פרק 12 – 'רומן רוסי' במנאלי
אז זהו זה, סוף-סוף אני במנאלי, והאדרנלין אצלי משתולל שחבל לכם על הזמן, כולי דרוך וסקרן, למרות העייפות וכל הטִרטורים של היום. כיוון שכבר מאוחר בערב, והעיר מאוד מוארת ומושכת, אני מחליט לחפש איזה גסט-האוס בעיר עצמה, ואז מחר לבדוק את אולד מנאלי וואשישט, שהן יותר שקטות ורגועות וסביר שגם יותר זולות. אמנם בדרך כלל מתרכזים שם כל המטיילים, חלקם הגדול ישראלים, וזה לא בדיוק מה שאני מחפש, אבל עכשיו כמעט כול הישראלים ירדו לדרום החם (גואה), ואולד מנאלי וושישט התרוקנו. אומרים שמרבית הגסט-האוסים שם נסגרו, כך שאם אני אמצא שם משהו שעוד פתוח זה יכול להיות נחמד.
כמו שהאוטובוס עוצר, ואני יורד ממנו, עטים עלי שני בחורים צעירים ומנסים למשוך אותי למלונות מהם הם מקבלים עמלות על כל אורח שהם מביאים. כיוון שאין לי שום שם של מלון/גסט-האוס בראש במנאלי עצמה, אני אומר להם יאללה, קחו אותי. במלון הראשון אין מקלחות, ואילו בשני גם אין מקלחות, וגם החדר לא נראה לי. אחד מהם אומר "בוא תראה חדר אחר", דופק על דלת שכנה ומיד נכנס לחדר בו שוכבים במיטה, מכוסים, שני גברים הודים... שני החבר'ה במיטה די מופתעים, לא מבינים מה קורה פה (גם אני לא), ואילו הבחור לא מתבלבל, קורא לי ואומר "בוא, בוא תראה שיש להם מקלחת"... טוב, בשלב הזה פחות או יותר נשבר לי משניהם, ואני עוזב אותם, כשהם בדרכם לקומה השנייה להראות לי עוד חדר... אני יורד לרחוב, ושניהם ממהרים אחרי, מנסים לשכנע אותי, אבל אני כבר במקום אחר, צועד לאורך המול עם ה'בית' על הגב, עד שרואה מלון שנראה בסדר מבחוץ, ומחליט להיכנס אליו. המנהל במקום מראה לי חדר עם שירותים ומקלחת, ואפילו טלוויזיה (שזה ממש הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו). "כמה זה?", אני שואל, והוא עונה "250 רופי ללילה"; אני אומר לו שזה יותר מדי, ומסתובב ללכת, ואז הוא אומר "200 רופי מחיר אחרון". אני אומר "150", והוא עונה מיד ש"150 זה בלי מקלחת". אני מסתובב ומתחיל לרדת במדרגות לכיוון היציאה. לפני הפתח הוא קורא לי חזרה, ואומר שהוא מוכן ל-175 אם אשלם מראש לשני לילות. אני עושה חושבים רגע, מתלבט, ובסוף אומר בסדר, כבר בא לי לשים את ה'בית' איפהשהו, להשתין וללכת לאכול משהו, אני מת מרעב. אני משלם לו 350 רופי לשני לילות, מקבל מפתח, עולה לחדר, וישר נכנס לשירותים להשתין ואז, כשאני מנסה להוריד את המים, אני מגלה ששום דבר לא יורד, נדה, לא מים ולא בטיח. אני מביט בדוד המים החמים ומנסה להפעיל אותו, אבל שום נורה שאמורה להידלק לא נדלקת. זהו, נשבר לי, עד כאן. אני יורד למטה, תופס את המנהל, ועוד לפני שאני מספיק לצעוק, ככה, באמצע שאני לוקח אוויר הוא מיד, בלי להתווכח אפילו, מעביר אותי לחדר אחר, ומראה לי שכאן גם השירותים וגם הדוד עובדים. בראבו עליך, הגיע הזמן שמשהו כאן יעבוד... וההודים, כרגיל. מנסים את מזלם (בְלעבוד עליך). אם הצליח להם, מה טוב. אם לא הם תמיד מעלים את החיוך המבויש הזה שלהם, כמו של ילד שנתפס בקלקלתו, ומיד ממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה.
מנאלי, משרד התיירות המקומי / צילום: איציק גונן
אני זורק את ה'בית' על המיטה, ויורד לרחוב, ודי מהר מתביית על מסעדה קרובה, 'צופּסטיק', שנראית בפנים בסדר, מחוממת, והמחירים סבירים. יש כאן אוכל טיבטי, שמיד מושך אותי, וכמובן גם סיני ועוד כל מיני, אפילו יפני, ואני הולך על שילוב טיבטי-סיני: טאנטוק, אורז מטוגן, וצ'אי. כשהאוכל מגיע אני מנפל עליו, ואחרי שהבטן מתחילה להתמלא, כל העולם נראה קצת יותר רגוע, ואני מתפנה להביט בשאר באי המסעדה. כמעט כולם מקומיים, למעט זוג שנראים בריטים או משהו, ויושבים כמה שולחנות ממני. האווירה כאן טובה, רגועה כזאת, ואפשר להזמין עוד כוס צ'אי, להתפרקד על הכסא, לעצום מעט את העיניים, וליהנות, זהו, אני כבר במנאלי. אחרי האוכל אני יוצא לראות מה קורה בחוץ, מסתובב קצת בשוק לאמה התת-קרקעי, וחוזר לחדר חצי מת. בארון יש שתי שמיכות עבות, אבל מה זה עבות, בטון, ואני פורש אותן על הציפה שלי, שעליה גם שמיכה רגילה, משתחל פנימה לתוך הציפה, ונרדם עוד לפני שאני מגיע לקצה. לילה ראשון במנאלי.
_______________________________________
... הלילה היה לי חם, סוף-סוף, מה זה חם, רותח. עם שתי השמיכות העבות האלה זה היה כמו לשכב מתחת ליציקת בטון... השמיכות האלה כל-כך כבדות, שהן לא זזו אפילו מילימטר כל הלילה, נשבע לכם! מעניין ממה הם עושים אותן. מתחת לשמיכות הרגשתי ממש חם, אפילו שלא היה תנור בחדר, ושנכנסתי לציפה רק עם תחתונים וגופייה. אחרי הלילות הקפואים של מאניקאראן החום זה לבדו שווה זהב!
... והיתה גם השכמה מוקדמת. אם במקלוד נבחו הכלבים בבוקר, ובג'ארי זה היה התרנגול, הרי כאן במנאלי זה פשוט חמור, כן חמור, שהחל לנעור בשלוש לפנות בוקר, עשה הפסקה, וחזר לנעור בארבע וחצי, ואז נדם. אני לא ממש מומחה לחמורים, אבל הוא נשמע כאילו משהו מציק לו, ולפחות בגלל זה אני מוכן לסלוח לו. טוב, אז השירותים עובדים, ויש מים חמים, וכשאני מתעורר סופית, אחרי עוד קצת שינה, אני מזנק בשמחה למקלחת, אבל אז מסתבר שהמים יוצאים בזרזיף כה דל, עד שאני מעדיף למלא קודם את הדלי, כמה זמן שזה לוקח, ואחר-כך להתרחץ עם קנקן הפלסטיק, נו, מה תגידו, כבר אין לי כוח אליהם... לפחות הבוקר בחוץ נפלא, כחול וצלול, עד שמתחשק לי לצעוק מרוב שמחה ולהודות לבורא עולם. על רקע השמים הכחולים נראות הפסגות המושלגות, מסערת השלג שהיתה כאן לפני יומיים, לבנות וזוהרות עוד יותר, מין זוהר מלכותי כזה, נקי ומרומם.
הפסגות המושלגות שמסביב למנאלי / צילום: איציק גונן
אחרי ארוחת בוקר באיזו דהבה קטנה שמצאה חן בעיני, אני שולח גלויה לאספי, קונה מים ופירות, ויוצא ברגל לאולד מנאלי שנמצאת צפונה, איזה שניים-שלושה ק"מ במעלה הגבעות. ברחבה ליד פיצול הכבישים והפארק שליד מושך את עיני פסל גדול וגבוה, וכשאני מתקרב אליו, אני רואה שזהו פסלו של ג'ווהרְלאל נהרו (1964-1889), ראש הממשלה הראשון של הודו. על ראשו של נהרו הכובע שאפיין אותו כל-כך, ועל צווארו תלויה מחרוזת עשויה תפרחות פרחים רעננות, תוספת לפסל, ואני שואל את עצמי מי הוא זה שדואג לשים מחרוזת עם פרחים רעננים על פסלו של נהרו, שלאחר הרצחו של גנדי וקבלת העצמאות, היה הדמות המרכזית בעיצוב דרכה של הודו החדשה וכיהן כ-17 שנה בתפקידו כראש ממשלה, עד למותו. הפארק לידו ניצב הפסל נקרא על שמו של נהרו, ואני מתכנן להגיע אליו בהמשך לסיור מעמיק יותר.
ג'ווהרְלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו / צילום: איציק גונן
ואם מדברים על נהרו ועל מקומו המרכזי בהיסטוריה של הודו החדשה לאחר קבלת עצמאותה מבריטניה בשנת 1947, סלחו לי לרגע על החפירה, אך חשוב גם להזכיר את בתו היחידה אינדירה גנדי (נהרו), שהיתה אף היא ראשת ממשלת הודו בשתי קדנציות שונות, (1977-1966, ו-1984-1980), ונרצחה ב-31.10.1984 ביריות אקדח ע"י שני שומרי ראשה הסיקים בעקבות האירועים בהם הצבא ההודי השתלט בחזרה על מקדש הזהב באמריצר (עם נפגעים רבים ופגיעה במקדש עצמו), לאחר שאנשי התנועה הלאומית הסיקית השתלטו עליו קודם לכן. ופרט היסטורי אחרון הראוי לציון כאן הוא שבנה של אינדירה (ונכדו של נהרו), רג'יב גנדי, נבחר אף הוא לראשות הממשלה לאחר אמו (1989-1984), וגם הוא נרצח מאוחר יותר במהלך מסע בחירות, ב-21 מאי 1991 בפיגוע התאבדות ע"י מחבלת טמילית, חברת ארגון "הנמרים הטמילים" שמרכזו בסרי לנקה השכנה. זהו, עד כאן היסטוריה הודית בקליפת אגוז.
המלצה ישראלית לגסט-האוס / צילום: איציק גונן
בהמשך הדרך העולה לאולד מנאלי אני בודק כמה גסט-האוסים שנראים לי טוב, אולי אמצא משהו להמשך. בקצה הצפוני של מנאלי העיר, יש מלון בִקתות במיקום נהדר, ושקט, ואני אומר לעצמי, זה יופי, וזה בטח לא יקר; מסתבר שטעיתי, ובגדול! היפנית שיוצאת אלי מהקבלה, מודדת אותי מלמעלה למטה, מנסה כנראה להעריך את יכולותיי הכספיות, לאור הופעתי התרמילאית, ואחר-כך, בכל זאת, מראה לי בִקתה מרוהטת להפליא, עם מטבח, משהו משהו, וכשאני שואל כמה זה, היא עונה: " 2500 רופי ללילה"... אני מחייך אליה, היא מחייכת בחזרה, ושנינו מבינים שנקלעתי לשם בטעות. עכשיו צריך לראות איך גומרים את זה יפה. אני מביט בה שוב, וכל הופעתה אומרת שחצנות מנומסת, כזו שאומרת 'יאללה, תפסיק לבזבז לי את הזמן', מה שמעלה לי את הסעיף, וגורם לי לחשוב שאולי אני שולף לה עכשיו איזה 60 דולר, שזה קצת יותר ממה שביקשה, ומפיל אותה, ככה, בשביל הפרינציפ, שלא תחשוב את עצמה ליותר מדי. אבל הרעיון הזה עובר לי אחרי כמה שניות, כשאני קצת נרגע, וגם נזכר שבכסף הזה אני יכול לממן איזה 20 לילות בגסט-האוס רגיל, כן, כן. בסוף אני פולט "תודה" כזה, שאומר שדווקא יש לי כסף לשלם, אבל לא נראה לי לבזבז אותו אצלם, סנובים! ויוצא לי לאיטי, בהליכה של מבקר איכות, משטח המדשאה והבקתות.
אני ממשיך לטפס, חוצה את נהר מאנאלסו נאלה, ורואה בדרך הרבה גסט-האוסים וסוכנויות נסיעות שכבר נסגרו. דייריה הקבועים של אולד מנאלי לעומת זאת כאן, ולא עוזבים לשום מקום: הכובסות במרכז הכפר, גברים החוטבים ומכינים עצים להסקה לחורף שהפתיע והקדים, ילדים משחקים בקריקט על הכביש, כמה פרות משוטטות, ומשפחות הודיות שהגיעו לבקר במקדש מאנוּ מאהארישי, הניצב במרכז הכפר, כי זאת לדעת: מאנו הוא נוח של ההינדים, אשר שרד את המבול ששטף והחריב את העולם, והגיע בסירתו אל מנאלי (משמעות השם מנאלי הוא 'ביתו של מאנו'), כדי להתחיל בה חיים חדשים. ליד המקדש של מאנו נמצא הקפה של סרג'יו, 'רייזינג מוּן קפה' (Rising Moon Cafe), וכאן אפשר להתפרקד על כסא, למטה או על הגג, לשתות כוס צ'אי חם, וגם לקנות אריגים, כובעים, גרביים, ועוד כל מיני סריגים שהם אורגים כאן במקום.
הקפה של סרג'יו באולד מנאלי / צילום: איציק גונן
סרג'יו רק בן 22, אבל מדבר כוותיק ומנוסה. אנחנו יושבים על הגג, מנסים לתפוס קצת שמש, שבשעות אלה מביסה את הקור, וסרג'יו מאשר שבכל שנותיו אולי רק עוד פעם אחת ירד במנאלי שלג בנובמבר, "ובטח שלא בכמות שירד כאן לפני יומיים". עכשיו, כשרוב המטיילים ירדו לדרום, יש לסרג'יו זמן לשבת ולדבר. הוא חושב שאיזה 85% מהתיירים שגרים באולד מנאלי בתקופת התיירות, מאפריל עד ספטמבר, הם ישראלים. הוא כבר מכיר ישראלים מרחוק, ככה הוא אומר, ואפילו למד כמה משפטים בעברית. לוקח לי זמן לשכנע אותו שגם אני ישראלי. "אתה לא נראה ישראלי, וגם לא נשמע ישראלי", הוא חוזר ואומר, ורק כשאני מקריא לו מה כתוב בעברית על שלט הפפסי-קולה שבחזית הקפה שלו הוא משתכנע, בקושי. על השלט הקפה של סרג'יו כתוב בעברית למעלה 'ברוכים הבאים', ולמטה 'לסרג'יו פנית לא טעית'... סרג'יו, אפילו שלא ראה את 'גבעת חלפון', מצטט את המשפט הזה בגאווה ועליו מוסיף עוד כמה משפטים בעברית שלמד מהחבר'ה ('מה שלומך?', 'מה השעה?', 'קוראים לי סרג'יו'...). כשאני שואל אותו אם נשארו תיירים בכפר, הוא אומר ש"נשארו כאן עוד קצת תיירים, אבל לא ישראלים. הם לא אוהבים את הקור, וכשמתחיל להיות להם קר הם יורדים לגואה". סרג'יו הולך להכין עוד נגלה של צ'אי, ואני מחליף כמה מילים עם שני בחורים צרפתים צעירים, שהגיעו הנה כמוני מעמק פארוואטי, ושמחים לשלג שמכסה את כל הרכסים סביב למנאלי. האנגלית שלהם לא משהו, והם מדברים במשפטים שמורכבים בעיקר משמות מקומות בהם ביקרו כבר (למשל "... קאסול, ריבר, מלאנה, ג'ארי..."), ומחייכים אלי כל פעם שהם נתקעים בלי מלים, מה שהופך את השיחה בינינו למשהו חייכני אבל קצת מתסכל. הצרפתים, אגב, ככל שאני לומד להכירם, יש בהם משהו מאוד ספקן ולא מזמין. נדמה שהם מציבים גבולות, אולי כדי להרגיש בבית, או כאילו אין להם מספיק אמון באחרים, לא יודע, אני צריך עוד לחשוב על זה, וכשאבין יותר בטח אחזור לזה.
אחרי עוד כוס צ'אי מצטרף אלינו זוג, בחור צרפתי מבוגר יותר ובחורה יפנית. הצרפתי רואה אותי מחזיק ספר ביד, ושואל אותי אם יש לי מפה במקרה, כי הם רוצים לטייל ברגל ולא כל-כך יודעים לאן. הם הגיעו לכפר לפני שבוע, אבל בימים האחרונים מזג האוויר היה גרוע, והם היו תקועים וכמעט שלא יצאו. אני מוציא מפה שקניתי במשרד התיירות של מדינת הימאצ'אל, ויחד אנחנו מנסים לראות מסלולי טיול אפשריים באזור. אחרי עוד כוס צ'אי מספר לי הצרפתי, קלוד, שעד לא מזמן הוא וחברתו חיו ביפן, ואילו לאחרונה עברו לגור בצרפת, שם הוא מרגיש הרבה יותר נוח. חוץ מזה, הוא נזכר, שבשנות השבעים הוא היה מתנדב בקיבוץ תל-קציר. "הייתי היפי כזה, ובקיבוץ לא אהבו את זה", הוא צוחק, "זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, ואני עדיין זוכר איך באחד הימים נכנסתי למוצב סורי ברמת הגולן, ולקחתי משם דגל סורי, שרשראות כדורים, ועוד כל מיני דברים, והבאתי לקיבוץ...". היפנית שאתו, סֶניי, מוציאה חבילת ביסקוויטים ומציעה לי, ואני לוקח ברצון. היא לא משתתפת בשיחה, ורק מקשיבה, בזמן שאני מנסה לתאר לקלוד איך נראים הדברים היום באזור הזה של הרמה, תל-קציר והכינרת, יותר משלושים שנה אחרי הביקור שלו בארץ.
הכובסות באולד מנאלי / צילומים: איציק גונן
מהקפה של סרג'יו אני יורד בשביל מערבה, עד לנהר מאנאלסו נאלה, ותופס עמדת שיזוף לא הרחק מהכובסות, המכבסות את הכביסה במי הנהר, ופורשות אותה לייבוש על השיחים שמסביב. כשהכביסה יבשה הן מכניסות אותה לסלים מאורכים כאלה, שהולכים ונהיים צרים כלפי מטה, ונושאות אותם על גבן במעלה השביל, חזרה לכפר, ואכן 'אולד מנאלי' היא בסך הכל כפר, שהתמלא במשך השנים בגסט-האוסים, מסעדות וסוכנויות נסיעות, וכשאלה מתרוקנים הוא חוזר להיות כפר הודי רגיל, אולי לא הכפר שהיה פעם אבל עדיין כפר, שבו חיים אנשים המגדלים את ילדיהם, מחפשים פרנסה, עסוקים בחימום ביתם בחורף, וכמובן גם מחכים לעונת התיירות הבאה. בינתיים, מוקפים בתיהם וחצרותיהם בכרזות ובשלטים שונים, חלקם בעברית, כמו זה שמעל סלון היופי בעליה לכפר, לפני הצריף של פאפו, שבו כתוב: 'בנות יקרות! זה ה...מקום להתפנק, לבחירתכן: חינה אדומה/שחורה, צבע לשיער, שעווה לגוף ופנים, מניקור, פדיקור, צמות רסטות וחרוזים לשיער, לא לשכוח מסאז'... תהנו". נו, מה תגידו?
שלט המיועד לבנותינו היקרות, שבינתיים ירדו לגואה... / צילום: איציק גונן
היום אני עולה לבקר בואשישט, עוד כפר סמוך למנאלי שהפך מבוקש לתיירים שמחפשים שקט, ודי מהר התמלא במלונות, גסט-האוסים, ושאר שירותי תיירות, שעוזרים לְמקום כזה לאבד את בתוליו מהר, ובלי זיכרונות להתרפק עליהם. אבל עוד לפני כן יש לי משימה, אני הולך להחליף גסט-האוס. אחרי שני לילות בעיר, במרכז המול, גם אני מחפש קצת שקט, והחלטתי לעבור לגסט-האוס נחמד באולד מנאלי, שאתמול בדקתי (חדר נחמד, מקלחת חמה, ואפילו טלוויזיה), והוא גם במיקום יפה, צופה אל הנהר, וגם לא יקר. במקור החדרים הרבה יותר יקרים, אבל עכשיו המקום די ריק, והם מורידים מחירים, אין להם ברירה, כך שזה מתאים גם לי. סיכמתי עם המנהל שאגיע למחרת (היום), וכך אמנם היה. כשירדתי מהאוטו-ריקשה ('תלת-אופן') שהביא אותי, כבר ידעתי שהחדר שלי הוא מספר 6, וחשבתי לעצמי איזה כיף זה להגיע לגסט-האוס שכבר נכנסת אליו יום קודם, בדקת את החדר והחלטת לקחת אותו, נכון? אני בטוח שהפאקים שיש בחדר, ובטוח שיש כאלה, עוד יתגלו בהמשך, כמו שקורה לי תמיד, אבל בינתיים אני ממש מבסוט. בכל אופן כשנכנסתי לחדר עם 'עוזר המנהל', הוא הפעיל את כל המערכות, מבית השימוש ודוד המים החמים, דרך כל מפסקי החשמל והברזים, וכלה בטלוויזיה, להראות לי שהכל עובד. יפה, אותי זה מספק. לבקשתי גם הביא עוד כמה שמיכות צמר, שיהיה (זכר לטראומת מאניקאראן), ובסוף אמר שאפשר לחזור בלילה באיזה שעה שרוצים, וזהו.
הדרך לואשישט / צילום: איציק גונן
את הדרך מאולד מנאלי לואשישט אני עושה ברגל, איזה 5-4 ק"מ, כשאני עוקף את שמורת היער ופארק נהרו, חוצה את נהר הביאַס, ומטפס לואשישט דרך השביל. כמו באולד מנאלי גם כאן הרבה משרדי נסיעות וגסט-האוסים כבר סגורים, ומרבית התיירים שאני רואה בכפר הם הודים, שבאים למקדש ואשישט (על שמו של החכם ואשישט מוני), שלידו יש בריכות רחצה עם מי מעיינות חמים. אני מתיישב ליד הבריכות, בדוכן של הבחור שסוחט מיץ, ומזמין כוס גדולה מכל הפירות שיש לו בדוכן, קוקטיל כזה של מנדרינות, בננות, אננס ותפוחים, ו... בטח שכחתי משהו, אבל מה שחשוב שזה טוב, מה זה טוב, משובח! וזה גם בדיוק בזמן, אחרי כל ההליכה והטיפוס לכאן. אני מוסיף לו 20 רופי, ומבקש עוד כוס, בזמן שאני מביט איך החבר'ה עוברים מהבריכה הגדולה לקטנה, עומדים ומסתבנים, טוב טוב, יסודי כזה, ואחר כך חוזרים לבריכה הגדולה. אומרים שאת המים בבריכות מחליפים פעם ביום, באחת-עשרה בלילה או משהו, אבל לא נראה לי שזה מטריד כאן מישהו.
הכפר ואשישט / צילום: איציק גונן
מהבריכה אני ממשיך צפונה, מסתובב בכפר, וגם פוגש כמה תרמילאים, רובם בריטים, שנמצאים פה כבר יותר מחודש, ובינתיים, ככה הם אומרים, טוב להם כאן והם לא מתכוונים לעזוב. אשר לי אני חייב לומר שאולד מנאלי יותר נראית לי, יש בה משהו יותר תמים, עדיין, לעומת ואשישט, עם בתי המלון שלה, שנראית יותר ויותר כמו שלוחה של העיר מנאלי, (ויסלחו לי כל חובבי ואשישט). יותר מאוחר, בעוד אני יושב ושותה צ'אי בג'רמן בייקרי במרכז הכפר, מגיעים אלי, נישאים באוויר, צלילי גיטרה, מגששים, מהססים כאלה, אבל מושכים, ואני מחליט לחפש את המקור. לא הרחק משם, על מדרגות מועדון, שמודבקות לצידן הודעה ישנה על 'הסיפור של בוב מארלי', אירוע דוקומנטרי על חייו של 'הנביא מארלי', ועוד הודעה על ערב של נוסטלגיה, אני מוצא יושב בחור הודי צעיר, שמתאמן בנגינה. הבחור מרוכז כולו באחזקת האצבעות ובפריטה, כנראה התחיל ללמוד לא מזמן, ולידו הודי מבוגר יותר, בכובע צמר המכסה את ראשו ועיניו, שכל הזמן מעודד אותו, ואומר לו יופי, מצוין, כן, יופי... אני נעמד בצד ומקשיב במשך דקות ארוכות, עד שאני מתעייף, ומחפש לי מקום שקט לשבת ולקרוא קצת בספר שהבאתי אתי.
צלילי גיטרה בואשישט / צילום: איציק גונן
ליד היציאה מהכפר אני מתיישב על אחת הטֶרסות במטע של תפוחי עץ, וכמו שאני מתמקם לי ומוציא את הספר, מופיע הודי קטן וחייכן עם מזמרה, ומתחיל לגזום את העצים הצעירים והעירומים. אני קם להגיד לו שלום, בכל זאת, הנימוס מחייב, אני מתארח במטע שלו... אחר-כך אני מנסה להיזכר בעברי כחקלאי שעבד במטעים (אם כי תפוחים לא היו לנו), ושואל אותו על המטע, בן כמה הוא, ואם הוא כבר נתן יבול, ואיך הוא משקה אותו, ולמה הוא גוזם, כי העצים עוד נורא צעירים וקטנים. "אני חייב לגזום עכשיו", הוא עונה, "אפילו הרבה, בגלל החורף, כדי שהענפים לא יישברו מהרוחות והשלג", וכשהוא אומר את זה הוא מסמן בידו על עבר הרכסים המושלגים שמסביב.
הרכסים המושלגים שמצפון לואשישט ולמנאלי / צילום: איציק גונן
הספר שאני קורא כרגע הוא 'רומן רוסי', של מאיר שלו, ספר ששוכב אצלי בבית כבר הרבה זמן ומשום מה לא קראתי עד היום. למה לא קראתי? לא יודע, אולי הסיבה היא כמו הרבה פעמים, שיש משהו קרוב אלינו, שמונח לידנו, ואנחנו יודעים שבטוח נגיע אליו, אז אנחנו הולכים קודם לרחוק, כי זה יותר קשה ומסובך. ליוון ותורכיה תמיד נוכל להגיע, אז בואו נתחיל קודם עם המזרח הרחוק, דרום-אמריקה או אוסטרליה. ואולי הסיבה לדחייה גם בגלל שהייתי בטוח שזה ספר טוב, בגלל התשבחות להן זכה בזמנו, ובגלל מאיר שלו, שאת כתיבתו העיתונאית אני מאוד אוהב, ואז שמרתי אותו לזמן מיוחד. בכל אופן אני קורא אותו עכשיו, בהודו, שזה קצת מוזר כשאני חושב על זה, וייתכן שבגלל זה, בלי לחשוב אפילו, גם התיישבתי בתוך מטע, להרגיש את החקלאות הנושבת מהספר... טוב, אז אני קורא כבר איזה יומיים, ומשום מה הספר לא כמו שציפיתי. לא יודע למה, אולי בגלל שכשיש לנו ציפיות גדולות אנחנו בדרך-כלל מתאכזבים, ואולי בגלל שזה כתוב 'יותר מדי בסדר', עברית נכונה ומדויקת, שמות צמחים מדויקים ומנוקדים, הכל כל-כך נכון, ובכל זאת משהו חסר... נראה לי שהבעיה היא בדמות המספר, ברוך. כאילו אין לו רגשות, ואם יש לו הם לא מגיעים אלי, הקורא. אני יכול להבין שהוא איטי, כבד (תרתי משמע), קשור מאוד לסבו, אולי לא הכי חכם בעולם (אם כי מספיק חכם לעשות כסף), לא מרבה לדבר, מתקשה בביטוי מחשבותיו, אבל מה עם הרגשות? לכל אחד יש רגשות ואני כקורא חייב את הרגשות שלו כדי להתחבר אליו. גם ההערות הכאילו מחכימות של מי מהתאומים, אורי ויוסי, שעל פי הסיפור לא יכולות לבוא מברוך עצמו, נראות לי קצת מלאכותיות ומתוחכמות מדי. אני כבר בעמוד 140, ובספר יש איזה 400, ונשבעתי שמה שלא יהיה אני גומר את הספר, כי אולי עוד נכונו לי הפתעות בהמשך, ואין אחד שישמח לכך יותר ממני, אבל בינתיים אני קצת מאוכזב... אתם יודעים, לפעמים אני חושב שאולי אני ביקורתי מדי כלפי הסופרים הישראלים, בהשוואה לאחרים. יכול להיות, למרות שאת יעקב שבתאי אני מאוד אוהב, ו'סוף דבר' שלו הוא בעיני יצירת מופת שלא קראתי רבות כמוה. ובכל זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד עכשיו, בעמוד 127, ולאורך שניים וחצי עמודים, מאיר שלו גרם לי לבכות, כשאפרים הפצוע חזר לכפר, ועל כך אני מודה לו, כי את זה לא כל סופר מצליח לעשות לי...