פרק 22 – מונאר, טופ סטיישן
...כן, אז באמת בלילה היה מקפיא, ממש הפוך מכל מה שהיה לי בטיול עד עכשיו. למזלי אף ישראלי לא הגיע, וכך היה לי את כל החדר הגדול הזה לעצמי, וגם יכולתי לאסוף שמיכות מהמיטות האחרות. בבוקר הזמנתי מאַיידה את השקשוקה המפורסמת (איך לא), יחד עם סלט וטוסטים והתנחלתי בעמדת השולחן לרגלי מדרגות הישיבה והנדנדה, בשמש המחממת והטובה שעד מהרה גרמה לי להוריד את כל עודפי הלבוש אתם יצאתי מהחדר. שתי צעירות בלונדיניות התיישבו על המדרגות לידי, בעמדת שיזוף ועם ספרים ביד. מסתבר שהן נורווגיות (הלו, אוסלו!), ועד כמה שכבר הספקתי לראות בגסט-האוס, נראה לי שחוץ מהן ועוד כמה קנדיים, כל השאר כאן ישראלים. הבנות מתכננות לקחת מחר טרק רגלי של יומיים לקודאיקאנאל, מה שמיד העלה את הערכתי אליהן, ובמיוחד שגם אצלי בראש מסתובב רעיון לעשות את זה. "אתן לוקחות את כל הציוד עליכן", אני שואל, "לא", עונה לי אחת מהן, "יש לנו פורטרים שיסחבו את הציוד". לא רע. אני מתעניין בספרים שהן קוראות, וגם מראה להן את 'אלוהי הדברים הקטנים' שנמצא אצלי בתיק (בגירסה האנגלית, שקניתי כאן באחד השווקים), ומספר להן על מסעי בעקבות הספר. שתיהן לא קראו את הספר, אבל הסיפור מצית את דמיונן ואת עיניהן הנורווגיות, ויש להן מלא שאלות על מה מצאתי, אם זה היה כמו שחשבתי, ואיך בכלל בא לי הרעיון הזה, ועוד מלא שאלות שבאמת רוצות להבין.
בדרך למרכז העיר, אחרי ארוחת הבוקר, אני עוצר בלשכת התיירות הממשלתית ולוקח מפה עם כל האתרים באזור. אתמול, וגם עכשיו, מציעים לי נהגי ריקשות לקחת סיור של 5 שעות (450 רופי) לטופ סטיישן, עם עצירות בנקודות יפות בדרך, אבל אני מעדיף לקחת את האוטובוס המקומי (שעה ורבע נסיעה ו-24 רופי לכל צד), ולפי הדברים שאראה בדרך תוך כדי נסיעה אחליט אם לקחת מחר סיור כזה או דומה לו, או ללכת על משהו אחר.
עד ליציאת האוטובוס הקרוב, 11:30, אני מסתובב קצת בעיירה, בבזאר ובשוק. האמת, אני חייב לומר, שמונאר עצמה, בה חיים כ-40,000 תושבים, די מאכזבת. כשקראתי על מונאר כְּ'היל סטיישן', ראיתי מיד בדמיוני את שימלה שבצפון בה ביקרתי לפני כשלוש שנים, היל סטיישן קלאסית ומרשימה. מונאר לעומתה, כפי שאני מוצא אותה, צפופה, דחוקה ומלוכלכת, ללא כל אופי או ייחוד, מין גיבוב מבולגן של מבנים וחנויות. אפילו פסלו של גנדי שניצב במרכז העיירה נראה קטן ומסכן, עומד בפינה, עם שפתיים אדומות (!) וחיוך מוזר כזה, לא ברור. טוב, אבל כידוע הקסם של מונאר אינו נמצא בעיר עצמה וברחובותיה, הקסם הזה נמצא על ההרים הירוקים והגבעות שמסביב, באחוזות התה המטופחות, ובאוויר ההרים הקר והצלול, ולשם אני ממהר עכשיו.
כשאני מגיע לתחנת האוטובוס אני פוגש את ארבע הבנות מהשייט לקוטאיאם, אודליה, ליפז, עופרי ודִקלה, איזו הפתעה נעימה! גם הן ממתינות לאוטובוס לטופ סטיישן. האמת שכבר כמה פעמים תהיתי מה עלה בגורלן, כיוון שהן תכננו לעזוב את קוטאיאם לפנות ערב, אחרי שהגענו עם המעבורת, ואם כך הן בטח הגיעו למונאר מאוחר בלילה באותו יום של השייט. כשהגעתי לאַיידה שאלתי את רוי אם הגיעו לכאן ארבע בנות באחד הלילות הקודמים, והוא אמר שלא. טוב, אז מסתבר שהן הספיקו לעבור הרבה הרפתקאות, כולל נסיעה באוטובוס ובמונית, ובסופו של דבר הגיעו למונאר באמצע הלילה, וממש בפוקס מצאו במרכז העיר גסט-האוס שהוא גם טוב וגם זול! יופי, אז ממש נחמד להיפגש שוב, וכשמגיע האוטובוס אנחנו מתיישבים יחד ומחליפים חוויות. האוטובוס לא ממהר הפעם לשום מקום, ואנחנו מטפסים ומתפתלים, די לאט, לאורך 32 הק"מ של הכביש הצר העולה בהרים עד לטופ סטיישן, שעה ורבע נסיעה. בדרך אנחנו נוסעים על סכר מאטופטי (Mattupetty) ההידרו-אלקטרי, שהוקם כאן ע"י מהנדסים בריטים וקנדיים ב-1953. הסכר יוצר את אגם מאטופטי, שעל פי הסיפורים שוכן בקרקעיתו כפר שפונה מתושביו כדי לאפשר את יצירת האגם המלאכותי הזה. גם אגם קונדלה (Kundala), בהמשך הדרך, הוא אגם מלאכותי שנוצר לאחר הקמת סכר במקום, לצורך אגירת מי שתיה והשקיה, וגם המראה הכחול של מימיו בלב כל הירוק שמסביב משובב נפש.
הנוף מסביב מקסים ביופיו, הרים ירוקים למלוא רוחב כל העין, שמדרונותיהם מכוסים מטעי תה נמוכים וגזומים במדויק, כולם בגובה אחיד, והם נראים כמו שרטוט מופלא שמישהו רקם לתמונת נוף והניח לאט ובזהירות על האדמה. 'אחוזות התה' הירוקות נראות כמו אוסף של מבוכים מטופחים בירוק, עם שבילים אפורים ומפותלים המפרידים בין החלקות, שסביבן ולאורך הכביש גדרות נמוכות עם עמודי אבן לבנים, והתמונה כולה נראית כאילו יצאה בזה הרגע מהספר 'עליזה בארץ הפלאות'. פה ושם נראות מרחוק נקודות צבעוניות בתוך הירוק, הפועלים והפועלות העובדים בקטיף עלי התה, והמראה כולו מזכיר את מגרש הקרוקט של מלכת הלבבות, נקווה רק שכאן לא עורפים את הראש לאף אחד בגלל איזו טעות שעשה... בינתיים האוטובוס עוצר ומוריד אותנו לא הרחק מטופ סטיישן (Top Station), שהיא פסגה בגובה 1700 מטר, על הגבול שבין המדינות קראלה וטאמיל-נאדו. מספרים שהנוף של הרי הגהאטים המערביים הנשקף מטופ סטיישן מרהיב ביופיו (עוד מעט נראה), אבל לפני שממשיכים מכאן ברגל לנקודות התצפית השונות צריך לשתות משהו, להתרענן, ואנחנו מתמקמים בצ'אי-שופ הראשון בשורה לכוס צ'אי ומנוחה קלה.
בדרך לנקודות התצפית, אחרי הצ'אי, אנחנו עוברים עוד כמה צ'אי-שופ'ס, מדורה עם שתי נשים שצולות תירס על האש, ועוד כמה דוכני מים וחטיפים לצמאים ולרעבים. די פעיל כאן, אבל הכל על אש קטנה, עדיין לא ממש תיירותי ולא ממוסחר. ליד נקודת המעבר לטאמיל נאדו אנחנו פוגשים זוג ישראלים, בני 50 (+), שמגיעים תשושים ומתנשפים מכיוון אחת מנקודות התצפית הנמוכות יותר, והאשה, ששומעת אותנו מדברים עברית, מסננת לעברנו בקול צרוד וחסר נשימה: "אני לא חושבת ששווה לרדת לשם...". טוב, אנחנו חושבים אחרת, משלמים 15 רופי ויורדים, לא לפני שאנחנו שומעים מהם שהם הגיעו לכאן עם רכב שכור ונהג-מדריך, שמוביל אותם ל"כל האתרים" בדרום הודו בשבועיים וחצי. יופי נחמה. יש לי כמה דברים להגיד לכם בעניין הזה, אבל אשמור אותם לסוף היום, תזכירו לי... בינתיים אנחנו יורדים במדרגות החצובות לשלוש נקודות התצפית התחתונות, ובאחרונה שבהן, המרוחקת מהשתיים שמעלייה, אנחנו מוצאים כמה כסאות פלסטיק מיותמים ומתיישבים לתפוס קצת שלווה וליהנות מהנוף ההררי המרהיב שמסביב, עם פסגות הרים שמגיעות עד ל-2700 מטר.
האוטובוס הבא (והאחרון) שיורד מאזור הטופ סטיישן חזרה למונאר אמור לעבור כאן רק בשש בערב, כך שיש לנו זמן ואין לנו בשביל מה למהר. זאת גם הזדמנות לקשקש קצת, להחליף כתובות מייל, להבטיח לשלוח תמונות, וגם לשמוע קצת יותר מהבנות על המשך התוכניות שלהן. אז ככה (למי שמתעניין): ליפז בדרך לחזור לארץ, החבר מחכה בכיליון עיניים, הם כבר 4 שנים יחד וזה ממש רציני! עופרי ודקלה ממשיכות צפונה (איזה כיף להן), ואודליה, שכבר טיילה בצפון, חוזרת בתאריך שלי (איזה צירוף מקרים) רק מדלהי. הממ... מעניין.
נראה שאף אחד מהמבקרים כרגע כאן באתר לא יורד לנקודת התצפית התחתונה, שבה אנחנו יושבים (כל-אחד בטח חושב על העלייה שמחכה לו בדרך חזרה), וכך, חוץ מזוג הודי צעיר ורומנטי שהצטרף, ומבקש מדקלה שתצלם אותם, אנחנו כאן לגמרי לבד. אגב, שמתי לב שהאזור הזה של ההרים ואחוזות התה הוא אזור מועדף לצילומים רומנטיים של זוגות, מין יפו ירוקה כזאת, ובדרך כשנסענו עם האוטובוס ראיתי לא מעט זוגות הודים צעירים שהגיעו עם מכונית ונהג/צלם, נעמדו בין שיחי התה ודגמנו חיוכים רומנטיים...
אנחנו עולים חזרה ועוצרים בצ'אי-שופ הראשון לעוד כוס של תה. כל-כך הרבה שיחי תה מסביב שחייבים לשתות איזה צ'אי פרדה קטן. אודליה הירושלמית שומרת שבת ורוצה להגיע למונאר עד שש, ואנחנו מחליטים להתפצל, ליפז תישאר עם אודליה והן תנסנה לתפוס טרמפ עם חבר'ה שמגיעים הנה עם ריקשות, ואנחנו נתחיל לרדת ברגל, ונעצור את האוטובוס כשיגיע אלינו.
הדרך למטה ממש נעימה, השמש לא חמה מדי, האוויר קריר, וצלול ונקי, והנוף – מטעי תה למלוא רוחב העין, פשוט יפהפה! לאחר כשעה הליכה חולפות על פנינו בריקשה אודליה וליפז בצפירות ונפנופי ידיים, אחרי שהצליחו לתפוס טרמפ, ואנחנו ממשיכים לרדת במורד הרכס, וליהנות. כל רכב שעובר זוכה מאתנו לנפנוף שלום ומחזיר לנו בצפירה. מקומיים שאנו פוגשים בדרך בנקודות יישוב, או שמגיעים אלינו מאחוזות התה, מתעניינים לדעת מאיפה אנחנו. כשאנחנו אומרים "ישראל" נראה שהם מיד מבינים, איזה עוד משוגעים יצעדו כך על הכביש כשאפשר לחכות לאוטובוס?
קצת אחרי שאנחנו חוצים את הרכס ומגיעים לנקודה ממנה ניתן לראות את אגם קונדלה, מגיע האוטובוס בצפצופים היסטריים ואנחנו מנופפים לו בידינו שיעצור. אמנם הלכנו כבר איזה 10 ק"מ, אבל עד מונאר יש עוד איזה עשרים וכמה ק"מ, ואין לנו חשק להגיע באמצע הלילה של יום שישי, מה גם שהשמש כבר נעלמה מאחורי הרכס המערבי ומתחיל להיות קרררר למי שבא רק עם חולצת T (כמוני). האוטובוס מצליח לעצור כמה עשרות מטרים מתחתינו ואנחנו ממהרים אליו ונדחקים פנימה, יש אפילו כמה מקומות ישיבה. עופרי יושבת לידי, ואנחנו ממשיכים את השיחה בענייני מוזיקה שקודם ניהלנו שלושתנו גם עם דקלה. על הפרק רוק בישראל, ניתוח של חמי רודנר, אם הוא סתם כל הזמן מתבכיין (עופרי), או שדווקא מגיע לו קרדיט (אני). עופרי אוהבת את אריק ברמן, אני פחות מתלהב, אני אוהב את ערן צור ואותה הוא מפחיד. על השאר, החל בפינק פלויד, דרך אסף אמדורסקי, אביב גפן, שלומי שבן ועברי לידר, וכלה באינפקטד משרום, אנחנו מסכימים (אוהבים אותם!).
במונאר אנחנו נפרדים, עופרי ודקלה חוצות את הגשר למרכז העיר ואני לוקח ריקשה לחלק הישן שמדרום, לגסט האוס Aida. היה אחלה יום, פסטורלי כזה, כל-כך רגוע ומהנה וכמובן גם החברה של הבנות, ולך תדע אולי עוד ניפגש גם בהמשך?
אחרי מקלחת עם דלי מים חמים אני יורד לאכול במסעדה הקרובה אלינו ומסתבר שהאוכל כאן באמת לא משהו, כמו שהחבר'ה אמרו אתמול. אני קונה מים ועולה חזרה לשמוע מוזיקה ולקרוא קצת. נכנסה שבת וצריך לנוח, אבל לפני המנוחה יש לי עוד חוב אליכם. כן, זוכרים שרציתי להגיד משהו על 'מטיילי הבזק' הממהרים מאתר לאתר עם רכב צמוד ונהג/מדריך, בעקבות המפגש שהיה לנו היום עם זוג ישראלים, ואחר-כך עם זוג נוסף, גם הם בני 50+, מרעננה, ש'עושים' את הודו, או את "כל האתרים" שבדרום (או בצפון) בשבועיים וחצי או שלושה? אז ככה, אפשר להבין אותם כשהם אומרים ש"אין לנו זמן לטייל יותר" (כך הבעל), כי באמת אם זה לא משהו שנורא חשוב לך, אז כנראה זה רק מה שתוכל להקדיש לו. יותר מזה, אני בטוח שהזוגות האלה, וזוגות אחרים שמטיילים באופן דומה – רכב צמוד עם נהג-מדריך ותוכנית לראות את הכל בשבועיים-שלושה, אכן מתרשמים ונהנים, כי הודו בדרך-כלל אינה מאכזבת. אבל הם צריכים לדעת שהודו שלהם היא לא הודו של הילדים שלהם, שנזרקים באוטובוסים מקומיים, בקרונות הסליפר ברכבות, ובגסט-האוסים מעופשים ב-100 או 200 רופי ללילה (ובצפון גם פחות), נשארים שבועות, ולעיתים יותר, במקומות שהם אוהבים או שהם לומדים שם יוגה, או מדיטציה, או רייקי, או בישול טיבטי, או הינדית, או איך לרקוד קאתאקאלי, או השד יודע מה. וכשהילדים שלהם מדברים על הודו, ועיניהם בורקות, הם מדברים על דברים שהוריהם יתקשו להבין, אם בכלל, ואפילו אם אותם הורים היו בהודו בסיור של שבועיים-שלושה עם רכב שכור ומדריך צמוד וביקרו "בכל האתרים". וכל זה, כי הודו אינה מתמסרת בקלות. אם תכריח אותה היא תעצום עיניים ותחכה שתגמור, אבל אתם כבר מבינים שזה לא זה.
הודו מבקשת את הזמן שלך, ואת הסבלנות. יש לה בעיות, כמו לכולנו בעצם, ואתה עלול לטעות בה אם תמהר להסתלק, ואז תזכור לה רק את הלכלוך, את העוני המנוול, את הקבצנים, ואת הפרות והחרא שהן משאירות אחריהן ברחובות, ולא תגלה את הפשטות, את ההסתפקות במועט, את ההקרבה, את האמונה, את יופיין הפנימי של הנשים ההודיות, את הרוחניות שבאוויר, את האנרגיות העולות מהגנגס והנהרות האחרים ומטקסי הפוג'ה שלאורכם, אנרגיות שמרימות ונושאות אותך למקומות בהם לא היית מעולם והודו היא שער היציאה אליהם. אז גם לא תגלה את צחוק הילדים שצוחקים המבוגרים כאן, צחוק תמים ומרגש שאנחנו כבר שכחנו מזמן, ורק צחוקם של ילדיך יזכיר לך שפעם גם אתה צחקת ככה. ואז, אז גם לא תפגוש את אלוהי הדברים הקטנים.