פרק 9 – מסתרי אולד גואה והקדוש פרנסיסקו ז'אבייר

     ...אור הבוקר פורץ לחדרי דרך החלונות, שפיסת וילון קטנה וקרועה מכסה רק חלק קטן מהם, ניתך לתוך חלל החדר ושוטף את שתי מיטות היחיד שבחדר, הצמודות זו לזו, כשבאחת אני שוכב, מנסה בכוח לפקוח עיניים, ועל השנייה מונח כל הציוד שלי. האור מאיר וחושף גם את שאר הדברים שבחדר, מין כוננית קטנה ומרופטת כזו, עם מגירה, מראה התלויה בפינה, ומאוורר חום, קטן יותר מזה שהיה לי בגסט-האוס הקודם, אבל כזה שניתן לכוון את המהירות שלו (שיפור רציני!). המזרונים שעל המיטות אלה מזרוני ספוג דקים ומרוטים, המונחים על לוחות עץ ומצופים בבד דק וקרוע כשהספוג מציץ מכל פינה. ציפוי הבד הקרוע עצמו, במקומות שהוא עדיין שלם, מלוכלך ומוכתם בכל צבעי הקשת, והעזובה וההזנחה ניכרים בכל מקום ובכל פינה בחדר. בשירותים, אליהם אני נכנס אחרי שאני מצליח להתעורר ולהיחלץ מהציפה הפרטית שלי, מפלטי הנקי, זו בכלל חוויה. הטוש חלוד ומכוסה אזוב, והמים שלו יורדים ישר על האסלה, שהיא אמנם אסלת ישיבה, וזה יפה, אבל בלי מכסה. יש בשירותים גם חלון גדול ומסורג, אבל אין וילון, וכשאני עומד ומתקלח, אני מרגיש כמו בת-שבע, שרחצה בעירום על גג ביתה, צופה על גגות בתי רובע סאו-טומא ורובע פונטאיניאס. רוב הבניינים ברובעים אלה הם בני קומה אחת או שתיים, ורק מעטים, כמו הגסט-האוס שלנו, הם בני שלוש קומות. עכשיו אני עומד ומתרחץ להנאתי בזרם דק של מים קרים ומרעננים בחום הבוקר, ומשקיף על הרובע, ואם יש מישהו שמשקיף עלי בחזרה, אז סחתיין, שייהנה!...

בתים ציוריים ברובע סאו-תומא, פאנאז'י, גואה / צילום: איציק גונן

   מנהל הגסט-האוס דופק על הדלת שלי כדי לדעת מה קורה אתי, תכף תשע, האם אני נשאר? ממני הוא ממשיך לדלתות הסמוכות, ומהחדרים עונים לו קולות מנומנמים. כן, החלטתי להישאר כאן עוד לילה, אני צועק לו החוצה. בסך הכל החדר כאן סביר וגם הגסט-האוס, חרף התיאור הלא-מחמיא שלמעלה. אולי אתם מתפלאים, אבל תראו, בסופו של דבר הכל יחסי בחיינו, יחסי ללילה קודם, יחסי לציפיות, יחסי למה שהתרגלנו אליו בעבר, יחסי למחיר, יחסי. אם קסי היתה פה היא לא היתה מעיזה להיכנס למאורה כזאת, וגם לא הייתי מציע לה, אבל אני, אני כבר ישנתי במקומות יותר גרועים אז מה הסיפור? כן, בואו נראה דווקא את היתרונות בחדר הזה: המאוורר עובד? עובד!, יש מים? יש!, המים זורמים? זורמים!, בבית השימוש המים יורדים? יורדים! (אם כי די בקושי, אבל יש גיבוי של המקלחת...), יש חלונות החוצה? יש! אז יאללה, בואו לא נהיה יותר מדי בררניים, אנחנו בהודו, לא? נכון, גם בהודו תוכלו למצוא בתי מלון מפוארים (הטאג' מאהאל בבומביי למשל, כמו שאתם בטח זוכרים), או סתם טובים, כמו זה שראיתי כאן אתמול ב-1100 רופי ללילה, אבל אני שואל אתכם, זה שווה? אני בטוח שחלקכם יגידו כן, ועוד איך שווה! ואתם יודעים מה, אתם צודקים, כי זה מה שיפה, שאנחנו שונים זה מזה וכל אחד מאתנו מחפש את מה שמעניין ומה שחשוב לו. תארו לכם שכולנו היינו אוהבים את אותם דברים, הרי אפשר היה להשתגע משעמום, לא? כולנו היינו אוהבים אותם מקומות, אותם ספרים, אותם בגדים, ובסוף גם היינו מתאהבים כולנו באותה בחורה... אבל השונות, השונות היא זו שעושה את העניין ומכניסה את הטעם ואת הפלפל. אנחנו נמשכים לשונה מאתנו, לאחר, לתרבותו, ללבושו, למנהגיו, מסתקרנים ורוצים להבין. אנחנו מסתובבים בעולם כדי לראות דברים, לטעום, לשמוע, להריח, לחוות דברים שאנחנו לא מכירים, ובאמצעות כך ללמוד על עצמנו, מי אנחנו, מה חשוב לנו, על מה אנחנו מוכנים לוותר ובשביל מה נהיה מוכנים להילחם, לפעמים אפילו עד הסוף...

     טוב, מצטער שאני מפיל עליכם הרהורים פילוסופיים כבדים כאלה על הבוקר, אני לא יודע, פתאום הראש שלי התחיל להתמלא בהם והציף אותי, יאללה, בואו נלך לאכול משהו.

ברובע סאו-תומא, פאנאז'י, גואה / צילום: איציק גונן

ב-Hotel Venite אני מתיישב באחת מהמרפסות הזעירות ומעיין בתפריט. סושיל, המלצר ההודי החביב שכבר הכרתי אתמול, מחייך אלי והשפם השחור שלו מחייך יחד אתו. הוא מביט בי, ומחכה בסבלנות להזמנה, וכשאני מבקש מיץ מנגו, כדי לפתוח את הארוחה, הוא מחייך שוב ואומר בהתנצלות שעכשיו לא העונה, אבל אננס, אם אני רוצה, יש ויש. טוב, נלך על מיץ אננס, אני אומר לו, יחד עם מוזלי (הבטחתי למאיה לנסות את המוזלי המומלץ של גואה), וכל שאר הדברים הרגילים של ארוחת בוקר. עוד יום יפה, חם ולח, הגיע לפאנאז'י, ובעת שאני ממתין לאוכל, שרוע לי בכסא הדחוק במרפסת הצרה של המסעדה, אני מתכנן לי את המשך היום.

ארוחות הבוקר כאן במסעדה בהחלט טובות. אמנם אין להם קֶרד, היוגורט ההודי שאני מאוד אוהב, וזה בהחלט חסרון, אבל ביצייה הפוכה הם יודעים לעשות, הטוסטים שלהם מטוגנים בדיוק במידה והמוזלי משובח. סושיל בא והולך עם כל בקשה שלי, וברגע שאני מסיים לאכול ומזמין צ'אי לקינוח הוא מזדרז לפנות את שאר הכלים מהשולחן. בבוקר נותנים לו לקחת הזמנות ולהביא את האוכל ללקוחות הסועדים, אבל בארוחת ערב, שהיא הרבה יותר נחשבת, הוא מתפקד כפיקולו בלבד ועסוק בפינוי הכלים מהשולחנות. את הכסף עבור הארוחה מקבל בכל מקרה מישהו אחר, שיושב  ליד שולחן מול הכניסה ואליו אתה ניגש לשלם, אבל עכשיו לפחות אני יכול לתת לו טיפ על שירותו האדיב.

בדרך לאולד גואה (גואה העתיקה) / צילום: איציק גונן

אחרי האוכל אני צועד לתחנת האוטובוסים המרכזית, מעבר לנחל אאורה, לקחת אוטובוס לאולד גואה. כן, את היום הזה אני הולך להקדיש לאולד גואה (Old Goa) הסמוכה (9 ק"מ), שהיא הסיבה המרכזית לכך שהגעתי לפאנאז'י. בתחנת האוטובוס שמחה וששון, וכל עוזרי הנהגים, והעוזרים של העוזרים עומדים בקרבת האוטובוסים שלהם וקוראים לכל מי שמתקרב ומנסים לשכנע, ממש כך, את הנוסעים לנסוע אתם. עכשיו אני כבר יודע שהשכר שהם מקבלים מתייחס גם למספר הנוסעים, ומכאן להיטותם הרבה למלא את האוטובוסים שלהם בכמה שיותר נוסעים. הקריאות, הצעקות, שריקות עוזרי הנהגים, ורעש האוטובוסים היוצאים ונכנסים אל התחנה הם מהקולות של הודו שאני אוהב, קולות של פעילות ושל חיים שמושכים קדימה, חרף העוני, הקושי והמחסור, הכל זורם ולא עוצר לרגע.

7 רופי, 20 דקות נסיעה ואנחנו באולד גואה, אחרי דרך יפה מזרחה לאורכו של נהר מאנדובי. גואה העתיקה היתה בירתם של המתיישבים הפורטוגלים במשך מרבית שנות שלטונם כאן, ויודעי דבר אומרים שהיא המקום היפה והמרשים ביותר בכל גואה. לפי המדריך שאני קונה במוזיאון לארכיאולוגיה כאן, הכנסיות והקתדרלות שבגואה העתיקה הן מהגדולות ביותר שקיימות באסיה, והן עדות לעיר שהיתה פה פעם, ויופיה התחרה בזה של ליסבון, בירת פורטוגל, לא פחות. בשיא פריחתה היו בגואה יותר מ-20 כנסיות מסוגים שונים. כיום נשארו רק 10 שבחלקן אני מתכוון לבקר היום.

הקתדרלה (סה), הגדולה והמרשימה ביותר באולד גואה / צילום: איציק גונן

   אני חוצה מדשאה גדולה ומסוגננת, שנראית מעט מוזנחת וגם בריכות המים הקטנות המפוזרות בה ריקות ממים, עובר ליד עובדת ניקיון לבושה יפה שמנקה עם מטאטא קטן את שולי הכביש, ונכנס לקתדרלה (סֶה בפורטוגזית), שהיא הכנסייה הגדולה ביותר באולד גואה, ומבחוץ גם המרשימה ביותר. קתדרלה זו, שנבנתה עבור המסדר הדומיניקני, מאופיינת בשילוב של סגנון בנייה פורטוגלי-גותי, יחד עם סגנון טוסקנה האיטלקית בחוץ, וסגנון יווניי-קורינתי בפנים (כך כתוב!). בניית הקתדרלה החלה ב-1562, והסתיימה, כולל המזבחות, כ-90 שנה מאוחר יותר. מגדל הקתדרלה מרשים אף הוא, ויש בו פעמון הידוע בכינויו "פעמון הזהב" בזכות הצליל העשיר שהוא משמיע. בעבר, מספרות האגדות, נשמע קולו של פעמון זה בכל רחבי גואה. מראה פנים הקתדרלה, אני חייב להודות, מרשים ביותר, וכשאני נכנס פנימה אני מרגיש צורך להתיישב לכמה דקות על אחד הספסלים, כדי לנסות לספוג את העוצמה וההוד הנמצאים בחלל הפנימי העצום של הקתדרלה. פשוט מרשים!

קיר המזבח המרשים בתוך הקתדרלה (סה), אולד גואה / צילום: איציק גונן

   המנזר וכנסיית פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (Church of St Francis of Assisi) הם המבנים הסמוכים אליהם אני מגיע מהקתדרלה. כנסיית פרנציסקוס נבנתה ע"י 8 נזירים פרנציסקנים שהגיעו לכאן ב-1517 והקימו קפלה קטנה. המבנה שהקימו נהרס מאוחר יותר ובמקומו הוקם ב-1661 המבנה הנוכחי. כנסייה זו נחשבת לאחת המעניינות באולד גואה, וכשאני נכנס אליה ומסתובב בתוכה אני רואה גילופי עץ מוזהבים, מסך מקושט מרשים שנמצא מאחורי המזבח, וציורי קיר עתיקים המספרים על חייו של מייסד המסדר הפרנציסקני, בהחלט מרשים! צריך כאן לצעוד בזהירות על הרצפה, שחלקה מכוסה בלוחות עץ, כדי לא לפגוע באבני המצבה המשובצות בה.

כנסיית פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אולד גואה / צילום: איציק גונן

המנזר שמאחורי הכנסייה וצמוד לה משמש כיום כמוזיאון לארכיאולוגיה, וממש עכשיו ממתינה בישיבה על המדרכה לידו קבוצת תלמידי בית-ספר שהגיעה עם כמה נשים מלוות, כולן לבושות בבגדים צבעוניים ויפים. התלמידות (גיליתי שם רק תלמידים בודדים), בנות 10 לערך, לבושות כולן שמלות בצבע תכלת כהה, מין שמלות סבתא כאלה, ובשערן קשורים סרטים לבנים, גם לאלה שאין להן צמות או זנב סוס. הביקור במוזיאון (בו הספקתי כבר לבקר) היה די מעייף, ועכשיו אני תוהה איך התלמידים האלה יעמדו בכך. למי יש סבלנות לראות את דיוקנאות כל הנציבים הפורטוגלים שהיו במושבה? ובכל זאת יש כאן גם כמה דברים מעניינים יותר, כמו דגם ספינה בה שטו המלחים הפורטוגלים שהגיעו לכאן, וכמה תמונות בהן רואים איך המקומיים עורפים ראשיהם של הנזירים שהביאו לכאן את בשורת הנצרות. לפי זה נראה שהמיסיונריות לא היתה קלה גם למיסיונרים עצמם...

תלמידי ביה"ס שהגיעו לבקר במוזיאון באולד גואה / צילום: איציק גונן

     הבזיליקה בּוֹ-זֶ'זוּש (ישו הטוב) (Basilica of Bom Jesus) מדרום לכביש, משכה את תשומת ליבי עוד כשהגעתי בבוקר לאולד גואה, ועכשיו אני הולך לראות אותה. בהבדל מהקתדרלה והכנסיות שלידה, שצבועות לבן ים-תיכוני יפה, הבזיליקה הזאת כולה גוש חום כהה, כשלאורך הקיר הצפוני שלה עומדים פיגומים גבוהים וקבוצת עובדים ניצבת עליהם, עוסקת בשיפוץ ושימור המבנה. בזיליקה זו, שבנייתה החלה ב-1594 ונסתיימה כעבור 11 שנה, אינה מיוחדת רק בעובדה שצבע קירותיה כצבע הלבנים החומות מהן היא נבנתה, אלא בעיקר בשל סיפורו יוצא הדופן של הקדוש פרנסיסקו ז'אבייר (Francisco Xavier) הקבור בה. פרנסיסקו ז'אבייר, שרק לאחרונה צוין כאן יום הולדתו ה-500 בסדרת אירועים, הוא אחד משני המייסדים של המנזר הנוצרי הישועי, ועליו הוטלה ב-1541 המשימה להפיץ את הנצרות בין נתיני המושבות הפורטוגליות במזרח.

הבזיליקה בו-זֶ'זוּש (ישו הטוב), וכרזת 500 שנה להולדתו של פרנסיסקו ז'אבייר, אולד גואה / צילום: איציק גונן

   מסעותיו המיסיונריים של פרנסיסקו הפכו כבר מזמן לאגדה, במיוחד אם לוקחים בחשבון את אמצעי התחבורה שהיו אז. פרנסיסקו פעל להפצת הנצרות באסיה במשך 10 שנים, אבל כמו שנכתב במקומות שונים היה זה מותו, ב-2 לדצמבר 1552, שהפך אותו לאגדה. הוא מת סמוך לחופי סין, אך חרף מותו, ושקי הסיד שנשפכו לארונו כדי לכלות את בשרו, נותרה גופתו במצב מושלם! תושבי גואה הכריזו כי שימור הגופה הוא נס, אך הכנסייה דרשה בדיקה רפואית, כדי לוודא שהגופה לא נחנטה. רופאו של הנציב העליון, שבדק את הגופה יותר מ-3 שנים לאחר המוות, הכריז כי כל האיברים הפנימיים נותרו שלמים ובמקומם, ולא נעשה שימוש בכל חומר משמר. רק ב-1622 הוכר הנס באופן רשמי. עד אז הצליחו ציידי שרידים קדושים לקחת לעצמם כמה חלקים מהגופה, שבינתיים החלה להתייבש. היום נשמרים שרידי הגופה בארון מכסף וזכוכית, המונח בקבר שיש בן שלושה מפלסים, שבנייתו נמשכה 10 שנים והסתיימה ב-1698, כאן בבזיליקת בו ז'זוש באולד גואה. על פי המסורת שהחלה במאה ה-19 מוצגים שרידי הגופה לציבור כל 10 שנים, והפעם הבאה תהיה ב-2014...

קברו של פרנסיסקו ז'אבייר, אולד גואה / צילום: איציק גונן

עכשיו אני עומד במרכז הבזיליקה וצופה בקברו של פרנסיסקו ז'אבייר, וממתין, אולי יתרחש כאן עוד איזה נס. בחור הודי שעומד לידי, אחד מאותם מבקרים הודים נוצרים המגיעים לכאן בקבוצות גדולות ובמשפחות, אומר לי שדרך חלונות הזכוכית של הארון, המונח במפלס השלישי הגבוה, אפשר לראות חלק מגופתו של פרנסיסקו, האמנם? אני מצלם ואומר לעצמי שאחר-כך אגדיל את התמונה ונראה מה יצא שם (מזכיר לי את סרטו של אנטוניוני Blowup, שראיתי בסינימטק לא מזמן). מכאן אני יוצא לחצר הפנימית היפה של הבזיליקה, שמצידה השני יש גם מוזיאון קטן. במסדרון הפנימי, הפונה אל החצר, מדליקים בינתיים המבקרים הנוצרים נרות ארוכים אותם קנו בחוץ, ונושאים תפילה ובקשה לישו ולקדוש פרנסיסקו ז'אבייר, שיעשה גם להם איזה נס.

מדליקים נרות ונושאים תפילה בבזיליקת בו-ז'זוש, אולד גואה / צילום: איציק גונן