קמינו דה סנטיאגו – הדרך שלנו

מסע זוהר-גונן, 27-12 ספטמבר 2018

פרק 1 – מה זה בכלל הקמינו הזה?

...אני כבר לא זוכר מתי עלה בראשי בפעם הראשונה הרעיון ללכת בקמינו דה סנטיאגו. ייתכן שהיה זה לאחר ששמעתי על מישהו שהלך שם, או שראיתי איזה סרט על זה, או שבכל 'אשם' קוֹאֶלוֹ, פאולו קואלו, שכתב ב-1987 את 'יומנו של מכשף', על מסע בן 3 חודשים שערך בקמינו. כך או כך האתגר הזה קינן בראשי וחיכה להזדמנות המתאימה לצאת לאור, עד שזו הגיעה בסופו של דבר, כמו כל חלום שאינך מוכן לוותר עליו עד שאתה מצליח להגשימו. ובעניין הזה כבר כתב קואלו בספרו 'אלף' (2010): "נסיעה היא אף פעם לא שאלה של כסף, כי אם של העזה...".

ידעתי שמדובר בדרך צליינית ארוכה של מאות קילומטרים בצפון ספרד, השלישית בחשיבותה בעולם הנוצרי אחרי ירושלים ורומא, דרך (קמינו) שהולכים בה מדי שנה עשרות אלפי עולי רגל בכל הגילאים כמעט. ידעתי גם שלאורך הדרך פרושות אכסניות צליינים (אלברגות) בהם ניתן לישון ולאכול, ונראה לי מדליק פשוט לשים תרמיל על הגב ולהתחיל לצעוד, וכשיעלה הערב, או כשאגיע למקום יפה במיוחד, אעצור באלברגה הקרובה ללינה ואוכל, ולמחרת אמשיך הלאה.

על רכס אלטו דו פויו (Alto do Poio) / צילום: יואבי

כך או כך חלפו שנתיים מאז טיפסנו לפסגת הקילימנג'רו, https://www.lametayel.co.il/מסע+הגוננים+לפסגת+הקילימנגרו+1++אנחנו+הולכים+לטפס+על+ההר+הזה), אני ושלושה מילדי (גלי, יוֹרַי ואספי), והרגשתי שהגיע הזמן לעוד הרפתקה משפחתית. מכיוון שיורי (לידת תינוק חדש) ואספי (ירח דבש), שיצאו אתנו למסע הטיפוס לקילימנג'רו, היו עסוקים ולא יכלו להצטרף למסע המשפחתי הזה, הציעה גלי שהיא ויואבי בנה הבכור (נכדי), שעבורו היה זה מסע שלפני הגיוס לצה"ל, יצטרפו אלי וכך נהיה שלושה דורות הצועדים יחד בקמינו, שזו כבר חוויה בפני עצמה. ואולי באמת אקדים מעט את המאוחר ואספר לכם כבר עכשיו שאכן היינו אטרקציה לאורך הקמינו, ובכל מקום שבו שמעו שאנחנו צועדים שלושה דורות יחד, הגיבו בהשתאות ובהערכה...

לאחר שהגדרנו את העיתוי, הזמן המתאים למסע לשלושתנו כך שנוכל לנצל מה שיותר ימי חופש (שהרי צריך גם לעבוד, ובמקרה של גלי גם לחזור לטפל בשלושת הילדים שנשארו בבית עם מור), וגם מחוץ לחודשי הקיץ יולי ובעיקר אוגוסט העמוסים בעולי רגל, סיכמנו על מסגרת של שבועיים אליה כולנו יכולנו להתפנות (בפועל זה יצא 16 יום עם הטיסות הלוך וחזור). כאן המקום לציין שמי שהולך את כל הקמינו הקלאסי מסן ז'אן פיה דה פורט (Saint Jean Pied de Port) שבדרום צרפת (ולכן גם נקרא 'קמינו פרנסס' – Camino Frances), זקוק לחמישה שבועות לערך כדי להשלים את כל המסלול בן 800 הק"מ (פלוס-מינוס). לנו היו שבועיים, ומראש החלטנו שנלך הפעם רק חלק אחד מהמסלול (כ-300 ק"מ), מאסטורגה (Astorga), שהוא השליש האחרון שלו המוגדר גם כ"חלק הרוחני" של הקמינו, ושבסופו מגיעים אל הקתדרלה בסנטיאגו דה קומפוסטלה.

מסלול הקמינו מאסטורגה ועד סנטיאגו ופיניסטרה / צילום: גונן

בשלב זה הציבה גלי כמה עקרונות להמשך תכנון המסע עליהם הסכמנו: 1. לא מתכננים יותר מ-22 ק"מ הליכה ליום (בסוף זה נגמר ב-30-25 ק"מ ליום...). 2. מזמינים מראש את מקומות הלינה בדרך ולא סומכים על המזל. 3. ומשתמשים בשירות העברת התיקים ממקום לינה אחד לשני (שירות מקובל לאורך הקמינו), כך שבמהלך היום הולכים רק עם תיק גב (שבו כמה ק"ג כולל מים, ביגוד מתאים להליכה בגשם, עזרה ראשונה ועוד כמה פריטים הכרחיים ליום הליכה ארוך), וכך נוכל ליהנות יותר מההליכה. חילקנו את מסלול ההליכה לימים (בהתבסס על חלוקת מרחקים מקובלת) והיתה לנו תוכנית. הזמנו טיסות בחברת איבריה הספרדית, ובינתיים, עד מועד הקמינו, אני יצאתי להדריך טיול באלסקה בעוד גלי מכינה ואח"כ יוצאת לטיול/חופשה משפחתית.

לאחר שחזרה, הזמינה גלי המעשית והמאורגנת כמה אופציות של מקומות לינה בכל עיר/עיירה אליה נגיע בסיומו של יום, בהתאם לחלוקה לקטעי הליכה, ובהמשך, כמה ימים לפני היציאה, בחרנו יחד את מקומות הלינה שנראו לנו הטובים ביותר עבורנו בכל מקום בו נסיים יום הליכה. לאור זאת תאמה גלי עבורנו את העברת המוצ'ילות לאורך מסלול ההליכה ממקום לינה אחד לבא אחריו ולאחר מכן גם הזמינה לנו מקומות באוטובוס ממדריד לאסטורגה (כ-4 שעות נסיעה, 40 יורו לאחד). לאחר שהזמנו את כל מה שהיה צריך להזמין מראש, אפשר היה להתפנות ולבחון את כל הציוד שכבר יש לנו, ומה שצריך עוד להשלים, כמו חולצות מנדפות להליכה, מעילים קלים נגד הגשם, גרבי הליכה וכד'. גלי ואני נשארנו עם הנעליים ששרתו אותנו יפה בטיפוס על הקילימנג'רו, ואילו יואבי רכש נעליים חדשות. עוד רכישה קטנה פה, ועוד השלמה קטנה שם וזהו, היינו מוכנים ליציאה.

נעלי ההליכה שלנו, ברגע של מנוחה… / צילום: איציק גונן

חגגנו בשמחה את ראש השנה אצלנו בבית עם הילדים, ובאחת וחצי בלילה שבתום יום החג השני כבר היינו בדרכנו לנתב"ג דרוכים ונרגשים, כשאני מהרהר בדברים שכתב קואלו ב'יומנו של מכשף': "חשבתי רק על כך שבתוך יומיים אני עתיד לחוות מחדש, בעיצומה של המאה ה-20, שמץ מן ההרפתקה האנושית הגדולה שמצא יוליסס מטרויה, שליוותה את דון קיחוטה בלה-מנשה, שנשאה את דנטה ואת אורפאוס אל השאול ואת קולומבוס עד אמריקה: ההרפתקה שבמסע אל הלא נודע"...

החניון לטווח ארוך בנתב"ג היה מלא ונשלחנו לחניון 26 בקרבת טרמינל 3 עצמו. לאחר צ'ק אין מהיר ויעיל באיבריה, חרף העובדה שהשדה היה עמוס בנוסעים גם בשעה מאוחרת זו של הלילה, עברנו את הבידוק הביטחוני, קצת דיוטי פרי, והתיישבנו לקפה לפני ההמראה. זהו תכף יוצאים למסע המסקרן כל-כך בקמינו דה סנטיאגו!

כן חברים, אנחנו מוכנים, אך רגע לפני שנמריא חשוב לי לעצור לרגע ולהרחיב כאן מעט יותר על הקמינו דה סנטיאגו, מה בדיוק הסיפור של הקמינו הזה? מה ההיסטוריה והפרטים המסתתרים מאחוריו? ומה גרם לו להיות מסלול העלייה לרגל השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי?

השליח יעקב בן זבדי, ציור של רמברנדט (וויקיפדיה)

ובכן, הכל התחיל עם דייג טברייני בשם יעקב בן זבדי, שהיה מתלמידיו של ישו ובהמשך אחד מ-12 השליחים. כשישו עבר להתגורר בכפר נחום וקבע שם את מרכז פעילותו למשך תקופה ארוכה, התגוררו אתו במקום גם כמה מ-12 השליחים ובהם יעקב בן זבדי, שהיה אהוב על ישו במיוחד, ואחיו יוחנן, וכן פטרוס הקדוש ואחיו אנדראס. בהמשך, כשיצא ישו למסעו לירושלים לאורך בקעת הירדן עד לקסר אל יהוד (שם הוטבל ע"י יוחנן המטביל) ומשם דרך יריחו לירושלים, היו אתו השליחים, וכך גם בהמשך ב'סעודה האחרונה' המפורסמת, הנחשבת לאירוע מכונן בנצרות, כשישו סעד בפעם האחרונה עם תלמידיו טרם שנשפט למוות ע"י הסנהדרין (כיוון שאמר/רמז שהוא המשיח ובן האלוהים), ונמסר לנציב הרומאי, פונטיוס פילטוס שהורה לצלוב אותו. לאחר שישו נצלב ומת (ולאחר מכן עלה השמיימה), יצאו 12 השליחים להפיץ את תורתו של ישו באירופה. יעקב בן זבדי, שנקרא בהמשך במקומות שונים גם יעקב הקדוש, סנט-יאגו, סנט ג'יימס, סן ז'אק, יקובוס ועוד שמות, יצא לאי האיברי כקדוש נוצרי כדי לנצר את התושבים הפאגאנים, בני התרבות הדרואידית-קלטית של מחוז גליסיה, קרוב לוודאי באזורים של פאדרון (Padron) ופיניסטרה (Finisterre). שהותו של יעקב-סנטיאגו באי האיברי (עליה אין בידינו עדויות היסטוריות) לא נחלה הצלחה רבה, ככל הידוע, ולאחר תקופה בה שהה שם הוא שב לארץ.

השליט בארץ באותה עת היה אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, ואגריפס זה רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה כיוון שהיו מעורבים במהומות משיחיות. בין הנרדפים היה גם השליח יעקב בן זבדי אותו ציווה אגריפס בהמשך (שנת 44 לספירה) להוציא להורג ולערוף את ראשו במכת חרב, וכך הפך אותו למרטיר הראשון מבין 12 השליחים. ראשו של יעקב-סנטיאגו נקבר בקתדרלת 'יעקב הקדוש' ברובע הארמני של העיר העתיקה ואילו גופו הונח ע"י שניים מחבריו על סירת אבן שהגיעה בדרך נס, ללא משוטים או מפרשים, לגליסיה שבצפון מערב ספרד. כשהוא התגלה, מספרות האגדות, היה גופו מכוסה בצדפות, אשר הפכו מאז לסמלו של הקמינו. אגב, גרסה אחרת מספרת כי תלמידיו הם שהעבירו את גופתו לחצי האי האיברי. ליד חופי ספרד נקלעה ספינתם לסערה חזקה והגופה נפלה למי האוקיאנוס. מאוחר יותר נשטפה הגופה לחוף כשהיא מכוסה בצדפות…

הצדפה המתולמת, סמלו של הקמינו דה סנטיאגו / צילום: איציק גונן

כך או כך, גופתו של יעקב-סנטיאגו הגיעה לנמלה של העיירה פאדרון, הסמוכה לחוף האוקיאנוס האטלנטי, בצפון מערב ספרד, ומשם נלקחה ע"י מאמינים נוצרים לכוון פיניסטרה/פיסטרה, שנחשבה אז ל"סוף העולם" – Finis Terre) במטרה לקברה שם. מכשולים שונים בדרך גרמו לכך שבסופו של דבר נקברה הגופה באזור ליברדון (Libredon), היא העיר סנטיאגו של היום. רק בשנת 813 לספירה התגלו שרידי הגופה, כאשר נזיר בשם פלאיו (Pelayo) חווה התגלות לילית בשמים זרועי הכוכבים של גליסיה, ומכאן גם השם קומפוסטלה, "שדה כוכבים" (Campus Stela), אשר הובילה אותו בעקבותיהם של כוכבים מנצנצים עד לעצמותיו של יעקב-סנטיאגו. עצמות אלה זוהו לאחר מכן בוודאות ע"י הבישוף תיאודומיר, וכך נולד המיתוס של סנט-יאגו. אלפונסו השני מלך אסטוריאס, שביקר במקום מספר שנים לאחר מכן, הכריז על סנטיאגו כקדוש הפטרון של ספרד והורה לבנות כנסייה במקום, הלא היא הקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה.

הקתדרלה המרכזית של סנטיאגו דה קומפוסטלה / צילום: איציק גונן

קמינו דה סנטיאגו הוא למעשה שם קיבוצי לעשרות דרכי עליה לרגל (שרק מיעוטן נחשבות לראשיות), המתחילות בצרפת, ספרד, אנגליה, פורטוגל, גרמניה, איטליה ומדינות נוספות באירופה, ומובילות לקברו של השליח הנוצרי סנטיאגו, הלא הוא יעקב בן זבדי מיודענו. העלייה לרגל לסנטיאגו החלה עם גילוי שרידי גופתו של יעקב, ונמשכת ברציפות עד היום, כבר למעלה מאלף שנה. ההנחה הרווחת היא שהעלייה לרגל מבוססת על מסורות פגאניות קדם נוצריות שראו בהליכה זו עד לפיניסטרה, שנחשבה באותם ימים ל"סוף העולם" - נקודת היבשה המרוחקת האפשרית, גם חלק מפולחן פוריות פגאני, וגם כעין "מסע אל המוות" בכיוון השמש השוקעת (החוף בפיניסטרה גם נקרא "חוף המוות" – Costa de Morta). הנחה זו מבוססת בין השאר על כך שלאורך השנים סמל הקמינו היא הצדפה המתולמת, אשר מייצגת במסורות שונות הן פוריות והן את השמש השוקעת. אגב, בעוד שהצדפה מסמלת את ההולכים בקמינו דה סנטיאגו, ענף הזית מסמל את הצליינים העולים לירושלים, ואילו הצלב מסמל את הצועדים במסלול הצליינות לרומא.

ראוי לציין עוד כי מסורת דרואידית-קלטית נוספת ייחסה לדרך זו משמעות של "טקס קבלה" או "טקס חניכה". דרואידים צעירים היו יוצאים לבדם למסע המפרך ואלה שסיימו אותו ושבו בשלום לביתם זכו להתקבל לחברה לאחר ש"נפטרו" מחוליי החיים הקודמים ויצאו לדרך חדשה. לפי תפיסה זו חולקה הדרך לשלושה שלבים מרכזיים: השלב הפיזי (עד לעיר בורגוס), השלב המנטאלי (מבורגוס דרך המישורים הצחיחים ועד לאסטורגה), והשלב הספיריטואלי-רוחני (מאסטורגה ועד לפיניסטרה). השלב האחרון הוגדר כשלב המשמעותי ביותר בדרך (וזה גם השלב אותו אנחנו בחרנו ללכת...).

דף מתוך קודקס קליקסטוס (וויקיפדיה)

במהלך ימי הביניים פקדו את הדרכים עולי רגל רבים, שמספרם פחת בתקופת המגפה השחורה. התיעוד ההיסטורי המוקדם לעלייה לרגל לקברו של סנטיאגו הוא מהמאה ה-8. במהלך הזמן שופרו הדרכים המובילות לעיר סנטיאגו ומספר עולי הרגל עלה בהתמדה. בשנת 1140 פרסם נזיר צרפתי בשם איימריק פיקו (Aymeric Picaud) שצעד בקמינו, מדריך לצליין בן חמישה ספרים בשם "קודקס קליקסטוס" (Codex Calixtinus) על שמו של האפיפיור קליקסטוס השני, שהיה מתומכיה הנלהבים של העלייה לרגל לסנטיאגו, ובו תיאורי עבודות אמנות אותן ניתן לראות לאורך הדרך, 22 סיפורי ניסים המיוחסים לסנטיאגו-ג'יימס ואופן הגעת גופתו מירושלים לקברו בגליסיה, ציורים, תווי נגינה וסיפורים בהם הוא מתאר את תלאות הדרך, הנופים והאנשים. המדריך כולל גם עצות מעשיות והמלצות על איפה כדאי לישון, מה כדאי לאכול, איפה יש חניה נוחה לסוסים, באילו אזורים יש להיזהר משודדי דרכים, מזאבים, מבני המקום או מאדמות ביצה טובעניות... ראוי לציין כי מדריך זה משנת 1140, המתמקד בארבע דרכי העלייה המתחילות בצרפת ומשתלבות בהמשך ל'קמינו פרנסס' (הנחשב לקמינו הקלאסי), עדיין משמש כמקור למדריכי טיולים בקמינו דה סנטיאגו. יפה, לא? רוצים עוד אנקדוטה קטנה? ובכן, המדריך "קודקס קליקסטוס" המקורי נגנב מהקתדרלה של סנטיאגו ב-3 ביולי 2011 למרות אבטחה של 5 מצלמות. שנה מאוחר יותר הוא נמצא במוסך של עובד הקתדרלה לשעבר שפוטר לאחר 25 שנות עבודה והיה בסכסוך משפטי עם מעסיקיו...

צרכיהם היומיומיים של הצליינים לאורך הדרך לסנטיאגו הצמיחו שורה של מוסדות נותני שירותים החל ממנזרים שהוקמו במרחקי הליכה של יום אחד זה מזה, ובהם אכסניות לינה (חינם) ואוכל, בתי מחסה, בתי חולים, פונדקי דרכים, ושווקים, כאשר סביב הצורך בבניית מוסדות אלה התפתח סגנון האדריכלות הרומנסקית. הדרך לסנטיאגו, שנמשכה לעיתים חודשים רבים באותם ימים, הסתיימה בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. ראוי לציין עוד כי החל מהמאה ה-12 חיברה הכנסייה הקתולית את מנהג העלייה לרגל לסנטיאגו כאפשרות של האדם הנוצרי לכפר על חטאיו. אדם אשר סיים את מסע העלייה לרגל מביתו ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, קיבל מהכנסייה אישור כתוב – כתב מחילה ('קומפוסטלה') על כך שקיים מצווה זו. הצגת אישור זה בפני איש הדת במקום מגוריו של הצליין היתה פוטרת את בעליו מהעונש הצפוי לו בשל חטא שביצע. נוצרים שהיו זקוקים לכפרה, ולא היו מסוגלים מסיבות שונות לעלות לרגל, היו משלמים לאדם אחר על מנת שיעלה לרגל במקומם וימסור להם בסוף המסע את כתב המחילה, שנרשם על שמם.

הקומפוסטלה, כתב המחילה (וויקיפדיה)

כיום יוצאים מדי שנה מאות אלפי צליינים נוצרים ומטיילים אחרים לקמינו דה סנטיאגו, והם מגיעים מכ-140 מדינות שונות. בשנת 2018, המסתיימת עוד מעט, צעדו בדרך, או בחלקים ממנה (לפחות 100 ק"מ), כ-300,000 אנשים! מספר זה מהווה הכפלה של כמות עולי הרגל שצעדו בקמינו לפני כעשור. מעניין לציין כי בשנה המוגדרת כ"שנה קדושה", שנה בה מתאחד 'יום השליח יעקב' (25 יולי) עם יום ראשון, עולה בהרבה מספר הצליינים העולים לרגל לסנטיאגו. ב'שנה קדושה' כזאת מוגדרת המחילה הניתנת בסוף המסע כ"מחילה מלאה". אגב, השנה הקדושה הבאה תהיה ב-2021… בשנות השיא, המאות ה-14-13 עלו לרגל לסנטיאגו כחצי מיליון צליינים, וזאת בתקופה שאוכלוסיית אירופה מנתה לא יותר מ-60 מיליון נפש!

חלק מעולי הרגל, הזוכים בכינוי הספרדי 'Peregrinos' ('עולים לרגל'), יוצאים לקמינו דה סנטיאגו מנקודות מפתח מוכרות לאורכה (כמונו), וחלקם מתחילים את מסעם מפתח ביתם, לעיתים במרחק אלפי ק"מ מנקודת הסיום. מרבית הצליינים, גם היום, צועדים ברגל, אך ישנם גם כאלה העושים זאת באופניים (כ-8% ב- 2016), או כשהם רכובים על סוסים או חמורים.

טוב, בואו נעצור כאן, לפני שתירדמו. נראה לי שאלה עיקרי הדברים שחשוב לדעת על הקמינו דה סנטיאגו לפני שמתחילים לצעוד בו. ישנם דברים מעניינים נוספים שלמדתי על הקמינו בשבועות האחרונים, ואנסה לשלבם בהמשך בפוסטים שיוצגו כאן בבלוג שלי ב'למטייל' ('הבלוג של גונני'), אבל עכשיו בואו נצא לדרך!

גלי ויואבי עם המוצ'ילות שלנו, בדרך לקמינו / צילום: איציק גונן

ההמראה שלנו מנתב"ג התאחרה מעט, אך הטיסה היתה מהירה מהמתוכנן והגענו למדריד אפילו מעט מוקדם מהצפוי. בס"ה טיסה טובה, למרות חששותיי מאיבריה בגין טיסה קודמת שהיתה לי אתם. המוצ'ילות של שלושתנו הגיעו (אחרי שנסענו לאסוף אותן ברכבת פנימית של השדה), וזו כבר היתה בשורה טובה, שהרי לא נעים להתחיל מסע כזה כשהציוד שלך לא מגיע. מכיוון שהיו לנו עכשיו כמה שעות המתנה 'לשרוף' עד ליציאת האוטובוס שלנו לאסטורגה התמקדנו במשימה הראשונה שלנו: קניית סים ספרדי. Mobile ממש ביציאה מהמזוודות היו יקרים לאללה, אבל אחרי חיפושים מצאנו בקומה השנייה של הטרמינל את Orange ואצלם יכולנו לעשות עסקה טובה: סים ספרדי עם מספר ספרדי לחודש, עם 6 ג'יגה גלישה ועוד 100 דקות של שיחות מקומיות לטובת קשר עם האלברגות ונותני שירותים אחרים לאורך הקמינו, וכל זה בעשרים יורו. גלי ואני קנינו (ליואבי היה כבר סים אירופאי מנסיעה קודמת), ומה אגיד לכם? בדיעבד ולאחר שכבר חזרנו הביתה אוכל לומר לכם שזו היתה ההשקעה הכי טובה שעשינו במסע הזה. מומלץ!

לקראת שתיים בצהריים, אחרי קפה ונישנושים, עלינו על אוטובוס של חברת אלסה (ALSA), אחרי קצת בלגן באזור חניית האוטובוסים בשדה, ויצאנו לדרך באוטובוס עם שירותים, מושבים נוחים ומסכי מחשב אישיים, המצויד בבקבוקי שתייה ושקיות עם שקדים/בוטנים חינם לנוסעים. האוטובוס לא היה מלא וארבע שעות הנסיעה עברו די מהר, כשבחוץ מישורים אינסופיים, נופים חקלאים של שדות צהובים לאחר הקציר, שטחי חמניות שהותירו אחריהם שורות של שלדי חמניות יבשות, פה ושם עצי זיתים, כרמים ירוקים, חוות חקלאיות וישובים קטנים, וגם הרבה תחנות רוח לייצור חשמל על פסגות הרכסים שבמרחק. בסביבות שש בערב הגענו עייפים ודרוכים לאסטורגה (Astorga), העיר בה נתחיל את צעידתנו בקמינו. עמסנו את כל הציוד על הגב, עשינו צילום פתיחה למסע ליד ציור קיר יפה בתחנת האוטובוסים, ויצאנו משם נרגשים לחפש את הקתדרלה המרכזית כדי להוציא לכל אחד מאתנו את 'דרכון הצליינים' (Credencial del Peregrino) אותו נושא עמו כל עולה רגל. אך על כך ועל אסטורגה היפה בפוסט הבא.

באסטורגה היפה, מכאן אנחנו מתחילים!