, האיטי והתפוח מגשם שירד זה לא מכבר, ועשתה את דרכה בצמחייה הרטובה לקשקוש אזיקים שנשמעו מכיסו הכבד של מישהו.

מכנסי החאקי הקצרים והרחבים שלהם היו נוקשים מעמילן, והתנודדו מעל העשב הגבוה כמו שורה של חצאיות נוקשות וחפות מכל תלות באיברים שנעו בתוכן. הם היו שישה. משרתי המדינה... משטרת קוטאיאם. ליצנים במדים. נסיכי העידן החדש בקסדות מחודדות מגוחכות. קרטון עם בטנת כותנה. עם כתמי שמן שיער. כתרי החאקי המהוהים שלהם.

אופל של לב.

עם רצח בעיניים.

...השוטרים נעצרו והתפרשו. לא היה בכך צורך של ממש, אבל הם אהבו את המשחקים המותרים במגע האלה... ואז, ביחד, על מרפקים וברכיים, הם התקדמו בזחילה בכיוון הבית. כמו שוטרים בסרטים. בשקט בשקט דרך העשב. אלות בידיים. מכונות ירייה בראש...".